חבל נחלתו כז נז
סימן נז
אברים מלאכותיים
פתיחה
הגיע לידי מאמרו של הרב צבי רייזמן בתחומין (ל"ח, תשע"ח עמ' 511–501) בו הוא טוען שאבר מלאכותי שהושתל או חובר לגופו של אדם הופך להיות כחלק מגופו לכל דבר וענין. ומתבסס על דברי החזו"א והרי"ש אלישיב עפ"י פירושו. (ואף מספרי ח"י סי' ח ציטט במאמרו).
לענ"ד, כפי שיובא להלן, קביעה כזו אינה נכונה.
לפי הבנתי צריך לשקול בכל מצוה והלכה: מה ההגדרות של התורה לתפקיד האבר באותה מצוה, וכן איך האבר מחובר לגוף, והאם הוא מקיים את דרישות התורה או לאו.
ההגדרות הללו חייבות להישקל בכל מצוה או הלכה בנפרד. כמו כן יש לדון על אברים מלאכותיים מבחוץ ועל אברים מלאכותיים מבפנים, בהתיחסות שונה.
א. פרוטזה לרגל
כל רגל מלאכותית היא קב אפילו היא מתפקדת באופן מלא כרגל. נאמר בחגיגה (ג ע"א וכן מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי [אפשטין–מלמד] שמות כג, יד): "רגלים מבעי ליה פרט לבעלי קבין!". פרש רש"י: "פרט לבעלי קבין – כשחתכו רגליהם נתנו קב קטן בסוף שוקו, ונותנים בו מוכין, וסומך סוף שוקו עליו". ופסק הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"א) "וכל האנשים חייבים בראייה חוץ מחרש ואלם ושוטה וקטן וסומא וחגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן כל אלו האחד עשר פטורין". ואם חיגר פטור מעליה לרגל ק"ו לבעלי קבין. וכל הפרוטזות בימינו הן כדוגמת התיאור של רש"י, וא"כ אף בעל פרוטזה משוכללת המחקָה את פעולת הרגל הוא מבעלי קבים ופטור מראיה.
מותר לבעל רגל מלאכותית המחוברת לגופו ואינה נופלת ממנו לצאת עימה בשבת1 ולהיכנס למקדש2.
וכאמור במאמרי הנזכר, כל האברים המלאכותיים אינם פחותים ממלבוש ותכשיט שמותר לצאת איתם לרה"ר (אף שאינם נחשבים לגופו ממש) כאמור בקיצור שולחן ערוך (סי' פד ס"א): "כל דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט אסור לצאת בו לרשות הרבים או לכרמלית".
לגבי נשיאת כפים בעמידה על פרוטזות שאף על זה דן שם הרב רייזמן לא הבנתי כלל מה השאלה, אם הנכה עומד אין שום בעיה מבחינת ברכת כהנים, ויש רק שאלה שאינו יכול להסיר נעליו (אף שכמובן אינן מועדות ליפול מעל רגליו) ולכן הורה הרה"ר ורה"י הרב אברהם שפירא זצ"ל לכהן שקיטע בשתי רגליו שישאר בנעליו על הפרוטזות ורק לא יעלה לדוכן אלא יברך מהרצפה כדי שנעליו לא יבלטו לעיני הציבור המתברך.
ב. פרוטזה ליד
הרב רייזמן הביא מדברַי בתשובתי בחלק י שמותר לצאת ביד כזו בשבת והיא תחשב כמלבוש ותכשיט, והביא זאת כראיה שהיא הופכת להיות חלק מגוף האדם. אבל איני סבור כן.
נלענ"ד שאין להניח עליה תפילין מפני שאינה ראויה, שכן התורה כתבה "וקשרתם לאות על ידכה" וזו אינה יד, היא מכשיר המחובר לגדם ומאפשר לו לעשות פעולות כדוגמת יד. ברור שאינה מטמאה באוהל לא כדין אבר מן החי ולא כדין אבר מן המת (וכן פרוטזה ברגל), מפני שאין בה בשר גידים ועצמות.
כיון שאין לו כף יד, פשוט שאם הוא כהן אינו יכול לשאת כפים ולברך ועאכו"כ אם נקטעה ידו כולה או רובה. והתורה לא קראה לכל מיני אביזרים המחוברים ליד – כף או יד, ואף אם הם מבצעים תנועה והחזקה כמו יד.
