חבל נחלתו כז נט
סימן נט
פרנס שסרח
שאלה
פרנס או בעל תפקיד שסרח ושב בתשובה, האם מותר לשוב לפרנסותו, או שצריך לבחור מישהו אחר, האם העם או הציבור מותרים לבחור בו בשנית, האם יש הבדל בין סוגי העבירות, האם יש הבדל בין סוגי המשרות?
חזרת רוצח בשוגג למשרתו
נאמר במכות (פ"ב מ"ח) לגבי רוצח בשוגג: "וחוזר לשררה שהיה בה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה".
פרש ר' עובדיה מברטנורא: "לא היה חוזר לשררה שהיה בה. דכתיב (ויקרא כ"ה) ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב, למשפחתו הוא חוזר, ואינו חוזר למה שהוחזקו אבותיו. ואין הלכה כר"י".
באר תוספות יום טוב אליבא דר"מ: "וחוזר לשררה שהיה בה. אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כ"ג. רש"י".
הסביר המאירי (מכות יג ע"א): "והלכה כר' יהודה. ומ"מ לענין עבירה אחרת יתבאר במקום אחר שכהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר העם וחוזר לגדולתו אבל אב בית דין שחטא לוקה בשלשה ואינו חוזר לשררתו ואפילו להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלים בקודש ולא מורידין".
וכן פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ז הי"ג–הי"ד):
"רוצח ששב לעירו אחר מות הכהן הגדול הרי הוא כשאר כל אדם, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו שכבר נתכפר לו בגלותו".
"ואף על פי שנתכפר לו אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו".
עולה מן האמור שכהן גדול שעבר במזיד לוקה וחוזר למשרתו. אב בית דין שעבר במזיד לוקה ואינו חוזר למשרתו. מי שהרג בשוגג אינו חוזר למשרתו לעולם.
המגן אברהם (סי' קנג ס"ק מט) כתב: "ומשמע במרדכי פרק חזקת הבתים דאם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררותו כדאשכחן ברוצח וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות רוצח".
דיוקו של המג"א צ"ע, שכך כתב בתשובת מהר"ם שהובאה במרדכי (ב"ב פרק חזקת הבתים רמז תקלג): "ותירץ נפקא מינה לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונס ועוד דלא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט שחוזר לעירו במיתת כהן שחוזר לשררה שהוחזקו אבותיו לר"מ ואפילו לר' יוסי דפליג עליה ס"פ אלו הן הגולין שאינו חוזר לשררות אבותיו שאני התם דכתיבי קראי ישוב הרוצח וגמר שיבה שיבה מושב אל משפחתו וגו' למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דוקא התם שעשה עבירה שהרג שוגג או עבד עברי שמכר עצמו או נמכר בגניבתו אבל האי דלא עבר עבירה חוזר"... ודיוק המג"א אינו עולה מדברי המהר"ם. ועי' בעלי תמר (מועד קטן פ"ג ה"א) שאף הוא תמה על דברי המג"א.
ויש לתמוה על דברי המג"א:
א) הרמב"ם דיבר ברוצח בשוגג ולא בשאר דברי עבירה. ב) לכאורה, מי שבאה תקלה על ידו בשוגג אינו יורד מגדולתו, וצ"ע.
נראה שהמחלוקת במשנה היא אך ורק ברוצח בשוגג. ובו גזירת כתוב שאינו חוזר לשררתו, (וק"ו לרוצח במזיד) אולם לא ניתן ללמוד לגבי עבירה אחרת בשוגג. כמו"כ לכאורה, מה שהוגבל הוא במשרות מטעם התורה, אבל משרות של נבחרי ציבור – מנלן שאף להן אינו יכול להיבחר. ואולי בשררות שאינן תורניות, יכול להיבחר? ואמנם בפסקי הרי"ד (מכות יג ע"א) כתב בשיטת ר"מ: "וחוזר לשררה שהיה בה. פי' אם היה מתחילה דיין בעירו, או ממונה על קופה של צדקה, או על שום דבר מצרכי ציבור, חוזר לשררותו. ור' יהודה סבר שלא היה חוזר עוד לאותה שררה". אולם כתב כן רק לגבי רציחה בשוגג ולא לגבי דברים אחרים, ואף בהם אולי בגלל אופי העבירה המיוחדת שיש בה קלקול העולם עי' רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש (פ"ד ה"ט).
