חבל נחלתו כח סא
סימן סא עריכה
פרשיות באמצע פסוק
הקדמה עריכה
שלש פעמים בתורה מתחילה פרשה באמצע פסוק (בראשית לה, כב; במדבר כו, א; דברים ב, ח), יש להבין מדוע מופיעה התחלת פרשה דוקא באמצע פסוק, ומה ההשלכה הלכתית לכך.
עדות הראשונים לפרשיות באמצע פסוק
פסק הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ח ה"ג):
"ספר שאינו מוגה במלא וחסר אפשר לתקנו ולהגיהו כמו שבארנו, אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה או סתומה פתוחה או שהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה או ששינה צורת השירות הרי זה פסול ואין לו תקנה אלא לסלק את כל הדף שטעה בו".
בהלכה הבאה כתב הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ח ה"ד): "ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם, וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".
בכתר ארם צובה – מופיעות תחילות פרשיות אלו באמצע פסוק. וכן הרמב"ם מציין שלש פרשיות אלו, וכן ב'מסורת סייג לתורה' לרמ"ה.
טעם השלשה פסוקים בתורה שיש בהם הפסקה באמצע הפסוק
כתב בס' תורת המנחה1 (פרשת פינחס, דרשה סג):
"ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה שאו את ראש (במדבר כו, א), ויש לשאול מה ענין זאת ההפסקה באמצע הפסוק. וכן (בראשית לה כב) וילך ראובן וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר, וכן (דברים ב ח) ונעבור מאת אחינו וגו' מאילת ומעציון גבר ונפן. למה באלו הפסוקים יש פרשה באמצעם".
"ויראה כי הפסקתם היא להורות כי נפסק אותו דבר שמזכיר באותו פסוק. ונפרש ענין יעקב – דע כי יעקב אע"ה אף על פי שהיה מדקדק במצות כמו שאמרו רז"ל באיש תם יושב אוהלים, ובויחן את פני העיר, אעפ"כ בהיותו בחוצה לארץ לא היה מקפיד כ"כ בדקדוק המצות שהרי נשא שתי אחיות, ולדעת רז"ל ד' אחיות כי בלהה וזלפה אחיות היו ובנות לבן היו, וקיים ע"ז בביתו. והטעם בזה כמו שאמרו רז"ל (כתובות קי ב) כל הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוק, וכשבא ליכנס לארץ צוה לבער כל ע"ז שברשותו דכת' (בראשית לה ב) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו' והטהרו והחליפו שמלותיכם ונקומה ונעלה בית אל".
"ועדיין היה דואג על שתי אחיות והיה מסכים בדעתו לפרוש מאחת מהם כדי שלא לעבור על ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, ובעל המחשבות ידע תעלומות לבו לעבודתו וגם הוא עזרהו ליטהר ולקח ממנו רחל ומתה בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, הה"ד מתה עלי רחל, כלומר בעבורי מתה, ונכנס לארץ תם וישר בלי פשע ונתבודד לעבוד לאדון הכל".
"ועדיין לא פירש מכל וכל מהבלי העולם, ועדיין היה מקיים מצות עונה עם נשיו, וכשאירע לו אותו מעשה של ראובן מיד הרגיש שרמז רמז לו הקדוש ברוך הוא לפרוש מכל וכל מאותו ענין ולהדבק בעבודתו ית', וז"ש וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל, כלומר הבין מה היה רומז זה הדבר, והוא כמו שמע ישראל לשון התבוננות, והיינו דכת' ויהיו בני יעקב שנים עשר, כלומר קיים י"ב שבטים ומה יש לו צורך בתשמיש המטה ומיד פירש מנשיו מכל וכל, וזהו ענין ההפסקה שפסק מענין השכיבה".
"וכן פיסקת ונפן ונעבור מאת אחינו וגו', כי ישראל ישבו במדבר אחר גזירת המרגלים ל"ח שנה דכת' (דברים ב יד) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה, וחצי זמן זה ישבו בסביבות ארץ אדום דכת' (שם א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם, ופירשו כל כך ישבתם כמו כל הישיבות שישבתם במדבר עד שקצה נפשם לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך, והיו ישראל סוברים כי לעולם יהיו הולכים ומסבבים ארץ אדום, וכשבאו בעציון גבר לא סבבו אלא נפנו משם דרך מדבר מואב ונפסק אותו סיבוב, ועל שם כך נפסק אותו הפסוק".
"וענין ויהי אחרי המגפה בהפסקה, שכל זמן שהיו ישראל במדבר רוב פורענותן ומיתתן היו במגפה, כמו שאמרו הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו. וכשבאו לכאן רמז להם כי עוד לא ישלוט בהן הנגף בהיותם במדבר ונפסקה מהם המגפה, הה"ד שאו את ראש כל עדת בני ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא למשה עד מתי המלאך המשחית הולך ומשחית בישראל ואינך מרגיש לסלקו מעליהם, א"ל משה ובמה אסלקנו, א"ל לא כך אמרתי לך שתיקח כופר נפשם ולא יהיה בהם נגף, שנא' (שמות ל יב) ונתנו איש כופר נפשו, שאו את ראש כל עדת בני ישראל ויתנו שקליהם איש כופר נפשו וממילא לא יהיה בהם הנגף, ולקח מהם כופר במדבר ונפסקה המגפה מהם".
