חבל נחלתו כז נח
סימן נח
עשיית איסורים לשם הגנת המדינה
שאלה
בשירות המדינה ישנן יחידות מיוחדות, ובהן משרתים אנשים אשר צריכים להסתיר את זהותם ולהתנהג כאומות העולם למשך תקופות ארוכות ולעתים אף שנים מספר. ההתנהגות כאומות בהן הם יושבים, מקיפה את כל צדדי החיים: ביטול מצוות עשה של תורה ותפילה ותפילין וציצית ומזוזה ושופר ולולב וחמץ ומצה וכו'. אולם, גם לעבור על איסורי ל"ת: של אכילת ושתיית איסורי תורה ודרבנן, ואיסורים נוספים כגון גילוח פאות ראש וזקן, ובמקרים מסוימים אף ביאות אסורות וכד'.
כל האיסורים הללו נעשים לשם התערות בין האומות ולשם גילוי תוכניות והבאת ידיעות המסכנות את קיום עם ישראל בארצו.
ישנם כאלה שיהדותם ידועה למוסרי המידע שהם נפגשים עימם, ואעפ"כ לשם התחברות ורכישת אמון חשוב שיאכלו ממאכלם וישתו עימם, לשם התקרבות למוסרי המידע.
מה הותר ומה נאסר, לשם הצלת ישראל וקיומו בארצו.
פתיחה
כל ההלכות הנידונות כאן הן דחיית איסורים לשם הצלת ישראל. ועל כן מרגע שיכולים חייבים לחזור ולקיים מצוות כהילכתן, ולא לעבור על איסורים ודינים – ככל ישראל, וח"ו לעבור אף על איסור דרבנן ומנהג ישראל (אף אם במצבים אחרים הותרו להם איסורים).
ראוי לאותם המסכנים עצמם עבור עם ישראל שיקבלו הוראות הלכתיות מדויקות ביחס למשימתם הפרטית, ולא יסמכו על האמור כאן. ובכ"ז במאמר המצורף נסביר את הכללים עפ"י הם ניתן להתיר במצבים השונים, ויהיו הדברים לעזר לפוסקי ההלכה הנשאלים בהלכות אלו.
נאמר בברכות (סג ע"א]: "בכל דרכיך דעהו... אפילו לדבר עבירה". והביא המהר"ץ חיות (ברכות סג ע"א): "לשון רש"י דפוס ישן דפי' בזה אפילו לדבר עברה דעהו אפילו עשה אדם עבירה ומתכוין לשם מצוה כגון בנות לוט ומעשה דיעל וסיסרא הקדוש ברוך הוא מיישר את אורחותיו".
וכן כתב המכתם: "אמר רבא לא נצרכה אפי' לדבר עבירה. פי' כעין שאמרו (נזיר כג ע"א) גדולה עבירה לשמה וכו' במעשה יעל ובנות לוט".
היינו לעתים עשיית עבירות, בידיעה שהן עבירות, אבל נעשות לשם שמים ולשם מצוה – הן מצוה גדולה, וכך פרש רבינו יונה (משלי ג, ו) את סיום הפסוק "והוא יישר אורחותיך: "מלבד השכר הגדול במדה הזאת, הנה המעשה יצליח, שתעשנו לשם שמים".
נדון בתחילה מה הותר למי שיהדותו ידועה למוסרי המידע, ואח"כ על מי שצריכים להעלים זאת.
נחמיה התרשתא
נאמר בנחמיה (ח, ט): "ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדש הוא לה' אלהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה". (השם 'התרשתא' מופיע עוד לפני כן בספר עזרא, אולם בפסוק זה מובלט שהתרשתא הוא נחמיה בן חכליה).
פרש המיוחס לרש"י1 (עזרא ב, סג): "התרשתא – הוא נחמיה בן חכליה ואמרו רבותינו שנקרא שמו התרשתא שהתירו לו חכמים לשתות יין נסך של עכו"ם על אשר היה משקה למלך". וכן פרש המיוחס לרש"י בנחמיה (י, ב): "נחמיה התרשתא – שם אחד הוא וזהו שפירשתי (עזרא ב') דהתרשתא הוא נחמיה ולמה נקרא שמו התרשתא שהתירו לו חכמים לשתות יין נסך לפי שהיה משקה למלך".
אולם, רש"י בקידושין (סט ע"ב ד"ה התרשתא) פרש: "התרשתא – נחמיה בן חכליה קרוי כן בספר עזרא. ובגמרת ירושלמי נמצא שעל שם שהיה משקה למלך היה צריך לשתות קודם שלא יחשדוהו שמא הטיל סם המות במשקה המלך, התירו לו יין של עובדי כוכבים לשתות לכך נקרא התרשתא".