ומעין ראיה לכך מיפתח הגלעדי שחכמים מכנים אותו 'גרופית של שקמה' (בראשית רבתי עמוד 138), ומקלי עולם (ר"ה כה ע"ב), ופליגי אם היה חייב התרה לנדרו (ילקוט שמעוני שופטים רמז סח) ואעפ"כ אמרו לו זקני גלעד (שופטים יא, ח): "...והיית לנו לראש לכל ישבי גלעד". וצ"ב.1.
בעל שררה שסרח
נאמר בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"א):
"א"ר לעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. א"ר מנא כתיב [ויקרא כא יב] כי נזר שמן משחת אלהיו אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו. ר' חנינה כתובא ר' אחא בשם ריש לקיש כהן גדול שחטא מלקין אותו. אין תימר בעשרים ושלשה נמצאת עלייתו ירידתו. (פני משה: דתימא מפני חשיבותו יהא נידון בעשרים ושלשה אבל ירידתו הוא שמתבזה בפני רבים). וריש לקיש אמר נשיא שחטא מלקין אותו בב"ד של שלשה. מה מחזרן ליה א"ר חגיי משה אין מחזרין ליה די קטל לון" (אם יחזירו אותו לגדולתו הוא יהרגם, ובהמשך שם מעשה בין הנשיא לבין ר"ל ור' יוחנן עי"ש).
ועולה שכה"ג שחטא מלקין אותו וחוזר לשררתו – מגזירת הכתוב, אבל נשיא שחטא גם אחרי שמלקין אותו אינו חוזר לשררתו מחשש שיהרוג את מי שהכוהו ומי שהעיד עליו. וקצת משמע שמישהו אחר שחטא במזיד וספג מלקות חוזר לשררתו.
וכך פסק הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ד הכ"ב):
"וכהן גדול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מלקין אותו בב"ד של שלשה כשאר מחוייבי מלקות וחוזר לגדולתו".
אולם את הלכה כא סיים: "ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח". ונראה שאין זה מטעם חשש הריגה כמו בנשיא, אלא כל פרנס שסרח אינו חוזר לשררתו, אף אם לקה.
וכך פסק הרמב"ם בהל' סנהדרין (פי"ז ה"ח – ה"ט):
"כהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר כל העם וחוזר לגדולתו".
"אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין".
וכן פרש בפירוש המשנה לרמב"ם (מנחות פי"ג מ"י): "כפי שכבר ידעת כי מיסודות תורתינו שכל מי שנתמנה לשררה תורנית אין מורידין אותו ממנה לעולם אלא בעבירה המחייבת הורדתו מעלין בקדש ולא מורידין".
ולא ברורים הגדרים מהו 'סרח'. פשוט שהכוונה לעבירה במזיד ולא בשוגג. לא ברור האם רק עבירה שלקה עליה כגון שאכל במזיד חזיר, או דם. ומה הדין אם גנב והחזיר גנבתו – האם חוזר לשררתו?
כמו"כ מהי שררה ש'בקרב אחיך' ועי' בהמשך.
נידוי והכבד ושב בביתך
נאמר במועד קטן (יז ע"א): "אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח – אין מנדין אותו, אלא אומר לו: הכבד ושב בביתך. חזר וסרח – מנדין אותו, מפני חילול השם".
פרש המיוחס לרש"י: "הכבד – בלשון הזה: אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו, ושב בביתך, בלשון כבוד אומר לו, לישנא אחרינא: הכבד – התכבד, כבודך שתשב בביתך".
וכך באר הריטב"א:
"הכבד ושב בביתך. פי' חוס על כבודך ושב בביתך, ויש שפירשו לשון כבידות יהי ראשך כבד עליך ושב בביתך".
והר"ן פרש שהוא ינהג כנידוי. ז"ל הר"ן: "אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך והוא יבין ויעמוד בביתו שלשים יום ולא יצא לחוץ".
וכן נאמר בירושלמי מו"ק (פ"ג ה"א):
"רבי יעקב בר אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן. ואתייא כיי דאמר ר' שמואל בשם רבי אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו [מלכים ב יד י] הכבד ושב בביתך".
פרש קרבן העדה (מו"ק פ"ג ה"א):
"זקן. שאירע בו דבר שראוי לנידוי".
"הכבד. בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך. ל"א התכבד כבודך שתשב בביתך".
