חבל נחלתו כז ס
סימן ס
גירוש חוטא מארץ ישראל
שאלה
אדם שמועד לחטוא עם נשים בניאוף וכד', האם ראוי להורות לו שיעזוב את מדינת ישראל וילך לאחת מארצות חו"ל וישב שם וינהג כיצרו הרע?
תשובה
א. נאמר במועד קטן (יז ע"א), חגיגה (טז ע"א), קידושין (מ ע"א): "דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".
משמע מברייתא זו המדברת בחוטא בעצמו, שראוי שיעזוב את מקומו וילך למקום אחר שאין מכירים אותו, וישנה בגדיו והופעתו ויעשה מה שלבו חפץ. לא ברור מלשון הברייתא מהו 'מה שלבו חפץ' האם את דבר העבירה או שכתוצאה מכל השינויים שעבר – יצרו הרע ירפה ממנו. עוד מבואר מן הברייתא שהמדובר באדם שמחד הוא אינו רוצה לחלל שם שמים בפרהסיא, ומאידך יצרו הרע תוקפו. אין מדובר בעונש של אחרים אלא שאותו אדם בעצמו חש לכבוד קונו.
ב. פרש רבינו חננאל (מו"ק יז ע"א): "דתניא ר' אילעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו פירוש מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה כגון זה אמר ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכיוצא בהן אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם ח"ו שהתיר ר' אילעאי ואפילו בסתר אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאותו וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורין משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה וזה צורבא מרבנן (במו"ק עי"ש) עשה כר' אילעאי ולבש שחורין ונתעטף ואחר זה כולן חזר לשתות במיני זמר כגון שהיה עושה [אלישע] ולפיכך שמתיה רב יהודה".
מתבאר לפי ר"ח שאין מדובר בעבירות אלא בהרגלים המביאים לחטא, ואעפ"כ ראוי לאדם להתנזר מהם. ואם אעפ"כ גובר בו יצרו לפחות יעשה כדי למעט בחילול השם.
וכן רבינו ירוחם (ני"ח ח"ג) הביא בקצרה את דברי רבינו חננאל:
"הרואה שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורי' ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא פשוט בקדושין. פר"ח ח"ו שיעשה מה שלבו חפץ לעבור עבירה, אלא יגיעת הדרך וסכנת הדרכים ולבישת שחורים יכניע לבבו הרע וימנענו מהעבירות".
המאירי (קידושין מ ע"א) באר יפה את דעת רבינו חננאל: "אבל כל שאינו יכול לכוף את יצרו נוח לו שיעשה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא והוא שאמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים אחר שהוא במקום שאינו מקפיד על כבוד עצמו ושמא אז יכנע לבבו ואם לא יכנע בכך יעשה מה שלבו חפץ בדברים שאין בהם איסור אלא שהם מכוערים ואחר שאינו מקפיד על כבוד עצמו ויחליט עצמו לדברים המותרים אין יצרו מתגבר לאסורים ואין כאן חלול השם אחר שאין מכירין אותו וכמה פריצי איכא בשוקא".
ג. אמנם תוספות (חגיגה טז ע"א) חלקו לגמרי על פירושו של רבינו חננאל וז"ל: "ויעשה מה שלבו חפץ – לגמרי משמע דמוטב לו לאדם שיעשה חפצו בסתר ולא בפרהסיא ולא כפר"ח דשילהי פ"ק דקדושין (דף מ. ושם) דפירש דח"ו שהיה מתיר לעשות עבירה אלא קאמר ילבש שחורים וילך למקום אחר דלבישת שחורים ואכסנאות משברין לבו ולא יבא לידי עבירה ויוכל לעשות מעכשיו מה שלבו חפץ דודאי אין יצרו מתגבר עליו. וסוגיא דשמעתא אינו משמע כדבריו, הכא ובריש פרק בתרא דמועד קטן (דף יז. ושם)". ולפי דעתם ראוי שיעשה כעצת יצרו הרע בסתר ובמקום שאין מכירים אותו, ולא קבלו את דעתו של רבינו חננאל.
בתוספות הרא"ש (קידושין מ ע"א) אף הוא חלק על רבינו חננאל: "ויעשה כל מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. פר"ח דח"ו שהותר לו לעבור עבירה אלא כך אמר ר' אלעאי יגיעת הדרכים והאכסניות ולבישת שחורים משברים יצה"ר ומונעים מן העבירה, ולשון זה הוא בירושלמי, ומיהו נהי דלא הותר לו לעשות מעשה מ"מ ויעשה מה שלבו חפץ משמע דלענין עבירה קאמר דהא בפ' אין דורשין מוקי לה דלא מצי כייף ליצריה, ומשמע נמי דר' אלעאי הוי דומיא דההיא דלעיל דקאמר נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, ודקאמר ויעשה מה שלבו חפץ אין משמעותו לשון היתר אלא כלומר מוטב שיעשה מה שלבו חפץ בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".
