חבל נחלתו כט לג
סימן לג
שאלה על תרומות ומעשרות, צדקה והקדש
שאלה
עד מתי ניתן להישאל על תרומות ומעשרות שהפריש, על צדקה ועל הקדש של קרבן ושל בדק הבית?
א. אלו מצוות ניתן לעקור ע"י שאלה
נאמר בנדרים (עח ע"א): "ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא? אמר רב ששת: לומר שיש שאלה בהקדש".
פרש הרא"ש (פירוש לש"ס, נדרים עח ע"א): "לומר שיש שאלה בהקדש. שאם שחט קדשים בחוץ ונשאל על הקדשו נפטר מקרבן וכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשר כדאמר לעיל בפרק הנודר מן הירק (דף נט א)".
וכן כתב המאירי (בבא בתרא קכ ע"ב): "וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן כל זמן שהן בידו ר"ל שלא ניתנו לכהן או לגזבר כמו שהתבאר בנדרים פרק ירק. ומעתה שחט קדשים בחוץ שמתחייב כרת ילך אצל חכם, ואם מצא לו פתח עוקר את ההקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות".
לגבי הקדש, באר הר"ן (נדרים עח ע"א): "לומר שיש שאלה בהקדש – שאם הקדיש בהמה ושחטה בחוץ ואח"כ נשאל עליה פטור דכיון שיש שאלה בהקדש כאילו לא הקדישה מעולם דמי דחכם עוקר הנדר מעיקרו".
וכ"כ הסמ"ג (עשין סימן קלד):
"לבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש – בריש פרק ב"ש (נזיר דף ל:) דהקדש טעות הקדש וכיון שכן ודאי לב"ש אין שאלה בהקדש דשאלה לא מהני אלא משום דהוה ליה כנדר טעות".
כיון שלב"ש אין נדר טעות – אי אפשר להישאל כי חרטה או אף פתח אינם מועילים1.
אף בצדקה מועילה שאלה להיפטר ממנה כך מבואר בשו"ת הרא"ש (כלל יב סי' ב). וכך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' קכד): "ודאי אם רצו שלא להתענות ושלא לתת אות' צדקה צריכין שאלת חכם. וחכם מתיר להם ע"י פתחים או ע"י חרטה למאן דאית ליה פותחין בחרטה. ובשאלת חכם מיהא מותרי' ואפי' שלא לתת הצדקה"2.
ב. מתי יכול להישאל, ועד מתי
נאמר בנדרים (נט ע"א): "והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה, ובטלי ברוב! דתנן: סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין – תרקב, הא למאה – תעלה! אמרי: בתרומה ביד כהן עסקינן, דלא מצי מיתשיל עלה" (ולכן נחשבת כדבר שאין לו מתירין).
פרש רש"י (נדרים נט ע"א):
"[ומשני] הא תרומה בתרומה ביד כהן עסקינן – דמאחר שזכה בה כהן לא מצי מיתשיל עלה אינש ולא דמי לקונמות".
"תימכר לכהן – הרי ביד כהן היא ואין צריך לו למוכרה".
"אלא ביד ישראל עסקינן שנפלו וכו' – דלא מצי איהו מיתשיל עלה שכבר זכה בה כהן".
רש"י באר שתרומה מיד שהגיעה ליד כהן, אין המפריש יכול להישאל עליה מפני שהיא בבעלות של הכהן. ונראה שאף אם הכהן החזיר לו אינו יכול להישאל שכיון שיצא מתחת ידו נגמרה פעולתו, ונקבע החפץ בגדר שקבע בפיו. ומוסיף 'ולא דמי לקונמות'. כי בקונמות יכול להישאל אף כשהדבר הנדור ביד אחרים, ואילו כאן אינו יכול להישאל.
ונראה שההבדל בין חפץ נדור שיצא מרשותו לחפצי מצוה שנדר, מפני שחפצי מצוה לא הוא הקובע את הגדרים, אלא רבש"ע שהטיל עלינו את המצוות קבע גדריהם בתורה.