וכך פסק הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ז ה"א):
"חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אף על פי שכשל כסהו כלילה, ואומרים לו הכבד ושב בביתך, וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו, וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות, ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו".
באר הכסף משנה (הל' תלמוד תורה פ"ז ה"א):
"חכם זקן בחכמה וכו'. פ' אלו מגלחין (דף יז) אמר רב אויא באושא התקינו אב ב"ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם ופליגא דר"ל דאמר כל חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק כר"ל משום דאיהו מארי דגמרא טפי מרב אויא ועוד דבירושלמי שאכתוב בסמוך משמע כוותיה. וז"ש אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים. ומ"ש אא"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו בירושלמי פ' אלו מגלחין ר' יעקב בר אידי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתיא כי הא דא"ר שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב בר בון שלח א"ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא יתיב תמן א"ל שמעתי שאין מנדין זקן אא"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו. ומיהו קשה דמסיק התם א"ל דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אלין לאלין וצרכון משתריא אלין מן אלין. ואפשר לומר שרבינו ז"ל סובר דשלא כהלכה עשו דס"ל כרב אויא ולא קי"ל כותיה אלא כר"ל וההיא דדוגמא השקוה לא קשיא דאיכא למימר בצנעה נידוהו ומינה איכא למשמע דהא דאין מנדין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מנדין ועובדא דר' אליעזר שברכוהו נמי איכא למימר דבצנעה ברכוהו. ועוד י"ל דההיא דר' אליעזר מפני שלא ירבו מחלוקת בישראל שאני".
"ומ"ש אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, בירושלמי פרק בתרא דהוריות ר' אחא בשם ר"ל כהן משיח שחטא מלקין אותו בב"ד של כ"ג אין תימר בב"ד של כ"ג עלייתו ירידה היא לו כלומר שהוא בפרהסיא. רשב"ל אומר נשיא שחטא מלקין אותו בב"ד של שלשה. ומשמע לרבינו דדין נשיא ואב ב"ד וחכם זקן שוה דהא בכל חד מנייהו איכא חילול השם כשמזלזלין אותו בפרהסיא והכי משמע קצת מדאמרינן על מאי דקאמר רב אויא אב ב"ד שסרח אין מנדין אותו וכו' ופליגא דר"ל דאמר ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא".
"ומ"ש ואומרין לו הכבד ושב בביתך. מפורש בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ר"ל אלא במאי דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי לישנא דר"ל אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי אבל בצנעא מנדין אותו והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרשה שיש בכללה גם כן כאילו אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעה כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב בביתך".
ובכל הנידויים או כעין נידויים (=הכבד ושב בביתך) – אין מורידין אותו מגדולתו.
סוגי העבירות ובירורן לגבי הורדתו משררתו
כתב הרמב"ם בתשובה והובאה בשו"ת רדב"ז (ח"ו סי' ב' אלפים עח) ונזכרה בברכי יוסף (או"ח סי' נג ס"ק ט):
"העתק תשובה להרמב"ם ז"ל בלשון ערבי: מה יאמר אדוננו באיש שהיא מפורסם במינוי החיזון (=חזן) והוא תלמיד ויצא עליו קול עבירה אין ראוי להזכירה, אבל לא נתברר עליו עדות בעדים כשרים ויש לו אויבים האם יסירוהו ממנוי החיזון או לא ומה הוא מתחייב על זה. ואם נתקיים העדות וקבל מה שהוא חייב מן הדין אם יסירוהו ממנויו אחר שקבל עונשו או לא. ואם העיד עליו עד אחד מה יעשה בו".
