חבל נחלתו כט ד
סימן ד
נשיאות כפים לכהן שנקטעה ידו
שאלה1
אחד החיילים שנקטעה ידו הינו כהן. האם ישנו פתח להתיר לו לעלות לדוכן ולשאת את כפו האחת. ויש לציין כי אי עלייתו לדוכן ודאי לא תועיל למצבו הנפשי והפיזי המורכב בעקבות פציעתו.
תשובה
א. כתוב (ויקרא ט, כב): "וישא אהרן את (כתיב: ידו) [קריא: ידיו] אל העם ויברכם וירד מעשׂת החטאת והעלה והשלמים".
באר בספרא שמיני (מכילתא דמילואים אות יז):
"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים".
כתב באגרא דכלה (ויקרא פרשת שמיני): "וישא אהרן את ידיו. ידו כתיב, להורות דבעינן ב' ידים כאחד בנשיאות כפים, נ"ל".
המשמעות היא שברכת כהנים צריכה להיות בשתי ידים. והשאלה אם חסרון יד אחת אוסר לשאת את כפיו.
ב. פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"י הי"ז): "אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים אף על פי שמותר להאכילו קדשי קדשים, וכן אשה ואנדרוגינוס אין חולקין להם בקדשי המקדש כלל שנאמר איש כאחיו, אבל בעל מום בין קבוע בין עובר בין שנולד במומו בין שהיה תמים ונפסל חולק ואוכל שנאמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו', והוא שיהיה ראוי לאכילה, אבל אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב". היינו כהן בעל מום אע"פ שאינו עובד בבית המקדש אם הוא טהור חולק בקודשים וק"ו לכל מתנות כהונה.
כתב תוספות (מנחות קט ע"א ד"ה לא ישמשו): "ורש"י פירש דכשר (=כהן שהמיר וחזר בתשובה כשר לנ"כ) וזה לשונו: הרי אלו כבעלי מומין כו' מהכא נפקא לן דכהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אלא אם היה לו מום בידיו כדאמרינן במגילה (דף כד:) מפני שהעם מסתכלין בו, ותו הא דקתני לא ישמשו במקדש בירושלים ולהכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחילה"...
תוס' מביא לשון רש"י שכהן בעל מום לא נפסל לנשיאות כפים מן התורה ורק נפסל במומים שהעם מסתכלים בהם. ובזה"ז כשר לדוכן ולקרוא בתורה ככהן.
וכן כתב הכלי חמדה (פרשת אמור אות א ד"ה ומעתה) שבכהן בעל מום ישנה מצות 'וקדשתו'2.
ג. יש לדון אם מי שנקטעה ידו, האם מותר מן התורה לשאת את ידו האחת. ואם נקטעה רק כף היד האם כך דינו, ואם נקטעו אצבעות ידיו מה דינו.
בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק, או"ח סי' ה) דן: "על דבר הכהן שידיו מרתתות ואינו יכול להגביה ידיו, אם יכול לישא כפיו בלא נשיאת כפים". ומסיק שנשיאת כפים (הרמתם לגובה הכתפיים) היא לעיכובא מן התורה, ולכן לא לא ישא את כפיו.
בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' לא) דן לגבי כהן שנקטעה כף ידו השמאלית, האם מן התורה נשיאות כפים דוקא בשתי ידים, ומסיק:
"יא) מ"מ יש לומר דתלוי בהני תרי נפקותות שכתבנו בהא דמנחות (דף צ"ג ע"ב) האחת היכי שיבש יד אחת מכל מקום אי לאו דכתוב שתי הי' סומך באחת. ואף דאינו ראוי לסמיכת שתיהן. הכא נמי אף שאינו ראוי בשתיהן דהא אין לו. מכל מקום נשיאת כפים באחת. אך לפי הנפקא מינה אחרת בסמך ביד אחת. יש לומר דוקא בכהאי גוונא דראוי לסמיכת שתיהן. אבל באין לו אלא יד אחת אין צריך קרא דשתי. ופשוט שאינו סומך והוא הדין שאינו נושא כפיו. משום דאינו ראוי לסמיכת שתיהן. וכמו דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. אולם בענין ראוי לבילה כתב במגיה של המל"מ [בכורים פ"ג ה"ד] שאין לומר אין ראוי לבילה במקום דלא איתמר בש"ס להדיא. וזה ענין ארוך אין לי כעת פנאי לברר".