פירוט הפרשיות באמצע פסוק ופירושי המפרשים
נאמר בבראשית (לה, כב, פר' וישלח): "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל פ ויהיו בני יעקב שנים עשר".
כתב בקסת הסופר (ח"ב פרשת וישלח פרק לה): "ויהיו בני יעקב פתוחה באמצע פסוק".
הסביר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב): "וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. הפסוק הזה מופלג לשנים, כדי לייחס את ראובן עם שאר בני יעקב, שנאמר ויהיו בני יעקב".
וכן בשכל טוב (בובר): "ויהיו בני יעקב שנים עשר. הפסוק הוא מופלג לשנים וריוח בתוך, ללמדך שאפי' בשעת קלקולו אין מיחסין תחלה אלא לראובן, שהרי הזכיר חטאו, וסמוך לו ויהיו בני יעקב שנים עשר, שכולם כשרים".
באר הרמב"ן (בראשית לה, כב): "וישמע ישראל – סיפר הכתוב ענותנותו, כי שמע בחלל בנו יצועיו, ולא צוה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם, אבל ימנה עמהם ויהיו שנים עשר, והוא ימנה ראשון. ולכך עשה משתי הפרשיות פסוק אחד, כי אף על פי שהוא תחלת ענין, שבא למנות השבטים משנולדו כולם, רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו".
וכך באר החזקוני (בראשית לה, כב): "וישכב את בלהה בלבל ועקר את מטתה ממקומה כשתבע עלבון אמו, כמו שפרש"י. ובלע"ז ארקוק"א. שיש דברים כתובים בענין אחד ומשמשים שני פנים זה למפרע מזה כמו שפרשתי למעלה גבי ותקע כף ירך יעקב. וישמע ישראל שראובן בלבל מטתו, ויהיו בני יעקב משם והלאה שנים עשר ולא יותר. שלא הוסיף עוד יעקב להזקק עם נשיו וזהו שאמר יעקב אז חללת יצועי כלומר משכבי נסתלק ונפסק. ומקרא דוישמע נכתב שלא תתמה לכשתגיע לכי עלית משכבי אביך לומר מי הגיד לו ליעקב לפיכך קדם כאן ולמדך ששמע. ד"א לכך נקבעה פרשה זו בין מעשה ראובן ובין מעשה בני יעקב ללמדך על פסוק של ויהיו בני יעקב שנים עשר שאינו נמשך אוישכב את בלהה, לומר ראובן הוליד קצת מהם אלא קאי הוא אלידת רחל, ובאותה שעה ויהיו בני יעקב שנים עשר כלומר הוא ולא אחר הוליד את כולם. חזר ושנה מספר בני יעקב ללמדך שבא הוא ושנים עשר בניו אל אביו".
הוסיף בשפתי כהן (בראשית פרשת ויצא):
"ובספרי (ואתחנן ו') והיה ה' לי לאלהים וכי עלה על לב שהיה יעקב אומר אם יהיה אלהים עמדי והיה ה' לי לאלהים ואם לאו חס ושלום לא יהיה לי לאלהים, אלא שהיה יעקב מפחד כל ימיו שלא יצא ממנו פסולת כמו שיצא מאברהם ומיצחק ואמר אם יהיה וגו' ושבתי בשלום מכל מקום, והיה ה' לי לאלהים שיחול שמו עלי שלא יצא ממני פסולת מתחילה ועד סוף, וכן הוא אומר (בראשית ל"ה, כ"ב) ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וגו' וישמע ישראל, כיון ששמע נזדעזע אמר אוי לי שמא אירע פסול בבני, עד שנתבשר שעשה ראובן תשובה שנאמר (שם) ויהיו בני יעקב וגו', לומר שכולם צדיקים וכולם שוין עד כאן, ואפשר שלזה יש פיסקא באמצע פסוק לומר שנתבשר".
המנחת שי (בראשית לה, כב) מתייחס לטעמי הפסוק, ומסביר: "ויהי בשכן וגו': כתב א"ת (=אור תורה לרבי מנחם די לונזאנו) לפי שפסוק זה בבחינה אחת הוא פסוק א' ובבחינה אחרת הוא ב' פסוקי', לכן בקצת מלותיו ב' טעמי'. בבחינת היותו פסוק א', ראובן ברביע, וישכב בפשט, בלהה בפשט, אביו בזקף קטן, ישראל באתנח. ובבחינת היותו ב' פסוקי', ראובן בזקף קטן, וישכב בזקף גדול, בלהה בטפחא, אביו באתנח, ישראל סוף פסוק. ובגליון א' מס"ס המוגהי' ישראל קדמאה בזרקא ופשט, ההיא בזקף גדול וסגולתא, עכ"ל. וזהו על הדרך שכתבנו בעשרת הדברות. [ראובן, וישכב, בלהה, אביו, ישראל]"2.
