חבל נחלתו כח כז
סימן כז
ההפטרה לשבת תשובה
שאלה
איזו הפטרה מפטירים בשבת תשובה?
תשובה
א. הפטרות אינן מעכבות בתוכנן, ותקנת חז"ל היתה עצם ההפטרה. ובכ"ז ישנם מנהגים קבועים שנכנסו לפוסקים. אנו רגילים שבשבת תשובה, שבת שבין ר"ה ויו"כ מפטירים 'שובה ישראל' (הושע יד ב-י) אולם מתברר שאין זה כה מוחלט בראשונים.
כתבו תוספות (מגילה לא ע"ב ד"ה ראש חדש):
"ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו' - ואין אנו עושין כן אלא מפטיר בירמיה (ב) שמעו דבר ה' ובשבת שלפני ט"ב חזון ישעיהו והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב ואלו הן דברי ירמיה שמעו דבר ה' חזון ישעיהו ובתר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא ואלו הן נחמו נחמו ותאמר ציון עניה סוערה לבדה אנכי אנכי רני עקרה קומי אורי שוש אשיש דרשו שובה ולפיכך מקדימין עניה סוערה קודם רני עקרה דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר וסדר זה מתחיל בפנחס וסימניך דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש ולעולם שוש אשיש באתם נצבים דהיינו שבת שלפני ר"ה לפי שהוא סוף הנחמות ודרשו בצום גדליה ושובה בשבת שלפני יום הכפורים וכשיש שבת בין יום הכפורים לסוכות אז הוי דרשו בשבת שלפני יום הכפורים משום דכתיב ביה דרשו ה' בהמצאו והיינו בימי תשובה ושובה בין כפור לסוכות דכתיב בה ונתתי לך יורה ומלקוש וכן וה' נתן קולו לפני חילו דמישתעי במים ושייך שפיר לפני סוכות וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא, וכן פירש ר"ת. ולא כדברי רב החובל ההופך ומבלבל1 לומר שובה קודם כפור ושוש אשיש בין כפור לסוכות דאין להפסיק בין השש נחמות לשביעית אלא כדברי רבינו תם עם ישרים נחתם שוש אשיש בראשיתו ושובה באחריתו"...
היינו, אנו נוהגים לא כפי הנאמר בגמרא במגילה (לא ע"א) אלא עפ"י הפסיקתא2: ההפטרות לפני תשעה באב הן ג' דפורענותא. אחרי תשעה באב שבע דנחמתא ואחריהן ב' דתיובתא. השאלה היא מה עושים כשיש שבת בין יו"כ לסוכות. ר"ת מבאר שאם יש שבת בין יו"כ לסוכות קוראים להפטרה את 'שובה ישראל' אחר יו"כ, ולפניו בשבת תשובה דרשו ה' (הפטרת תענית ציבור). וכתב בספר אבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות) על סדרו של ר"ת: "וכן שמעתי שנוהגין בצרפת ובפרבונציא".
כך באר הבית יוסף (או"ח סי' תכח, ח):
"שבע דנחמתא עם תרתי דתיובתא סימנם נו"ע אר"ק שד"ש, וכתבו התוספות בפרק בני העיר (ד"ה ראש לא:) שיש מפרשים שד"ש שובה דרשו שוש אשיש והם דחו דבריו והעלו דשוש אשיש בראשיתו ושובה באחריתו וכן הוא סברת רבינו".
כלומר שתי השיטות מתבססות על הסימן, אלא שר"ת מוכיח מסדר ההפטרות בפסיקתא שצריך לבאר את הסימן ששובה בסוף ולא שוש אשיש, אלא היא בסוף הנחמות.
וכ"כ בספר האורה (ח"א [קיז] סדר הפטרות):
"וכן נהגו העם להיות מפטירין בנחמות ישעיה מאחר תשעה באב עד ראש השנה, בשבת אחד תשעה באב קורין ראשונה נחמו נחמו, ב' ותאמר ציון ג' עניה סוערה. ד' אנכי אנכי, ה' רני עקרה. ו' קמי אורי. ז' שוש אשיש. ח' דרשו ה', ט' שובה ישראל, וסימן נו"ע אר"ק שד"ש".