"יב) גם יש לומר לפרש הכתוב והקרי כי באמת עיקר יד לברכת כהנים הוא הימין הרומז לחסד מדת הכהן וזה ידו כתיב. אך יד שמאל צריך גם כן לצמצם השפע שלא יקבלו ממנה החיצונים [וירמזו חכז"ל זה במה שאמרו [מגילה כה ע"א] ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם כי תרגום רומז לנוגה] ועל כן צריך דוקא שתי ידים".
"יג) ולדעתי נכון שישא כפיו בלא ברכה שלפני' אשר קדשנו במצותיו וצונו. ויסמוך על מה ששומע ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו מכהן אחר שיתכוין להוציאו. ותניא בתוספתא [הובאה ברא"ש חולין פ"ו סי' ד'] עשרה שעושין מצוה אחת ברכה אחת לכולן. וברכת כהנים יברך בעצמו".
"יד) חקירה שלישית. אם הקנה והזרוע חשובים יד לברכת כהנים כמו בתפילין. אין בזה שום ספק כיון שהגמרא אמר כפים אין לנו אלא כפים. והחילוק שבין זה לתפילין דלכאורה מה ענין יד לברכה שמברך בפיו. אך היד היא לקבל וליתן על כן בברכה היד מקבל הברכה מלמעלה ונותנה לישראל. ועל כרחין אין זה אלא כף היד שהיא המקבל והנותן".
עולה מדבריו שכהן שנקטעה כף ידו האחת יכול לעלות ולברך את העם בברכת כהנים, אך מצד הספק לא יברך על נשיאת כפיו וישמע את הברכה מכהנים אחרים. (ולכן לא יעלה יחידי, כיון שלא יברך, אלא יצא מבית כנסת). ואם נקטעו שתי כפות ידיו ח"ו אינו יכול לעלות ולברך.
ד. בשו"ע (או"ח סי' קכח ס"ל) הובאו מומי כהנים ודיניהם בנשיאות כפים, כאשר בזמננו פורשים טלית על כפיהם, ולכן מומים שבידים (עקומות, או קטוע אצבעות) אינם מונעים מלעלות ולברך. לא הוזכר שם דין מי שנקטעה ידו.
כתב הפרי מגדים (או"ח א"א סי' קכח ס"ק כא):
"ובר"מ פרק י"ד מהלכות תפלה הלכה י"א משמע דמן התורה הוא, מפי השמועה כה תברכו בעמידה ובנשיאות כפים ובקול רם ובלשון הקודש ופנים נגד פנים. ועיין סעיף כ"ד ובט"ז אות כ'. ומשמע דהני כולהו מעכבים, וכהן שנקטעה ידיו אין נושא כפיו, ועיין פרי חדש [אות יד] כתב כן דכולהו לעיכובא". ולא דייק האם רק ביד אחת או אף בשתי ידים, ומשמע שמעכב אף אם יד אחת שלמה.
כתב במגן גיבורים (איטינגא, שלטי גיבורים סי' קכח ס"ק כ – כב, על סעיף ל):
"או בידיו. כל אלו הפסולים אינם רק מדרבנן ומשום שהעם מסתכלין בהם ואיכא היסח דעת. וראוי להסתפק כהן שנקטעה ידו אחת אם יכול לברך ברכות כהנים וראינו להרדב"ז חלק ה' סי' שני אלפים קי"ז שכ' דכהן שנקטעה ידו מסתברא שלא ישא כפיו אף במקום שמכסים פניהם וידיהם כיון שהמום ניכר מתחת הטלית והכל מסתכלין עליו אפי' הרגילין אצלו וכו' וליכא למימר דטעמא הוה משום שא"י לישא כפיו דאין זה מעכב תדע דהא ידיו עקומות פרש"י ז"ל כפופות והר"ן פירש שנתעקמו ידיו אחורנית וזה ודאי אינו יכול לפרוש כפיו ואפ"ה יהיב טעמא משום שהעם מסתכלין בו וע"כ שאין נשיאת כפים מעכב ע"ש".
היינו הרדב"ז אסר מדרבנן משום שהמום ניכר לרואים, וכתב בתוך דבריו שאין פרישת ידים לגובה הכתפיים מעכבת מן התורה, המגן גיבורים מקשה עליו שהוא חיוב מהתורה לברך ברכת כהנים דוקא בנשיאת כפים.
ומסיק: "ולפמ"ש א"ש דדוקא נשיאת כפים למעלה מעכב ולא ידים שוות וזקיפת אצבעות מעכב ובהך דידיו מרתתות דא"א להגביה ידיו כלל ודאי מעכב וז"ב לפע"ד דלא כשו"ת רדב"ז".
