חבל נחלתו כח ב
סימן ב
ביטול תחנון בסיום מסכת
שאלה
האם בעת התפילה לפני סיום מסכת וסעודת מצוה כגון: שחרית או מנחה צריך להגיד תחנון?
תשובה
א. הפוסקים דימו בין סעודות מצוה אחרות לבין סעודת מצוה של סיום מסכת.
בשו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סי' יג) דן בכך והביא את המקורות לסעודת מצוה:
"(א) בשבת (קיח סע"ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה (שגרסה. רש"י) עבידנא יומא טבא לרבנן. (פי' לתלמידים, אביי ראש ישיבה היה. רש"י). ובמדרש שה"ש רבה (פ"א סי' ט) ויקץ שלמה וכו' ויעשה משתה לכל עבדיו, א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה1. ובאור זרוע ח"ב (ס"ס שכ) כ', שנוהגים חתני תורה לעשות סעודה, ומצאתי עיקרו של מנהג במדרש שיר השירים, ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה', א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. ע"ש. וכ"ה בהגהות אשרי (סוף סוכה). וכ"כ הר"א אב"ד בס' האשכול ח"ב (עמוד סה). וראבי"ה (בהל' אבל סי' תתמא עמוד תקנד). והשבולי הלקט (הל' שמחות סי' מז) ע"ש. וכן פסק רמ"א בהגה יו"ד (סי' רמו סכ"ו). ומהרש"ל ביש"ש (ס"פ מרובה) כתב ראיה נוספת לזה, מדתנן (בסוף תענית) לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויוהכ"פ. ובגמ' (ל:) ט"ו באב מאי היא וכו', רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, וקרו ליה יום תבר מגל. פי' לפי שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה כזו היו שמחים ונחשב להם ליום טוב. וה"נ השלמת ספר אין לך מצוה גדולה מזו ובפרט כשדעתו להתחיל ספר אחר. וכ"כ הר"ן שם דמהא שמעינן שמנהג ישראל לשמוח ולעשות יום טוב בהשלמת המצוה. וה"נ בשבת (קיט:) כי חזינא צו"מ דשלים מסכתא עבידנא י"ט לרבנן. ומכאן נהגו כל ישראל ליתן שבח והודייה למקום ולפרסם אותה שמחה שזכו לכך ועושין סעודה בעת שמסיימין, ומוכח נמי דאפי' מי שלא סיים מסכתא זו מצוה רבה שישמח עם המסיים מדקאמר עבידנא י"ט לרבנן וכו'. ע"ש. (ומ"ש בשם הר"ן, כעת לא מצאתי. אך כ"כ הנמקי יוסף (ב"ב קכא:). וע"ע בפי' ר"ש שם ד"ה מניסן.) וע"ע ביש"ש (פ' מרובה סי' לז), שאחר שכ' דסיום מסכתא היא סעודת מצוה, חשב לומר שצריך ג"כ לומר שהשמחה במעונו, וכן הורה פ"א להלכה למעשה. ושוב חזר בו שכל תיקוני חז"ל בסודות פנימיות, שהרי ביום טוב מחוייב ג"כ להרבות בסעודות ובשמחה ואפ"ה אינו אומר שהשמחה במעונו. ואין להוסיף על תקחז"ל. ע"ש. ועכ"פ לכל הדעות היא סעודת מצוה ויו"ט שלהם הוא. וא"כ מסתברא שכשם דחשיבא סעודת מצוה לכל הקרואים אף על פי שלא למדו שם, ה"נ לענין נפילת אפים א"צ ליפול ע"פ כי טוב פטר המסיים מלומר תחנון. ודומיא דט"ו באב דחשיב יום טוב ואין נופלים על פניהם מטע"ז".
