חבל נחלתו כח כא

סימן כא

מצא חמץ בפסח ביום טוב או בשבת חול המועד

שאלה

מי שמצא חמץ בפסח ביום טוב או בשבת, האם יכול לבער את החמץ מיד, בשריפה (ביו"ט) או ע"י טלטולו מן הצד או ע"י נכרי והשלכתו באסלה?

תשובה

א. נאמר בפסחים (ו ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב – כופה עליו את הכלי".

פרש רש"י (פסחים ו ע"א): "כופה עליו את הכלי – דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי, ומיהו, בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בליביה מאתמול, כדאמרינן לקמן: הבודק צריך שיבטל בלבו, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו - צריך כפיית כלי".

מפירוש רש"י עולה השאלה שנדון עליה:

מה יהיה הדין אם לא ביטל את החמץ הזה ואז עובר בכל רגע בבל יראה. ישנן כמה אפשרויות להימצאות חמץ כזה שלא בטלו: כגון שלא התכוין לחמץ הזה כיון שנכנס לרשותו אחר הביטול, או שמדובר באוכל שהחמיץ ביום טוב, כגון שאפה מצה והחמיץ הבצק, או בישל תרנגולת ומצא בה חיטה שהחמיצה. האם מותר ביעור החמץ בידים בשריפה?

שאלה שניה היא אף האוסרים שריפה ביו"ט משום שלא הותרה שריפה לצורך ביעור חמץ ביו"ט, האם יתירו את השבתתו ביו"ט או בשבת ע"י נכרי, או ע"י ישראל בטלטול ישיר או לפחות בטלטול מן הצד.

ונראה שאף האוסרים שריפה ביו"ט, יתירו אף טלטול וביעור ביו"ט ובשבת.

חלק מן הראשונים התייחסו לשאלה זו, אולם כיון שהיא אינה מעניינה של הסוגיה לכן חלקם הגדול לא התייחסו אליה כלל.

ב. כתב נימוקי יוסף (פסחים ו ע"א): "כופה עליו. דהא לא חזי לטלטולי, דכיון שביטלו כעפר וכאבן הוא חשוב. ומשום בל יראה אינו עובר דהא בטליה. אלא כדי שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון שישרפנו. דביום טוב לא שרפינן דבר שאין בו צורך כלל. דאע"ג דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו', היינו כשיש בו צורך מצוה קצת, אבל בהבערה זו ליכא שום צורך כיון שביטלו ואינו שלו. אבל אם לא ביטלו ודאי מותר לשרפו מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך".

עולה מדבריו שהבערה לא הותרה כאשר אינה לצורך מחשש שמא יבוא לאוכלו ומסְפִּיקה כפית כלי, אבל אם לא בטלו ועובר עליו בבל יראה נחשבת כהבערה לצורך – ביום טוב. ולפי"ז אם מצא חמץ שלא ביטלו בשבת – אינו יכול לשורפו, אבל יכול לבערו ע"י נכרי או בטלטול מן הצד של ישראל.

וכדבריו כתב האגודה (פסחים פרק א – אור לארבעה עשר סי' ו [פסחים ו ע"א]): "[המוצא] חמץ ביום טוב כופה עליו כלי. בשם ר"י אומר, תרנגולת שנמצא בה חטה ביום טוב וצריך להשהותה עד למחר, יכפה עליה כלי. ומיירי בביטלו דאי לא ביטלו שורפו ביום טוב".

ג. פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ח): "ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו".

פרש המגיד משנה (הל' חמץ ומצה פ"ג ה"ח): "ואם מצא ביום טוב. שם (דף ו'.) אמר רב המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי. אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדיל מיניה. ודעת רבינו לפי הנראה לפרשה אפילו בלא בטול, ואעפ"כ אינו יכול לשרפו ביום טוב ולא לפררו לזרותו לרוח. ויש מפרשים דדוקא בשכבר בטלו קודם איסורו ואינו עובר עליו הא אם לא בטלו יכול הוא לשרפו או לזרותו לרוח ביום טוב".