"תשובה מה שראוי שידע כל חכם שאין ראוי להסיר שום ממונה ממנויו בשביל שיצא עליו קול ואפי' שלא יהיו לו אויבים אבל אם יש לו במקום הזה בני אדם שונאין אותו ובעלי (רצון) [חוצין] בכיוצא בזה לא נאמר לא טובה השמועה כמאמרם ז"ל בכיוצא כזה הני מילי היכא דליכא אויבים אבל היכא דאיכא אויבים אויבים הוא דמפקי קלא. ואם נתקיים עליו העדות ג"כ אינו מן הדין להסיר אותו אם קבל עליו מה שהוא חייב שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא ואם לא יתברר עליו זה אינו מן הדין להסירו ולא לפרסמו כמאמרם ז"ל תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנא' וכשל נביא עמך וגו' כסהו כלילה ואלא צורבא מרבנן שסרח היכי נעביד כי הא דבמערבא ממנו אנגודא ולא ממנו אשמתא ומשעה שלקה אחיך הוא וראוי ג"כ שיהיה המלקות בצנעא ואין ראוי לחסר מכבודו מאומה דצורבא מרבנן קודשא בריך הוא תבע יקריה, ולא יבהל אתכם מעשה דרב יהודה בההוא צורבא מרבנן לפי שכבר ביארו אותו ואמרו דעבד כר' אלעאי שהלך במקום שאין מכירין אותו והיה עושה מה שלבו חפץ ונתחייב לפרסמו לפי שהעם העידו על מעשיו לא מפני הקול לבד. והאיש אשר דבר כנגד אותו תלמיד ואפי' העיד שראה בעיניו חייב נדוי לא יתכן אפקרותא גדולה מזו ולוקה משום מוציא שם רע כי ההוא מעשה דטוביה חטא זיגוד מנגיד והזהרו בכבוד תורה כי נר מצוה ותורה אור ושלום וכתב משה בר רבינו מיימון זצ"ל".
דברי הרמב"ם ברורים: אין להוריד שום אדם משררתו, עפ"י שמועות, ואף אם נתקבלה עליו עדות ונענש ושב בתשובה אין מורידים אותו, ואפילו חייב מלקות לוקה בצינעא וממשיך בשררתו.
הרדב"ז לאחר שהביא את תשובת הרמב"ם ברר את דבריו.
"ויש לדקדק עליו ז"ל ממה שכתב בחבורו פי"ז מהלכות סנהדרין וז"ל: כהן גדול שחטא לוקה בג' כשאר כל העם וחוזר לגדולתו אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררתו וגם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקדש ולא מורידין עכ"ל. ויש לומר שלא כתב הרב בתשובתו (אנא) [אלא] מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אבל ראש ישיבה שהוא במקום משה רבינו והוא הנשיא למעלה מן הסנהדרין אין חוזר לשררתו ונראה לי שהטעם הוא מפני שכל חטאות הנשיא חשבינן להו כאלו עבר בפרהסיא ואיכא חלול השם טובא ולפיכך אין מחזירין אותו לשררתו וכן כתב בהדיא אלא א"כ עבר בפרהסיא. ותו כיון שהוא עומד במקום משה רבינו להיישיר את העם וכתיב התקוששו וקושו קשט עצמך ואח"כ קשט את אחרים והני טעמי לא שייכי כולי האי בכ"ג ולפיכך חוזר לגדולתו (והרי) [והכי] תניא פרק כ"ג עבר על עשה ועל לא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ומדלא תניא הרי הוא הדיוט אלא כהדיוט משמע דלוקה כהדיוט אבל עדיין הוא כהן גדול ומה שכתב ז"ל פ"ז מהלכות ת"ת וז"ל חכם זקן מופלג בחכמה וכן נשיא או אב ב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו וכו' משמע דשאר ת"ח מנדין אותם בפרהסיא צריך לומר דהכא איירי דעבר בפרהסיא. ומה שכתב בתשובה וראוי ג"כ שיהיה המלקות בצנעא כגון דלא עבר בפרהסיא דאין סברא לחלק בין מלקות לנדוי דהא ממנו אנגודא ולא ממנו אשמתא משמע דשמתא חמירא מנדוי ואי לא מלקי ליה בפרהסיא כ"ש דלא מנדין ליה בפרהסיא אלא ודאי איירי כגון דעבד בפרהסיא ואפ"ה מופלג בחכמה אין מנדין אותו בפרהסיא. ואעפ"י שהרב ז"ל מהדר אזכותא דת"ח שאין מורידין אדם מגדולתו ומנויו מ"מ (מודר) [מודה] הוא שאם עבר עבירה בענין מינויו כגון שהיה חזן לנשים ועבר עבירה עם אחת מהן מעבירין אותו ממנויו שלא לתת מכשול לפניו עד שיתברר שעשה תשובה שלימה וכן כל כיוצא בזה".
