חבל נחלתו כח כב
סימן כב
טעה בספירת העומר
שאלה
מי שספר שלשה ימים לעומר, ואמר 'אנא בכח', ויהי רצון וכו', ואז שם לב (תוך כדי אמירת היהי רצון) שהיה צריך להגיד ארבעה ימים לעומר יברך שוב, או שלא? ומה הדין אם נזכר לאחר כמה שעות?
תשובה
א. על עצם השאלה הראשונה, התשובה היא פשוטה שאין מברך בשנית. כך כתב המג"א (סי' תפט ס"ק יב): "וטעה וסיים בה'. וב"ח פסק בזה דחוזר ומברך דהרי אומר שקר וכ"ד הפוסקים בסי' ר"ט וכ"כ בלבוש ועמ"ש שם מיהו נ"ל דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית דהא בברכ' א' יצא (אח"כ) [אא"כ] הפסיק הרבה, ואם נזכר תוך כ"ד ואמר ד' יצא אף על פי שלא ידע מתחלה שהם ד' וכ"ש כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כ"ד דיצא וכמ"ש סי' ר"ט וסי' תפ"ז".
וכאן אמנם עברו מספר שניות מאז שברך אבל עדיין עסוק באותו עניין של הספירה, ולכן לא יברך1.
ב. אולם, לפי הבנתי הדלה, עצם ברכה פעם נוספת היא במחלוקת הראשונים. היינו מי שברך פעם אחת וספר בטעות מספר שאינו של היום, ושוב חזר וספר את המספר הנכון ואפילו אחר כמה שעות – לענ"ד אינו מברך שוב, בניגוד לנפסק בשו"ע ובאחרונים, אלא סופר כראוי אך ללא ברכה, ולמחרת ממשיך לספור בברכה.
ג. כתב הראבי"ה (ח"ב, פסחים סי' תקכו):
"והיכא דפתח לברך אדעתא דסבר היום ארבעה ימים וסיים בחמשה והיום הוא חמשה ימים אי נמי ארבעה ימים הוא היום, מי אזלינן בתר פתיחה, וכשהיום חמשה ימים (ד' ימים) לא נפיק דברוך אתה י' אלהינו מלך העולם הוא עיקר, ולא בירך אדעתא דחמשה ימים, ולא נפיק, או דילמא אזלינן בתר חתימה דהיינו הסיום ונפיק. ואי נמי להיפוך, אם הוא ארבעה ימים היום. ונראה לי דבשניהם לא יצא, דבעינן פתיחה וסיום. הוא בכי האי גונא בפרק קמא דברכות נקט כסא דשיכרא וסבר דחמרא הוא ופתח ובירך אדעתא דחמרא וסיים ב[ד]שיכרא מהו בתר פתיחה אזלינן או לא, [ולא איפשיטא]. והכי נמי אלו סיים אדעתא דפתיחה לא נפיק, דהא טעי בחשבון, וכיון דספירה דאורייתא היא אזלינן לחומרא, וצריך לספור ולחזור ולברך. ואף על גב דברכה לאו דאורייתא היא, דכיון דספירה דאורייתא וצריך לספור לאו מילתא [היא] לספור בלא ברכה, ואין כאן משום ברכה לבטלה. ולנקיט כסא דחמרא וסבר דשיכרא הוא וכו' לא דמי דשאני התם דאי נמי סיים בדשיכרא יצא, דתנן ועל כולם אם אמר שהכל יצא. וודאי אם אינו יודע החשבון של הימים ודעתיה לברך ולסיים כמו שישמע מהקהל או מחברו, דאדעתא דהכי פתח. ושהה בסיום עד שישמע מה סיימו, וכן סיים גם הוא אחריהם, בכי האי [גונא ודאי דנפיק], דפתיחה וסיום איכא".
עולה לפי הראבי"ה שאפילו אם רק התכוין למספר שגוי בחלק מהברכה ולא הוציא מפיו, חייב לחזור ולברך, וק"ו אם הוציא מפיו שחייב לחזור ולברך – עפ"י הראבי"ה. והביאו הטור (או"ח סי' תפט).
וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תפט ס"ו):
"אם פתח ואמר: בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה'; או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך".
הבנת הראבי"ה היא שברכת ספירת העומר שהיא ברכת המצוות היא על ספירת היום המדויקת, וכשטעה ביום, ממילא הברכה אינה כראוי והיא לבטלה, ולכן מברך שנית.
ד. ויש לתמוה הרי אין כל יום מצוה בפני עצמה, אלא גדר המצוה הוא ספירת כל הימים יחדיו, וא"כ מניין שצריכה להיות התאמה בין הברכה לספירת היום. הרי המצוה במקורה מן התורה ובימינו לרוב הפוסקים הספירה מדרבנן, ואף הברכה מדברי חכמים, וכי הברכה 'הוצמדה' ליום?!
כתב המאירי (פסחים קכא ע"ב): "פתח בברכה על דעת שהוא יום חמישי והיה ששי וכיוצא בזה ונזכר קודם המנין ומנה כדינו יצא וכמו שביארנו בענין פתח אדעתא דחמרא וכו' בראשון של ברכות ואינו דומה לעיגול ולתורמוס שנפל ממנו שצריך לברך כמו שהתבאר בתלמוד המערב שבמסכת ברכות שזה לא ברך אלא על אותו שנפל אבל זה ליום זה כוון להשלימו לשלפניו אלא שטעה בדעתו על השם ולפיכך יצא ולשון ספירת העומר לשון קצר הוא ופירושו ספירה הבאה על יום הבאת העומר אלא שא"א בלשון הגון ממנו שאם יאמר על ספירת הימים צריך לפרש הימים ואם יאמר על ימי העומר הרי אין בעומר אלא יום אחד ואם יאמר על ספירת הימים הבאה מיום הבאת העומר עד עצרת הרי הוא לשון ארוך יותר מדאי".
