חבל נחלתו כט לא
סימן לא
קטיף תיירותי
שאלה
מתי ואיך ראוי לעשר את הפירות בקטיף תיירותי?
תשובה
א. כמה זמנים לגבי תרומות ומעשרות, מתי מותר לאכול עראי מן הפירות ומתי הם טבל ואסור לאכול לפני הפרשת תרו"מ. זמנים אלו תלויים בהתפתחות הפרי ובתנאים נוספים שנפרט להלן.
עונת המעשרות – נאמר במעשרות (פ"א מ"ב): "מאימתי הפירות חייבות במעשרות התאנים משיבחילו הענבים והאבשים משהבאישו"...
פרש הרמב"ם (מעשרות פ"א מ"ב): "כבר ביארנו שאין פירות האילן מתחייבים במעשר עד שיהו פרי".
וכן בפי' הרא"ש (מעשרות פ"א מ"ב): "מאימתי הפירות חייבים במעשרות. דתחלתן אינן אוכל וצריך ליתן שיעור לכל פרי ופרי מתי יגיע זמנו שהוא ראוי לאכילה".
לפני המועד הראוי בכל פרי, אין זה נחשב פרי להפרשת תרו"מ, וכמובן שאין קטיף תיירותי כשהפירות אינם ראויים לאכילה.
ב. גמר מלאכה למעשרות – נאמר במעשרות (פ"א מ"ה):
"איזהו גרנן למעשרות הקשואים והדלועים משיפקסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה אבטיח משישלק ואם אינו משלק עד שיעשה מוקצה ירק הנאגד משיאגד אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כלכלה עד שיחפה ואם אינו מחפה עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו".
פרש הריבמ"ץ (מעשרות פ"א מ"ה)
"ואי זהו גורנן למעשרות. פי' הפרש בין משנת מאימתי הפירות חייבין במעשר (לעיל משנה ב) למשנה זו, דתמן נתחייבו, ואמ' לך מאז אסור למוכרן למי שאינו נאמן על השביעית, ומאז אם היה אילן שמחוייב קציצה מותר לקוצצו בשביעית, ומאז אם קצרן ועשה מהן גורן נתחייבו, הא קודם לכן מותר למוכרן למי שאינו נאמן על המעשרות, ואסור לקוצצו בשביעית, ואם קצרן אף על פי שמירחן או העמיד ערימה לא מתחייבי, ומשנה זו בתלושין קא מיירי, דשרי למיכל אדם מפירותיו עראי, ומאימת מיתסר בהו, הקישואין וכו' כל חד וחד לפום מאי דפריש מתני".
היינו, יש מועד (=עונת המעשרות) שהוא שלב בגידול הפרי, לפני כן אין חייב במעשרות. ויש גורנן שהוא גמר מלאכה המחייב בתרו"מ. לפני גמר מלאכה יכול לאכול עראי מן הפירות. גורנן למעשרות אוסר על אכילה דוקא במוליך לשוק, אבל אם מוליך לביתו מותר לאכול מהם עראי.
וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג):
הלכה א
"פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמ' מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי".
הלכה ב
"בד"א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן בבית ה"ז מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר".
באר הכסף משנה (הל' מעשר פ"ג ה"א):
"פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו וכו'. בפ"ק דמעשרות (משנה ה) תנן אי זהו גרנן למעשרות הקישואים והדלועין משיפקסו וכו' בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו ובירושלמי (הלכה ד') מה בין המוליך לשוק ומה בין המוליך לביתו בשעה שמוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטב לו מיד".
היינו אם הולך לשוק ימכרם למי שרוצה לקנות ואפילו בדרך ולכן אם נגמרה מלאכתם אסורים באכילת עראי, אבל במוליך לביתו אף שנגמרה מלאכתם מותר לאכול מהם עראי עד שיכניסם לבית.
ג. קביעות למעשרות – פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג):
הלכה ג
"אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות, החצר, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה, והשבת, וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו".
הלכה ד
"כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית אעפ"י שנגמרה מלאכתן אוכל מהן אכילת עראי עד שנכנסו לבית, נכנסו לבית נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהן עד שיעשר. וכן אם מכרן או בשלן באור או כבשן במלח או הפריש מהן תרומה או נכנסה שבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אעפ"י שלא הגיעו לבית, הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן ה"ז אוכל מהן עראי, התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל, כיצד הכניס קישואין ודילועין לבית קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה, וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהן עראי, חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתן נקבעה למעשר".