מקורו של רש"י מירושלמי קידושין (פ"ד ה"א): "ויאמר התרשתא להם ולמה נקרא שמו התרשתא שהתירו לו לשתות ביין". ובקרבן העדה הביא את דבריו של רש"י לקידושין.
במיוחס לרש"י כתב שהתירו לו לשתות יין נסך, בירושלמי וברש"י התירו לו לשתות יין של נכרים ולא יין נסך.
וכן בדברי המשיב לראבי"ה (סימן אלף נ) כתב כרש"י (ולא כמיוחס לו): "הא דאמרינן באין מעמידין [ל"ו ע"ב] גופא א"ר באלי אבימי משמיה דרב פיתן ושמנן ויינן ובנותיהן כולן משמנה עשר דברים נינהו... ואף על גב דמתרץ שמואל [שמן] לא פשט איסורו לכל ישראל, גבי יין לא שייך למימר הכי [ד]הא (דאמר) [אמרינן] תמן במגילה [י"ג ע"ב] בלישנא בישא דהמן: אם נוגע אפילו מלך בכוס זורקו וכו', ואמרינן בירושלמי [פ"ד דקידושין רה"א] ויאמר התרשתא להם למה נקרא שמו תרשתא שהתירו לו לשתות יין, מכלל דבימיהן היתה הגזירה".
וא"כ מה שהתירו לנחמיה לשתות היה סתם יינם שנגזר באותה עת. וכ"כ בשו"ת בעלי התוספות (סימן יט).
כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (קידושין סט ע"ב): "התרשתא ע' פירש"י דנקרא כן שהתירו לו לשתות יין. וצ"ל שלא היה זה ענין של פיקו"נ [דא"כ לא היה צריך היתר], אלא באמת היה יכול להסתלק ממינוי זה, אלא שהיה במינוי זה הרבה טובה והצלה לישראל לכך התירו לו. ומסתברא שהיה זה סתם יינם ולא יין נסך, דביי"נ שאסור מן התורה אין נראה שהיו מתירין לו, ומבואר דאז כבר נאסר סתם יינם".
ועי' שיירי קרבן (קידושין פ"ד ה"א) שאף הוא סובר שנחמיה הותר בסתם יינם.
נראה מכאן שאיסורי דרבנן הותרו בהוראת שעה לצורך עשיית טובה והצלה של עם ישראל.
כך כתב בעלי תמר (קידושין פ"ד ה"א): "וכדאי לציין שבכ"מ בספר נחמיה צמוד לנחמיה שם התואר התרשתא, או שנקרא התרשתא לבד, והיה זה כי לפי הרגשת שבי גולה בתקופת עזרא הרי לא יתכן דהפחה בארץ יהודה וראש הבונים של שממות הארץ וירושלים והריסותיה לא יהיה נזהר בשתיית סתם יינם. ולפיכך הצמידו תמיד התואר התרשתא להדגיש שעשה הדבר בהוראת חכמים כהוראת שעה לשם שיבת הגולה ובנין הארץ. והרי התירו שבות לשם כיבוש הארץ כמ"ש במו"ק פ"ב ה"ד2. מי יתן ומנהיגנו בתקופתנו בקום מדינתנו ישימו לב לזה".
היינו נחמיה שתה יין נכרים כדי להיות בתפקיד זה בבית המלך לשם שיבת הגולה וישוב ארץ ישראל. ולא היה במצב של פיקו"נ, והותר בהוראת חכמים כהוראת שעה.
עוד דן בעלי תמר (קידושין פ"ד ה"א) האם התירו לו יין נסך או סתם יינם (יין נכרים) ומביא את הדעות שהבאנו לעיל, ומוסיף: "ומצאתי בפירוש המיוחס לר"ס גאון הנדמ"ח בירושלים תש"ל וז"ל, ולמה נקרא התרשתא שהתירו (לו) יין לשתיה לפני מלכים בשעת הסכנה וכו', וא"כ וודאי שאף יי"נ התירו לו, ועיין במאירי ע"ז כ"ט".