לגבי כתיבת סת"ם, עי' אנ' תלמודית (כרך לב, ערך כתב; כתיבה, טור תנב – תנג) שכתבו: "הכותב לאחר ידו – שאוחז קולמוס באצבעותיו, והופך ידו וכותב – ברגלו בפיו ובמרפקו, הרי זו כתיבה שלא כדרך (=כתיבה), והכותב כך בשבת, פטור. וכן ספר תורה, תפילין או מזוזה שנכתבו בפה, כתבו אחרונים שפסולים, שכתיבה שלא כדרך היא. בכתיבת גט, לסוברים שגט שנכתב בשמאל כשר בדיעבד, אף גט שנכתב בפה או ברגל או במרפק, כשר בדיעבד". ושם בהמשך דיון על גידם הכותב בפה ומחלוקת אחרונים בכך. נראה שכיון שצריכים כתיבה כדרכו, כתיבה ע"י פרוטזה אינה כתיבה בידו ועל כן אין לו לכתוב כתיבת סת"ם ביד בעלת הפרוטזה.
לגבי נטילת לולב ע"י פרוטזה נראה שיוצא י"ח נטילה ויכול לברך על הנטילה.
כתב בביכורי יעקב (סי' תרנא ס"ק יח):
"בזרועו. אבל אין לו זרוע כלל אין לטול בפה, דזה לאו לקיחה כלל. ויבמה חולצת שפיר בהכין (פמ"ג א"א סוף סק"י). הנה מה שפשוט להרב בזה מצאתי בו פלוגתא דרבוותא. דבברכי יוסף (אות ה') כתב בשם מהר"י מולכו, דבשיניו לקיחה היא כיון דלא כתיב יד, וכמו גדמת דחולצת בשיניה, ע"ש. הרי שלא חילק בין לקיחה לחליצה. אבל ראיתי סיוע להרב פמ"ג משו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' ע"ז), שנשאל ג"כ הגדם אם יטול לולב בשיניו. והשיב וז"ל, כמדומה לי דרשום בזכרוני שאין לקיחה אלא ביד, שנאמר ויקח את כל אשר לו מידו, אף על גב דהתם דרש מרשותו. או אפשר שטעות הוא בידי. אבל ממה שנשאל הרשב"א ז"ל (סי' אלף ר"ך) גבי אטר יד ימינו, אם יטול בשמאל. והשיב דאטו בימין כתיב ה"ה שמאל, והאריך בזה. ולא הזכיר ההיא דעדיפא מיניה, דגדמת שחולצת בשיניה, דאטו וחלץ בידה כתיב. ומדלא הזכיר זה אלא מימין לשמאל, הלכך משמע דפשיטא ליה דיד בעינן היכי דכתיב לקיחה, אבל אין קפידא בין ימין לשמאל, עכ"ל. הרי שהסכים עם הפמ"ג אלא שראיתו חלושה מאוד. ולענ"ד יש להוכיח כשיטת ר"י מולכו, דהיכי דכתיב לקיחה לא בעינן ביד דוקא. דאלת"ה, א"כ גבי שילוח הקן דכתיב לא תקח, נימא ג"כ דאינו עובר רק אם לקח האם ביד ולא אם לקחה בפיו. וכ"ת הכי נמי, ומ"מ אסור ללוקחה בפה משום עשה דשלח תשלח, א"כ יקשה אמה דאמרינן חולין (דף קמא ע"א) ל"ל תשלח לדבר מצוה תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ודחק שם למצוא אופן דל"ת ליכא עשה איכא, ע"ש. ולמה לא קאמר דאצטריך תשלח שלא יקח האם בפיו שלא ביד לטהר המצורע, דבזה לאו ליכא. ובשלמא הא ל"ק, דלמא אצטריך שלא יקח האם ע"י דבר אחר כגון צבת וכדומה, שהרי מסקינן סוכה (דף לז ע"ב) לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, וכ"ש שלא קשה דלמא אצטריך שלא יקח ע"י חציצה ביד, שהרי חציצה לא ממעט מלקיחה רק גבי לולב דכתיב לקיחה תמה, כמש"כ הריטב"א שם, אבל מלקיחה בפה קשה. וכ"ש אי נימא דאפי' עשה דשלח ג"כ ליכא גבי לקיחה בפה, דיקשה איך מתרץ שם דהו"א דעשה דמצורע דחי עשה דשלח, דלמה נאמר כן הא אפשר לקיים שניהם ע"י נטילה בפה. ועוד, דלא אשתמיט אחד מהפוסקים לחלק בשילוח הקן בין לקיחה ביד ללקיחה