ומביא דברי ראש החולקים:
"(ב) אמנם ראיתי בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קפב) שנשאל בזה, וכ' דכשעושין הסיום אחר חצות היום י"ל תחנון בשחרית, דדמי לחתן בשחרית יום החופה שאומרים תחנון, ומיהו במנחה לכאו' י"ל שאין או' תחנון, וכדמוכח ביש"ש פ' החובל. ומ"מ יש ליישב המנהג שאומרים תחנון גם במנחה, דהנה פרש"י (שבת קיח:) דשלים מסכתיה שגרסה, ור"ל דגירסא נקרא כשלומד בעיון דוקא, כמו טוחן גריסים, וכמו שאמרו [פסחים פד] דרמי לך האי לא חש לקמחיה. כלומר שלא למד בעיון היטב. וכמ"ש בתהלים גרסה נפשי לתאבה. והמסיים לא יוכל להתפאר שלמד בעיון היטב, והוא עצמו צ"ל תחנון, וממילא גם אחרים אומרים תחנון. ורק סעודה שהוא בגדר הודאה שם חלקו מיושבי בהמד"ר, יכול הוא לעשות, וגם אחרים מצטרפים לו. והיש"ש מיירי בזמנים הקודמים שידעו שלמדו בעיון היטב, ועיקר עסקם ג"כ היה לשמה, משא"כ בזה"ז שבעוה"ר מעטים הם הלומדים בעיון היטב, וגם הרבה לומדים שלא לשמה, לכן אינם יכולים לפטור מתחנון. ול"ד לחתן וברית מילה שמקיימים המצוה בבירור. כנ"ל ליישב המנהג. ומ"מ כיון שאמירת תחנונים אינם חובה כ"כ ודאי שאם אין אומרים נפ"א במנחה אין מזחיחין אותם. עכת"ד".
והוסיף: "ולפע"ד אין דיוקו מפרש"י מוכיח כלום",
ומביא הרבה מקורות מן הש"ס שלימוד וגירסת מסכת אינה לימוד מעמיק, וכפי שפרש רש"י – אביי היה עושה סיום אף על גירסה ולא על לימוד מעמיק ומקיף.
ומביא הגר"ע יוסף ראיות מדברי רוב האחרונים שלימוד מסכת לביטול תענית בכורות בערב פסח שאינה מצריכה לימוד מעמיק. ומביא שיש שסברו שצריך לימוד מעמיק (שו"ת פני מבין חאו"ח סי' קג) אולם אין ללמוד מכאן לדורנו שאף הלומדים בשטחיות ואינם זוכרים את כל העניינים על בוריים נחשבים כלומדי מסכת.
ומסיק: "מ"מ הכל לפי הדור. וכעין מ"ש (ר"ה כה:) יפתח בדורו וכו', ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. וע' בפרש"י ותוס' שם. והכל לפי מה שהוא אדם".
וסיים: "ועל כן מה מאד ראוי לעודד את יחידי הסגולה שהותיר ה' לנו שריד, הן הלומדים והן המחזיקים בהם ששכרם גדול מאד, שאין לנו שיור אלא התורה הזאת, ובירושלמי (רפ"ק דפאה), אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה (שלומד והוגה בה.) ע"ש. והנה עינינו הרואות שכל אלו הבעלי בתים הנדבקים בת"ח ע"י שיעורי תורה ודרשות וכיו"ב, הם הם שלומי אמוני ישראל שבניהם לומדים בישיבו' שמהם תצא תורה ובנותיהן הולכות בצניעות ואך ביראת ה' כל היום. וכל זה הודות לקרבתם לת"ח ותורתינו הקדושה. שאין לך מדה טובה הימנה. וע"כ נחזק ידים רפות וברכים כושלות נאמץ. וגם לענין נפילת אפים אורויי מורינן שבמנחה שמתפללים לפני הסיום והכל נאספים לשם לכבוד התורה שאין לומר וידוי ונפ"א. ובפרט שנוהגים לומר הקדיש והקדושה בניגון בקול רנה ותודה המון חוגג".