היינו, ראש ישיבה או נשיא חמור ואינו חוזר לשררתו, ורק על חטא שנעשה בפרהסיא מנדים או מלקים אותו בפרהסיא, ואז אין חוזר לשררתו. וכן מי שמינויו מביאו לידי עבירה כגון מי ששררתו עם נשים וחטא עם אחת מהן (ונראה שכן הממונה על כספי ציבור ומעל בהם) – אז אין חוזר לשררתו אא"כ עשה תשובה שלימה.
אף בעלי תמר (מועד קטן פ"ג ה"א) חילק באלו עבירות עבר הזקן שמורידים אותו, או אין מורידים אותו. וז"ל:
"זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו וכו'... אולם קשה מהוריות ריש פ"ג דאמר רשב"ל נשיא שחטא מלקין אותו בבי"ד של שלשה, מה מחזרין ליה וכו'. ומשמע מסקנת הגמרא שמורידין אותו מגדולתו ואינו חוזר לשררתו, וכ"ה ברמב"ם הלכות סנהדרין סוף פי"ז, ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררתו וכו', עמ"ש בהוריות שם. וי"ל שזהו רק בזקן שאירע בו דבר מכ"ד דברים שבי"ד מנדין עליהם, שכולם אינם אלא מדברי סופרים מפני שנהג שלא כשורה, כמ"ש לעיל, וביו"ד של"ד סמ"ג עיין שם. אבל בעובר על עבירה של תורה והלקוהו מורידין אותו מגדולתו. והטעם שבזה הר"ז זילזול כבוד התורה וכבוד הנשיאות שיזלזלו בו העם כשישאר בגדולתו, כמ"ש בכסף משנה שם. אבל בכ"ד דברים אף שנהג שלא כשורה מפני שנכשל באיזו השקפה או בחוות דעת, דיו שאומרים לו הכבד ושב בביתך, אבל אין מורידין אותו מגדולתו מפני שהעם לא יזלזלו בכבודו, מפני זה שיודעים הם שאף חכם גדול יתכן שתהיה לו השקפה מוטעית ודיעה נפסדת. ועיין באו"ח סימן נ"ג סכ"ה ובמג"א שם, אין מסלקין חזן מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול ואין מחזירין אותו עד שישוב בתשובה. ובברכ"י שם, הובא בשע"ת בשם תשובת רמב"ם כת"י, שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרין גדולה ועד חזן הכנסת, אא"כ עבר עבירה בפרהסיא וכו'. ואם נתקיים עליו בעדים אין להסירו אם קיבל עליו מה שהוא חייב מן הדין עיין שם. והוא כמו שכתבתי שבעובר עבירה בפרהסיא אף חבר הסנהדרין מורידין אותו עד שישוב בתשובה שלימה".
היינו, הוא מחלק (באותם שמתמנים 'מקרב אחיך') בין עבירות שמנדים עליהן שהן מדברי סופרים שבהן אין מורידים אותו מגדולתו, לבין עבירות מן התורה שהלקוהו שאז מורידים אותו מגדולתו. ומביא שבחזן אם חטא וחזר בתשובה משיבים אותו למינויו. ומביא מתשובת הרמב"ם שהבאנו.
שררה בקרב ישראל
כאמור פסק הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ד הכ"א): "ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח". וצריך לבאר מה הן השררות 'בקרב ישראל'.
נאמר בספרי דברים (פרשת שופטים פיסקא קסב): "למען יאריך ימים על ממלכתו, אם עושה הוא מה שכתוב בענין כדיי הוא שיאריך ימים על ממלכתו. הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו".
וכך כתב הרמב"ם הל' כלי המקדש (פ"ד הי"ט – ה"כ):
"כהן הגדול המשוח קודם למרובה בגדים, ומרובה בגדים העומד לשרת קודם למשוח שעבר מחמת קרי, והעובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום, והעובר מחמת מום קודם לכהן משוח מלחמה, ומשוח מלחמה קודם לסגן, וסגן קודם לקתיקול, וקתיקול קודם לאמרכל, ואמרכל קודם לגזבר, וגזבר קודם לראש משמר, וראש המשמר קודם לראש בית אב, וראש בית אב קודם לכהן הדיוט משאר הכהנים, נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו".
"כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהמלכות ירושה והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו".
וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ז):
"וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו, ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל".