בפה, אלא ע"כ דלקיחה מקרי ג"כ שלא ביד. ועוד נ"ל להוכיח כן, שהרי זה ודאי אי לשון לקיחה הוא ביד דוקא ה"ה לשון נתינה ג"כ, ובפי' אמרינן כן בסוכה (שם) מה נתינה ע"י דבר אחר שמה נתינה אף לקיחה וכו'. ואף שהתוס' שם (ד"ה אמאי) מחקו הגרסא, מ"מ כבר יישבה הריטב"א (ד"ה ה"ג וכו'), ע"ש. ואפי' התוס' לא דחו הגרסא מהך טעמא שלא ילפינן לקיחה ונתינה מהדדי, אלא מטעמים אחרים, ע"ש. והרי בנתינה מצינו בפי' דלא מצרכינן ביד דוקא, אלא בכל חלקי הגוף, בגיטין (דף עח ע"א), דקאמרינן היה הגט תחוב בין חגורו למתניו, והקריב לה מתניו לטול הגט ה"ז גט. וכ' שם הרשב"א, כיון שהוא מקרבו לה ומסייע בלקיחתו, ונתן בידה קרינן ביה, ע"ש. הרי שמקרי נתינה במתנים, ופשיטא דה"ה בפה. וא"כ מקרי ג"כ לקיחה בפה, שהרי ילפינן מהדדי לשון לקיחה ונתינה. ולפ"ז מותר להזות מי חטאת כשאוחז האזוב בפיו, דלקיחה מקרי. ועוד ראי' לזה מהא דיליף ר"י בסוכה (דף יא ע"ב), בגז"ש דלקיחה לקיחה מאזוב דמצרים דלולב צריך אגד. וכן ילפינן מגז"ש זו דהזאת אפר פרה בשלשה קלחין, כמש"כ התוס' שם (דף יג. ד"ה מצות אזוב שלשה קלחים) מהספרי. גם הת"י ביומא (דף מא ע"ב) כתבו דילפינן בגז"ש זו דכורכין לארז ואזוב בשירי הלשון כשמשליך אל תוך שריפת הפרה, ע"ש. והשתא אי ס"ד דלקיחה היא ביד דוקא, היאך ילפינן גז"ש מלקיחה הא לא מיותר כלל. דאי הוי כתיב גבי לולב ושמחתם בפרי עץ הדר וגו', וכן גבי אזוב מצרים וטבלתם באגדת אזוב, וכן בהזאת פרה וטבל אזוב במים איש טהור וגו', בלא לשון לקיחה, ודאי הוי משמע דאם נטלם בפה ג"כ כשר, כמו דאמרינן בחליצה יבמות (דף קה ע"א) דכשרה בפה מדלא כתי' וחלצה ביד. וא"כ לא מבעי' למ"ד בנדה (דף כב ע"ב) דגז"ש שאינה מופנה כל עיקר כלל אין למדין ממנה, פשיטא שאין למילף בגז"ש זו שאינה מופנה כלל, אלא אפילו למ"ד שם שלמדין ומשיבין ג"כ אין למילף, דהכא איכא למפרך טובא דדורות משעה לא ילפינן, כדפרכי' מנחות (דף נט ע"א) וע"ש (דף יט: ד"ה דורות משעה לא ילפינן) בתוס'. אע"כ מוכח דגם לקיחה לא ממעט נטילה בפה, ולכן שפיר מיותר לקיחה לגז"ש. ומה שלא כשרה גם עבודת כהונה בפה היכי דכתיב ולקח, היינו משום דילפינן בזבחים (דף כד ע"א) דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין, ע"ש. אבל בעלמא נטילה בפה בכלל לקיחה הוא. ואין לומר דנטילת לולב צריך דוקא ביד, דהא אמרינן בגמרא (דף מב ע"א) מדאגבהי' נפיק ביה משמע דבעינן הגבהה, וכ"כ בלבוש דלכך תקנו בברכה לשון נטילה ולא לשון לקיחה, דלקיחה הוי משמע בכל דרכי קנין שעל ידו קונה מטלטלין יצא, לכן אמרינן נטילה שהוא לשון שאוחזו בידו ועומסו עליו לשון וינטלם שהוא הגבהה, וא"כ צריך דוקא לקיחה ביד, זה אינו. דכבר הביא הש"ך בחו"מ (סי' קצ"ח סק"ג) בשם התוס', דלקנות בהגבהה סגי כשהוגבה מחמתו בראשו וכדומה דרך מעלה, אפילו לא תפסו בידו, ע"ש. ועוד ראי', דאי ס"ד דלקיחה ביד דוקא, א"כ תפסל לקיחה בזרוע ג"כ. וכ"כ בכלבו וז"ל, ואדם גידם שאין לו ידים נוטלין בזרועותיו. שהרי אין כתוב ולקחתם ביד, כיבמה גדמת