וכן באר הר"ן (נדרים נט ע"א): "בתרומה ביד כהן – דכיון דזכה בה כהן שוב אינו יכול לישאל עליה".
הדגיש ר' אברהם מן ההר (נדרים נט ע"א): "דלא מצי מתשיל עלה. ישראל, דביד כהן היא, וכהן הא לא אקדשה".
כתב הרא"ש (פירוש לש"ס, נדרים נט ע"א): "בתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשיל עלה. כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה. והרב רבי אליעזר ממיץ פירש דלא מצי למיתשיל עלה שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה משמע דאכהן קאי, אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשיל עלה וצריך לומר לפירושו דאף על גב דיכול הישראל להחזירה לחולין הוי ליה דבר שאין לו מתירין דלא שכיח כלל שישאל עליה אבל כל זמן שהיא ביד ישראל זימנין דלית ליה תבואה לאכול ומתשיל עלה ומתקן לה ואכיל לה".
לשיטת היראים אף אם התרומה ביד אחר יכול הבעלים הקודמים להישאל עליה – מן התורה3.
הטעמים שאינו יכול להישאל כשהיא ביד כהן, מרש"י ור"ן משמע שהטעם משום שכבר אינה ברשותו ואינו יכול להישאל על מה שאינו ברשותו. היינו יכולת להישאל יוצאת מתוך היכולת לנדור ולהקדיש, וכשם שאינו יכול להקדיש מה שאינו שלו כן כשיצא מתחת ידו אינו יכול להישאל עליו ולבטלו.
מהרא"ש משמע משום שקיים בה מצות נתינה. כלומר כיון שזו מצוה לתת לכהן ולוי ולגזבר, מרגע שנתן נסתיימה מצותו ואינו קשור יותר למה שנתן וממילא אינו יכול להישאל עליו.
וניתן להוסיף ולומר שיש גזירת חכמים שאין יושבים על שאלת הנודר לאחר שיצא מתחת ידו משום חשש תקלה.
באר המשנה למלך (הל' מעשה הקרבנות פי"א ה"ד):
"כתב רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין (דף ק"כ) אההיא דאמרי' ביש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות איגלאי מלתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת ע"כ. ואני מסתפק בשוחט בפנים ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני ליה שאלה לפוטרו ממלקות דדלמא דוקא שוחט בחוץ דהיא שחיטה שאינה ראויה מהני ליה שאלה אבל בשוחט בפנים לא. וראיתי להתוס' בפ"ג דכריתות (דף י"ג) ד"ה ארבע שכתבו השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתיה בשאלה. ומפשט דבריהם נראה דדוקא היכא דנשחט ונזרק דמם כהלכה לא מהני שאלה אבל קודם זריקה מהני שאלה. ועיין בתוס' פ"ק דסוטה (דף ו') ד"ה כי שהקשו למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין. ועיין בפ"ז דנדרים (דף נ"ט) דאמרינן בתרומה ביד כהן דלא מצי מתשיל עליה ואפשר דכל שהביאו לכהן וכ"ש אם נתקדש בכלי דחשיב כתרומה ביד כהן ולא מצי מתשיל עליה ועיין היטב ועיין במ"ש הרא"ש שם בשם ה"ר אלעזר ממיץ ועיין בחוות יאיר ס"ס ק"ל (א"ה עיין בס' מוצל מאש סי' י"ט):
כתב הקרן אורה (נדרים נט ע"א):
"ובעיקר הך סברא דאין יכול לשאול על תרומה שבא ליד כהן צריך עיון טובא, כיון דהוי הקדש טעות אפילו בא ליד כהן מאי הוי. וכבר הקשה כן הש"ך ז"ל בח"מ בסי' (ש"ן) [רנ"ה סק"ו עיין שם]. וכתב הש"ך ז"ל דהטעם הוא דלא אתי דיבור דהתרתו ומבטל מעשה הנתינה לכהן. כי היכי דאמרינן בקדושין (נ"ט ע"ב) דלא אתי דיבור ומבטל נתינת המעות לאשה בקדושין הראשונים דהוי מעשה4. ואין זה מוכרח, דהכא שאני כיון דעושה אותה הקדש טעות הנתינה ממילא בטל, ואין לכהן זכות בה. ועוד דהכא לאו דיבור הוא אלא טעות בנדרו. ועוד דלפי זה לא יועיל שאלה בחטאות ואשמות לאחר שנתנם ליד כהן להקריב. וזה ודאי אינו דאפילו לאחר שעשה בה מעשה לשחוט בחוץ אמרינן דישנה בשאלה. וכן אפילו הקריבה בפנים ועשה בה מעשה עבודתה גם כן איתא בשאלה, כדמוכח בשבועות (כ"ד ע"ב) גבי הא דיש אוכל אכילה אחת ע"ש. ונהי דיש לחלק, דנתינת הקרבנות לא חשיבא נתינה, דכהנים משולחן גבוה קזכו. מכל מקום נתינה לגבוה גם כן נתינה היא. ועוד דשחיטה ושאר עבודות גם כן מעשה הוי, ואפילו הכי יכול לבטל הכל בדיבורו על ידי שאלה".