"אולם דעת המפרשים נראה שהתירו לו רק סתם יינם, ועיין בשיי"ק שדניאל ובית דינו שגזרו על סתם יינם התירו לו. והנה בשטמ"ק ב"ק פ"ג, של בית ר"ג התירו לספר קומי מפני שהיו קרובים למלכות, ואעפ"י שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין י"ל דראשונים לא גזרו על קרובים למלכות עכ"ל. ויש להסתפק אם מי שהוא משקה למלך יש להתיר לו סתם יינם אם אמרינין שההיתר היה כללי כמו בסיפר קומי שהתירו לקרובי מלכות בכלל, או שההיתר היה רק פרטי לנחמיה בלבד. והלשון שהתירו לו לשתות וכן קבלת השם תואר התרשתא להורות על ההיתר משמע קצת שרק לו התירו אבל לא באופן כללי. וראיתי בשו"ת עמודי אש סימן ד כלל ה, שהביא בשם הפחד יצחק אות א, שיש לעיין בגזירות שגזרו חז"ל אם חל גם על הקרובים למלכות, וכתב להוכיח שלא חל עליהם ממה שהתירו לנחמיה שתיית סתם יינם אעפ"י דאיתא בפרקי דר"א שפנחס גזר עליו וא"כ הוה דבר שנאסר במנין ולא היה בדורו של נחמיה כמו פנחס שיתיר לו, ויפה השיג עליו המחבר שהרי כתב הרמב"ן בסהמ"צ ל"ת קצ"ד שגזירת פנחס לא נתפשטה בישראל, וחוץ מזה הרי היו שם כמה נביאים והחרש והמסגר ואולי היו גדולים מפנחס ובי"ד בחכמה ובמנין".
"וקשה ולמה קבל עליו להיות משקה למלך עד שהיו צריכים להתירו לשתות סתם יינם, ודוחק לומר שהכריחו המלך על זה שזה לא נזכר לא במקרא ולא בגמרא. וי"ל שחשב שהדבר יהיה לטובת ירושלים שעי"כ יקבל רשיון מהמלך לבנות העיר החריבה כמו שהיה באמת. וע"ד שאמרו באסתר רבה פ"ז י"א שאמר מרדכי אפשר לצדיקת זאת שתנשא לערל אלא שעתיד ישראל להנצל על ידה. אכן אכתי צ"ע שמסופקני אם מותר לישראל לשתות סתם יינם משום שתולה שאולי יהיה הדבר לטובת האומה. ונ"ל שאצל נחמיה הוא ענין אחר, שהרי רק אז נגזר על סתם יינם ע"י בי"ד של דניאל כמ"ש בע"ז ל"ו, וכמ"ש היפ"מ ובשיי"ק, וא"כ ברור שבי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ופשיטא שאף באופן חלקי יכול לבטל, וא"כ בי"ד של דניאל שאסרו סתם יינם הם בעצמם התירו לנחמיה מפני האפשרות שתצמח מזה בנין חרבות ירושלים. תדע שהרי לא אמרו שמותר היה לו לשתות ביין אלא אמרו התירו לו, אבל עכשיו שאין בי"ד יכול לבטל גזירת סתם יינם יתכן שאסור לו לאדם להיות משקה למלך וישתה סתם יינם3 מפני שאולי עי"ז יביא תועלת לאומה. ואמנם אמרו בנזיר כ"ג גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה עיין שם, אמנם מסופקני אם זהו אפילו כשהתועלת שתצמח מזה הוא ע"ד רחוקה. ובשו"ת הרדב"ז ח"א סימן כ"ב הקשה על שיטת הפוסקים יו"ד קל"ג שאסור לישראל להיות מוזג לעכו"ם ביי"נ ואפילו בסתם יינם לשיטת הפוסקים שהוא אסור בהנאה שא"כ איך היה נחמיה משקה למלך, ובספר נחמד למראה סנהדרין פ"ד השיגו שמבואר כאן שהתירו לו אפילו לשתות וכ"ש למזוג. ועפימ"ש יש לבאר הפסוקים בנחמיה שכאשר נאמר שישראל הוא ברעה גדולה וחומת ירושלים מפורצת והתאבל ועמד בתפלה וכו' וגומר, ואני הייתי משקה למלך, ואין מובן הקשר הסיום עם מה שקדם. אכן להנ"ל נראה לפרש שזוהי נתינת טעם שנעשה משקה למלך, כדי להביא תשועה לישראל ולירושלים. ובזה יש לבאר כאן בגמרא התרשתא ואני הייתי משקה למלך, שמלת התרשתא בפעם שניה בגמרא היא מיותרת, אכן להנ"ל היא נתינת טעם שהתירו לו מסיבת שאמר ואני הייתי משקה למלך בתקווה שיצמח עי"ז תשועה לישראל".
נראה מדבריו שאין לאדם להחליט לעצמו, במקום שידוע שהוא מישראל, ליטול על עצמו תפקיד שבגללו יצטרך לעשות איסורים ואפילו איסורים מדרבנן, אלא צריך להיוועץ בבית דין על כך. והם יתירו לו או יאסרו לו להיכנס לתפקיד הזה לפי שיקול דעתם. ורק במקום שהתועלת ברורה לעם ישראל מותר לו לעבור על איסורי דרבנן בלבד.