ד. ברבינו גרשום (מו"ק יז ע"א) הביא את שתי השיטות בהסברת הברייתא של ר' אלעי הזקן:
"מה שלבו חפץ. בעבירה, הואיל ואין מכירין אותו שם ליכא חילול השם, ואמ' לן ר' בשם רבינו האי ויעשה מה שלבו חפץ דכיון דלביש שחורין אני ערב בדבר שאין חפץ מכאן ואילך בעבירה".
וכן במיוחס לרש"י (מו"ק יז ע"א) כתב: "מה שלבו חפץ – עבירה, והואיל ואין מכירין אותו שם – ליכא חלול השם, ואמר לן רבי משום רב האי גאון: ויעשה מה שלבו חפץ – רוצה לומר: דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' – אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה".
ה. המהרש"א (חדושי אגדות, קידושין מ ע"א) באר את שיטת ר"ח ותרץ את קושיית תוס': "ויעשה כמו שלבו חפץ בתוס' פר"ח ח"ו שהותר לו לעבור כו' יגיעת דרכים והאכסנאות ולבישת שחורים כו' עכ"ל ובתוס' פרק אין דורשין דחו פירושו דלא משמע כן משמעתי' שם ובמ"ק אלא לגמרי משמע דמוטב לו לאדם שיעשה חפצו בסתר כו' עכ"ל ונראה לקיים פירושו דודאי לפירושו נמי קאמר דאם לא מצי כייף יצריה דמוטב לו לאדם שיעשה בסתר אבל הא דלבישת שחורים ויכסה שחורים ע"כ אינו אלא משום דלכוף יצרו בדבר המשברו ולא יחטא כלל וכן נראה מפרש"י מיהו מה שפירש דיגיעת דרכים ואכסנאות משברים יצה"ר לא אצטריך לפרש דיעשה משום שבירת רוח אלא דאם לא מצי משברו בלבישת וכיסוי שחורים צריך לילך למקום שאין מכירין אותו כדי שיעבור בסתר ולא בפרהסיא ודו"ק". ובאותה דרך הסביר המהרי"ט בקידושין.
ו. הרי"ף (מו"ק ט ע"א) חולק על המסקנה ההלכתית ופוסק: "דתניא ר' אלעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסי' וליתא לדרבי אלעאי אלא אף על פי שמתגבר יצרו עליו מיבעי ליה ליתוביה בדעתיה דקי"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
ואף הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' יא) פוסק כרי"ף: "...וליתא לדרבי אילעאי אלא אף על פי שמתגבר יצרו של אדם עליו מיבעי ליה לאותובי יצריה דקי"ל (ברכות דף לג ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
אלה עיקרי שיטות הראשונים בענין זה.
ז. אולם המשותף לכל הפירושים שמדובר באדם שחס על כבוד קונו, ומתבייש במעשיו ומנסה להסתירם. לאדם כזה יעצו את הברייתא של ר' אלעי לפי הפירושים השונים. לאדם כזה בדורנו ראוי לצאת לחו"ל לקהילות שלא התפרסמו מעשיו שהן יותר פרוצות בעבירה, ורחוקות מהמרשתת וכל המתפרסם בה – שם התפרסמו כבר מעשיו, ואם יצרו תוקפו יעשה שם את מעשיו ולא יחלל שם שמים.
ח. אולם מה ראוי לעשות עם מי שאינו חש לכבוד שמים, והוא מומר לעבירות אלו, ורוצה לחזור למעשיו שחילל שם שמים בפרהסיא? נראה שאם היתה אפשרות להגלותו לחו"ל הדבר עדיף מצד קדושת הארץ.
כתב בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' קכו, ד): "ועוי"ל אף לקצת פוסקים האוסרין להלוות מומר ברבית. מ"מ יש מקום להתיר עפ"י דברי מהר"ל מפראג זצ"ל [בנתיבות עולם נתיב הצדקה פ"ו] בביאור טעם שלא נתערבו ישראל זה לזה רק אחר שעברו את הירדן [עי' סוטה לז ע"ב] וביאר מהר"ל זצ"ל דארץ ישראל מיוחדת לישראל והיא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד ע"כ כשבאו לא"י נעשו ערבים עכ"ד. והנה זה פשוט דאף עכשיו שישראל בגלות נשאר הערבות. והטעם ברור דאף שגלו מ"מ מקומם של ישראל בא"י וכשאנחנו בארץ אחרת נחשבנו גולים כי אין כאן מקומינו. רק מקומינו בא"י ומצוה לדור בא"י. ע"כ עדיין חשיב כאילו כולנו בא"י אף שאין אנו בפועל בא"י. מ"מ זה מקומינו. והנה מומר אף דאפי' חטא ישראל הוא. מ"מ גוי הוא ג"כ. ועושה יי"נ. וקנאים פוגעים במומרת כמו בגוי' כמבואר בפוסקים באהע"ז בענין מומר זוקק ליבום יע"ש [עי' תרוה"ד רי"ט רכ"ג]. ובדרישה [סי' קל"ט] דע"ז של מומר נאסר מיד כמו ע"ז של נכרי. וכיון שדינו כנכרי ג"כ. פשוט שיש בו לאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. וכיון שאסור לדור בארץ ישראל אין א"י מקומו כלל ופקע הערבות בעד המומר. ואין לזוז מהוראת הש"ך".