שחולצה בשיניה דמי כתיב וחלצה ביד, עכ"ל. הרי שיליף לקיחה בזרוע מחליצה בשינים, וכיון דלכל הפוסקים גדם נוטל בזרוע ה"ה ג"כ בשינים נקרא לקיחה. ועוד נ"ל להוכיח כן, דע"כ לשון לקיחה לא משמע ביד דוקא, ממה דפסק בטור ושו"ע יו"ד (סי' ז') דקבע סכין בגלגל וגלגלו ברגלו, שחיטתו כשרה, ע"ש. והרי בחולין (דף טז ע"א) ילפינן דשחיטה במחובר פסול, מויקח את המאכלת לשחוט, ומחובר לאו לקיחה הוא. וא"כ, כשגלגל ברגלו, נהי דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, מ"מ הוי לקיחה ברגל. אע"כ דלקיחה ברגל שמה לקיחה, וא"כ ה"ה בשינים. ולכן נ"ל בגידם שאין לו זרוע כלל יטול הלולב בשיניו, וגם יכול לברך. ואין להקשות, שהרי אמרינן ביומא (דף מז ע"א) נשקלי' בשינים ונחתיה למחתה, השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא לא כ"ש. י"ל, דזה דוקא לענין עבודת כהונה, ובפרט לפני ולפנים. אבל בעשיית מצוה, אין פגם כבוד כלפי מעלה אם יעשה בשיניו. ועוד, כיון דאנוס הוא ודאי ליכא פגם כבוד".
לקיחה ע"י פרוטזה ודאי עדיפה על לקיחה בפה וממילא יכול ליטול לולב ולברך עליו. אולם יש להדגיש: לא מפני שהפרוטזה הפכה לידו, אלא משום שהתורה לא הקפידה על לקיחה ביד דוקא ואף לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה.
וכן בשופר, כשם שאם אדם אחר קרב שופר לפיו של תוקע והלה תקע יצאו י"ח מפני שאין צריך ליטול את השופר בידיו או להדליק נר חנוכה יכול להדליק ע"י אחיזת נר בידו המלאכותית.
ג. אברים מלאכותיים בעבודה במקדש
כל כהן שיש לו אבר מלאכותי הניכר מבחוץ ודאי אינו יכול לעבוד במקדש ואפילו יש לו פרוטזה הממלאת את כל תפקודי היד או הרגל.
כמבואר ברמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ז ה"ט) במומי כהנים:
"ששה בידים וברגלים ואלו הן: הפסח, ומי שנשמטה יריכו הוא שרוע האמור בתורה, מי שאחת מירכותיו גבוהה מחברתה, מי שנשבר עצם ידו והוא שיהיה ניכר, מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהיה ניכר, אף ע"פ שאינו ניכר כשעומד אם ניכר כשיהלך ה"ז מום, מי שרגליו מבולמות מחמת עצמן וברייתן, אבל אם היו מבולמות מחמת הרוח אינו מום". ואם בשבר הקפידו, בחסר אבר והשלימו אותו בצורה מלאכותית ודאי אסור כמבואר ברמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ו ה"ו).
ועוד, חציצה אסורה בין בעמידה על דבר החוצץ בין רגליו לרצפה, ובין בהחזקת כלי בידיו. ואם הוא עומד על גבי פרוטזות או מחזיק כלי בפרוטזה הוא אינו מחזיק בגופו. כדברי הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ה הי"ז):
"וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה ואינו לוקה, מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא, וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהיה עומד על הרצפה, ואם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע כגון שעמד על גבי כלים או בהמה או על רגלי חבירו פסל, וכן אם היה דבר חוצץ בין ידו ובין הכלי שעובד בו פסל".