היינו, בפירות שדהו המובאים לבית מותר לאכלם עראי עד שיראה פני בית, אפילו נגמרה מלאכתם.
אולם ששה דברים המנויים בהלכה אם נגמרה מלאכת הפירות – קובעים את הפירות שאין לאכול אפילו אכילת עראי ללא תרו"מ. וכן בהכנסה לבית קודם גמר מלאכה מותר לאכול מהם עראי עד שמתחיל לגמור מלאכתם. וכן אם תרם בבית קודם גמר מלאכה מותר לאכול עראי עד שיגמור מלאכתם.
ד. נלמד עתה את דין המקח הקובע למעשרות כדי להשליך ממנו על קטיף תיירותי.
נאמר במעשרות (פ"ב מ"ה): "האומר לחברו הילך איסר זה ותן לי בו חמש תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר אוכל אחת אחת פטור ואם צרף חייב, אמר ר' יהודה מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלם והיו תאנים נמכרות משלש ומארבע באיסר ולא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם".
פרש הרא"ש (מעשרות פ"ב מ"ה):
"עד שיעשר. דמקח טובל".
"ואם צרף. שלקח שתים כאחת. ומפרש בירושלמי דמיירי בשלקט בעל הגינה ונתן לו אבל אם ליקט ואכל מודה ר"מ דאוכל אחת אחת, וגינת ורדים דמייתי מינה ר' יהודה ראיה בעל הגנה היה מלקט שלא היו מניחים ליכנס אדם שם מפני הורדין".
היינו, אף ששילם כבר כסף על המכירה אם הקונה מלקט אחת אחת אינו חייב במעשרות, ונחלקו ר"מ ור"י אם המוכר מגיש לקונה אחת אחת ואוכל, לר"מ כבר חייב במעשרות ולר"י פטור.
כתב בשושנים לדוד (מעשרות פ"ב מ"ה): "הילך איסר זה. בזה הלשון אשמועינן דהיכא דמקח קובע אפילו בלא משיכה אלא בנתינת דמים לבד הוקבעו מיד כדאיתא בירושלמי, וכך פירש הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה". היינו ר"ד פראדו מבאר שחלקו האם בנתינת דמים כבר הוקבעו. וקצת משמע ממנו שבמשיכה קונה אף ללא נתינת מעות וחייב בתרו"מ.
אולם בעל הון עשיר (מעשרות פ"ב מ"ה) מסביר:
"הילך איסר זה. האי קמ"לן דדוקא ע"י נתינת הדמים המקח קובע, כי מעות קונות דאורייתא (ב"מ מז ב), וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מה"מ (ה"א)".
כך פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ה ה"א):
"הלוקח פירות תלושין לאוכלן נקבעו למעשר מדבריהם כמו שביארנו, ומאימתי יקבעו, משיתן את הדמים אף על פי שלא משך, הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו ואף על פי שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר, ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח"כ יחזיר למוכר אם רצה להחזיר".
באר הכסף משנה (הל' מעשר פ"ה ה"א):
"הלוקח פירות תלושין וכו' ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים וכו'. ירושלמי פרק ג' דמעשרות דמים כמקח".
"הרי שלא נתן דמים והיה בורר וכו' עד אם רצה להחזיר. בפרק הספינה (דף פ"ח) ופירוש אם רצה להחזיר כלומר אם רצה המוכר וזהו מה שאמרו שם (מדעת המוכר)".
באר בדרך אמונה (הל' מעשר פ"ה ה"א):
"(ו) משיתן את המעות. דכיון דמדאורייתא מעות קונות וגם מדרבנן אסור לו לחזור בו עד שיקבל עליו מי שפרע מקרי מקח כבר, וקובע למעשר. וכ"ש אם משך ולא נתן מעות דודאי קובע כיון שקנה קנין גמור ודוקא כשדמיו קצובין דאז קנה וע"ל פי"א ה"ח וכן כל קנין דרבנן מהני"...
היינו אם שילם כיון שמעות קונות ללענין קביעות מעשר, הפירות חייבים בתרו"מ.
ה. נאמר במעשרות (פ"ב מ"ו)
"האומר לחברו הילך איסר זה בעשר תאנים שאבור לי בורר ואוכל באשכול שאבור לי מגרגר ואוכל ברמון שאבור לי פורט ואוכל באבטיח שאבור לי סופת ואוכל אבל אם אמר לו בעשרים תאנים אלו בשני אשכלות אלו בשני רמונים אלו בשני אבטיחים אלו אוכל כדרכו1 ופטור מפני שקנה במחובר לקרקע".