עולה שהרמב"ם סובר שאף חמץ שלא בטלו ומצאו ביו"ט, אינו שורפו ולא זורה אותו לרוח אלא כופה עליו כלי. וצריך לומר לדעתו שכיון שחכמים גזרו עליו שלא יבערנו ביו"ט אלא יכפה עליו כלי שוב אין מוטל עליו לבערו ביו"ט או שבת.

ד. המאירי (פסחים ו ע"א) חולק על הרמב"ם: "מצא חמץ שלו ביום טוב כופה עליו את הכלי עד הערב שיבערנו שהרי טלטולו להוציאו בחוץ אסור וכן שריפתו במקומו אסורה ביום טוב, שהבערה שלא לשום צורך אסורה ולהסיקו תחת תבשילו או לתתו לבהמתו אי אפשר שהרי אסור הוא בהנאה, ודבר זה י"מ אותו בשכבר בטלו קודם איסורו שאין כאן לאו דלא יראה אלא מצות ביעור מדברי סופרים ואין דוחין טלטול מפניה, הא כל שלא בטלו דוחין איסור טלטול להוציאו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. ומ"מ גדולי המחברים פרשוה אף בלא בטלו קודם איסורו והוא תמוה, שהרי נשמר משני לאוין ומקיים עשה של השבתה בדחיית איסור טלטול (=בטלטול החמץ המוקצה) ואף על פי שבשופר לא התירו קיום מצוה בדחיית טלטול כגון פקוח הגל הרי בשופר אין בו אלא עשה גרידא וסרך לאו גמור כעשה גמור בקצת מקומות ולא עוד אלא שבשעת הפקוח אינו מקיים את העשה".

המאירי טוען שבחמץ שלא ביטל אסור לשורפו אבל מדוע לא יותר לטלטלו ולזורקו לנהר וכד', הרי טלטול המוקצה נדחה מפני שני לאוין ועשה ומדוע יאסר ביום טוב.

ה. מהר"ם חלאווה (פסחים ו ע"א) מחלק בתחילה בין שריפה שאוסר לשם השבתה ביו"ט מפני שנחשבת שאינה לצורך וכהוצאת אבנים באיסור הוצאה, לבין טלטול החמץ אולם מסיק שחכמים בטלו אפשרות זאת אפילו בשבת ויו"ט.

ועל כן מסיק להלכה: "הילכך הא דרב יהודא כללא כייל בין בטלו בין לא בטלו ביום טוב כופה עליו את הכלי".

בספר מצוות גדול (עשין סימן לט) מתיר אף לשרוף ביו"ט אם לא בטלו. וז"ל: "אמר רב יהודה (פסחים ו, א ורש"י) המוצא חמץ ביום טוב בפסח כופה עליו כלי, פירוש בבטלו מיירי דאי לא בטלו היה יכול לשרפו ביום טוב דרב יהודה אית ליה בפ"ק דכתובות (ז, א ע"ש ובתד"ה מתוך) מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש רק שיהיה לצורך יום טוב [קצת].

ועוד הרבה ראשונים סברו שמותר לטלטל ולבער ע"י נכרי או אף בטלטול ישראל וביעורו בדרך מותרת.