ב. בספר האשכול (אלבק, הל' קריאת התורה, סח ע"א) מביא דברי רס"ג ושלשה מנהגים בהפטרות שבתות חודש תשרי:
"ואנו כך נתנו לנו זקננו סימן ד"ש אנו"ע אר"ק ש"ש. ופירושו שלש שבתות שבין צום הרביעי לצום החמישי בראשונה מפטירין דברי ירמיהו, בשניה שמעו דבר ה' מה מצאו אבתיכם, ובשלישית איכה היתה לזונה, ובשבת הסמוכה לתשעה באב מאחריה נחמו נחמו עמי, שניה לה ותאמר ציון, שלישית עניה סוערה, רביעית אנכי אנכי הוא מנחמכם, חמישית רני עקרה, ששית קומי אורי, ובשבת הסמוכה לראש השנה מלפניו, שוש אשיש, ובשבת (המסוכה) [הסמוכה] לו מאחריו, שובה ישראל, ואם חלה שבת בין יום כפור לחג מפטירין וידבר דוד3. ואמר מר רב סעדיא ז"ל צריכין להפטיר בשבת שבין ראש השנה ליום כפור, דרשו ה' בהמצאו, ובשבת שבין יום כפור לחג, וידבר דוד. והאידנא נהגו בשבת שלפני ראש השנה שובה, ובין ראש השנה לצום כפור דרשו, ובין כפור לחג שוש אשיש".
האשכול מביא שלשה מנהגים: א) בין ר"ה ויו"כ – שובה. בין יו"כ לסוכות – וידבר דוד (שירת דוד – שמו"ב פרק כב)4. ב) שיטת רס"ג: בין ר"ה ליו"כ – דרשו ה' בהמצאו. בין יו"כ לסוכות – שוש אשיש. ומשמיט שובה ישראל. ג) מנהג מקומו של האשכול: שבת לפני ר"ה – שובה. בין ר"ה ליו"כ – דרשו. בין יו"כ לסוכות – שוש אשיש.
ג. הראבי"ה (ח"ב, מגילה סי' תקנו) מביא את תשובת ר"ת שעליה מתבסס תוס':
"וכסדר ההפטרה שבפסיקתא דרב כהנא אנו נוהגין, ולא כההיא דמגילה... ושוב מצאתי תשובת רבינו תם5 רבותי נראה לי עיקר קריית הפטרה דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש כמסודרות בפסיקתא שלש דפורענות לפני שבע דנחמתא לפני קללות דמשנה תורה ותרי דתיובתא, בין כשנחלק אתם נצבים ובין כשאין נחלק, שהרי אומר בצום גדליהו דרשו אחר ראש השנה ואחריו שובה. ויש שקורין שובה [בשבת ש]בין ראש השנה ליום הכפורים באותה שבת. וטעות הוא בידם, שאינם סדורות כן בפסיקתא. ושובה ישראל על תפלות מטר הוא, שבחג נדונים על המים, ומזהירין עליהם לשוב. ועוד שיפה צעקה אחר גמר דין, כדאמרינן בראש השנה שאם פסקו להם גשמים מועטים בראש השנה הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן. ואתם נצבים שיש בה מקצת קללה לפיכך תקנו לה קצת נחמה שוש אשיש שהיא נחמה. וכדי שתכלה שנה וקללותיה. דאי לא תימא הכי הוה ליה לתקוני עולו ותקועו. וכמה עניני תפלות גשמים אנו מתפללין עד הושענא רבא שהוא יום גזירת גשמים, לפיכך נכון לקרות (ת)שובה אחר יום הכיפורים אם חלה שבת אחריו, שעיקרה לגשמים. ואותם המאחרים שוש אשיש כשיש שבת בין ראש השנה ליום הכיפורים ומקדימין שובה אומר[ים] משל [כה]דין נצוחיא דאזלין לקרבא ונטלין בידיהון, וזהו משל הדיוט ואינו עיקר. וכן העתקתי מכתב גליוני רבינו יוסף טוב עלם. וכן נראה לרבינו תם. הא לך ראיה מגאוני עולם הלומדים סדר הפטרות מפסיקתא כניהוגינו. ואין לשנות סדר דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש: אבי העזרי".