לעבור על לאוין להצלת כלל ישראל
מסופר במעילה (יז ע"א):
"אמר להם: תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי. שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי, והלך וישב עמהם, אמר להם: מי שיש לו אויב יעני או יעשיר? אמרו לו: יעני, אמר להם: אם כן, לא יעשו מלאכה בשבת – כדי שיענו, אמרו: טבית אמר, ליבטל, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש, אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים – ויכחישו, אמרו: טבית אמר, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט, אם כן – לא יבעלו נדות, אמרו: טבית אמר, ובטלוה. הכירו בו שהוא יהודי – החזירום".
רבי ראובן בן איסטרובלי 'סיפר קומי' לשם ביטול גזירות מלכות הרשעה.
פרש רש"י (מעילה יז ע"א): "וסיפר קומי – שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי".
וכנראה מקורו בערוך (ערך קמי) שכתב: "הלך ר' ראובן בן איצטרובולי וסיפר קומי והלך וישב לו ביניהן וכו' – פי' כגון מלכות יון שקוצצין שער ראשיהן מלפניהן עד האוזן כלפי מצח כולו ומניחין השיער שכנגד בעורף נוטף ומתפזר לאחוריהן".
בפסקי הרי"ד (ב"ק פ"ג ע"א) פסק: "תניא המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי". אולם הארחות חיים (ליקוטים מספר הכפרות סימן כד) כתב: "המספר קומי עובר ובחקותיהם לא תלכו"...
עוד כתב בארחות חיים (הלכ' עבודה זרה סימן ט"ו): "אין הולכין בחקות הגוים ולא מתדמים להם לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, אבל צריך כל איש מישראל להיות מובדל מהם ונודע במלבושיו ובשאר מעשיו שלא ילבש במלבוש המיוחד להן ולא יגדל ציצית ראשו כציצית ראשן ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהם עושין ולא יגלח השער שכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כמו שהן עושין. וישראל שהיה קרוב למלכות צריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי אם לא ידמה להם במלבושיהם ובשער מותר ללבוש מלבושים כמלבושן ולגלח כנגד פניו כמו שהן עושין".
כתב על כך בהערות הגרי"ש אלישיב (מעילה יז ע"א): "ספר קומי והלך וישב עמהם. וכ' רש"י דהיינו בלורית, וצ"ע דהא איכא איסור ע"ז להסתפר בלורית, אך בפשטות לא הוה ממש בלורית אלא תספורת כגוי". הגרי"ש אלישיב רואה בתספורת בלורית ע"ז, וע"כ לדעתו לא הותר אפילו לשם הצלת ישראל לעשות כן. ועי' להלן בדברי ספר משנה כסף.
כאמור לעיל, היה זה היתר כללי לקרובי מלכות לספר קומי, ואולי אף שאר איסורים של 'בחוקותיהם לא תלכו' הותרו לקרובי מלכות, אולם לכאורה לא ניתן ללמוד להתיר איסורים אחרים מן התורה לפועלים עבור כלל ישראל.
הרמב"ם (הל' עבודה זרה פי"א ה"א) פסק:
"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן"...
ובהלכה ג (שם) פסק הרמב"ם: "ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין".
באר במשנה כסף4 (הל' עבודה זרה פי"א ה"א): "ואיכא למידק אמאי לא התיר נמי לגדל בלורית למי שהוא קרוב למלכות ונראה דבלורית לא הותר לעולם משום דבלורית לשם ע"ז הוא מגדלה ואסור לישראל להדמות להם בזה וכמו שכתב מרן ז"ל לעיל בדין ולא יגדל כו' אך קשה כפי מ"ש על מה שהקשה דהיאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור לקרובי מלכות ותי' משום הצלת ישראל הוא דשרו וא"כ כיון דמשום הצלת ישראל הוא דשרו א"כ היה להם לשרויי נמי בלורית וי"ל דהצלה דהכא אינו הצלה ממש אלא ה"ק משום הצלת ישראל וכשישראל עומדין לפני המלכים הם מצילים ישראל ואם כן הצלה ממש דאה"נ דמשום הצלה מותר אבל בענין שעל ידם ימשך הצלה כגון בקרובים למלכות שמקבלין פני המלך וגנאי להם שלא ידמו כמותם וע"י שהם נמצאים בתוכם לפעמים נשמעו דברים על ישראל שבא לידי סכנה, ועל ידי שהם נמצאים שם ממתקים הדברים ומבטלין הסכנה מותר כגון זה לספר קומי דוקא, כיון שאינו בריא סכנה אבל בסכנה ממש אז אפי' בלורית מותר לגדל כיון שע"י זה יבא הצלה לישראל".