"ובנודע ביהודה (מהד"ת יו"ד סימן קנ"ד) כתב בזה דאינו יכול להוציא מידו של כהן. דהכהן יאמר לו דאינו מאמין לו על החרטה. וגם זה לא אבין דמכל מקום האיך יאכלנה הכהן, שמא חרטה גמורה היא, והרי זו טבל ביד כהן. ועוד הכא גבי תרומה טמאה שנתערבה גם לכהן ניחא ליה דישאל עליה ולהתירה. ואכתי הוי דבר שיש לו מתירין".
"ועוד יש להשיב לדברי הש"ך ז"ל והנודע ביהודה ז"ל מהא דאיתא בירושלמי בכתובות (פ"ז ה"ז) וקדושין (פ"ב ה"ד) בכנסה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת. ופליגי התם. ואיכא מ"ד דלא תינשא לאחר, שמא תשאל על נדרה ונמצא בניה מן השני ממזרים. והשתא לדברי הש"ך ז"ל היכי אתי דיבור ומבטל מעשה הקדושין השניים, ואמאי הוי בניה ממזרים. ולדברי הנודע ביהודה גם כן אמאי נאמנת להפקיע עצמה מבעלה השני, הלא יכול לומר איני מאמינה, והתרתה לאו התרה היא. אלא ודאי כל שהיא אומרת פתחה וב"ד שרו לה (ודחי) [ודאי] היתר גמור".
"ולדברי הש"ך ז"ל י"ל דהכא שאני, דהנדר הוא מילתא אחריתי, ונדר לחוד וקדושין לחוד. ולא שייך בזה דיבור מבטל מעשה. משא"כ הכא דהדיבור והמעשה הכל אחד, וסותרין זה את זה. ומכל מקום אין לזה טעם ברור וכנ"ל. ופירוש הר"א ממיץ הוא יותר נכון".
אף שהקרן אורה סבר ששיטת היראים היא יותר בהירה, נראה שדוקא בהסברת הסוגיא בנדרים, אבל הראשונים רובם החזיקו להלכה שאין שאלה אחר שהגיע ליד כהן או ליד גזבר.
וכך כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרנו): "שהמקדיש ואחר כך נמלך ואמר איני רוצה בהקדשי והריני חוזר (בו) [בי] וכיוצא בזה לא אמר ולא כלום שלא כל הימנו לחזור בו. אלא שאם רצה לחזור בנדרו צריך שאלה ופתח חרטה כשאר נדרים. ומשום זה בהקדש טעות אינו הקדש הא בלא שאלה ופתחים ועל ידי שלשה שמתירין את הנדר לא. ועוד שבענין זה אפילו נתחרט ובא ונשאל על ההקדש ואפי' בפתחים אינו רשאי לפי שכבר מסר הממון ביד שני האנשים האלה וכמעכשיו. ואין אחר מסירה כלום דאנן יד עניים אנן. וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו. דהוה ליה כתרומה ביד כהן דאינו נשאל עליה. וכמו שאמרו בנדרים פרק הנודר מן הירק גמרא קונם פירות האלו עלי. הואיל ואי בעי מתשיל עליהון הוו להו כדבר שיש לו מתירין ואין בטל ברוב. ואקשינן הרי תרומה דאי בעי אתשיל עלה ובטלה ברובא דתנן סאה תרומה וכו'. ופרקינן התם בתרומ' ביד כהן עסקי' דלא מיתשיל עלה".