וא"כ הרווחים בין האצבעות אינם מעכבים, ולכן מי שנקטעו ח"ו אצבעותיו יכול לשאת את כפיו כשהם מתחת לטלית אבל מי שאינו יכול לשאת את כפיו מעכב מן התורה ולכן אם נקטעה ידו לא יישא את כפיו.
וכן הסיק בשו"ת יביע אומר (ח"ח, או"ח סי' יג):
"מסקנא דדינא שאם נקטעו אצבעות ידיו, והוא דש בעירו, רשאי לישא כפיו לכתחלה. ואף על פי שיש תחבושת או רטיה על כף היד עד הפרק, אין לפסול משום חציצה, דאע"ג דמקשינן ברכה לשירות (סוטה לח א), ובשירות כה"ג הויא חציצה, (וע' פסחים נז א), מ"מ כיון שכהן בעל מום כשר לברכה, וכמ"ש בתענית (כז א), משום דהך היקשא אסמכתא בעלמא הוא מדרבנן ולקולא. ע"ש. ה"נ לענין חציצה יש להקל בנשיאות כפים".
ומסיים: "ומעשים בכל יום שגם כהן שיש על ידו תחבושת עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים ואין פוצה פה. וכן עיקר שאין בזה משום חציצה".
ודבריהם חולקים על האמור בשו"ת וזאת ליהודה (אה"ע סי' ד): "והנה מדברי הגאון ז"ל הנ"ל (=תשובת גאונים שהביא הב"י אה"ע סי' ד) מוכח דבנקצץ ראשי אצבעותיו הוי מום ואינו נושא כפיו, ועיין להרדב"ז ז"ל ח"ה סימן שני אלפים קי"ז, והביא דבריו הרב בית מנוחה ז"ל הלכות נשיאת כפים אות ה' (דף קמ"ה ע"ב), דכהן שנקטעה ידו לא ישא את כפיו אפילו במקום שמכסים פניהם וידיהם וכו' יע"ש, ומדברי הגאון ז"ל מוכח דאפילו נקצץ ראש אצבעו הוי מום וכנ"ל".
ה. כתב בשו"ת בית מרדכי (פוגלמן, ח"א סי' יב): "נשאלתי מכהן שמחמת מחלה קטעו לו בניתוח יד אחת, אם עליו לעלות לדוכן".
הרב פוגלמן מדמה זאת לנטילת לולב לגידם ולהנחת תפילין ומסיק:
"עיקר נשיאת הכפים של הכהנים היא בפריסת הכף ופשיטת האצבעות בשעת ברכת הכהנים. ע' רמב"ם הלכות תפלה פי"ד, ה"א: "כיצד היא נשיאת כפים בגבולין... ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם... ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם". ובטוש"ע או"ח סימן קכח, סי"ב: "ופושטים ידיהם וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות ה' אוירים... ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ". ולכן נקראת נשיאת כפים ולא נשיאת ידים. ואם נקטעה היד, ואפילו נשאר החלק העליון של היד עם הזרוע, בכל זאת אינו עולה לדוכן. מפני שאמנם הזרוע נקראת יד, אבל היא אינה נקראת בשם: כף. והכף נקטעה, ואם אין כף אין נשיאת כפים".
ו. פסק בילקוט יוסף (תפילה ב סימן קכח – הלכות נשיאת כפים):
"סח. כהן שיש לו מום בפניו או בידיו, לא ישא כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו, ומסיחים דעתם מן הברכה. ואם היה דש בעירו, כלומר, שבני עירו רגילים בו, והכל מכירים שיש לו אותו מום, ישא כפיו. וכל ששהה שלשים יום בעירו נחשב דש בעירו. ובזמנינו שכבר פשט המנהג שכל הכהנים משלשלים הטלית על פניהם וידיהם בעת הברכה, וגורבים גרביים לרגליהם, אפילו אם יש בפניו ובידיו וברגליו כמה מומים, ואפילו לא היה דש בעירו, עולה לדוכן ונושא כפיו".
"סט. לפיכך כהן שנפצע במלחמה ונקטעה כף ידו, יש אומרים שכל קדושת כהונה עליו, ומכיון שבזמן הזה שהכהנים מכסים ידיהם בטלית אין חשש שמא יסתכלו בידיו ויסיחו דעתם מן הברכה, לפיכך עולה לדוכן ונושא כפיו בברכת כהנים. ויש חולקים ואומרים שאם ניטלה כף ידו אינו בר נשיאות כפים, ואינו נושא את כפיו אפילו אם הוא דש בעירו. ואפילו אם ניטלה רק כף יד אחת. והעיקר להלכה דבנקטעו האצבעות, וכף היד נשארה קיימת, נושא כפיו, אבל אם ניטל כל כף היד, אינו נושא כפיו.