היינו, בעל משנה כסף מחלק בין כאלה שצריכים להיות קרובים למלכות כדי להציל את ישראל, אם יש צורך בכך, שאז אסורה בלורית, ומותר רק כעין בלורית ולהתנהג בחוקות הגויים, לבין הצלה מיידית מגזרת המלכות, שאז הותר אף לספר בלורית כדי להחשב כאחד משלהם.
וחלוק על הרב אלישיב וסובר שאף בלורית שהיא לשם ע"ז הותרה להצלה ודאית, ולדידן נראה שיש ללמוד מכאן שלאוין מן התורה הותרו לעוסקים בהצלת ישראל. ולהלן נעיין אלו לאוין לא הותרו.
הביא בס' דף על הדף (מעילה יז ע"א):
"וכתב בספר אור הישר5: ולעד"נ להקשות, אדמייתו ראיה מהא דלא הזכירו הכא ע"ד המלבושים, יביאו ראיה להיפוך מהא דתענית דכ"א ע"א, דאליהו העיד אההוא גברא דבן עוה"ב הוא, והזכיר גביה בהדיא, דהוא סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכילתא בגלימיה, ופרש"י ז"ל מסאני אוכמי מנעלים שחורים שלא כמנהג היהודים, ולא רמי חוטא ולא הטיל ציצית בטליתו ע"ש, ומשמע שהיתה חייבת בציצית, דאל"ה מאי קמ"ל, הרי בהדיא שהלך כמנהג הגוים במנעליו, והסיר בידים מצות ציצית, ומכש"כ שלא הקפיד על המלבושים, אפילו אם היה איסור גמור משום ובחוקותיהם לא תלכו".
"ובע"כ משום שהלך להציל בזה לכלל ישראל בשעת הגזירה, וכדאמרינן במנחות דצ"ט, פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, וכן אמרינן ביומא דס"ט ע"א, דשמעון הצדיק לבש בגדי כהונה ויצא במדינה להצלת הכלל, משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וע' ברכות דס"ג ע"א, ודבר זה לא איצטריך לאשמעינן בש"ס, דשרי ללבוש בגד עכו"ם להצלת הכלל, אפילו אי הוה ברור לנו בזה איסורא דחוקות העכו"ם, ולא דמי כלל לסתם יחיד הלובש כבגד עכו"ם, וא"כ גם מהא דבסוגיין לאו ראיה היא, דה"נ אזיל להצלת כלל ישראל בשעת הגזירה, והכל הותר לו לשעתו".
עולה שאף לדברי הרב הילמן מותר לעבור על לאוין כדי להציל את כלל ישראל ואולי אף להצלת ציבור מישראל, ולא אך איסורים של חוקות הנכרים, אלא כל הלאוין בכלל.
אלו איסורים אינם נדחים
פסק הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה הל' א–ב):
"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".
"במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד".
הרמב"ם מחלק בין שלש עבירות חמורות של ע"ז, ג"ע ושפ"ד לבין שאר עבירות. שאר עבירות כאשר מעבירים אותו על כרחו יעבור ואל יהרג, אבל על ג' עבירות חמורות יהרג ואל יעבור.
הלכות אלו אינן רק באונס חיצוני, אלא אף באונס עצמי כבשאלה שלפנינו.
פסק הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ו – ה"ז):
"כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים6 וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו".
"ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".
כשם שלרפואה אישית איסורים חמורים אלו לא הותרו, לכאורה אף לשם הצלת כלל ישראל לא הותרו שלש עבירות אלו, וכשם שכאשר יש אונס אסור לעבור עליהם וצריך למסור נפשו עליהם ה"ה לאותם שליחים של כלל ישראל להצילם נאסר לעבור בשלושת עבירות אלו כדי להציל את ישראל.
מגדר מילתא והוראת שעה
עומדת השאלה: מדוע להיכנס מלכתחילה למצב שיצטרך לעשות בו עבירות.
נאמר ביבמות (צ ע"ב): "ת"ש: אליו תשמעון – אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו! שאני התם, דכתיב: אליו תשמעון. וליגמר מיניה! מיגדר מילתא שאני".
פרש רש"י (יבמות צ ע"ב):
"אליו תשמעון – בנביא אמת כתיב".
"כגון אליהו בהר הכרמל – שהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה".
"מיגדר מילתא – לעשות גדר ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כן מעבודת כוכבים".
היינו אליהו כנביא התיר עפ"י הנבואה איסור במות ושחוטי חוץ.