וכן בנימוקי יוסף (יבמות כח ע"א): "דבידו לאיתשולי. דקי"ל [בב"ב דף קכ ב] נשאלים על ההקדש כגון על נדרים דעלמא דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה להקדש ודוקא עד שלא בא ליד הגזבר והא דאמרינן [כאן דף פח א] דבידו לאתשולי ובעלמא אמרינן מי יימר דמזדקיק לי' חכם י"ל דשאני נדרים דסגי להו בג' הדיוטות דידעי פתחי נדרים ומלתא דשכיחא הוא".
וכן בחדושים על הגמרא לר"ש איגר (נדרים נט ע"א) כתב: "שם בתרומה ביד כהן עסקינן. מכאן למד בנ"י פ' גט פשוט עלה ר"מ ע"א דהקדש דאתי ליד גזבר ליתא בשאלה. ועי' ש"ך חו"מ רנ"ה ס"ו ד"ה ולפי".
וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רנח ס"ו): "הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא א"כ נשאל לחכם והתיר לו. ואם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להשאל עליו".
וכך באר המהר"ם שיק (נדרים נט ע"א):
"ודע דקיי"ל דהקדש שבא ליד גזבר אין לו היתר, וכן פסק בשו"ע יו"ד סימן רנ"ח סעיף וי"ו, ועיין בש"ך בחושן משפט סימן רנ"ה ס"ק ו', שצידד לומר טעמים בזה הואיל ועשה מעשה. ומרן הגאון בחתם סופר [חיור"ד] סימן רכ"ז [ד"ה ותלמיד], צידד [ליישב] אם נדר בכתב למה מועיל התרה, ואיך יבוא דיבור ויבטל מעשה, עיין שם שביאר, כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא, אם כן לא היה מעולם נדר, ומטעם זה נתבטל גם טעם הש"ך הנ"ל. ובאמת מרן הגאון זצ"ל כתב טעם אחר, דדווקא כל זמן שלא מסר ליד גבאי דיש בו משום 'בל יחל', ואית ביה 'אבל אחרים מוחלין לו', אבל לאחר שקיים נדרו ולית ביה 'בל יחל', הכי נמי לית ביה 'אבל אחרים מוחלין'. ובסימן רמ"ג [בד"ה אך מטעם], כתב דהוי כמו אכלו כולו דאין נשאלין [כדאיתא בשבועות דף כ"ז ע"ב]. ובצדקה אית ביה עוד טעם דהוי כמו נתנו לו וקנה, עיין שם [בד"ה אמנם]. וטעם שכתב בצדקה, גם כן צ"ע, על פי מה שכתב [שם בחתם סופר] בסימן רכ"ז, דהוי כמו נתינה בטעות וקנין בטעות חוזר, וצ"ע".
ג. אופן השאלה
נדרים ניתן להתיר בחרטה היינו שהנודר מתחרט על שנדר לשעבר ואז הנדר בטל, או ע"י פתח שבי"ד המתירים פותחים לו ומעלים אפשרויות שאם היה יודען לא היה נודר כלל, ואז הנדר הותר מעיקרו.
נאמר בשולחן ערוך (יו"ד סי' רכח ס"ז):
"מי שנתחרט בעיקר הנדר, אינו צריך פתח אלא שישאלנו החכם: אתה חפץ בנדר זה, והוא אומר: איני חפץ בו, מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו. ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר5, שהיה רוצה שלא נדר מעולם; אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט, ועד עתה הוא חפץ במה שנדר, לא הוי חרטה, שצריך שיעקור הנדר מעיקרו. ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו, אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם, שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו".