ב. כך כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' יא): "אמנם כת"ה הזכיר מהמנהג שנהגו שלא ליפול ע"פ ביום שנעשה הבן בר מצוה, כדמובא בנהר מצרים, הנה אין לי הספר הנ"ל, וגם לא ראיתי המנהג הזה, אלא שבספר דרכי חיים ושלו' (מנהגי הגה"צ בעל מנחת אלעזר ממונקטש ז"ל אות קצ"ב) הביא שנהג כן בעל מנח"א ז"ל לחיבת הקודש של מצוה, וכתב שם דוכן כשהי' לו סיום על מסכת או כשאחד מאנ"ש או מתלמידיו התפלל במנין שלו, ואמר שיש לו סיום מס' היום ג"כ לא אמר תחנון עיין שם". וכן הביא בשו"ת להורות נתן (ח"י סי' טז אות ד).
בפסקי תשובות (או"ח סי' קלא אות כד) כתב שנהגו שלא לומר תחנון בסיום וסעודת מצוה וכתב שם בהערה 142: "שלחן הטהור סעי' י"ז דבגמ' (שבת קי"ח ב) קורא ליום שמסיימים מסכתא "יומא טבא לרבנן", וכן נהג הגה"ק ממונקאטש זצ"ל (דרכי חיים ושלום שם), וכ"מ מהחתן סופר (שם), ובשו"ת פרי השדה ח"ב סי' קפ"ב מישב מנהג העולם שאומרים תחנון אף שבגמ' נקרא יומא טבא, משום שמי יוכל להתפאר שלמד לשמה או שלמד בעיון היטב, ובשו"ת יבי"א ח"ד סי' י"ג בימינו יש לחזק ידיים רפות ולהרבות בכבוד התורה, לכן על אף פקפוקו של פרי השדה יש לנהוג למעשה שלא לומר תחנון בשמחת סיום מסכתא כשנתאספו שם לכבוד התורה".
בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' יז) אינו מוצא ראיה לביטול התחנון ומסייע ומסתייע בשו"ת פרי השדה. אולם עוסק בביטול תחנון לרגל בר מצוה, ולא נכנס לעיון בסיום מסכת.
ג. בשו"ת מגדנות אליהו (ח"א סי' לג) דן בביטול תחנון בסעודת פדיון הבן, ומסיים: "וצ"ל לפ"ז שגם בסיום מסכתא שמבואר בפוסקים שאין אומרים תחנון, היינו משום שבסיום מסכתא יש שמחת התורה, כדעביד אביי יומא טבא לצורבא מדרבנן כד שלים מסכתא כמבואר בגמ' [שבת קי"ח ב'], וממילא מצד השמחה נפטר מתחנונים".
ד. כינס את הפוטרים ומחייבים בתחנון במאמר 'וידוי ותחנון ביום סיום מסכת' הרב אפרים פישל שטיין (מח"ס גוילי אפרים ועבודת אפרים) שנדפס באורייתא (גליון כ' תשס"ו עמ' רכט-רלב). וכתב שם כך:
"א) יש נוהגים שלא לומר תחנון ביום שמסיימין בו מסכת, ואפילו רק יחיד המסיים פוטר את כל הצבור מלאומרו. יש שכתבו שאין נופלים אפים אך יש לומר הוידוי וי"ג מדות. ויש נוהגים שאומרים תחנון גם בסיום מסכת".
"ב) יש נוהגים שכשעושים סיום מסכת בלילה אין אומרים תחנונים גם למחרת בשחרית ומנחה. ויש שכתבו שכשעושים סעודת סיום סמוך למנחה, אומרים תחנונים בשחרית, ורק במנחה אין אומרים".
והאריך במקורותיו, עי"ש.
מסקנה
לפי רוב הפוסקים בדורנו, בתפילה הסמוכה לסיום המסכת וסעודת המצוה אחריו – אין אומרים תחנון בנפילת אפים (וכן אין אומרים י"ג מידות).