כתב המכתם:

"המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי פי' המוצא חמץ ברשותו ביום טוב, דאינו יכול לטלטלו ולהוציאו לחוץ, דלאו בר טלטול הוא. ולשורפו נמי אי אפשר, דאי תחת תבשילו הרי אסור בהנאה, ומדורה בפני עצמה לא מצי עביד ליה דהויא לה הבערה שלא לצורך, ולתתו נמי לפני בהמתו אי אפשר שהרי הוא אסור בהנאה. הילכך אין לו אלא שיכפה עליו את הכלי כדי שלא יבא לידי אכילה. וכי תימא הרי עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין, זה אינו דאיירי שכבר ביטל מערב יום טוב, ונהי שהביטול מצילו מבל יראה ובל ימצא ובל יטמין אבל אם יאכלנו לא יצילנו מחיוב כרת. מיהו אם לא ביטל מערב יום טוב דעת רוב החכמים דמוטב שידחה איסור טלטול דרבנן ואל יעבור בבל יראה ובל ימצא. אך הר"ם ז"ל [הלכ' חמץ פ"ג ה"ח] אוקמה בשלא ביטל. ויש מסייעין אותו מדאמרינן גבי שופר ולולב אין מפקחין עליו את הגל, דאפילו טלטול בעלמא לא התירו לצורך קיום מצוה דשופר ולולב. והסיוע אין בו ממש, דהתם לא העמידו דבריהם אלא במקום מצות עשה אחת, אבל הכא איך נעמידנו כנגד שני לאוין דבל יראה ובל ימצא ועשה אחד דתשביתו. ועוד דהתם בעידנא דמעקר לאו דלא תסור דהוא איסור טלטול לא מקיים עשה דשופר ולולב, אבל הכא בעידנא דעקר ליה מקיים עשה דתשביתו".

וכך כתב תלמיד הרמב"ן:

"כופה עליו את הכלי. דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי, דכיון שבטלו כעפר וכאבן הוא חשוב, שאסורין לטלטל, ומיהו בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בלביה מאתמול, כדאמרינן לקמן [ע"ב] הבודק צריך שיבטל, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו יכפה עליו את הכלי, ולמוצאי יום טוב שורפו. וכי תימא אמאי לא שרפינן ליה ביום טוב, לימא מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. הריני מוסר לך כלל גדול דכל דבר שאין בו צורך כלל ליום טוב, לא אמרינן (ליה) [ביה] מתוך, דהכי פירושא מתוך שהותרה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהא בו צורך קצת, כגון צורך מצוה או צורך יום טוב, ובהבערה זו ליכא שום צורך בעולם, ולא צורך מצוה, אף על פי שמצוה לשרוף חמץ בפסח, דהא בטלו ולית בה מצות שרפה, דהא אינו שלו, אבל אם לא בטלו, הכי נמי דשרפינן ליה אפילו ביום טוב, כיון דמצוה היא, אמרינן ביה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך".

וכן באר בס' אהל מועד (שער הפסח דרך ב'):

"המוצא חמץ ביום טוב אף על פי שבטלו יש לחוש שמא יבא לאכול ממנו ולפי' כופה עליו את הכלי שהרי אין יכול לטלטלו דכעפר הוא חשוב ולערב מבערו. ואם לא בטל מטלטלו אפי' ביום טוב ומבערו וכן דעת רשב"א משום דהבערה לצורך קרינא ביה ומיהו דעת רש"י (פר') [נר'] שאסור לשורפו ביום טוב וגם כתב הרב דכופה עליו כלי בדלא בטיל מיירי".

הרחיב תלמיד הרשב"א:

"המוצא חמץ בי"ט כופה עליו הכלי. דדבר שאינו ראוי אסור לטלטלו מדרבנן, וכופה עליו הכלי שלא יראנו ויחמדנו, ולמוצאי י"ט שורפו. וכתב הר"א ז"ל דדוקא בשבטל, שאם לא בטל אם יכול לשורפו במקומו שורפו במקומו, ואם לאו מטלטלו ושורפו, דאתי עשה שהוא מצוה לבערו ודחי טלטול דרבנן. וראיתי מי שחולק בזה ואני אומר דנראין דברי הרב ז"ל, דאף על גב דאין שורפין תרומה או קדשים בי"ט ומשום דחשיבא כמלאכה, הכא שאני דכיון דקיי"ל בביעור חמץ דבשוחק וזורה לרוח סגי, הילכך לא חשיבא שריפה כמלאכה גמורה. והראיה שהרי אמרו בירושלמי [שבת פ"ב ה"א] דלרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אסור לשרוף החמץ בי"ט, מכלל דלרבנן שרי. ואי קשיא אפילו כשבטל לשתרי לשרוף, כדקיי"ל [ביצה דף י"ב א] מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, לא היא, דכיון שאין צורך היום בדבר כלל הוה ליה כהוצאת אבנים דאסור לכולי עלמא, כדאיתא במס' ביצה [שם]. ואפילו מאן דשרי להקריב נדרים ונדבות [ביצה דף כ' ב], היינו משום דאינו בדין שיהא שולחנך מלא ושלחן מרך ריקן, וכצורך היום חשיב קצת, הא לאו הכי אסור, ולא אמרינן מתוך".