"ואם אינו מתחרט, צריך לבקש לו פתח לומר לו: אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר, ונמצא הנדר נעקר מעיקרו. וכיצד היא הפתח, כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו, אומרים לו: אילו ידעת שיפצירו בך כ"כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר, והוא אומר: כן. (ויש אומרים דחוזרין ושואלין לו אם מתחרט) (מרדכי פרק שבועות שתים). ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח, כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני, ועבר ועשאו, פותחין לו: אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר, והוא אומר: כן. ויש מי שמצריך שניהם פתח, וגם חרטה".
ורמ"א הגיה: "ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח, שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא, אומרים לו: אילו ידעת שתתחרט, כלום נדרת, והוא אומר: לא. ואז מתירין לו".
השאלה היא מה לגבי שאלה על מצוות כגון: תרו"מ וקדשים האם מספיקה חרטה או צריך פתח, ולמחמירים צריך לעשות מן החרטה פתח. כאשר בדר"כ השאלה היא בגלל קלקול מסויים שחל בתרו"מ או הקדש.
כתב הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' שכג ס"א): "ואם חזרה ונתערבה בעיסה, ואין ק"א לבטל, אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר, דנשאלין על ההקדשות, ויחזור ויטול חלה אחרת (תשובת מיימוני סוף הלכות זרעים וב"ה בשם א"ח)".
השיג עליו הט"ז (יו"ד סי' שכג ס"ק ב) ב:
"ואילולי פה קדוש דסמ"ג6 הייתי אומר דהא דמהני שאלה בתרומות ומעשרות היינו כשניחם מצד הנתינה עצמה שחוזר ממנה מחמת איזה טעם שיש לו אפי' בלא תערובת, אבל לא מחמת התערובת כי כל פתח וחרטה צריך שיהיה עיקר הנדר נעקר כי אם יתקיים הנדר ימשך לו על פי ההכרח איזה נזק משא"כ בזה דודאי היה אפשר לו לידור ולעשות לזה תרומה או חלה ולהזהר מן התערובת דהא אינו בהכרח שאם יהיה זו החתיכה חלה שתתערב ולא שייך בזה פתח וחרטה מחמת התערובת דהא עיקר השאלה היא על גוף הדבר שמתחרט בו מחמת עצמו וכן פירש הר"ן להדיא בנדרים שם דהא דיש שאלה בתרומות היינו ע"י פתח וחרטה כשאר נדרים וכן פי' רשב"ם בפרק יש נוחלין דף ק"ך ע"ב וז"ל שיש שאלה בנדרים וה"ה לכל ההקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אל החכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדי' כהקדש טעות אגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מתשיל עלייהו וחזרי לטיבולייהו כדאמרינן פרק הנודר מן הירק עכ"ל. הרי למד אותנו הרב דהך דהכא אין ההיתר משום התערובת שעל ידו ישאל על מה שעשאו תחילה תרומה אלא דוקא ע"י פתח של חרטה על גוף הדבר וכההוא דשוחט קדשים בחוץ דלא יכול לעקור הקדשים כיון ששחטן בחוץ אלא מחמת גוף הדבר ובזה ודאי אמרו חכמים נשאלים על נדרים והקדשות משא"כ כשאין לו חרטה על גוף הדבר תחלה אלא שהתערובות גורם לו להתחרט זה לא מועיל כלום".
דבריו של הט"ז מחמירים את השאלה בהקדשות או בתרו"מ וחלה. רק ביטול מעיקרו ע"י פתח וחרטה מועיל, אבל חרטה על קלקול אינה מועילה.