וכן האור זרוע (ח"ב, הלכות קריאת ארבע פרשיות ומועדים סימן שצב) מביא אותה תשובה:
"וזה לשון ר"ת נראה לי עיקר דקריאת ההפטרות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש כמסודרות בפסיקתא ג' דפורענות לפני ט' באב ז' דנחמות לפני קללות דמשנה תורה ותרי דתיובתא בין כשחולקין אתם נצבים ובין כשאין חולקים שהרי אומר בצום גדליה דרשו אחר ר"ה ואחריו שובה ויש שקורין שובה בשבת שבין ר"ה ליוה"כ [אף כשיש שבת בין יוה"כ לסוכות] וטעות היא בידם שאינם סדורות כך בפסיקתא ושובה ישראל על תפילת מטר היא שבחג נידונים על המים ומזהירין עליהן לשוב ועוד שיפה צעקה אחר גזר דין כדאיתא בראש השנה שאם פסקו להם גשמים מועטים בר"ה הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן ואתם נצבים שיש בה מקצת קללה לכך תקנו לה נחמה שוש אשיש שהיא נחמה וכדי שתכלה שנה וקללותיה דאלת"ה הו"ל לתקוני [לחלק מטות ומסעי שהן גדולות ולא נצבים וילך שהן קטנות] וכמה עניני תפילת גשמים אנו מתפללים עד הושענא רבה שהוא יום גזירת גשמים לפיכך נכון לקרות אחר יוה"כ שובה אם חלה שבת אחריו שעיקרה לגשמים ואותן האומרים שוש אשיש בשבת שבין ר"ה ליוה"כ ומקדימין שובה ואומרים משל כהדין נצחייא דאזלין לקרבא ונטלין [מאני קרבא] בידיהן זהו משל הדיוט ואינו עיקר וכן העתקתי מכתב גלילי רבי' יוסף טוב עלם זצ"ל וכן נראה לי עכ"ל ר"ת".
ועי' מרדכי (מגילה פרק בני העיר רמז תתלא) שמביא את מנהגי ההפטרות דרשו ושובה.
ד. כתב הטור (או"ח סי' תכח):
"בפסיקתא מבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה ומשם ואילך לפי הזמן ולפי המאורע: תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא תלתא דפורענותא דש"ח דברי ירמיהו לפ' פנחס שמעו דבר י"י לראשי המטות חזון לאלה הדברים בשבת שלפני ט"ב. שבע דנחמתא נו"ע ארק"ש נחמו לואתחנן ותאמר ציון לעקב עניה סוערה לראה אנכי לשופטים רני עקרה לכי תצא קומי אורי לכי תבא שוש אשיש לאתם נצבים וכשחל ר"ה בב"ג שוילך בין ר"ה לצום כפור מפטירין דרשו בין ר"ה לי"ה ובין צום כפור לסוכות שובה להאזינו אבל כשר"ה בה"ז שהאזינו קודם צום כפור מפטירין בו שובה. ויש נוהגין כשר"ה בב"ג מפטירין בין ר"ה לצום כפור שובה ובין צום כפור לסוכות וידבר דוד וסימן דפסיקתא מוכח כמנהג הראשון דקאמר תרתי דתיובתא".
ר"ה יכול לחול (לפי סידור הלוח שלנו) בארבעה ימים בשבוע (משום לא אד"ו ראש): ב', ג', ה', ז'. וכן יו"כ: ב', ד', ה', ז'. כשיו"כ יחול בימים ד' או ה' תהיה שבת בין יו"כ לסוכות (וא' סוכות יכול לחול כמו ר"ה: ב', ג', ה', ז'). וקובע הטור כשר"ה (וכן א' דסוכות) יחול בימים ב' וג' ישנה שבת לפני יו"כ ושבת אחרי יו"כ. ומביא הטור שבמקרה זה, בשבת תשובה מפטירים דרשו, ושבת אחר יו"כ שובה. ומביא שיש נהגו בשבת ראשונה שובה ובשבת אחרי יו"כ – וידבר דוד.