ד. אברים מלאכותיים בסוטה ובבן סורר ומורה
פסק הרמב"ם (הל' סוטה פ"ב ה"ב):
"ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אף על פי שהיא רוצה לשתות ובעלה רוצה להשקותה אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן, ואשת אנדרוגינוס, ואשת הסומא, או החגר, או האלם, או מי שאינו שומע, או שהוא כרות יד, וכן החגרת, והאלמת, והסומה, וכרותת כף, ושאינה שומעת, כל אחת מאלו אינה ראויה לשתות". (וכאמור בעל פרוטזה לרגלו נלמד בק"ו מחיגר).
עולה מן הרמב"ם שאברים מלאכותיים לבעל או לאשה שמשלימים את תיפקודי היד והרגל לא יחייבו בשתיית מי סוטה ולא יימחה השם על המים אפילו אם כל שאר הפרטים ההלכתיים נשלמו.
וכן לגבי בן סורר ומורה פסק הרמב"ם (הל' ממרים פ"ז ה"י):
"היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אמו רוצה ואביו אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר ותפשו בו אביו ואמו, היה אחד מהן גדם או חגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר ותפשו בו ולא גדמים, והוציאו אותו ולא חגרים, ואמרו ולא אלמים, בננו זה ולא סומים, איננו שומע בקולנו ולא חרשים".
ברור שלא יהרגו בן סורר ומורה שאביו או אמו בעלי אבר מלאכותי של יד או רגל.
ה. שתל שבלול – קוכליארי
שתל שַבּלוּל [שתל קוֹכְלִיאַרִי בלעז] הוא התקן אלקטרוני המושתל בניתוח, ומאפשר לכבדי שמיעה וחרשים לשמוע. שתל השבלול קולט צלילים מהסביבה בעזרת מקלט וממיר אותם באמצעות מעבד לאותות חשמליים המועברים דרך אלקטרודות אל עצב השמיעה. השתל משמש כתחליף חלקי לאברי האוזן הפגועה, ומספק גירוי חשמלי שעובר תרגום במוח למידע שמיעתי.
אדם שיש לו שתל כזה אינו חרש ודינו כאדם שלם לטוב ולמוטב. הוא חייב על מעשיו וחייב במצוות ואין דינו כחרש, שהרי הוא שומע, ואם שמיעה זו אינה ככל האדם בכל זאת נראה לענ"ד ברור שאין דינו כחרש.
השאלה היא לגבי מצוות שענינן שמיעה. האם התורה הקפידה שאופן השמיעה יהיה דוקא עפ"י מערכת השמיעה שאיתה נברא האדם, או שכל שמיעה יכולה להחליף אותה. ובמילים אחרות: האם חרש בעל שתל שבלול יכול לברך לשמוע קול שופר.
במגברי שמיעה מהסוג הישן, בהם השתמשו בעל ליקוי שמיעה, היו מגברים של הקול החיצוני ברמקול – בהם סברו רוב הפוסקים שאין זו שמיעה אלא קול הברה, כאילו שמע קול בטלפון בו מתמירים את גלי הקול לאותות חשמלים ושולחים אותם למכשיר שהופך את האותות החשמליים לגלי קול. ובעצם שמע גלי קול מלאכותיים. כמו מרדיו ולא קול שופר ומגילה וכד'.
בשתל שבלול, חיקוי פעולת הקול הטבעי הוא הרבה יותר שלם. אלא שלא העצמות הקטנות באוזן והשבלול יוצרים אותות חשמליים המגיע למוח לאזורים המפקחים על השמיעה, אלא מעבד חשמלי שולח את האותות למוח.
נראה לענ"ד שבעל שתל שבלול יוצא י"ח שמיעת קול שופר ויכול לברך עליה מפני שהוא 'שומע' כמעט ככל אדם.
ונראה שהוא רשאי לצאת איתו בשבת כחלק מגופו אע"פ שאינו אוזנו ואם היה עבד עברי לא היו רוצעים את השתל אלא את האוזן הטבעית גופנית שלו ואפילו היא רק חלק מהגוף שאינו משמש כלום.
בהמשך אסביר את הבנתי באברים מושתלים בתוך הגוף.