סיוע לדבריו ניתן ללמוד מדברי המאירי שכתב (נדרים עח ע"א): "ומה שיצא לנו בנתינת ראשי המטות לשחוטי חוץ הוא לומר שיש שאלה להקדש על ידי חכם ולא בהקדש טעות שהרי הקדש טעות כגון שאמר שור שחור שיצא ראשון מביתי הקדש ויצא לבן והוא סבור שלבן הקדיש אינו הקדש כלל, אבל הקדש שאינו טעות אם נשאל עליו לחכם עד שמצא בו פתח שעושהו כעין טעות הרי זה יכול לישאל עליו והרי הוא חולין וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות כל זמן שהן עדיין בידו ר"ל שלא ניתנו לכהן או ללוי או לגזבר ומעתה אם שחט קדשים בחוץ ומתחייב בהן כרת ילך אצל חכם ומתירו ולא בחרטה בלבד אלא עד שימצא לו פתח שיוכל לעקור בה הנדר מעיקרו ולעשותו כהקדש טעות ואם לא מצא – חייב כרת".
אולם בערוך השולחן (יו"ד סי' שכג) הביא בסעיף יג את דברי הרמ"א: "כתב רבינו הרמ"א דאם חזרה ונתערבה בעיסה ואין ק"א לבטל אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר דנשאלין על ההקדשות ויחזור ויטול חלה אחרת עכ"ל".
וכתב בסעיף יד: "ויש שחולק בעיקר דין זה דלא מהני שאלה כלל אם השאלה היא מפני התערובות שלא יאסר דדווקא אם סיבת השאלה היא מעצם הפרשת החלה שהיתה שלא כרצונו בזה מהני שאלה כמו בנדר כשיש שאלה או חרטה בעיקר הנדר, אבל אם השאלה והחרטה היא מפני סבת התערובות לא מהני שאלה כלל [ט"ז סק"ב] וראיה לדבר דאל"כ לא משכחת כרת בשחוטי חוץ דבוודאי ישאל על ההקדש כדי לצאת מאיסור כרת, אלא וודאי דכדי להנצל מאיסור לא מהני שאלה. אבל רבים וגדולים דחו זה וקיימו דברי רבינו הרמ"א דמהני שאלה, ובאמת בשחוטי חוץ אם ישאל יהיה פטור מכרת [נקה"כ וחו"י ובי"ע] אלא שצריכה להתחרט על החלה מעיקרו מפני סיבת התערובת ופשוט הוא דלשאול אין ביכולת רק הבעה"ב או בעלת הבית ולא אחר".
וא"כ הסתייגות הט"ז לא נתקבלה להלכה.
ד. שיטת הרמב"ם
פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד הי"ז):
"המפריש תרומה על תנאי אם נתקיים התנאי הרי היא תרומה, ואם לאו אינה תרומה, וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהן ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו, כדרך שמתירין לו שאר נדרים, ותחזור חולין כמו שהיתה, עד שיפריש פעם שנייה אותה שהפריש תחילה או פירות אחרות".
באר הרדב"ז (הל' תרומות פ"ד הי"ז):
"וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם וכו'. בפרק הנודר מן הירק (דף נ"ט ב) פריך תלמודא בפשיטות והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ובטלה ברובא והכי איתא בכמה דוכתי ובירושלמי פ"ח דתרומות ופ' האשה רבה ואף על פי דליכא מצוה לאתשולי עלה מ"מ אם ניחם ונשאל עליה יצאת לחולין".
נראה שרק המפריש יכול להישאל אך לא אחרים. ולא הגביל שביד הכהן אינו יכול להישאל.
כתב הר"י קורקוס (הל' תרומות פ"ד הי"ז):
"וכן המפריש תרומה וכו'. פרק הנודר מן הירק אמרו והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ופירושו כשאר נדרים ע"י פתח חרטה ויש מי שכתב שאף לאחר שבאה ליד כהן יכול ישראל לישאל עליה ומה שאמרו שם דתרומה ביד כהן לא מתשיל עלה היינו הכהן אבל הישראל יכול לישאל אבל רוב המפרשים סוברים דכיון שבאה ליד כהן שוב אין הישראל יכול לישאל עליה ורבינו נראה שאינו מחלק ונטה לסברא ראשונה וכבר יישב הרא"ש הסוגיא לפי אותה הסברא".