וכך באר הבית יוסף (או"ח סי' תכח, ח):
"וכשחל ר"ה בב"ג [וכו'] ובין צום כפור לסוכות שובה להאזינו. אף על פי שעבר יום הכפורים כבר כתב המרדכי בפרק בני העיר (סי' תתלא) דשפיר מפטירין שובה משום דיפה צעקה לאדם קודם גמר דין ואחר גמר דין (כדאיתא ר"ה טז.)".
"ומ"ש ויש נוהגים כשר"ה בב"ג וכו' וסימן דפסיקתא מוכיח כמנהג הראשון. כלומר דאע"ג דלמנהג הראשון נמי כשחל ראש השנה בה"ז שאין בין ראש השנה לסוכות כי אם שבת אחד מפטירין שובה ואין אומרין דרשו מכל מקום כיון דכשחל בב"ג אומרים תרתי דתיובתא מיקיימי שפיר דברי הפסיקתא באותם שנים אבל למנהגם זה שאפילו כשחל בב"ג אין מפטירין דרשו כלל לא מיקיימי דברי הפסיקתא כלל, וגם הרב רבינו דוד אבודרהם (סדר הפרשיות עמ' שג) דחה מנהג זה".
"ולי נראה מנהג זה עיקר דלעולם בשבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה שהרי הפוסקים קורין לשבת זה שבת שובה וגם הרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות תפילה (הי"ט) דשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים מפטירין שובה ולא חילק בין כשראש השנה בב"ג לכשראש השנה בה"ז [בדק הבית] וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב ב' (ח"ג כ' ע"ד) לעולם שבת שבתוך ימי תשובה מפטירין שובה ישראל עכ"ל: [עד כאן]: ולהשלים תרתי דתיובתא יאמר דרשו בצום גדליה וכמו שכתבו התוספות (לא: ד"ה ראש חדש) והמרדכי בפרק בני העיר (שם) ויפה כח מנהג זה מכח המנהג הראשון דלמנהג הראשון לא איירי הפסיקתא אלא כשחל ראש השנה בב"ג דוקא ולמנהג זה איירי בכל השנים".
וא"כ הב"י עפ"י מנהג העולם והרמב"ם כתב שתמיד מפטירים שובה בין ר"ה ליו"כ, ודעתו כשיטה השניה בטור. וכתב בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תכח, ו) שעם שיטת הב"י הסכים בעל תיקון יששכר (דף פ"ג).
ה. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תכח ס"ח):
"מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, תרתי דתיובתא; ג' דפורענותא; דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו. שבע דנחמתא, נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש. וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו. ובשבת שבין ר"ה לי"ה מפטירים לעולם שובה. וכשר"ה בב"ג, שיש שבת בין יה"כ לסוכות וקורין בו האזינו, מפטיר בו וידבר דוד. וי"א שכשר"ה בב"ג, שוילך בין ר"ה לי"ה, מפטירין בו דרשו; ובשבת שבין יוה"כ לסוכות, שקורים האזינו, מפטירים שובה". ורמ"א הגיה: "והמנהג כסברא הראשונה".
וא"כ למעשה, הן השו"ע והן הרמ"א כתבו שהמנהג לא כר"ת לעיל, אלא דרשו תמיד בצום גדליה ושובה בשבת בין ר"ה ליו"כ, ואם ישנה שבת בין יו"כ לסוכות מפטיר וידבר דוד.