עולה מספר אור תורה שתחילת פרשה באמצע פסוק משמעותה היא חלוקת הפסוק לשניים, ועל כן גם יש סידור טעמים שונים כראוי לשני פסוקים.
נכתב באנציקלופדיה תלמודית (כרך כ, טעמים, טעמי המקרא):
"אף בפסוק: ויהי בשכן וגו' וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, ישנן שתי מערכות טעמים, באחת הכל פסוק אחד, והמלה "ישראל" – שיש אחריה פרשה פתוחה – טעמה אתנחתא, ובשנייה הוא מתחלק לשני פסוקים, והמלה "ישראל" מוטעמת בסוף פסוק (שערי תפלה שם, וכ"ה בכל החומשים לפנינו. ועי' ס' כתר ארם צובה [ברויאר] עמ' 291 של"בני מערב" הוא מוטעם כפסוק אחד, ול"בני מזרח" מוטעם כשני פסוקים). וכתבו ראשונים שהמלים "ויהיו בני יעקב שנים עשר" כיון שיש הפסק פרשה לפניהן, הרי זה כאילו הן פסוק נפרד (רש"י מגילה כה ב ד"ה אל, שלכן קרא ר"ח בן גמליאל לקטע זה "אחרון", ומשמע שבאמת אין מלים אלו פסוק נפרד). יש מהאחרונים שכתבו ששתי מערכות הטעמים הן בבחינת קרי וכתיב, שלפי הכתיב יש כאן שני פסוקים כיון שיש הפסק פרשה ביניהם, כדרך שמטעם זה מתחלק הפסוק: לא תרצח לא תנאף וגו', לארבעה פסוקים בטעם העליון, והקורא צריך לקרוא הכל פסוק אחד, שזה הוא הקרי. ויש שכתבו ששתי מערכות הטעמים בפסוק זה הלכה למשה מסיני הם, שעל פי גדלם יש כאן שני פסוקים, ובטעם העליון הכל פסוק אחד ודבוק יחד, להודיע שראובן לא חטא (עי' שבת נה ב ורש"י בראשית שם. לוח ארש שם: כדרך שבעשרת הדברות בטעם העליון כל דברה ודברה, שלפי גדלה מתחלקת לכמה פסוקים, היא פסוק אחד כנתינתה מסיני. ועי"ש בלוח ארש עוד טעם), ואף בפסוק זה יש חילוק בין קריאתו ביחיד לבין קריאתו בציבור, שהיחיד קורא בשני פסוקים, והציבור קורא בפסוק אחד (לוח ארש שם, ע"פ גמ' מגילה כה ב)".
נאמר בבמדבר (כו, א): "ויהי אחרי המגפה פ ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר".
כתב בקסת הסופר (ח"ב, פרשת פינחס פרק כו פס' א): "ויאמר י"י. פתוחה באמצע פסוק".
באר החזקוני: "ויהי אחרי המגפה כשכלו מתי מדבר יש כאן פרשה אעפ"י שהיא באמצע הפסוק ע"י שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ".
הסביר בעל הטורים: "ויהי אחרי המגפה. פרשה זו פתוחה שעשה הפסק בין המגפה למנין שלא תשלוט המגפה בפקוד אותם".
פרש רש"י (במדבר כו, א):
"ויהי אחרי המגפה וגו' – משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין".
באר את רש"י – ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא, במדבר כו, א)
"ויהי אחרי המגפה משל לרועה וכו' ד"א כשנמסרו למשה וכו'. קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' ראשון קשה מעט פתיחת הפרשה שבאמצע פסוק זה שנראה שמפרדת ענין שאו את ראש מויהי אחרי המגפה לכך פי' ד"א שאינו מוסב לשלמעלה הימנו לענין המגפה אלא למיתת משה הכתו' למטה מן העניין".
דרש האלשיך: "ובזה יתיישב אומרו מיד ויהי אחרי המגפה. שהוא סוף ההפסקה. שמורה שהוא נמשך אל הקודם גם כן. והוא, כי הנה עיקר כוונת הכתוב, לומר, שאחר המגפה רצה הקדוש ברוך הוא למנותן. אלא שהפסיק בחצי הפסוק ללמדנו, כי גם הוא ענין אל הקודם. שהאמור גם הוא היה אחרי המגפה. ויהיה, כי לבל יאמר נא ישראל, נקלה מיתתנו לפניו יתברך, שלא החשיב את המגפה להנקם עליה מהגורמים מיתתנו רק על שהחטיאום. על כן לא צוה הקדוש ברוך הוא זה מיד עודם בחמימות צרת המגפה, עד עבר זמן ונתקררה דעתם. וזהו ויהי אחרי המגפה. כי אחרי מופלג. ואמר, שהיה זה שאמר אחר קצת זמן ולא סמוך אליה. ועדיין לא יבצר מהיות גם כן סמוך אל מה שאחריו כי אינו סוף פסוק. ויהיה ויהי אחרי המגפה חוזר אל מה שלמעלה ולמטה שהכל היה אחרי המגפה".