וכך באר הריטב"א (יבמות צ ע"ב): "ונגמר מיניה מגדר מילתא שאני. פרש"י ז"ל שאני התם שעשו כן לעשות גדר ותקנה לכל ישראל כי בזה השיבם מע"ז, וכן לקמן שהיו פרוצים בעריות או שהיו מזלזלים בשביתת שבת, אבל בעלמא לא. ויש שפי' אלא מגדר מילתא שאני, כלומר דלעולם שפיר גמרינן מינה ותריץ הכי דהתם מיגדר מילתא לשעה אבל לעקור דבר מן התורה לדורות לא, וכן הלכתא דשב ואל תעשה ב"ד עוקרין או אפילו לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם, אבל לעקור ל"ת לדורות אין להם רשות".
בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל, סימן קמד) מבסס על היתר 'מגדר מילתא' של הצלה ותקנה לכל ישראל כמעט כל מעשה אסור אף מג' איסורים חמורים לצורך הצלת כלל ישראל.
"ו. ולא אוכל להמנע מלהביע את השתוממותי על דברי כת"ר, שכתב להשיג עלי על מה שכתבתי שהצלת כלל ישראל ודאי נחשבת למגדר מילתא, וי"ל שנחשבת למגדר מילתא בצורה כזו שאין צריך לטול רשות מב"ד, וכל הזוכה בזה שליחותייהו דב"ד קא עביד, וע"ז אומר כת"ר שאין נקרא מגדר מילתא כ"א הצלת ישראל מעבירה ולעשות סייג לתורה, אבל לא הצלת כלל ישראל. וממליץ אני ע"ז מש"כ בתנא דבי א"ר פי"ד: שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו בני דרכם של בנ"א אומרים התורה קדמה שנאמר ד' קנני ראשית דרכו וגו', אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתו ע"כ. ואפילו אם נמשך כת"ר אחרי דרכם של בנ"א, ג"כ הדבר תימה שיסתפק שום אדם על כך, אם הדבר הנצרך להצלת כלל ישראל לא נקרא למגד"מ: ולפי דבריו לא הי' שום היתר למרדכי להעביר יום ראשון של פסח בתענית, מגילה ט"ו א', ולבטל מצות אכילת מצה מכלל ישראל, שבודאי לא הותר כ"א לצורך גדול ומגדר מילתא, ולדעת מר לא צריך לנקוף אצבע על הצלת כלל ישראל, שהרי ברית כרותה היא לנו קיום האומה, אתמהה. ושמא ידחה זה כת"ר ויאמר, הלא מסוגיא דיבמות צ' מתבאר, דבשב וא"ת ל"ב למגדר מילתא, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשוא"ת, אבל זיל בתר טעמא דודאי פשוט הוא דלא בלא טעם יעקרו חכמים דבר מהתורה אפילו בשוא"ת, אלא כשהם רואים הכרח לדבר, ובדברי הרמב"ם, פ"ב מה' ממרים ה"ד, דימה גם ענין של ביטול מ"ע, שחכמים מבטלים לפעמים, לרופא שחותך אבר אחד כדי להציל כל הגוף, ואם נאמר שהצלת כלל ישראל אין זו ענין של מגדר מילתא כלל, ואין אנו צריכים להשתדל בזה מפני שכבר בטוחים אנו בקיומנו, לא די שאין שום היתר לעבור עד"ת בקו"ע לשעה, אלא שגם בשוא"ת הי' אסור, שהרי נתוח זה הוא ללא צורך כלל, כיון שדבר ידוע הוא שתבוא הרפואה בלא הנתוח, כלומר בטוחים אנו שלא יכחד ח"ו כלל ישראל מן העולם, כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל, ע"ז י' ע"ב. ואם אנו מוצאים, שמותר וחיוב הוא, בשביל הצלת כלל ישראל, לעבור על ביטול מ"ע בשוא"ת, (וגם עריות דידה בודאי הותר, מאסתר ויעל)... וכיון שאנו עושים בשביל הצלת כלל ישראל, שהוא יסוד כל התורה כולה, מגמתה ותכליתה, זהו יסוד כל מיני מגדר מילתא שבעולם, והכל כלול בה".
היינו, לצורך הצלת כלל ישראל הותר במגדר מילתא אף עריות כבאסתר ויעל. ומסיים את האות הבאה (אות ח) כך: "ומאן יימר לן ג"כ דיעל לא היתה מקובלת בישראל כשופטת ומנהיגה בדור, כעין דבורה, ומשו"ה מצאה את עצמה חייבת לעמוד בפרץ להצלת האומה בכללה".
היינו, יעל עברה עם סיסרא שר צבא יבין מלך חצור, כדי להציל את כלל ישראל ואין זו עבירה אלא מצוה גדולה, כשם שאסתר היתה מצווית לבוא לפני אחשורוש ולהעביר את גזירת המן.