נראה כי רבים הראשונים שמתירים לשרוף חמץ שלא בטלו ואף לטלטלו או בעצמו או ע"י נכרי ולבערו.

ו. הטור (או"ח סי' תמו) הביא מחלוקת בינו לבין אחיו (רבינו יחיאל). וכך כתב:

"המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יוציאנו מיד ואם הוא י"ט יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה שיוציאנו אבל בי"ט אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו ולא מיבעיא אם ביטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו פשיטא שאינו יכול לטלטלו אלא אפילו לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר' יהודה וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל להיות בשבת אחר ה' שעות ואחי הר"י ז"ל כתב שיכול לשורפו בי"ט כיון שיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הלכך אם לא ביטלו יוציאנו וישרפנו כדי שלא יעבור עליו במזיד שעד עתה לא עבר עליו אלא בשוגג וכ"כ בספר המצות".

הסביר הב"ח (או"ח סי' תמו ס"ק א):

"ונראה דהיש אומרים (=שיטת הטור) דסבירא להו דתלמודא דקאמר צריך לכפות עליו את הכלי ולא יטלטלנו אפילו בלא ביטל לא יוציאנו וישליכנו לנהר לרבי יהודה כיון דאינו יכול לבערו בשריפה כדינו סבירא להו כרבינו תם (תוס' יב ב ד"ה אימתי) דמתחלת שבע ואילך דינו בשריפה, ואפילו הכי לא ישרפנו ביום טוב אפילו בלא ביטול משום דלא הותרה הבערה ביום טוב אלא לצורך אוכל נפש, ולא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא א"כ בדאית ביה צורך היום אלא שאינו לצורך אוכל נפש, אבל שריפת חמץ ביום טוב דלית ביה צורך היום כלל אסור. וגם אין להוציאו ולהשליכו לנהר דכיון דאין מקיים בביעורו מצוה דאורייתא כי אם מצוה דרבנן לא עדיף מצוה דרבנן זו לדחות איסור מוקצה שהיא ג"כ מדרבנן".

היינו, לטור שריפה אסורה כיון שאינה לצורך, וטלטול וזריקה לנהר – כיון שמצותו בשריפה ולא מקיים בזריקתו את המצוה לא עדיף הטלטול ממצוה מדרבנן שתיעשה על ידו. ולא דן בבל יראה ולא בטלטול מן הצד לשיטה זו.