היינו, לפי מהר"י קורקוס הרמב"ם סבר כשיטת היראים. אף שרוב הראשונים בארו שכיון שבא ליד כהן אינו יכול להישאל.
אולם הכסף משנה (הל' תרומות פ"ד הי"ז) מסביר:
"ודע דהתם בגמרא אמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי מיתשיל עלה ופירש הרא"ש דכיון שיצאת מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה על ידי שאלה ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה ואפשר שרבינו היה מפרש כמו שכתב הרא"ש בשם הר"א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי מיתשיל שהרי לא קרא עליה הוא שם תרומה אבל ישראל המפרישם מצי מיתשיל עלה אפילו היא ביד כהן ואפשר שמאחר שכתב רבינו המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהם משמע שפיר דמיירי בשלא היה אלא הפרשה בלבד ועדיין לא באה ליד כהן". ולדברי הכס"מ אולי הרמב"ם מבאר שעדיין לא הגיע ליד כהן אלא היתה הפרשה בלבד".
פסק הרמב"ם הל' (נדרים פ"ד ה"ז):
"וכשם שנשאלים על נדרי האיסר ומתירין אותו, כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירין אותו, בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח, ואין נשאלין על התמורה".
באר הרדב"ז (הל' נדרים פ"ד ה"ז):
"וכשם שנשאלין וכו'. בפ' שום היתומים איפליגו בה תנאי ופסק כר' יהושע דאית ליה נשאלין על ההקדש והטעם דהקדש בטעות לא הוי הקדש כדאמרי בית הלל ואיתא נמי בפ' נערה המאורסה".
"ואין נשאלין על התמורה. דקי"ל הממיר בין במזיד בין בשוגג בין בטעות הויא תמורה הילכך אין נשאלין עליה דהא שאלה לחכם משוי לה נדר בטעות".
וכן באר הכסף משנה (הל' נדרים פ"ד ה"ז).
והובא לעיל פסיקת השו"ע בהל' צדקה שכאשר הגיע ליד גבאי לא ניתן לשאלה.
ה. ברכה כשהפריש ונשאל
במצוות שמברכים על עשייתם ונשאל עליהם, האם ברכתו הראשונה היתה לבטלה, או לפחות ברכה שאינה צריכה, ובפעם השניה שמפריש האם מברך?
כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ב (יורה דעה) סי' שכ):
"ואמנם לענין ברכה שכבר בירך לע"ד אין כאן חשש ברכה לבטלה כלל נהי דבחנם אין לשאול על הנדר ולגרום ברכה שאינה צריכה שנית אבל מ"מ אם אירע שהתחרט משום טעם ויחזור ויתרום ויברך שנית אין כאן שום בית מיחש לברכה ראשונה שהיתה לבטלה כי אין כאן ברכה לבטלה שככה מברך וציונו לפרוש תרומה חלה וענין הפרשת תרומה חלה הוא שישאר לו כח לשאול עליהם וכה ציוונו להפריש אותם ע"ד זה וכן עשה והפריש".
היינו לדעתו אין בכך ברכה שאינה צריכה כי כך אופי המצוה שישאר בידו כח להישאל ולכן גם בפעם השניה שמפריש מברך.
וכך כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (מהדו"ק שבת קכז ע"ב):
"ומעצם פירושם דסמכינן אשאלה, שמעינן דליכא איסורא להשאל אתרומה, ולפי"ז כשיש ספק אם הפריש כדין, יש עצה להשאל. ואף שהרי בירך כשהפריש, כ' בחת"ס (עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' ש"כ) דלא חשיב ברכה לבטלה, דכשהפריש כדין בירך. ואמנם אם כבר נאכלה התרומה אסור לישאל דנמצא אכל טבל, רק אי אכל תרומה שהופרשה קודם (גמר מלאכה או) ראיית פני הבית דשרי אכילת עראי, ואכל עראי אזי מצי שפיר להשאל על התרומה. (ואף דתרומה קובעת למעשר ואי"צ ראיית פנה"ב, מיהו כיון שנשאל נעקרה התרומה ואינה קובעת)".