היינו על מומר אין ערבות (עי' יו"ד סי' קנא ס"א ברמ"א ושם בש"ך ס"ק ו ובאחרונים שדנו בכך). מחדש האב"נ שדינו של מומר בחלק מהדינים כישראל ובחלקם כנכרי. וכיון שדינו כעוע"ז ראוי להוציאו מא"י כמו גוי עוע"ז. מפני שיכול להחטיא את ישראל במעשיו ככל עובד עבודה ואין ישראל חייבים עליו בערבות.
ט. מסופר בקהלת רבה (וילנא, פרשה א, ד): "חנינא בן אחי ר' יהושע אזל להדיה כפר נחום ועבדון ליה מינאי מלה ועלון יתיה רכיב חמרא בשבתא, אזל לגביה יהושע חביביה ויהב עלוי משח ואיתסי, א"ל כיון דאיתער בך חמרא דההוא רשיעא לית את יכיל שרי בארעא דישראל, נחת ליה מן תמן לבבל ודמך תמן בשלמיה".
והוא חנינא (במקו"א חנניה) בן אחי ר' יהושע המוזכר בסוף ברכות (סג ע"א) בענין עיבור שנה.
כך שלפעמים אלו מעשיו המכריחים אותו לצאת מארץ ישראל ולעתים רדיפות של אחרים הרודפים אותו.
י. דוגמא מעשית לגזירת מנהיגי הקהילות מובאת בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' כב): "נקרא נקראתי לבית הוועד חכמי צפת יועציה ומנהיגיה על ענין יעקב זרקון שנזרק' בו מינות וכן אחר הזכור ונתננו רשות למנהיגי הקהלות יצ"ו שייסרו אותו על יד האומות ונחבש בידם והכו אותו קצת הכאות כפי מה שהיה ראוי לו עד אשר התחנן דהיה גועה בבכי' שיפקחו בעסקיו וישתדלו להציל אותו מהתפיס' אמרו לו הממוני' רצונינו שתלך מן המדינה שלא תטמא את הארץ במעשיך הרעים וכששמעו קרובי אשתו כך אמרו איך תגרשו אותו מן המדינה ותשאר עניה זו עגונה אז אמרו לו הממונים אם תרצה לצאת מתפיס' תגרש אשתך ואנו והיא נתן לך מה שיצטרך לתת לאומות העולם אז נתנוהו בערבות ביד אחד מהממונים יצ"ו עד שימצאו המעות ובאו לבית א' מהממונים ושלחו בעדי ואמרו לי שאסדר אופן נתינת גט שהיה רוצה לתת יעקב הנז' לאשתו אמרתי לו רצונך לתת גט לאשתך אמר לא הייתי רוצה לתת אלא גט זמן אמרו הממונים אין רצונינו לפרוע בעדך אלא אם תתן גט כריתות השיב ואמר שיתנו לו כל מלבושיו וכליו ציויתי מיד שיביאו לו מלבושיו וכל כלי תשמישו א' לא' למצוא חשבון ואז בטל כל מודעות אם מסר על נתינת הגט וקיים נתינת הגט ואמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו ונכתב ונחתם בפנינו ולקחו ונתנו ליד אשתו כדת וכהלכה ומיד חזר עם הממונים שערבוהו ונתנה אשתו קצת מה שהיה חייב לתת לאומו' והממוני' השלימו מה שנתפשרו עם האומות ופרעו בעדו והלך לו אחר מעט מהימי' שראה שרפו ידיהם הממונים יצ"ו מלגרש אותו היה הולך ומוציא לעז על הגט שהיה אנוס בנתינתו ושהכו אותו עד שיגרש והיה הולך מחכ' לחכם להמתי' לו דברי מסורותיו וקצתם היו נוטים אוזן לקול מליו"... והמבי"ט ממשיך ומבאר מדוע הגט אינו גט מעושה. ואין לעבריין שום טענה כלפיו.
עכ"פ למדים מכאן שפרנסי צפת גזרו על מי שנזרקה בו מינות והתעסק במשכב זכור שילך מא"י ולא יטמא את הארץ במעשיו.
ונראה שכן ראוי לעשות עם חוטאים ומחטיאים שאין חסים על כבוד קונם לגזור עליהם שיצאו לחו"ל ואם לא התגברו על יצרם, ולא שבו בתשובה, שישארו בחו"ל כל ימי חייהם, ורק בקבורתם ניתן להקל ולהביאם לא"י לקבורה.
יא. כח בית דין לגזור זאת הוא מצד הוראת שעה ומגדר מילתא. ובימינו היה ראוי שאף הכנסת במדינת ישראל תחוקק זאת, אולם כנראה שבדבר זה עוד חזון למועד. ובינתיים ראוי ליעץ לחוטא שיצא לחו"ל שם יהיו חייו קלים יותר ולא ירדפוהו כל קרבנותיו.