עוד כתב הב"ח (שם ס"ק ב): "ומה שכתב ה"ר יחיאל דבלא ביטלו כיון שהוא איסור דאורייתא שרי לשרפו כדינו ביום טוב דאמרינן מתוך וכו'. פירוש בביטלו לא אמרינן מתוך כיון שאין מצוה בשריפתו דבר תורה ואף על פי דבהלכות יום טוב (סי' תקיח רנב א) מבואר דאף במצוה דרבנן שרינן במתוך אפילו הכי הכא דאיכא נמי איסור מוקצה אמרינן מאי אולמיה הך מצוה דרבנן לשרפו בביטלו מאיסור טלטול מוקצה מדרבנן ולדחות זה מפני זה ועוד דשב ואל תעשה עדיף וכך היא דעת ריב"א בהגהות מיימוניות (פ"ג אות ט) וכ"כ הסמ"ג (עשין לט קיז ע"ג) והסמ"ק (סי' צח עמ' עו) ומטעם מתוך וכו' למאי דפסקו כרבי יהודה ולהר"ן (ה ב ד"ה כל) דפסק כחכמים נמי שרי לבערו ביום טוב כדינו בלא ביטלו וכמ"ש לעיל (סע' א ד"ה המוצא) לדעת פירוש רש"י ומה שכתב הר"ן אהיכא דביטלו וביום טוב לא מצי למישרפיה לאו דוקא למישרפיה דהוא הדין לפרר ולזרות לרוח נמי לא מצי משום איסור מוקצה".

ומסביר כי דוקא כשלא ביטלו מותר לרבינו יחיאל לשורפו, אבל אם בטלו צריך לכפות עליו את הכלי ואסור לשורפו ולטלטלו לשם ביעורו.

ז. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תמו ס"א): "המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא יום טוב, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו, (לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש) גם לשרפו במקומו אסור) (ר"ן)". ופסק כטור.

אולם הלבוש (או"ח סי' תמו ס"א) פסק: "במה דברים אמורים כשבטלו קודם זמן איסורו, אבל לא ביטלו, יכול לשורפו ביום טוב, דכיון שיש קצת מצוה בשריפתו שהרי אינו יכול לבטלו עכשיו שהוא אסור בהנאה. ואינו ברשותו לבטלו, ואם לא ישרפנו עבר בבל יראה ובבל ימצא, והו"ל שריפתו מצוה, אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך יום טוב הותרה נמי שלא לצורך יום טוב, דהא אית ביה צורך קצת, שהרי עד עתה לא עבר עליו אלא בשוגג מכאן ואילך יעבור עליו במזיד אם לא ישרפנו שהרי ידוע שיש חמץ ברשותו".

ולדעתו מותר לשורפו ואם לא שורפו עובר בב"י במזיד.

וכך כתב בלחם רב (סי' תמו ס"ב): "חמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל להיות בשבת ושכח ולא ביטל אותו קודם זמן איסורו לא יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, אלא טוב יותר לשרפו ביום טוב כדי שלא יעבור עליו במזיד, שעד עתה לא עבר עליו אלא בשוגג ועכשיו שיודע שיש לו חמץ בביתו ואין עוד בידו לבטל ומניחו חשוב מזיד, ואם לא ישרפנו עבר בבל יראה ובבל ימצא והוי ליה השריפה מצוה ואמרינן מתוך שהותרה לצורך יום טוב הותרה נמי שלא לצורך דהא אית ביה צורך קצת, אבל אם ביטל קודם זמן איסורו יכפה נמי עליו כלי עד מוצאי יום טוב (בית יוסף טור הר"י ומצאתי כתוב)". וסבר כרבינו יחיאל.

וכך כתב בעולת שבת (או"ח סי' תמו ס"א):

"מיהו צ"ע אם לא ביטל או חמץ שנולד אחר הביטול שיבא לידי איסור דאורייתא אם לא יוציאנו ויבערנו, אם מותר להוציאו ולבערו. ומדברי הב"ח [ס"א] משמע דלמאן דאית ליה דהשבתתו בכל דבר גם בשבת יוציאנו ויבערנו, דכיון דאפשר לקיים מצות השבתה ודאי דאינו בא איסור מוקצה דהוא מדרבנן ודוחה מצות השבתה שהוא מדאורייתא. ומיהו היינו דוקא במקום דעובר בל יראה ובל ימצא, אבל בתבשיל שנמצא בו משהו חמץ דאינו אלא מדרבנן אסור לטלטלו. ונראה אפילו למאי דכתב הרב לעיל דנוהגים לשרפו (=בתבשיל שנמצא בו משהו חמץ) היינו מפני המנהג, אבל לפסק הלכה אנן קי"ל דהשבתתו בכל דבר. ובלבוש הפריז על מידותיו והתיר אפילו לשרוף ביום טוב אם לא ביטל, ואינו נכון וכמו שכתב הטור עי"ש".