מתברר שמה שהובא לעיל: "אין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח". היא רק במשרות אלה, אבל במשרות אחרות שהציבור קבע לעצמו: כגון ראש ממשלה או שרים בממשלה או ראש עיר וכד' אין חייבים להסיר אותם ממשרתם, ולכן אם חטאו ושלמו את עונשם, או במלקות או בקנס כספי או במאסר כמה שנים. אין איסור לבעלי משרות אלו לשוב ולכהן, אם הציבור רוצה בכך.
קופה של שרצים
נאמר ביומא (כב ע"ב):
"אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול – מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו – אומרין לו: חזור לאחוריך".
פרש רש"י (יומא כב ע"ב):
"שלא היה בו שום דופי – משפחה, ויתגאו המלכים היוצאים מזרעו על ישראל, אבל דוד מרות המואביה אתא".
"קופה של שרצים – דופי משפחה".
וכך באר המאירי (יומא כב ע"ב):
"אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור אלא מי שנודע במדותיו עניו ושפל רוח וסבלן מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מדותיו ואם הם במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל ענין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם מחמת תקפם עם מה שיודעים בעצמם שמעלת אבותיהם מסייעתם שזו היא סבה להם להוסיף במכאוב הגאוה והעזות אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראוים לכך יותר מהם ואם הם כופרים בכך שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות. דרך צחות ודרך הפלגה אמרו אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לאחריו כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים אומרים לו חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך וכן אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בה שום דופי ר"ל דופי של משפחה ומתוך כך היו מתגאים על הצבור שלא לשום שמים יותר מדאי".
מפשט הגמרא והסבריה לפי רש"י והמאירי נראה שאין מדובר בציבור מעמיד אלא משמים כך הסדר שאין ממנים על הציבור אלא מי שיש בו פגם משפחה, כדי שלא יתגאה על הציבור. וכמו"כ הפגם אינו כתוצאה ממעשי הנבחר אלא פגם קודם. אבל אין ללמוד מכאן למינוי ע"י הציבור וק"ו שאי אפשר ללמוד שממנים מי שהיה בעל עבירה בעצמו.
אולם המור וקציעה (סי' נג) כתב בתוך דבריו לגבי מינוי שליח ציבור: "דכיון שאחד מתנאי השליח צבור שיהא עניו ומרוצה לעם משו"ה אינו מיוחס עדיף, כדקיי"ל כה"ג נמי [יומא כב, ב] אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שלא תזוח דעתו עליו. וזה נראה נכון. וכן מצינו לענין נשואי אשה [קדושין מט, א] מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא".
וכן המגן אברהם (סימן קנו ס"ק ב) כתב: "אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה מאחוריו [שם]".
ואף בשו"ת משנה שכיר (יו"ד סי' קמט):
"...וכן קשה לי על הירושלמי הלז דנתן טעם לקדימת ר' אלעזר בן עזריה לנשיאות מטעם דהי' מיוחס, וביומא (כב, ב) אמרו להיפך דאין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלוי אחריו הרי דאין מעלה מיוחס לנשיאות ודו"ק. וכן קשה לי מירושלמי שלהי הוריות על משנה דממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ סבר מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא, אמר רבי אבין אף לישיבה עיין שם. וכן העלה בירושלמי שבת (פי"ב ה"ג) וע"כ לא מיירי דכהן גדול הוא עם הארץ גמור דא"כ פשיטא דאין מושיבין אותו בישיבה וע"כ דמיירי דלגבי התלמיד חכם הוא ע"ה אך באמת הי' ראוי לישיבה אעפי"כ ממזר ת"ח קודם, וא"כ שוב קשה למה הקדימו לר' אלעזר בן עזריה לר"ע כיון דהיה גדול בתורה מר' אלעזר בן עזריה אף דהיה מיוחס וכהן, כיון דאפילו ממזר ת"ח קודם לכהן גדול וצ"ע. שוב מצאתי לרבינו אברהם בן הרמב"ם באגרותיו (סי' ז) שהאריך ג"כ וכתב דאין מעלה גדולה ממעלת החכם בתורה ויש לו קדימה לכל המעלות עיין שם, ועיין מהרש"א חידושי אגדות מו"ק (כה, ב ד"ה אמר)".
מתבאר כי מותר למנות מי שקופה של שרצים הן פגם משפחה והן פגמים אחרים בידו לשררה על הציבור.
הנער הלוי בבית מיכה
מסופר בספר שופטים (פרק יז) על הנער הלוי שנהיה לכהן לפני פסל מיכה. אח"כ (פרק יח) הנער הלוי עובר להיות כהן לשבט דן כנאמר (שופטים יח, ל): "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ".