אמנם יש להבחין כי הרב זצ"ל אינו מתיר מטעם מגדר מילתא לזמן ממושך ולהצלה שאינה ברורה אלא לצורך מעשה מסויים כגון של יעל עם סיסרא ושל אסתר לפני המלך אחשורוש7. אמנם ניתן לומר שדוקא בג' עבירות חמורות אינו מתיר עפ"י מגדר מילתא אלא בדבר שהצלת ישראל ברורה, אבל בשאר עבירות יתיר אף לשם הצלה לעתיד.
לצורך מגדר מילתא של הצלת ישראל לדעת הרב זצ"ל הותרו ודאי לאוין כגון אכילת חזיר או נו"ט.
אפשר להביא ראיה לדבריו מדברי החכמת אדם (שער איסור והיתר כלל פח סעיף ב): "אבל בשאר איסורין שבתורה אפילו חמץ בפסח מתרפאים במקום סכנה אפילו דרך הנאתן כגון לאכול חמץ אם הרופא אמר שזהו רפואתו ואם החולה רוצה להחמיר על עצמו אחרי שהוא יודע שצריך לכך עליו נאמר (בראשית ט', ה') אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואל תהי צדיק הרבה (קהלת ז', ט"ז) ואפילו רק ספק נפשות דוחה שבת אפילו שבת החמורה ויין נסך בזמן הזה מותר לשתות במקום סכנת נפשות"...
ונראה שאם איסורים חמורים יותר הותרו במקום הצלת עם ישראל, ק"ו שאר איסורים שהותרו משום פיקו"נ, יותרו לצורך הצלת ישראל ומשום מגדר מילתא.
היתר ג' איסורים חמורים לשם הצלת ישראל
ראינו לעיל שלצורך ספק הצלה סבר הגרי"ש אלישיב שאין להתיר איסור בלורית מפני שמגדלה לשם ע"ז.
נראה לענ"ד שאף אם שליח כזה צריך להתחזות לנוצרי או למוסלמי וללכת לבית תִּפְלתם ולהראות עצמו כאילו הוא נוצרי ומוסלמי – איסור זה מותר לצורך שליחותם להצלת ישראל. נאמר בסנהדרין (סא ע"ב): "איתמר, העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב, דהא פלחה. רבא אמר: פטור, אי קבליה עליה באלוה – אין, אי לא – לא". ופסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ג ה"ו): "העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור...".
והנה שליח זה ודאי אינו מקבלו עליו באלוה, וכל מעשיו לשם התערות כבי' באויבי ישראל, והוא מראה עצמו כלפיהם בלבד ולכן נראה שלא יחשב לאו זה יותר מכל הלאוין הרגילים שהותרו במקום סכנה, והותרו לאותם שליחים לשם הצלת ישראל.
וכך כתב בפסקי ריא"ז (ע"ז פ"ד ה"ב): "אם אנסוהו גוים בפרהסיא יש בו אזהרת לאו דלא תחללו ויש בו עונש מיתה, אבל אם אנסוהו גוים בצנעה אף על פי שאמרו חכמים יהרג ואל יעבור משום שנאמר ואהבת את ה' אין בו עונש לאו ואזהרת מיתה ולא נאסר הנעבד בעבודה זו".
לגבי הריגת נכרים לשם הוכחת נאמנותו והליכה בשיטתם כתב הרמב"ם בהלכה שהובאה לעיל (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ז): "והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש". היינו דוקא נפש מישראל אבל נפש מנכרים אינו עובר.
וכן מצינו בדוד כשברח אל אכיש מלך גת אמר שהורג ביהודה ובאמת הרג מהעמלקי, ככתוב (שמואל א כז, ח – יב):
"ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגרזי והגזרי והעמלקי כי הנה ישבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים. והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה ולקח צאן ובקר וחמרים וגמלים ובגדים וישב ויבא אל אכיש. ויאמר אכיש אל פשטתם היום ויאמר דוד על נגב יהודה ועל נגב הירחמאלי ואל נגב הקיני. ואיש ואשה לא יחיה דוד להביא גת לאמר פן יגדו עלינו לאמר, כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים אשר ישב בשדה פלשתים. ויאמן אכיש בדוד לאמר הבאש הבאיש בעמו בישראל והיה לי לעבד עולם".
דוד כדי להראות נאמנות לאכיש מלך גת, יוצא לפשיטות בהן הורג גויים ומביא את רכושם כביזת מלחמה למלך גת. איננו רואים שחז"ל מבקרים אותו על מעשים אלו.
באשר להיתר עריות לאותם שליחים הצריכים להתערות באומות העולם, הבאנו לעיל את דברי הראי"ה קוק זצ"ל לתפוס כמצוה את מעשי יעל ואסתר, והזכרנו שההצלה בהם היתה ברורה, ואין ללמוד מכאן להתיר אורח חיים של עריות לאותם שליחים.