וכ"פ בדרך אמונה (מובא להלן). ועי' פתחי תשובה (יו"ד סי' שלא ס"ק ו).
ו. סיכום הלכות שאלה
באר בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ד הי"ז):
"(קעד) תרומה ומעשרות. וכן חלה וביכורים ופדיון מעשר שני ופדיון נטע רבעי נשאלין עליו".
"(קעה) ומעשרות. בין מעשר ראשון ובין מעשר שני ומעשר עני ויש מי שאומר שאין נשאלין על המעשרות אלא על התרומה אבל דעת רוב הראשונים כרבנו".
"(קעו) וניחם עליהן. י"א שאין לישאל ע"ז אלא מדוחק אבל בריטב"א כתב דכיון שמפריש אחר במקומה מותר לשאול ע"ז אבל אין מצוה לשאול ע"ז ואם נתערב לו התרומה בחולין לכו"ע מותר לשאול כדי שלא יאסור את החולין ואם נתערבה ביותר מק"א עי' בבה"ל אם יכול לשאול ואם הקדים את המאוחרת באיסור [כנ"ל פ"ג הכ"ג] מצוה לישאול עליו ויתוקן האיסור בד"א שלא אכל מהכרי אבל אם כבר אכל א"א לישאל שנמצא אכל טבל ואפשר דאפי' בדיעבד לא מהני שאלה כשכבר אכל דכיון שאין הטבל בעולם ע"כ קנה תרומה ומעשר ועדיף מבא ליד כהן וכן אם מכר כבר מהכרי וא"א לו להודיע ללוקח אין נשאל עליו אבל כשכל הכרי קיים בידו נשאל עליו ואם כבר נתן לכהן וללוי אינו נשאל כדבסמוך".
"(קעז) ה"ז נשאל. דכל דבר הקדוש בקדושת פה יכול לישאל עליו כמו נדרים והקדשות ותרו"מ וגוי שתרם אין יכול לישאל ומופלא הסמוך לאיש שתרם יש להסתפק אם יכול לשאול עד שיגדיל".
"(קעח) נשאל. משמע מדברי רבנו דאפי' נתנה ליד כהן ולוי יכול לישאל עליו וכן דעת קצת ראשונים אבל דעת רוב הראשונים שאם נתן לכהן וללוי שוב אין יכול לישאל עליו שלא חידשה תורה דין שאלה רק בדיבור ולא כשעשה מעשה וכן הלכה. ואם נתן קצת יכול לישאל על השאר מיהו י"א שאין בטל כולה רק החלק שלא נתן וכן בכל מקום ששאל רק על מקצת תרומה אין בטל השאר וצ"ע בזה אבל כהן שהפריש תרומה יכול לישאל עליו".
"(קפא) כדרך שמתירין לו שאר נדרים. ויכול להתיר גם בחרטה כשאר נדרים ויעשה מהחרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו היית יודע שתתחרט כלום היית עושה תרו"מ והוא אומר לא ואז מתירין לו ואפי' אם מתחרט מכח דבר שנולד אח"כ כיון שמתחרט מעיקרו מתירין לו אבל אם אינו מתחרט מעיקרו אלא מכאן ולהבא וצריך למצוא לו פתח אין פותחין בנולד אלא בדבר דשכיח כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סי"ב י"ג ויש מחמירין שאין מתירין תרו"מ בחרטה אלא בפתח אבל המנהג להקל בזה כדעה ראשונה".
(קפב) ותחזור חולין כמו שהיתה. ר"ל טבל ואם נשרף הכל גם התרומה וגם השירים אינו נשאל עליו אבל אם השירים קיימין אף על פי שהתרומה נשרפה נשאל עליה".
"(קפג) כמו שהיתה. ואין זה ברכה לבטלה מה שבירך בתחלה דכיון שאז רצה לתרום הי' חייב לברך והתורה נתנה רשות לשאול על התרומה".
"(קפד) עד שיפריש פעם שניה. וצריך לחזור ולברך על הפרשה שניה".