עוד דרש האלשיך:
"וכהתימו ענותנותו הרב הזה, אמר, הנה אני עשיתי את שלי שלא עשיתי עיקר רק מהנוגע אליכם. גם אתם בבואכם לנקום נקמת המדינים, עשו את שלכם. ולא תעשו על דמכם שהיסבו להמית בכם, כי אם וידבר ה' אל משה מה שראו לאמר הוא צרור וכו'. אך לא על הנוגע על צרתכם, רק על דבר כבוד ה'. כי באו להחטיאכם את ה'. כי אם מה שוהכיתם אותם הוא על כי צוררים הם לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי אשר דברה שלהחטיא את השלמים באה במצות אביה. וגם שהיה ביום המגפה לא תעשו אתם הדבר על אשר מתו במגפה, רק על דבר וסיבת פעור שעשו שתגעו בכבודי. כי כאשר אני עשיתי את שלי גם אתם עשו את שלכם".
"והנה עדיין היה אפשר יתחמץ לבבם, באומרם, כי ממוצא דברו יראה כי לא כבדה מאד צרת ישראל לפניו יתברך. כי על כן לא אמר לישראל שיעשו על שני הדברים רק על דבר כבוד שמו יתברך. על כן עשה פרשה פתוחה אחר אומרו ויהי אחרי המגפה, עם היותו בחצי הפסוק. לומר, כי הקודם, שהוא אשר צוה יתברך לא יחושו על צרת עצמם אשר מתו במגפה. לא אמרו הוא יתברך, רק אחרי מופלג, ולא סמוך אל המגפה, שהיתה שעת חימום, עד נתקררה דעתם".
"ומה שהוא פסוק אחד, הוא, כי גם חוזר אל הענין שלא צוה יתברך עליו עד אחרי המגפה שהוא מופלג. ויהיה הטעם, פן יחרדו בשומעם, באומרם, הנה עדיין לא הטהרנו מן המגפה, וימנו אותנו שהוא דבר הגורם נגף. על כן אמר, שגם צווי זה היה אחרי מופלג. ושיעור הכתוב, ויהי אחרי המגפה שהוא מופלג ממנה, אז וידבר ה' וכו' לאמר להם שאו את ראש וכו'. כי אז ראוי לאומרו ולא מקודם".
כתב בשפתי כהן (במדבר פרשת פינחס ד"ה [כו, א]):
"ויהי אחרי המגיפה. פיסקא באמצע הפסוק... בכאן אמרו ישראל עתה נתחדשה הקנאה, והלא הם היו במצרים מקום הזנות, ולא קנאו שום אחד מהם, כי אי אפשר שעם גדול כזה שהיו בין הזונות ולא יזנו הבחורים עמהן, כי אף על פי שהיו בעבודה קשה, אי אפשר שלא עמד עליהם יצרם הרע, או כמו שאמרו ז"ל במדרש (ילקוט רמז תפ"ח) שכל שבעים שנה הקדוש ברוך הוא מביא מגיפה כדי להסיר הממזרים שביניהם, אם כן המגיפה אינה באה אלא על פסול. לזה אמר ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר, על האמירה שאמר שאו את ראש, הרימו את ראשם, ושמם יעיד בהם שאין בהם פסול, הראובני השמעוני, שם יה מעיד עליהם. לבית אבותם, לומר שהם גדורים כהאבות שהן ראשי השבטים, ראובן שמעון לוי וגו', ומנה גם כן המשפחות, שכולם מיוחסים אין בהם פסול".
פרש באור החיים (במדבר כו, א):
"ויהי אחרי המגפה וגו'. צריך לדעת למה עשה תחילת פרשה באמצע הכתוב, ולפי מה שכתבתי למעלה יש טעם נכון, שנתכוון בזה לומר כי באמצעות מצות צרור וגו' כדרך שפירשנו תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהיי ובזה ויהי אחרי המגפה פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה אשר צוה ה' עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב לומר כי מאמר אחרי המגפה מקושר עם מה שלמעלה ממנו, וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכוון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה' וגו' שאו וגו', נמצאת אומר כי מאמר ויהי אחרי המגפה משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר".