ובאר בהערות (סט):
"והנה הרמב"ם (פרק טו מהלכות נשיאות כפים הלכה ב') כתב, כהן שיש לו מומין בפניו או בידיו או ברגליו וכו', לא ישא כפיו מפני שהעם מסתכלים בו וכו'. ואם היה דש בעירו וכו' מותר, לפי שאין מסתכלים בו. וכתב מרן הכסף משנה, יש להסתפק בזמן הזה שנוהגים לכסות פניהם וידיהם בטלית, אם מותר לישא כפיו. אך מרן בשלחן ערוך (סי' קכח סעיף לא) פסק, שאם מנהג המקום לשלשל הטלית על פניהם, ישא כפיו. ע"כ. ובשו"ת הרדב"ז חלק ה' (ב' אלפים וקיז) כתב, כהן שנקטעה ידו, מסתברא שלא ישא כפיו אפילו במקום שמכסים פניהם וידיהם בטלית, שכיון שהמום ניכר מתחת הטלית, הכל מסתכלים בידיו, ואפילו רגילים אצלו לא ישא כפיו. אבל משום נשיאות כפים אין זה מעכב וכו'. וכתב בבית מנוחה, דכתב כן לפי מה שהעלה דסומא לא נושא כפיו אפילו דש בעירו, אבל לדעת מרן דסומא הדש בעירו נושא כפיו, ישא כפיו, וממילא גם בנקטעו ידיו אם היה דש בעירו נושא כפיו. והנה גבי סומא בשתי עיניו אפילו דש בעירו להלכה נקטינן דאינו נושא כפיו משום ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, ולפי זה גם בנקטעו ידיו דאינו נושא כפיו. ומה שכתב הרדב"ז שאין נשיאות כפים מעכבת, ולכן כהן שנקטעו ידיו אין לפוסלו מטעם זה, כבר העיר על זה בבית מנוחה הנז', וכן דעת הכנה"ג דנשיאת כפים מעכבת, וכן כתב המגן אברהם (ס"ק כא). וכן כתב הפרי חדש, והאליה רבה, והגר"ז, והפמ"ג, ובברכ"י, ועוד. וכן עיקר. ואמנם בילקוט יוסף חלק א' (מהדורת שנת תשמ"ה, עמ' שיט) כתב מרן אאמו"ר שליט"א דעולה לדוכן ונושא כפיו בברכת כהנים. אך בשו"ת יביע אומר חלק ח' (חלק אורח חיים סימן יג אות ב') חילק בזה בין אם נקטעו רק אצבעות ידו, דבזה יכול לעלות לדוכן, שהרי הוא בר נשיאות כפים, לבין נקטעה כל כף ידו שיש בו חסרון של נשיאות כפים, דאינו נושא כפיו. ע"ש".
ומסקנתם כאמור לעיל מי שנקטעו אצבעותיו יעלה לדוכן וישא ידיו וכיון שכפות ידיו מכוסות בטלית יכול לשאת כפיו אבל אם נקטעו כפות ידיו וכש"כ אמות ידיו לא יעלה לדוכן ולא יישא כפיו. וכן הסיק גם בפסקי תשובות (או"ח סי' קכח אות לט). אולם דבריהם במי ששתי ידיו נקטעו, אבל אם רק יד אחת והשניה שלמה יעשה כדברי האבני נזר שיעלה ויישא יד אחת אבל לא יברך את הברכה אלא ישמע מכהן אחר ואם הוא יחידי יצא מבית הכנסת.
ז. כפי שהקדמתי בראש השאלה כל קדושתו עומדת לכהן זה, ובניו כהנים, ויכול להיות כהן פודה בפדיון הבן, ולקבל מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) ולעלות לתורה בכהני. ורק קטיעת ידו מעכבת במקצת לנשיאות כפים.
וכך דרכו של עולם שלעתים קיום מצוה אחת מונע מקיום מצוה אחרת. וכהן זה שיצא להילחם במלחמת מצוה זכה והשתתף במצוה גדולה ונמנעת ממנו נשיאות כפים במלואה.
כתב הראי"ה קוק (שבת הארץ פי"ג הי"ב): "ונראה שאע"פ שאין שבט לוי עורכין מלחמה היינו לעשות מלחמה פרטית, כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה' שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם".
ואשריו שזכה לכך.