במשנה שני מקרים של מקח כשהקונה משלם מראש, האחד שהקונה בוחר את הפירות תוך כדי הקטיף ומותר לו לבחור ולאכול אכילת עראי, ואם צרף מתחייב במעשרות. במקרה השני במשנה קונה במחובר פירות מסוימים ופטור ממעשרות.
באר הריבמ"ץ (מעשרות פ"ב מ"ו):
"האומר לחבירו הילך איסור זה בב' תאינין שאבור לי בורר ואוכל. פי' בורר תאינה ותולשה ואוכלה, בורר תאינה ותולשה ואוכלה, עד ב', שאם תולש ומצרף יתחייב"...
"אבל אמר לו ב' תאנין אילו בב' אשכולות אילו וכו' אוכל כדרכו ופטור. כלומר אפי' מצרף ופטור.
"מפני שקנה במחובר לקרקע. ונעשה כבעל הגינה, ובעל הגינה קיימא לן לוקט לו כמה שרוצה ואוכל עראי עד שלא יוליכם לביתו, כדתנינן אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו, ועוד תנינן לקמן לקח במחובר לקרקע פטור".
במקרה הראשון במשנה כיון שלא היה גמר מלאכה בפירות מותר לאכול אולם רק בדרך עראי.
במקרה השני כיון שקונה במחובר נחשב כבעל הגינה ועד שמכניסם לביתו אוכל מהם כדרכו.
וכן באר הרמב"ם (מעשרות פ"ב מ"ו): "ואם קנה במחובר לקרקע ותלשה אח"כ, יאכל עראי כדרך שעושה בעל השדה, אבל אם קנה ולא בירר, הרי הוא כאלו קנה דבר תלוש וכבר נקבע למעשר במקח".
פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ה ה"ב):
"הלוקח במחובר לקרקע או שלקח תלוש לשלוח לחבירו לא נקבעו ויש לו לאכול מהן עראי".
באר הר"י קורקוס (הל' מעשר פ"ה ה"ב):
"הלוקח במחובר לקרקע וכו'. פ"ה דמעשרות ופי' אוכל מהם עראי אפילו שתלשן אח"כ וגמרן דאי בעודן במחובר תיפוק לי דעדיין לא נגמרה מלאכתן ואין מקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כאשר נתבאר ויתבאר מהדינין הבאים, וא"כ מאי איריא מחובר אלא ודאי הלוקח במחובר וגמרן הוא דהוי כאלו הוא בעליו משעת זריעה ואוכל עראי אפילו אחר גמר מלאכה כאלו לא היה שם מקח. ור"ש והרא"ש כתבו לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש דומיא דמחובר דהיינו שלא נגמרה מלאכתו חייב וסתמא כר' מאיר דסבר דמקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"כ. ואין זה דעת רבינו כיון שפסקה אלא כאשר כתבתי מפרש לה ואתיא ככ"ע ואעפ"י שבירושלמי אוקימנא דאתיא כר"מ אפשר שסובר רבינו דרבי יוחנן דאמר התם כרבי יהודה היא פליג אההיא דיוקא ומפרש כאשר כתבתי וכולה מוקי כרבי יהודה דוק ותשכח. ודין לקט לשלוח לחברו"...
ונראה שהלכה זו ברמב"ם היא עפ"י המקרה האחרון במשנה.
עוד כתב הרמב"ם (שם הלכה ג): "האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים ה"ז אוכל אחת אחת ופטור, ואם צירף חייב לעשר, הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי, בורר אחת אחת ואוכל, באשכול שאבור לי מגרגר ממנו באילן ואוכל, ברמון שאבור לי פורטו באילן ואוכל, באבטיח שאבור לי כופת בקרקע ואוכל, ואם קצץ את התאנים וצירפם, או שקצץ האשכול או האבטיח, חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש, אבל אם אמר לו הא לך איסר בב' תאנים אלו בב' אשכולות אלו בשני רמונים אלו בב' אבטיחים אלו קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר".
בהלכה זו חזר הרמב"ם על שני המקרים במשנה.