"עוד נראה לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז"ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם ויהי אחרי המגפה שאו את ראש וגו' זה הוא שאמר הכתוב אם אמרתי מטה רגלי וגו' בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו אומות העולם וכו' אמר להם הקדוש ברוך הוא הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשבאו לשטים קלקלו וכו' אמרו האומות העטרה שהיתה בידם בטלה שוים הם לנו זקפן ה' שנגף כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתם עד כאן, לפי זה יש טעם בהפסקה באמצע הפסוק להעיר שהמאמר קשור גם עם מה שלמעלה בענין רעות אשר גרמו מדין על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו' וגם ויהי אחרי המגפה פירוש לשון צער, והוא מה שרמז בפסוק מטה רגלי שהיו אומות העולם מזלזלים בהם שניטלה העטרה שהיתה בידם, וזלזול זה לא נחלט מישראל כשנסתלקה המגפה מהם עד שמנאם ונמצאו כל אחד מכיר אבותיו עד השבט אז נשאו ראש, והוא אומרו ויהי לשון צער גם אחרי המגפה, ולזה ויאמר ה' וגו' שאו, ולא החליט להפסיק לעשותו פסוק בפני עצמו וערבו עם מה שלמטה ממנו לומר כי בשביל מה שרמוז בתיבת ויהי שהוא זלזול האומות הוא שאמר ה' שאו וגו'".
"עוד יש לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז"ל (במד"ר פכ"ג) שאמרו וזה לשונם כשיצאו ישראל ממצרים ונמסרו למשה נמסרו במנין כשקרב למות החזירם במנין עד כאן, והוא מה שנתכוון בהתחלת הפרשה ויאמר ה' אל משה וגו' לומר כי בלא טעם אחרי המגפה יש טעם במנין זה כדי להחזירם במנין כאמור, אלא שהיתה גם כן סיבה אחרת שהיא אחרי המגפה, ונמצאו שתי סיבות המנין נרמזות באמצעות התחלת פרשה באמצע הכתוב".
ואף הרש"ר הירש (במדבר כו, א) יצא לפרש:
"ויהי אחרי המגפה. הפרשה מסתיימת באמצע הפסוק אחרי משפט הרישא, ואילו משפט הסיפא מתחיל פרשה חדשה, ללמדנו שאחרי מות הנצמדים לבעל פעור נפתח פרק חדש וטהור בחיי העם. עם מות החוטאים, שקלקלו בזנות של עבודת פעור, חזרו ישראל והאירו באור הטהרה המינית של גזעם. באור זה ראה הנביא למואבים את ישראל לפני הפיתוי של פעור, וכל מפקד של העם הזה היה בו משום תעודה נאמנה לכך. משום כך אחרי המגפה חזרו ומנו את העם. העובדה שכל יחיד יכול היה להימנות "למשפחתו לבית אביו" – כדרך שנמנה לפני ארבעים שנה אחרי יציאת מצרים – עובדה זו הוכיחה שהאבהות של כל ילדי ישראל לא היתה מוטלת בספק; היא הוכיחה שמעשה הפריצות של פעור היה רק בבחינת מעשה חריג, ואילו דבר הנבואה שנאמר על בתי ישראל – "יזל – מים מדליו וזרעו במים רבים" (לעיל כד, ז ופי' שם) – היה אמת ויציב (ראה מדרש אספה בילקוט כאן)".
וכך כתב המנחת שי (במדבר כו, א) "ויהי אחרי המגפה: פ. ויאמר ה': יש כאן פרשה פתוחה באמצע פסוק". וכאן לא עמד על סדר טעמים כפול כפסוק אחד וכשני פסוקים.
נאמר בדברים (ב, ח, פר' דברים): "ונעבר מאת אחינו בני עשו הישבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעצין גבר ס ונפן ונעבר דרך מדבר מואב".
כתב בקסת הסופר (ח"ב פרשת הדברים פרק ב פס' ח) "ונפן ונעבר. סתומה באמצע פסוק".
פרש החזקוני (דברים ב, ח): "ונעבר מאת אחינו הפכו פניהם לצפון כמו שנצטוו פנו לכם צפונה והוא כשנסעו מאובות ולכך יש כאן פרשה אפי' באמצע הפסוק".
כתב המנחת שי (דברים ב, ח): "ומעצין גבר ס ונפן ונעבר: יש כאן פרשה סתומה באמצע פסוק".
וגם בפסוק זה לא העיר על כך שצריך שני סוגי טעמים לקריאת פסוק זה כפסוק אחד וכשני פסוקים.
פיסקא באמצע הפסוק
נאמר בבראשית (ד, ח): "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".
כתב בשפתי כהן (בראשית פרשת בראשית):
"[ד, ח] ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה. פסקא באמצע פסוק רמז למה שאמרו ז"ל (תרגום יונתן בראשית ד', ח') שאמר דברים הרבה שאמר לית דין ולית דיין וכו', ולפי שהוא נולד ראשון מן יציר כפיו, ומפני כבודו לא נכתב מה שאמר והניחוהו חלק".
שפתי כהן קיבל שיש כאן פיסקא באמצע הפסוק, ולא הסביר האם כוונתו לפרשה פתוחה או סתומה.