עולה מדברי המאירי שהברכה אינה על יום מסויים אלא על עצם הספירה המתחילה בהבאת העומר.
נראה שחולק על הראבי"ה שהברכה היא לשם יום מסויים. ולכן נראה כי לדעתו אף אם ברך וטעה – אינו חוזר על הברכה, ויצא ידי חובת הברכה אע"פ שלא דייק בספירה ואף טעה בה. כי הברכה היא על עצם הספירה ולא על יום מסויים.
ה. כך כתב הריטב"א (הוצ' מוהר"ק, בסופו, סעיף נג) בהלכות הריטב"א: "טעה בספירת העומר ונזכר בתוך כדי דיבור, אם הוא סבור שיוכל למצוא מי שעדיין לא ברך, ראוי שימתין עד שיברך הלה ויוציאנו ידי חובה ויספור כראוי, ואם לאו יספור מיד כראוי בלא ברכה".
ובהערה 67 כתב: "המ"ב בסי' תפט ס"ק לב פסק כהמג"א דאם נזכר בתוך כדי דיבור סופר מיד כראוי. אבל עי' ב"קטעים מהלכות הריטב"א" ה הע' 4 דלכתחילה ראוי לעשות כמש"כ".
ובהבנת דעתו נראה לענ"ד כי לשיטתו אף פעם אינו חוזר על הברכה, ולכן אם ימצא מי שיברך אף עבורו יוכל לצאת בברכתו, כי הוא אינו חוזר כלל על הברכה.
ו. מביאור הגר"א (או"ח סי' תפט ס"ו) משמע שאינו חוזר ומברך אף אם טעה משום שספק ברכות להקל. וז"ל: "אינו חוזר כו'. ובטור כת' בשם ראבי"ה שיברך והוא מדברי המרדכי ספ"ב דמגילה וכת' דכיון דנשאר הבעיא בספ"ק דברכות ואזלינן לחומרא כמש"ש בפ"ג ספק אמר אמת ויציב כו' הכי נמי ספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר וכת' ב"י וכבר כ' שרוב הפוסקים ס"ל ספירה בזה"ז דרבנן. לכן פ' דאינו חוזר ומברך, ודברי ראבי"ה הן כשיטת ר' יונה שהביא הרא"ש בר"פ כיסוי הדם. אבל הרא"ש חלק עליו וכן הטוי"ד סי' כ"ח וכן בכמה מקומות פסק הרמב"ם וש"ע דלא יברך ולכן דברי הטור וב"י כאן תמוהים, רק בסי' ס"ז כ' הרמב"ם והטוש"ע שקורא ק"ש בברכותיה וכבר נשאל הרשב"א סי' ש"כ ע"ז ע"ש שנדחק בזה וכת' דק"ש שאני שכך היתה התקנה ולאפוקי מדברי ב"י שכת' שדעתו כדעת הר' יונה וליתא ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה שהיום ומשמע מדבריהם שהוא סיום הברכה וכן משמע בדבריו הנ"ל שכ' שפתח בד' וסיים בה' ולא כ' וסיים אדעתא דה' ע"ש ובכה"ג סי' ס"ז חילק בין ספק אם הוא חייב באותו המצוה דאז אינו מברך כמו בש"ע בסוכה משא"כ בספק אם עשה המצוה כבר או לא".
נראה מדבריו שמספק אין חוזרים ומברכים מפני שברכות מדרבנן (ורק בק"ש חוזר ומברך). ונתן טעם לשיטת הראבי"ה שעושה את הספירה כסיום הברכה ולכן אם טעה חוזר ומברך.
ו. שיטת הגר"א אינה קשורה ישירות לשאלתנו מפני שעסק בברכה של ספק בספירת העומר ולא בטעות בספירה. אבל ניתן ללמוד ממנו שהראבי"ה חיבר את הברכה ליום הסָפור ולכן אף היא כברכה לבטלה כשאינה על היום הראוי. ואין הכרח לומר כך, ולכן כשספק אם צריך לברך – לא יברך.
את דברי המאירי והריטב"א לענ"ד לא ניתן לדחות, ולדידם לא מברך בשנית אם מצד ספק ואם מצד שהברכה אינה חלק ישיר מהספירה.
ז. אם כנים דברינו, זו מחלוקת הפוסקים האם מברך בשנית בספירת העומר מוטעה או שאינו מברך בשנית, ולכן נלע"ד שספק ברכות לקולא, כמו בכל ברכה שנחלקו בה הפוסקים.
וראיתי שהפנ"י מביא מן השאילתות (ברכות כא ע"א): "אמנם אחר העיון בשאילתות שלפנינו מצאתי שכתב ז"ל ושאר ברכות אי בירך לא שריא ליה למיהדר לברוכי2 אבל ברכת מזונא דאורייתא וכו' ע"ש". ולדבריו רק בברכה מן התורה שהיא מצוה – ספק ברכה להחמיר וחוזר ומברך. אבל בשאר ברכות שהן מדרבנן אין חוזר ומברך.
מסקנה
נראה לענ"ד שאם ברך על ספירת העומר וטעה בספירתו, לכשיבחין שטעה, אינו חוזר ומברך משום חשש לא תשא של ברכה לבטלה, בגלל שיטת הראשונים שהספירה על קיום המצוה ולא על היום במדוייק3.