ו. שבב אלקטרוני לראיה אלקטרונית
אם אמנם יסתיים הפיתוח הזה, נלענ"ד שאדם כזה יחשב כרואה, ולא יחשב סומא, התורה לא דרשה דוקא עיניים לקיום מצוות. ומורה הוראה שיש לו התקן זה יוכל לבדוק מראות טהרה, מפני שאין תלויות דוקא בעין בשר ודם ומה שקובע הוא מבחן התוצאה האם הוא מבחין בגוונים וגווני–גוונים.
אולם כהן המטהר את המצורע הוא לא יוכל להיות! מפני שבו הציווי הוא: "לכל מראה עיני הכהן" (ויקרא יג, יב), וראייה מלאכותית אינה ראיית העין של הכהן. ועי' במאמרי: 'האם כהן מרכיב משקפים מותר בעבודה במקדש' – ח"ח סי' ה.
ז. השתלת אברים פנימיים
לענ"ד אבר שבא מאדם והושתל בגופו, ומתפקד את תפקידי אותו אבר, הופך להיות חלק מגופו ודיניו בחייו ובמותו של המושתל כגופו וכ"כ הפוסקים שהביא הרב רייזמן במאמרו וחלקם הובאו אף במאמרי הנזכר.
לעומת זאת אבר מלאכותי שמתפקד בגוף האדם, או שמחזק את פעילות אבריו כקוצב לב כאן צריך לדון מה יהיו דיניו.
כתבתי במאמרי בחלק י מספרי שלדעתי האברים המושתלים בתוך הגוף הם ממש חלק מן הגוף, ולכן לדעתי כל המותר באברי הגוף הרגילים מותר אף באברים המושתלים בתוך הגוף (כמובן שלכלי המושתל עצמו אין דין אבר שכן אין בו בשר גידים ועצמות).
ראיתי שתלמידי חכמים גדולים חלקו עלי וטענו: האבר המושתל הוא כלי מלאכותי שהושתל בגופו של אדם ואינו חלק מגופו, וחלים עליו איסורי כלים חיצוניים מצד חשמל שהוא אסור אף להיות גרמא בהפעלתו בשבת כגון בשתל קוכלארי או בקוצב לב שמופעל בשבת לפי מאמץ הלב, ואיסורי שבת של הוצאה מרשות לרשות. אסביר להלן שאף לשיטתם צריך להתיר את כל האיסורים שלשיטתם חלים על השתלים שבגופם.
אפתח בכמה יסודות לפי הבנתי.
היסוד הראשון: כל האברים המלאכותיים המושתלים בגוף האדם אינם לשם הנאה, אלא לשם בריאותו התקינה של האדם, או משום צער גדול מאד (כגון שיניים מלאכותיות) או מסכנת חיים (קוצב לב), וכן אם תפותח כליה מלאכותית הממלאת תפקודי כליה בריאה הרי זה מצד סכנת חיים.
היסוד השני: כל האברים המלאכותיים אף אם מתקיימת על ידם או בתוכם פעולה שמחוץ לגוף היתה נחשבת לאיסור תורה בשבת, כגון טחינה בשיניים מלאכותיות או סחיטה, או ברירה בכליה מלאכותית או בלב מלאכותי (הכנסת חמצן והוצאת דו תחמוצת הפחמן) כל הפעולות הללו כאשר הן נעשות בתוך הגוף הן לכל היותר איסור דרבנן – מפני שאינם כדרכם במלאכה ישירה מחוץ לגוף, והשינוי הוא מהותי. האיסור הוא לכל היותר מדרבנן, אף בשבבים אלקטרוניים השולחים אותות חשמליים.
כמעט ואין שום פעולה רצונית של החולה המשפיעה על המכשירים הטמונים בגופו. וכל השתתפותו ב'איסור' היא מעין גרמא לא רצונית מחמת שהשתל הוכנס לגופו.
עולה, שהאיסור בשתל הוא לכל היותר איסור דרבנן. באיסורי דרבנן מצאנו שחכמים הקלו במיוחד במקום צער. כגון (כתובות ס ע"א): "תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק – מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן". וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' שכח סל"ג). וכ"פ בהערות הגרי"ש אלישיב (מהדו"ק שבת קמ ע"א): "מלאכה בשינוי בדרבנן קיל טפי להתיר במקום צער". ועי' משנה ברורה (סי' שטז ס"ק ה) שהביא היתרו של החיי אדם לנעול דלתו מחמת הקור ולעבור באיסור צידה מדרבנן. ועי' נשמת אדם (ח"א כלל ג ס"ב).