אולם במקום אחר מכנה זאת לפרשה באמצע פסוק. כך כתב בפסוק שהובא לעיל (והושמט חלק זה). בשפתי כהן (במדבר פרשת פינחס [כו, א]): "ויהי אחרי המגיפה. פיסקא באמצע הפסוק, וכן ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה (בראשית ד', ח'), יש פיסקא באמצע, ואמרו חז"ל (תרגום יונתן בראשית ד', ח') שאמר לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן, לזה עשה פיסקא חלק, לומר שאמירות הרבה היה שאין ראוי לומר כן".
ולדעתו ולמסורתו יש כאן פרשה חדשה, ולא ציין אם פתוחה או סתומה.
אבל בקסת הסופר (ח"ב פרשת בראשית פרק ד פס' ח) כתב: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי. אין כאן פיסקא בין אחיו לויהי (אור תורה)".
וכן במנחת שי (בראשית ד, ח) הוכיח: "בין אחיו לויהי בהיותם בשדה: בספרי' כ"י המדוייקי' אין כאן פיסקא, וגם בס"ת. ותמהתי על בעל שברי לוחות שבפי' מלת פריגמא לקח זה לדומה, וכתבו ג"כ בסוף מאמר י' במסור' המסור'. וכ"כ א"ת (=אור תורה) שטעה המדפיס לעשות כאן פיסקא, כי בכל הספרי' ובהללי אין כאן פיסקא, וגם הרמב"ם ז"ל והרב המאירי ז"ל לא מנאו כאן ראש פרשה".
אולם לפני אור החיים היתה כאן פיסקא. וז"ל אור החיים (בראשית ד, ח):
"ויאמר קין אל הבל אחיו. פירוש אמר לו דבר אחוה לצד שקדם אליו סיבת השנאה מחמת קנאה ירגיש הבל מאמצעות הדבר שישנאהו וישכיל להשמר ממנו אשר על כן אמר אליו האחוה כי לא נולד בלבו שנאה מחמת הדבר לצד קנאתו, והטעהו כדי להאמין בו לתכלית כוונתו להפילו במכמורת הכתוב אחר זה. ולכן נתחכם מפסיק פסוקים שעשה פיסקא ואינה פיסקא בפסוק זה עם פסוק שלאחריו".
נראה לענ"ד שכיון שחלוקת הפרשיות והפסוקים קבלנו את שניהם מסיני כאמור במגילה (ג ע"א) ונדרים (לז ע"ב) וירו' מגילה (פ"ד ה"א), (ואין זה מלאכת עורך שערך עריכה שניה ח"ו), יש ללמוד שתחילת פרשה באמצע פסוק היא ללמד שלפסוק יש שתי משמעויות, ולכן יש להבינו כשני פסוקים, ויש להבינו כפסוק אחד.
כך כתב בעלי תמר (מגילה פ"ד ה"ב):
"וראיתי להוסיף שאכן מצינו כמ"פ בתורה ששני פסוקים נפרדים הם מחוברים לפי הטעם והנגינה והוא: א) בפסוק וישלח הנ"ל. והיה בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה וישמע ישראל. וכאן יש פתוחה, א"כ בוודאי הוא פסוק בפ"ע. אולם הסוף פסוק הוא לפי הטעם והנגינה ויהיו בני יעקב שנים עשר. א"כ יש כאן צירוף של שני פסוקים המהוים פסוק אחד וע"ז העיר במדרש לקח טוב בראשית מ"ט ו', וישמע ישראל, ולא עשה בו נקודות כדרך כל הפסוקים אלא צירוף עם פסוק שני, ויהיו בני יעקב שני עשר, ללמדך שנקי היה אותו צדיק מאותו עוון (ומ"ש ולא היה בו נקודות כותב כן כפי שנקוד בחומשים אבל בס"ת אין ניקוד אלא ר"ל לפי הטעמים והנגינה שהם הלמ"מ וכמ"ש). הרי ששני פסוקים מצורפים לפסוק אחד כדי לרמוז לך שמבחינה אחת הם שני פסוקים ומבחינה שניה הם פסוק אחד. וכ"ה במדרש שכל טוב עיין שם. ב) בפרשת פנחס כ"ו א', ויהי אחר המגפה. וכאן יש פתוחה שהוא מורה שהוא סוף פסוק אולם לפי הטעמים והנגינות פתוחה זו היא פיסקא באמצע הפסוק וההמשך הוא ויאמר ה' אל משה וגו' עד לאמור, א"כ הם שני פסוקים נפרדים. המהוים פסוק אחד עפ"י הטעמים והנגינה, ואיברא גם כאן העיר המדרש לקח טוב בזה. וכ"ה שם ויהי אחר המגיפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר מפני מה פסוק זה מופרד, להודיעך כי פרשת צרור המדינים לא היתה אלא לאחר זמן בפרשת מטות. ולמה נאמרה פרשה זו כאן להודיעך שמפני זה נאמרה המצוה צרור את המדינים לפי שהם החטיאו את ישראל ועי"כ היתה המגיפה בישראל. וא"כ שוב אותו הדבר פסוק אחד מבחינה ידועה ושני פסוקים מבחינה ידועה. וכזה בקריאת עשרת הדברות קיימים שני מיני טעמים טעם העליון וטעם התחתון כמ"ש בא"ח סימן תצ"ד וכמ"ש לעיל".