היינו, הוא חולק על רבינו יחיאל שמותר אף לשורפו ביו"ט מפני שאינו לצורך. אבל סובר שמותר לבערו כדי לא לעבור עליו בשני לאוין ולקיים מצות השבתה ואפילו בשבת.

ח. המגן אברהם (או"ח סי' תמו ס"א) כתב שאסור לטלטל את החמץ אף אם לא בטלו מכמה סיבות: א. רצונו לבטלו וחכמים מנעוהו ולכן אינו עובר עליו. ב. אין עשה של ביעור החמץ דוחה עשה של יו"ט ול"ת של יו"ט ועוד שאינו בעידניה, ורק עשה של רבים דוחה שלא בעידניה.

והביא המג"א: "ובשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם אף על גב דגבי שופר לא שרי אמירה לעכו"ם שאני התם דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה משא"כ כאן עכ"ל".

היינו לפי השל"ה אף בחמץ שבטלו מותר לומר לעכו"ם להוציאו ולבערו, כיון שמצוה דרבנן דוחה שבות אמירה לנכרי. והמג"א חולק עליו שאין זה בעידניה, ומקשה א"כ גם לישראל יותר לזרקו לים כיון שהוא רק איסור דרבנן.

וטוען המג"א: "לכן נ"ל דכופה עליו כלי כמשמעות הגמ' והפוסקים והטעם נ"ל כמ"ש התו' דף כ"ט שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף וכ"כ דף צ"ה וא"כ א"צ לדוחק הטעמים הנ"ל".

ומוסיף המג"א: "ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' שכ"ה ס"ג וסי' תמ"ד וסי' תנ"ט ס"ד וסי' תקפ"ז סכ"א וסי' ש"ז, אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאוריי' כמ"ש ססי' שי"ט ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי וכ"כ מור"ם לובלין שכן מנהגו, ואפשר דחיישי' שהעכו"ם לא יפררו כדינו ועוד דעיקר ביעור הוא שריפ' ועוד דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה כדאי' סי' תל"ג ס"ז".

משמע שהמג"א חזר בו והסכים לדעת השל"ה להוציא ע"י אמירה לנכרי ולזרוק לים. אולם לפורר ולזרות לרוח ע"י נכרי אסר. (ולא דן בזריקה לים ע"י ישראל ובשינוי).

הוסיף המג"א: "והב"ח פסק דחמץ גמור כגון קמח שירדו עליו גשמים מבערו בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול וכן נוהגין העולם ותבשיל שנמצא בו חטה אפי' בי"ט שני ישהנו עד ח"ה כיון שאינו חמץ גמור ואם נמצא חטה בתבשיל בז' של פסח יבערנו מיד דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהי' מותר להשהותו ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו עכ"ל ועססי' תמ"ז מ"ש לבער חמץ גמור בי"ט זה הוא מחלוק' הפוסקים ע' בטור והיכא דנהוג נהוג ובמקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף"...

סוף דבר, המג"א כתב שעדיף לכפות כלי על החמץ שמצא, אולם במקום שנהגו לבערו ע"י נכרי סבר שמותר לעשות כן ונראה שאף בשבת.

ט. באליה רבה וזוטא פסק שבכל מקרה כופה עליו כלי, וחכמים העמידו דבריהם שלא יבער את החמץ ביו"ט ובשבת. ואף ע"י נכרי כתב שלא להקל ע"י עכו"ם.