נלענ"ד שעל הפעלת מערכת כזאת באותו אבר מלאכותי לא גזרו חכמים, והוא מותר להתנהג איתה כבכל יום מחמת צערו וסכנת גופו.
מכאן לענ"ד תשובה לדברי הגר"מ גרוס שליט"א (הו"ד במאמר הנזכר של הרב רייזמן) שסבר שמי שיש לו קוצב לב שיופעל רק בשעת מאמץ של נושאו – אין לנושאו לעלות מדרגות רבות שיביאוהו למאמץ וממילא להפעלת הקוצב, ואפילו לעלות במדרגות לבית כנסת, אלא עליו לישב בביתו ולהתפלל שם. והרי הוא ודאי מצטער בתפילתו בבית, ואף אם המכשיר יופעל הרי זה צער באיסור דרבנן בשינוי ומדוע לאסור עליו לצאת לבית הכנסת.
וכן הרה"ג יעקב אריאל שליט"א הסתפק בשתל שבלול אם מותר לדבר אל נושא השתל מפני שמפעילים אצלו מערכת אלקטרונית. וכי אדם כזה ישב בדד 'מחוץ למחנה מושבו' כל שבת?! והרי אין צער גדול מזה.
וכן אם יפותח מכשיר ראיה (כפי שמבאר הרב רייזמן במאמרו) וכי נגזור על אדם זה להיות סומא בשבתות ורק בימות החול יוכל להשתתף עם כולם בתפילתם, בהליכתם לבית כנסת או לבקר את ידידיו. הרי אין צער גדול מזה, וממילא המכשיר יהא מותר בשבת כמו בחול, כפי שהותרו איסורי דרבנן במקום צער.
[באשר לשיניים מושתלות, אין טחינה באוכלין בשבת, ולכן אף אם השיניים אינן כגופו, אין בעיה לאכול כהרגלו אף בשבת, ולא נצריכנו מזון נוזלי או מזון רך.]
לפי הבנתי הדלה, כיון שמדובר בשתל בתוך גופו של האדם ואברי גופו הם המפעילים אותו אין בכך שום איסורי דאורייתא.
איסורי דרבנן, בשתלים בתוך גוף המפעיל אותם הם בשינוי גדול, ולכן אינם אסורים מדרבנן כלל. ואף לאוסרים במקום צער גדול ודאי צריכים להתיר.
[אף לחזו"א שחשש בחשמל בשבת לאיסור 'בונה' נראה שהאיסור הוא רק בגרמא, שכן המעבדים האלקטרוניים המושתלים ומשגרים אותות אינם בשליטה שלו, אלא הם מתוכנתים שהגירויים החיצוניים להם בגלי קול וכד' יפעילו אותם, וכן ספק גדול לי אם כל אות חשמלי יחשב כמניח לבנה בבנין. וע"כ אף לשיטתו זהו איסור דרבנן המותר במקום צער.]
סיכום
נראה שכל אבר ואבר בגוף שבגלל תפקוד לקוי הוסיפו לו חלק מלאכותי המטיב את תיפקודו אם מצד תנועה ואם מצד תהליכים גופניים או חושיים צריך לידון עפ"י עצמו ואין לגזור גזירה שווה על כל האיברים המלאכותיים.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)
הקשית על מה שהסתפקתי אם מותר לדבר בשבת עם מי שהושתל באוזנו שתל שבלול (קוכילארי), וכי אדם כזה ישב בדד מחוץ למחנה מושבו?
ח"ו, כל הסתפקותי היא בנושא העקרוני, האם שתל שבלולי הופך להיות אבר אורגאני, או שהוא נשאר גוף חיצוני שחלים עליו דיני מלאכות שבת. אך למעשה בוודאי שמותר לדבר אתו. וזאת מכמה סיבות:
א. הזרם החשמלי קיים כל הזמן והדבור רק מתגבר אותו, כמו בכל מכשיר שמיעה רגיל
ב. המדבר אליו מתייחס אליו כאחד האדם ולא שם לב לשתל, וא"כ הוא מתעסק בלבד.
ג. מי שאינו שומע שמיעה טבעית יש לו דין חולה שמותר לעשות עבורו מלאכות דרבנן.
ד. גם לדעת החזו"א שמלאכות אלו אסורות מה"ת, חרש נחשב כמת, ק"ו מסומא שהרי חרשו נותן לו דמי כולו (ב"ק פה, ב) הצורך בשמיעה גובל בחשש לפיקו"נ.