ו. הוסיף בדגול מרבבה (או"ח סי' תכח ס"ח):
"(שו"ע סעיף ח) ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים מפטירין לעולם שובה. ולפי שבהושע הוא סיום ההפטרה זו [יד, י] ופושעים יכשלו בם, ואין מסיימין בזה, לכך מוסיפין בו פסוקים. ובאבודרהם [עמוד שג] כתב שמוסיפים פסוקי מיכה [ז, יח - כ] מי אל כמוך וגו', ובתוספות במסכת מגילה דף ל"א ע"ב [ד"ה ראש] מוכח שמוסיפין פסוקי יואל [ב, טו] תקעו שופר וגו', ועבור זה נשתבשו המנהגים בזה, וגם בחומשים נרשם פעם כן ופעם כן. והאליה רבה [סימן תרג ס"ק ב] כתב שבפראג נהגו להוסיף פסוקי מיכה וגם פסוקי יואל. ולא ידעתי לזה טעם וריח תרתי למה. ואמנם בתוספות מגילה שם יש לומר שהם לשיטתם שם שמפטירין שובה בשבת בין יום הכפורים לסוכות, ואז שייכים פסוקי יואל, עיין שם בתוספות, ואנן לא נוהגין לקרא שובה רק בין ראש השנה ליום הכפורים כמבואר כאן בהגהת רמ"א".
"ולכן נראה לענ"ד להכריע, כשקורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה, כי מיכה והושע שניהם נתנבאו בפרק אחד כמפורש בפסחים דף פ"ז ע"א, אבל כשקורים האזינו בשבת שובה6 יש לסיים אחר ופושעים יכשלו בם בפסוקי יואל, לפי ששייך מעין הפרשה דכתיב [דברים לב, ב] יערוף כמטר לקחי וגו' כשעירים וגו' וכרביבים עלי עשב, וגם בפסוקי יואל כתיב [ב, כג] ויורד לכם גשם מורה וגו', וכמו שכתבו התוספות שם, כן נראה לענ"ד. דלא כלבוש [סימן תרג] ודלא כאליה רבה. וכן משמע בחומשים ישנים, שבפרשת וילך סיימו בפסוקי מיכה, בהאזינו סיימו בפסוקי יואל, ולפי שלא ידעו שום טעם בזה לכן נשתבשו המנהגים, ואני הנראה לענ"ד כתבתי. ודע דפסוקי מיכה הם מעין הפרשה בפרשת וילך, דכתיב [דברים לא, יז] וחרה אפי וגו' ובפסוקי מיכה [ז, יח] כתיב לא החזיק לעד אפו".
ומכריע הדגול מרבבה שלפי הפרשה הוספת הפסוקים להפטרת שובה ישראל, אם פרשת וילך – מסיימים בפסוקי מיכה (ואז שבת בין יו"ג לסוכות), ואם בשבת תשובה קוראים האזינו מוסיפים פסוקים מיואל אחר ההפטרה מהושע.
לפי מה שעלה בידי לברר בני ספרד מוסיפים להפטרת שבת שובה פסוקים ממיכה, ובני אשכנז פסוקים מיואל, ואינם משנים לפי הפרשה – וילך או האזינו.
ז. פסק המשנה ברורה (או"ח סי' תכח ס"ק כג):
"מפטירין לעולם שובה – ולפי שבהושע הוא סיום ההפטרה זו ופושעים יכשלו בם ואין מסיימין בזה לכך מוסיפין בו פסוקים. יש שכתבו שמוסיפין פסוקי מיכה מי אל כמוך וגו' ויש שכתבו שמוספין פסוקי יואל תקעו שופר וגו' ובא"ר כתב שבפראג נהגו להוסיף פסוקי מיכה וגם פסוקי יואל ובדגול מרבבה הכריע דאין צריך להוסיף משתיהם אלא דכשקורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה [דהוא מעין הפרשה וילך דכתיב וחרה אפי וכו' ובפסוקי מיכה כתיב לא החזיק לעד אפו] וכשקורין האזינו בשבת שובה יש לסיים בפסוקי יואל [דהוא ג"כ מעין הפרשה דכתיב בה יערוף כמטר לקחי וגו' כשעירים וגו' וכרביבים עלי עשב ובפסוקי יואל כתיב ויורד לכם גשם מורה וגו'] ועיין בשע"ת שמסיים בזה שהכל כפי המנהג".
מסקנה
למעשה אין מי שנוהג כפי שיטת ר"ת בתוס', אלא בין ר"ה ליו"כ קוראים רק את שובה ישראל, ואם קוראים האזינו אחר יוה"כ מפטירים בוידבר דוד.