חבל נחלתו כח כח
סימן כח
חתך בצל בסכין בשרית שאינה בת יומה וטיגן במחבת חלבי
שאלה
ילדים הכינו בצל לתבשיל בשרי, הם חתכו אותו דק בסכין בשרית שאינה בת יומה, ואח"כ טגנו את הבצל בשמן במחבת חלבית שאינה בת יומה. מה דין הבצל המטוגן האם מותר להוסיפו לתבשיל החלבי, מה דין המחבת, וכן מה דין כף הטיגון?
תשובה
א. הבצל ודאי בשרי, אע"פ שהסכין אינה בת יומה, דוחקא דסכינא וחריפות הבצל גורמים שטעם הבשר הבלוע בסכין, יוצא ונכנס בכל הבצל שהוא חריף וכיון שהוא חתוך דק אין כאן קליפה, אלא כל הבצל הופך להיות כבשר.
ב. אולם הוא טוגן בכלי חלבי שאינו בן יומו. הטיגון ממתק את הבצל1 ולכן הוא לא נתן חריפות במחבת.
המחבת נתן טעם חלב פגום בשמן בו טוגן הבצל, והשמן נתן טעם בבצל.
ג. כיון שהמחבת אינה בת יומה הטעם הנפלט ממנה לשמן הוא טעם פגום, וכן הטעם השני שנפלט מהשמן לבצל אינו אוסרו כחלב בבשר.
ד. ואפילו אם המחבת היא בת יומה כיון שרק טעם שני נכנס לבצל – אינו אוסרו ומותר לאכול את הבצל עם בשר2.
ה. לגבי המחבת נראה שאין צריך הגעלה כיון שבלע טעם בשר מן השמן בו טגנו את הבצל, וזהו טעם שני או אף שלישי (סכין בבצל ובצל בשמן ושמן במחבת).
לגבי כף הטיגון שבלעה מן הבצל טעם בשר ומן המחבת טעם חלב. מעיקר הדין אינה צריכה מאומה כיון שבלעה טעם ראשון מן הבצל וטעם שני מן המחבת. ואעפ"כ נלע"ד שראוי להגעילה.
ו. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' צד ס"ט):
"בשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא, מותר, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא".
באר בערוך השולחן (יו"ד סי' צד סל"ה):
"עוד כתב בסעיף ט' בשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא מותר משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא עכ"ל ואפילו לדיעה שיתבאר בסי' צ"ה דבבישול אסר נותן טעם בר נותן טעם זהו לענין לאוכלו עם המין השני אבל בכלי של המין השני מותר והכא הקערה אין בה מאכל חלב ולכן מותר הדבש. אמנם הקערה אסורה לפי מה שיתבאר שם דאם עירו מכלי ראשון של בשר בת יומא על כלי חלב דאוסר הכלי. ומלשונו זה משמע דגם הקערה מותרת. וי"ל לפי שבמקור הדין מתבאר טעם אחר דשמנונית בדבש הוה נותן טעם לפגם ולכן אף שאנו אין סוברין כן כמו שיתבאר בסי' ק"ג מ"מ לענין זה הקילו ולכן גם רבינו הרמ"א לא הגיה בזה כלום [ועי' ש"ך סקל"ד וט"ז סקי"ז]"...
הבצל שבלע טעם בשר הוא כדבש החם שבלע טעם בשר, והורק לקערה חלבית בת יומה, מותר לאכול עם בשר. וכאן שהמחבת לא היתה בת יומה ופולטת טעם פגום הרי הקערה מותרת.
ז. ועי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קפח) שנו"נ בשאלה מעין זו ומתירה.
וכן בחשוקי חמד (בבא בתרא פא ע"א): כתב: "מעשה באחד שחתך בצלים רבים בסכין בשרי, ואח"כ הוא טיגן חלק מהבצלים במחבת בשרי כדין, אך חלק מהבצלים הוא טיגן במחבת חלבי שאינו בן יומו, והבצלים נאסרו מדין בשר בחלב מפני שהם דבר חריף. לאחר מכן הוא לקח חלק מהבצלים ובישל אותם בקציצות בשריות, ועתה אינו יודע מאיזה בצלים לקח, האם מהבצלים הבשריים, או מהבצלים שנאסרו. האם הקציצות מותרות?"
והסיק:
"והנה כאמור בדברי המהרש"ם, ישנם כמה צדדים שהספק הוא רק ספק דרבנן, אולם בנידוננו, ישנם עוד צדדים שהוא רק ספק דרבנן, וכמו שכתב הרמ"א (יו"ד סימן צו ס"א): אם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור, אזלינן לקולא. ויעוין שם בש"ך (ס"ק יב) שחלק על דברי הרמ"א, דדוקא בקרי"ן מותר ספיקו, מטעם דהרבה פוסקים אינם אוסרים אלא בסכין בן יומו, וכן יש פוסקים שאינם אוסרים אלא בצנון ולא במידי אחריני, וא"כ בצנון היכא דידוע שהסכין היה ב"י, אלא דמסופק אם חתך בו הצנון או לא, דאי הוי חתך ביה בודאי הוי אסור, לכו"ע ספיקא לחומרא. ובפת"ש (שם סק"ב) ציין לכרתי ופלתי שהקשה עליו, דהא יש לירק ההוא חזקת היתר, והעמד דבר על חזקתו דלא נחתך בסכין של איסור, ואף בשל תורה אזלינן לקולא. מאידך בשו"ת תולדות יצחק (סימן יז) השיג על על הכרתי דהא דאמרינן העמד דבר על חזקתו, היינו דוקא היכא דאיתייליד ריעותא מצד עצמו, אבל אם הריעותא מחמת דבר אחר של ספק תערובת איסור שנתערב, לא אמרינן להעמיד דבר בחזקתו, אלא שמ"מ העלה לדינא כדברי רמ"א משום שגם בצונן יש כמה צדדים להקל, יעו"ש".
"ויתכן שכל דברי התולדות יצחק היינו דוקא בשאר איסורים שנתערבו, דבזה לא שייך לומר העמד דבר על חזקתו, שהשאלה היא אם האיסור נמצא כאן או לא, ולא אם משהו השתנה, משא"כ בעניננו בבשר וחלב, שהאיסור נוצר על ידי התערובת, בזה לכו"ע אמרינן העמד דבר על חזקתו, ואף אם היה כאן ספק דאורייתא, אמרינן העמד דבר על חזקתו, ומספק הוא לא נאסר".
מסקנה
במקרה הנוכחי הבצל מותר לאוכלו עם בשר, המחבת אינה צריכה הגעלה, כף הטיגון ראוי להגעילה.