מפרש רש"י (שופטים יח, ל): "בן מנשה – מפני כבודו של משה כתוב נו"ן לשנות את השם ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה".
היינו נכדו של משה רבינו הוא הנער הלוי שהיה כהן לע"ז.
וכך נדרש בבבא בתרא (קי ע"א):
"ויסורו (שמה ויאמר) [מסורת הש"ס: שם ויאמרו לו] (רשב"ם: ויסורו שם וגו' – ביהונתן בן גרשם מיירי בפרשת מיכה. ויאמרו לו – שבט הדני שבאו שם.) מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה – אמרו לו: לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: אל תקרב הלום? לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: מה זה בידך? לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: ואתה פה עמוד עמדי? תעשה כהן לע"ז! אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז (רשב"ם: ישכיר עצמו כו' – אלא שלא יהא לבו לע"ז.) ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז – עבודה שזרה לו (רשב"ם: שהיא זרה לו – הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה אלא שאין בה איסור.) כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא (רשב"ם: נטוש – הפשט.) ושקול אגרא (רשב"ם: וטול אגרא – כלומר הפשיטנה בשכר בשוק לעין כל ואין כאן חילול השם כלל ולא קרינא ביה ומשניאי אהבו מות דדרשינן ליה במסכת שבת (דף קיד) בתלמידי חכמים שיש רבב על בגדו אבל לעשות מלאכה להתפרנס אין כאן גנאי.), ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא (רשב"ם: ה"ג ולא תימא גברא רבא אנא – ואית דגרסינן נמי ולא תימא כהנא אנא כהן אני וחשוב וגנאי לי הדבר.). כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות, שנאמר: ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות. וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו! (רשב"ם: והלא יהונתן שמו – שלא היה לו לגרשם בנים כי אם זה בלבד כדכתיב בדברי הימים ובני גרשם שבואל הראש.) א"ר יוחנן: ששב לאל בכל לבו". (רשב"ם: ששב לאל בכל לבו – עכשיו שהיה לו ממון הרבה ואי משום דכתיב ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ ואמרינן בסדר עולם עד יום שגלה מטה דן ופסלו של מיכה עמו כך מפורש בפרק בתרא דברכות ירושלמי מתיבין ליה והכתיב עד יום גלות הארץ אמרי כיון שמת דוד עמד שלמה והחליף כל הסנקליטין והחליפו עמהן חזר לקלקולו הראשון הה"ד ונביא אחד זקן יושב בבית אל אמרין הוא הוה וקבעי התם כהן לע"ז והאריך ימים אמרי ע"י שהיתה עינו צרה בע"ז שלו כיצד הוה בר נש מייתי ליה תור או אימר או גדי לע"ז והוה א"ל פייסיה עלוי והוא אמר מה מועילה לך לא אכלה ולא שותה לא מטיבה ולא מריעה א"ל ומה נעביד א"ל זיל אייתי לי חדא פינך דסלת ועשר ביעין עלוי ואנא אפייס לה עלך וכיון דאזל ליה אכיל לון אתא חד בר פחין ואמר ליה כן אמר ליה אם אינה מועילה כלום מה את עביד הכא אמר ליה בגין חיי וכיון שעמד דוד כו'.)
ויש להקשות איך דוד המלך, מינה את מי ששימש לפני עבודה זרה לשר האוצרות – אלא נראית מכאן ראיה ברורה שאף מי שחטא אם שב בתשובה יכול לשמש כשר האוצר. ואע"פ שהוא אהב ממון והיה כהן לע"ז לשם ממון, בכ"ז דוד המלך לקחו לשר האוצרות שלו.
סיכום
יש לחלק בין תפקידים ושררות מכח התורה ולשם קיום מצוות (גבאי צדקה וכד') לבין תפקידים ושררות שהעם או הציבור החליטו עליהם. בראשונים מי שסרח במזיד לעתים אינו חוזר לשררתו. ואם עשה תשובה חוזר לשררתו.
אבל בתפקידים ושררות שהציבור החליט עליהם כשיטת ממשל או כדרך ארגון הציבור אין שום חובה לסלק פרנס שסרח, והציבור יכול להחליט שלפי הבנתו זה האיש המתאים ביותר לשרת אותו בעת הזו.