פרשה באמצע פסוק בדיני קריאת התורה
כתב באליה רבה (סי' קלח):
"כתב מג"א [שם] אם יש פרשה באמצע פסוק כגון בריש פנחס [במדבר כו, א], מותר לסיים אפילו בפסוק הסמוך לה, שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע פסוק. וכן נמצא בסידורים ישנים לסיים עם הכהן בואתה תצוה [שמות כח, א] פסוק אחד אחר הפרשה, דהכל יודעים שהכהן מתחיל מראש הסדר. גם בפרשת וילך מסיימין באזניהם [דברים לא, יא] אף על פי שהוא ב' פסוקים סמוך לפרשה, דהכל יודעין שאין קוראין אחר שלישי בחול, דלא כסידורים חדשים ששינו מקומן ע"כ. וזה דלא כתשובת נחלת שבעה סי' כ"ג עי"ש".
עולה מדבריו שאין צורך לקרוא עוד שני פסוקים כדי לא לסיים פחות מג' פסוקים אחר תחילת פרשה, משום שהפרשה באמצע פסוק מסמנת פסוק זה, ולכן ניכר שכבר קרא שלשה פסוקים.
וכ"פ המשנה ברורה (סי' קלח ס"ק ד): "כתב המ"א אם הפרשה היא באמצע פסוק כגון בתחלת פרשת פינחס בפסוק ויהי אחרי המגפה שיש פיסקא באמצע פסוק מותר לסיים בפסוק הסמוך לו שאין חשש שהיוצאין יאמרו שהעולה אחריו לא יקרא רק עד הפיסקא ההוא שהכל יודעין שאין מסיימין באמצע פסוק אף על פי שיש שם פרשה".
נאמר בירושלמי (תענית פ"ד ה"ג): "[דף כא עמוד ב] גמ' רב חונה אמר ג' קרויות שבתורה לא יפחתו מי' פסוקים חזקיה אמר כנגד עשרת הדברות. והא תנינן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע והא לית בהון אלא תמנייא. ר' אידי אמר איתפלגון כהנא ואסא חד אמר חוזר, וחורנה אמר חותך מאן דאמר חוזר חוזר שני פסוקים, מאן דאמר חותך ויהי ערב ויהי בקר פסוק בפני עצמו. והתנינן בשני יהי רקיע יקוו המים חד אמר חוזר וחורנה אמר חותך מאן דאמר חוזר חוזר שני פסוקין מ"ד חותך אפי' חותך לית ביה".
מחלוקת אמוראים שכיון שצריכים לא לפחות מעשרה פסוקים לשלשה הקוראים בתורה האם חוזרים על פסוקים או מחלקים פסוק אחד לשנים (ונפסק שחוזר ולא חותך, ומחלוקת זהה בבבלי מגילה כב ע"א).
באר בעלי תמר (תענית פ"ד ה"ג):
"מ"ד חותך, ויהי ערב ויהי בוקר פסוק בפני עצמו. אולם למ"ד חוזר אף ויהי ערב ויהי בקר חשוב פסוק חד. ונ"ל שאם יש פרשה באמצע פסוק לכו"ע מותר להפסיק שהרי הוא פסוקא דפסקיה משה בפרשה. אף שנראה שהוא ענין אחד שהרי הוא באמצע פסוק. וראיה לזה מהשל"ה מסכת שבת ד"ה עוד וז"ל, בברכות, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום. ויש בזה חילופי מנהגים, יש שקורין כל מקרא ומקרא שנים מקרא ואחד תרגום. ויש שמשלימים כל הסדרא שני פעמים מקרא ואחד תרגום. אמנם קבלתי דרך המובחר לעשות כפשוטה דגמרא לקרות כל פרשה ופרשה שנים מקרא ואחד תרגום וכו'. וקבלתי אפילו כשהפרשה מסיימת באמצע הפסוק כמו ויהי אחרי המגפה דפרשת פנחס, ובעציון גבר דבפרשת דברים (וכן בראשית ל"ה כ"ב), שם יפסיק ויקרא שנים מקרא ואחד תרגום וכו', עכ"ל. ועיין ברכות י"ב, גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן, ופירוש דפסקה משה רבינו פסקינן אף שהענין נמשך והולך. ופשוט שבכלל זה אף פרשה באמצע פסוק שהרי פסקה משה רבינו, ועיין בשו"ת חת"ס או"ח סימן י', עיין שם. ועיין מ"ש במגילה פ"ד וראה להלן בסמוך".