את השאלה מעלה הגר"ש גורן במאמרו 'בעיות הלכתיות בשב"כ ובמוסד' (בספרו 'משנת המדינה' עמ' 141 ואילך).
הגר"ש גורן כתב: "אמנם לשיטת ר"ת במס' כתובות (ג, ב) בתוס' ד"ה 'ולדרוש' ובסנהדרין (עד, ב) בתוס' ד"ה 'והא', הסובר שאין איסור של גילוי עריות בזנות של גוי עם יהודיה, וה"ה להיפך, ואין בזה איסור עריות של יהרג ואל יעבור. לדידיה אפשר להפעיל במקרים של צורך בטחוני חיוני את הקריטריון של פקוח נפש הדוחה את אסורי התורה פרט לשלוש העבירות: ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמיםבמעשה בידים. כמו שכתבו בעלי התוס' במס' פסחים ובמסכת סנהדרין".
"גם לפי הגאונים הראשונים החולקים על ר"ת וסוברים שיש איסור עריות בנכרי הבא על אשת איש, אין זה אמור לגבי ישראל הבא על הנכרית, שבצינעא ולא בדרך אישות ב"ד של חשמונאי גזרו על כך כמו שאמרו במס' עבודה זרה (לו, ב). ועל אף חומר האיסור אין זה מגדרי איסור עריות אפילו מדרבנן"...
עולה מדבריו, לגבי עריות עיקר הבעיה היא בגוי וישראלית לפי דעת הגאונים, אבל ישראל וגויה יכול לחיות איתה ואין בכך אלא איסור דרבנן.
פיקוח נפש של כלל ישראל
הגר"ש גורן ממשיך (שם) לבסס את דבריו וחותם: "יש ללמוד מזה, כי אין לדמות בטחון כלל ישראל לבטחון של הפרט, ואינו דומה פיקוח נפש של כלל ישראל לפיקוח נפשו של יחיד. כי למרות שאין פיקוח נפשו של יחיד דוחה את שלש העבירות החמורות: ע"ז ג"ע ושפ"ד, אבל פיקוח נפשו של כלל ישראל ובטחונו החיוני של העם כולו, דוחה גם עבירות אלו. לכן כאשר יכלה יעל לפגוע באויב של עם ישראל ולהרוג את סיסרא ע"י עבירה לשמה, גם של איסור עריות, עשתה זאת".
"מכאן אפשר ללמוד על שרותי הבטחון של עם ישראל. כאשר יש צורך חיוני להשתיל יהודי בארץ אויבת, וכדי לשנות זהותו זה מחייב נישואין פיקטיביים עם נכריה, יתכן שאפשר לסמוך על מעשיה של יעל אשת חבר הקיני, שהיתה צדקת והכתוב משבחה ומברכה יותר משרה רבקה רחל ולאה, כמו שפירשו בתלמוד (נזיר כג, ב וסנהדרין עד, ב)".
הגר"ש גורן מבסס היתרו שאיסורי היחיד נדחים מפני פיקוח נפש של עם ישראל, ומביא ראיה מיעל. כבר כתבנו לעיל, שלכאורה יעל ואפילו אסתר עסקו בפועל במעשה הצלה, וקשה ללמוד מהן למצב מתמשך למשך שנים. כמו"כ הגר"ש גורן אינו מביא את דברי הרב זצ"ל שהיתה זו הוראת שעה למגדר מילתא של הצלת ישראל ולכן היו מצוות לעשות זאת.
היתר פיקוח נפש עבור אחרים מוכר לנו מן הרפואה בשבת וכד'. אולם אותם סוכנים המסתכנים עבור כלל ישראל אין החולה לפנינו. וצריכים לומר שפיקוח נפש של כלל ישראל הוא כמונח לפנינו כל הזמן.
יש ללמוד מדברי הגר"ש גורן זצ"ל שפיקוח נפש של הציבור דוחה איסורי לאוין של היחיד כשם שפיקוח נפש של יחיד דוחה איסורים, וכפי שהובא לעיל מדברי הרמב"ם. ומכאן נראית דרך סלולה יותר להתיר לאותם שעוסקים בפיקוח נפש של כל עם ישראל להתיר מטעם זה כל איסורי תורה ואיסורים דרבנן. וכמובן שמצוות עשה שהם מבטלים הוא מצד אונס. כמובן שזוהי דחיה ולא היתר, ואם אין צורך בה היא אסורה. אבל כיון שהם צריכים להתנהג כגויים בהם הם מתערים, ועסוקים בכל משך פעולתם בפיקוח נפש של כל עם ישראל הרי הם פטורים על כל איסורים שעוברים ועל עשין שמבטלים.