עולה שאם הלוקח כבר שילם מעות, אם הלוקח קוטף מהעץ כיון שהקניה היתה במחובר עדיין לא היה גמר פרי והקונה נחשב כבעל השדה או המטע ויכול לאכול עראי. (אולם אם המוכר קוטף נקבעו למעשרות עם העברת הממון ובכ"ז מותר לאכול אחת אחת אליבא דר' יהודה לעיל).
ו. בקטיף תיירותי, הקונים קוטפים מן העצים והתשלום מראש, אבל איננו יכולים להסתמך על החלק השני במשנה מפני שאין הפירות הנקטפים מוגדרים, אלא הוא משלם בתחילת הביקור על כל הפירות שיבחר ויקטוף.
צריך לדון על שני סוגי קטיפים:
1. הפירות הנאכלים במטע או בשדה בשעת הקטיף, או בעת השהות באזור הקטיף.
2. הפירות שקוטף ונוטל לביתו.
כמו"כ צריך לדון מה לעשות כשהמבקר רוצה להפריש תרומות ומעשרות בעצמו לעומת שאר מבקרים שאינם מבינים מאומה.
נראה לגבי לקוחות אשר יודעים את הלכות תרו"מ ומעוניינים להפריש בעצמם, ראוי שיהיה דף שיחתמו עליו שכל הפירות שיקטפו הם עצמם יפרישו תרומות ומעשרות בין על הנאכל בשעת קטיף ובין הנלקח לבית והכל באחריותם, אפשר לתת להם רשות לחלל מעשר שני על מטבע של הבעלים.
נדון לגבי הקוטפים שאינם יודעים להפריש תרו"מ.
לכאורה, אפשר שהקוטף ואשתו וילדיו יאכלו עראי תוך כדי קטיף גרגר גרגר בענבים, או יפרוט ברימונים וכד'. אולם לענ"ד דרך זו לא ברורה ולא מוכרת כלל למבקרים (אף שומרי מצוות וק"ו שאינם שומרי מצוות), ולכן הם יקטפו אשכול שלם או רימון שלם או אבטיח שלם, או בדובדבנים יצרפו שנים ויותר ובכך יתחייבו מיד בתרו"מ (ויאכלו ח"ו טבלים). ולכן הדרך לתקן זאת היא הפרשה של בעל המטע או השדה. ההפרשה תהיה שלא מן המוקף כדי להצילם מאכילת טבלים.
ראוי לקבוע נוסח שיאמר כל בוקר ע"י בעל הקטיף התיירותי שכל הפירות שייקטפו יופרשו מהם תרו"מ בטרם הם יאכלו או בטרם שיאספו למיכל אותו הקוטף נוטל לביתו.
בעל המטע או השדה צריך להניח כמה פירות בשקית בצד עבור תרומה גדולה של הפירות שייקטפו. ועוד קצת יותר ממאית מהפירות שייקטפו במיכל נפרד עבור תרומת מעשר. וכן יניח כמה מטבעות של עשרה שקלים עבור חילול מעשר שני, וירשום עליהם אות או א', או ב' או ג'. (ראוי שבמטבע א תהיה פרוטה חמורה היינו שיחולל דגן או תירוש או יצהר על פרוטה ורבע בו).
אחרי שהניח את הפירות והמטבעות יאמר:
כל הפירות נקנים ללקוחות רק לאחר שנתלשו והופרשו מהם התרומות והמעשרות.
מכל פרי שייקטף הרי התרומה גדולה עליו בפירות שהנחתי בצד לשם תרומה גדולה.
מכל פרי שייקטף, תשעה חלקים בחלק העליון (הסמוך לפטוטרת) יהיו מעשר ראשון והחלק העשירי למעשר ראשון יהיה בפירות שהנחתי לתרומת מעשר. חלק זה בפירות שהנחתי יהיה תרומת מעשר.
תשעה חלקים מהצד התחתון של כל פרי (הרחוק מן הפטוטרת) יהיו מעשר שני, ומחוללים הן וחומשן על פרוטה ורבע במטבע א' שהנחתי.
כל מטבע א' כשתתמלא מהפרשת מעשר שני תחולל על פרוטה במטבע ב' (חוץ מפרוטה חמורה שבו) וכל מטבע ב' כשתתמלא תחולל על פרוטה במטבע ג.
כל בוקר יניח את הפירות והמטבעות מחדש, ויאמר את הנוסח, ואחרי הקטיף באותו יום יקבור את התרומות.
לגבי פירות שנוטלים לביתם – הפרשת תרומות ומעשרות מהן תהיה רק כשמתמלא הכלי אותו לוקחים לביתם (שקית, נספק וכד').