פרשה באמצע פסוק לענין שנים מקרא ואחד תרגום
כתב המגן אברהם (סי' רפה ס"ק א):
"שנים מקרא. כתב של"ה שיקרא כל פרשה ב"פ ואח"כ התרגום עליה וכ"כ רש"ל וכ"מ במגילה דף ד' אבל הל"ח סמ"א פסק דיקרא כל פסוק ב"פ והתרגום עליו וכ"כ בהג"ה י"נ בשם האר"י וסדה"י וכ"כ בכתבים וכ"מ סי' קמ"ה שהיו נוהגין כן בזמן שהיו מתרגמי' והפסוק האחרון אמרו אחר התרגום כדי לסיים בתורה אם הוא רגיל בטעמים יקרא בס"ת [רדב"ז ח"ב ועיין בס"ח סי' ש"א וש"ו] ויטבול אחר הקריא' [הכוונו'] עיין בשל"ה עניני טבילה ואין לי כאן עסק בנסתרות ויקוץ הצפרנים קודם הקריאה [של"ה]".
באר במחצית השקל (או"ח סי' רפה ס"ק א):
"ודע, שכתב של"ה לפי שיטתו שיקרא כל פרשה ב' פעמים היינו פרשה פתוחה או סתומה, ואפילו הפרשה מסתיימת באמצע פסוק, כגון בפרשת פנחס [במדבר כו, א] ויהי אחרי המגפה, ובפרשת דברים [ב, ח] ומעציון גבר, וכדומה, יפסיק שם באמצע פסוק ויקרא שנים מקרא ואחד תרגום".
וכ"כ באליה רבה (סימן רפה):
"שנים מקרא ואחד תרגום וכו'. פירוש זה אחר זה ואח"כ תרגום, ומצוה מן המובחר לקרות בכל פרשה מקרא ותרגום עליה קודם שיתחיל אחרת. וכל מקום שיש פסיק בין פתוחה בין סתומה ואפילו כשיש פסיק באמצע פסוק כגון ויהי אחרי המגפה דפרשת פנחס [במדבר כו, א] ובעציון גבר דפרשת דברים [ב, ח] נקרא פרשה לענין זה (של"ה, שבת, נר מצוה ד"ה יש טועין וד"ה אמנם קבלתי)". וכ"כ באליה זוטא (סי' רפה ס"ק א).
הסביר בערוך השולחן (או"ח סי' רפה):
סעיף ד
"יש מי שאומר דהקריאה שמו"ת היא באופן זה לקרא כל פרשה והיינו פתוחה או סתומה ב' פעמים ואח"כ התרגום [מג"א סק"א בשם רש"ל ושל"ה] ונראה כן מצד הסברא דהא כל פרשה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ביחד ובין פרשה לפרשה היה הפסק כדאיתא בת"כ ריש ויקרא, מה היו ההפסקות משמשות כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בכל פרשה ופרשה והביאו רש"י בחומש ע"ש ואולי דמטעם זה צוו לקרות שנים מקרא ואחד תרגום דאיתא במדרש [ילקוט איוב כ"ח] כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה היה אומר שני פעמים בלבו ואח"כ היה אומרה למשה מה טעם אז ראה ויספרה חד וכו' ע"ש ועכ"פ הקדוש ברוך הוא אמר למשה כל פרשה בפ"ע ובריש מגילה [ד'.] אמרו אעבור פרשתא דא ואתנייה ע"ש ופרשה מקרי פתוחה או סתומה וזה שמצויין בחומשים שלישי רביעי וכו' זה אינו כלום [ובברכות ח': שאמרו לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור דמשמע דכל סדרה נקרא פרשה אינו כן דה"פ פרשיותיו של הסדרה]".
סעיף ה
"אך לפ"ז יש להסתפק כשיש פרשה באמצע פסוק כמו בפנחס ויהי אחר המגפה ובוישלח ויהיו בני יעקב שנים עשר ובדברים מאילת ומעציון גבר מה יעשה אם יעמוד שם ויחזור הפרשה הלא היא באמצע פסוק ומ"מ נראה שיעשה כן ואי משום כל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן הא כאן פסקיה משה וכן בעשרת הדברות בלא תרצח וגו' שיש פרשה ע"ש".
סיכום
א. יש כמה פסוקים בתורה בה ישנה פרשה באמצע פסוק, ואין על פסוקים אלו מחלוקת.
ב. יש כמה פסוקים בתורה שיש מפרשים המוסרים שיש בהם פיסקא באמצע פסוק ונפלה בהם מחלוקת המסרנים והפרשנים.
ג. בשני הסוגים סיבת חלוקת הפסוק כי יש לו כמה משמעויות, ויש שאף השתנו טעמיו לפי החלוקה לשני פסוקים.
ד. מותר להפסיק בקריאת התורה וקראו שלשה פסוקים לעולה, לאחר פסוק שיש בו התחלה פרשה חדשה אע"פ שאין שלשה פסוקים אחר סוף פרשה או שיש פחות מג' פסוקים לפני תחילת פרשה. מפני פסוק כזה הוא יוצא דופן ואין טועים בו הנכנסים והיוצאים.
ה. בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום קורא עד תחילת הפרשה החדשה ואח"כ מתרגם את חצי הפסוק שקרא.