החק יעקב (או"ח סי' תמו ס"א) כתב: "יכפה עליו כלי. דעת הטור אפילו לא בטלו ג"כ אסור לבערו, וכן נראה משמעות הרמב"ם פרק ג' מהלכות חמץ [הלכה ח]. ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ונתבאר הרבה טעמים על זה, עיין בכסף משנה שם ובמ"א [ס"ק ב] ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ'. ואפילו טלטול לא התירו, כגון להטיל אותו לים או לזרות לרוח. אכן באמת דעת שאר גדולי פוסקים מבואר דדוקא בביטל דאינו עובר על בל יראה סגי בכפיית כלי, אבל בלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן, ואפילו לשרוף מותר דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, כמו שכתב הר"ן [פסחים ב, ב ד"ה המוצא] והר"ר יחיאל בטור ורש"י [שם ו, א ד"ה כופה] והגהות מיימוני [שם אות ט] והריב"ש בתשובה סימן ת"א וסמ"ק [סימן צח] והאגודה פרק קמא דפסחים [סימן ו]. והכלבו [סימן מח ו, ד] סיים גם כן ומיירי שבטל קודם זמנו, והרמב"ם ז"ל [שם] אוקמה כשלא בטל, ואין הכל מודים לו, עכ"ל... אלא ודאי דאף ביום טוב מותר לשרפו אם לא ביטל. וכן פסק הב"ח [סוף הסימן]. אבל הסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בשו"ע דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי. וכן נהג מורי ורבי חמי זקיני הגאון זצ"ל. ואפילו ע"י אמירה לעכו"ם לזרוק לים ג"כ לא התירו, וכן מסיק המ"א [ס"ק ב]. מכל מקום היכא דנהג היתר נהוג, ויש להם על מה שיסמכו, כמו שכתבתי שכן דעת גדולי פוסקים".

י. בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תמו ס"ה) הביא את שתי הדעות ביחס לחמץ שלא בטלו, ולדעה המתירה כתב: "וכיצד מבערו אם יש לפניו נהר יפררנו וישליכנו לנהר ואל ישרפנו כדי למעט בחילול יום טוב ואם אין לפניו נהר ישרפנו או יפררנו ויזרה לרוח ואף על פי ששביתת יום טוב יש בה מצות עשה ולא תעשה כמו שיתבאר בסי' תצ"ה וביעור חמץ בפסח אין בו גם כן אלא מצות עשה תשביתו שאור וגו' ולא תעשה בל יראה ובל ימצא ואין דוחין עשה ולא תעשה מפני עשה ולא תעשה מכל מקום כיון שמלאכת ההבערה והזרייה לרוח הותרה ביום טוב מן התורה לצורך אכילה הותרה לגמרי אפילו שלא לצורך אכילה ובלבד שיהיה בהן צורך יום טוב כגון לצורך מצוה עוברת שזמנה בו ביום כמו שיתבאר בסי' תצ"ה וביעור חמץ ג"כ היא מצוה עוברת שהרי כל רגע ורגע שמשהה אותו ואינו מבערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא".

אח"כ הביא את הדעה שתמיד כופה כלי על החמץ, וחכמים העמידו דבריהם באיסור טלטול בשבת ויו"ט: "ולפיכך אסור לשרוף החמץ ביום טוב מן התורה ואי אפשר לחכמים להתיר דבר האסור מן התורה אלא כופה עליו כלי עד הערב ועל שהייה זו שמשהה את החמץ עד הערב אינו עובר בבל יראה ובל ימצא כיון שהוא רוצה לבערו אלא שחכמים מונעים אותו הרי הוא אנוס ולא הזהירה תורה בל יראה ובל ימצא אלא למי שיש בידו לבער".

וכך הכריע (שו"ע הרב או"ח סי' תמו ס"ו) בין הדעות:

"ולענין הלכה במקום שנוהגין כסברא הראשונה אין למחות בידם אבל במקום שאין מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה".

"ומכל מקום יכול לומר לנכרי שישליכנה לנהר או לבית הכסא ואפילו בשבת יכול לומר כן רק שלא יעבירנה במקום שאסור לטלטל מן התורה ואפילו נתחמצה קודם שביטל חמצו בי"ד שאינו עובר עליו מן התורה מכל מקום מדברי סופרים מצוה לבערה וכבר נתבאר בסי' ש"ז שכל דבר שאסור לעשותו בשבת מדברי סופרים מותר לנכרי לעשותו אם יש בו צורך מצוה".

"[אבל לא יאמר לנכרי לפרר ולזרות לרוח אפילו ביום טוב כיון שיש אומרים שיש בזרייה זו מלאכה גמורה מן התורה כמו שנתבאר בסימן שי"ט עיין שם ואפילו נתחמצה בתוך הפסח שיש כאן מצות ביעור מן התורה אף על פי כן חכמים העמידו דבריהם ולא התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה גמורה לצורך שום מצוה ממצות התורה חוץ ממצות מילה כמו שנתבאר בסימן של"א]".

"במה דברים אמורים ביום טוב ראשון שהוא מן התורה אבל ביום טוב שני של גליות שאינו אלא מדברי סופרים יש לסמוך על סברא הראשונה כשנתחמצה בתוך הפסח ויש בה כזית שעובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה ומכל מקום אם אפשר לו להשליכה לבית הכסא או לנהר לא ישרפנה ולא יזרנה לרוח כדי למעט בחילול יום טוב וכן אם אפשר על ידי נכרי לא יעשה על ידי ישראל".

"וכשהוא מבער על ידי נכרי לא יברך כיון שהוא בעצמו אינו מקיים המצוה ועכשיו אין נוהגין לבער על ידי נכרי אפילו לומר לו להשליכו לנהר ואפילו ביום טוב שני של גליות לפי שחוששין לסכנה שלא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי"

יא. בערוך השולחן (או"ח סי' תמו סעיף א – ז) דן בשאלה שלפנינו.

ומסיק בסעיף ז:

"וע"י אינו יהודי יש מי שמתיר להוציאו מביתו אף כשביטל החמץ משום דכיון דמדרבנן צריך לבער אתי עשה דתשביתו דרבנן ודחי שבות דאמירה לא"י [שם בשם של"ה], אמנם בהוצאה מביתו עדיין לא קיים עשה דרבנן מן תשביתו [שם] אמנם להטילו לנהר ע"י א"י מותר דהוה שבות דשבות במקום מצוה [שם] אבל לזרות לרוח קרוב לאיסור דאורייתא [שם] ונ"ל דגם לזרקו לבית הכסא מותר ע"י א"י ומנהג העולם לבער חמץ הנמצא ביום טוב בעצמו ולהשליכו לנהר או למקומות המטונפין ואפילו חטה שנמצאת בתבשיל מוציאין התבשיל ומשליכין אותו למקום מטונף ובסי' תמ"ז יתבאר בזה בס"ד [עמג"א שם מ"ש בשם הב"ח והוא כתב דבמקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף ע"ש]".

יב. המשנה ברורה (או"ח סי' תמו ס"ק ו) הביא בקצרה את שתי הדעות, והסיק: "וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני כופין עליו כלי, מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם"...

ובס"ק ז כתב: "וכתבו האחרונים דאם יש נכרי לפניו יכול להטילו לים או לבית הכסא על ידו ואפילו בחמץ שכבר ביטלו דאינו צריך ביעור רק מדרבנן משום דטלטול ע"י נכרי הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן שכ"ה ס"ב ובסימן תמ"ד ס"ד בכגון זה עיין שם ומ"מ אין העולם נוהגין כן ובכל גווני כופין עליו כלי".

מסקנה

נראה שנחלקו האחרונים מה המנהג. ונלענ"ד שהראוי ביותר שייקחנו בעצמו ע"י דבר אחר כגון ע"י יעה וישליכנו לאסלה ויוריד את המים1.