חבל נחלתו כז נו
סימן נו
בית דין של שלשה
שאלה
לשם מה צריך בית דין של שלשה בהרבה דינים והלכות האם צריך לשבת יחדיו בכל מהלך הדין וכן לקבל עדויות ולדון זה מול זה בסברותיו וכד', או שיכולים לדון כל אחד בפני עצמו (או ב'זום') ואח"כ לצרף פסק דין ביחד או להתאסף ולפסוק את הדין בפני בעלי הדין.
הלכות הנידונות בשלשה
במשניות הראשונות של סנהדרין (פ"א מ"א – מ"ג) נמנו כמה דינים והלכות שנידונים בשלשה חלקם בדיינים, וחלקם אף שלא בדיינים:
דיני ממונות (הודאות והלואות, גזילות וחבלות, נזק וחצי נזק, תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, האונס והמפתה והמוציא שם רע אליבא דרבי מאיר, מכות, ובגמרא [ח ע"א] נוספה הזמנה לדין1).
הלכות שונות שנזכרו בסנהדרין: עיבור החדש, עיבור השנה, סמיכת זקנים, עריפת עגלה, חליצה, מיאונים, פדיון נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, הקדשות, ערכין המטלטלין.
הלכות נוספות שלא נמנו הן התרת בכורות, התרת נדרים ושבועות וגיור.
כללנו את כל דיני ממונות כסוג אחד ואת שאר ההלכות בהן צריכים בי"ד של שלשה כסוג שני. על הסוג השני נברר להלן.
דיני ממונות
בדיני ממונות ישנו טעם גדול לכך שצריכים לשבת יחדיו, שהרי צריכים לדון בדין שלפניהם ולהתייחס לדעות חבריהם ואיך יעשו זאת כשכל אחד יושב במקום אחר.
לגבי דיני קיום העדאת עדים בשטרות כתב הבית יוסף (חו"מ סי' מו אות כה ד"ה (כא) ומ"ש):
"כתב הרא"ש (שם) על מימרא זו ויש לדקדק מכאן שאין צריך להעיד על חתימת העדים בפני כל שלשתן יחד אלא די שיעידו בפני כל אחד ואחד בפני עצמו דלא פסלינן הכא אלא משום שכתבו שקר... אבל בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן צ"א כתוב אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו ודאי פסול הקיום ואין בו ממש לפי שקבלת העדות צריכה להיות בבית דין ומכל מקום בחתימה אין צריכים להיות ביחד אלא אפילו חתם כל אחד בפני עצמו כשר... [בדק הבית] ואף על פי שמדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות עדות (ה"ו) יש לדקדק שסבר כדברי הרא"ש שאין צריך להעיד על החתימות בפני שלשתם יחד שכתב אין מקיימין השטר אלא עד שיהיו שלשתם מכירים או יעידו העדים בפני כל אחד ואחד עכ"ל מכל מקום אינו מוכרח לפרשו כן שזהו לישנא דגמרא (כתובות כא:). וכמו שיתפרש לישנא דגמרא יתפרש זה...".
עולה שזו מחלוקת ראשונים. לפי הרא"ש בקיום חתימות עדים אין צורך בישיבת ג' הדיינים יחדיו, ולפי הרשב"א (במיוחסות לרמב"ן) חייבים אף בקיום חתימת עדים שכל בית דין ישב יחדיו. ובבדק הבית מדייק ברמב"ם כרא"ש אולם אחרי כן דוחה זאת.
בשולחן ערוך (חו"מ סי' מו סכ"ה) פסק כרשב"א ואת דעת הרא"ש הביא בשם יש מי שמכשיר: "אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד, אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו, פסול. ואין הדיינים עצמן נאמנים לומר שלא היו ביחד ושעשו שלא כדין (תשובת רמב"ן סי' צ"ד [צ"א]). ויש מי שמכשיר".
אולם האחרונים צמצמו את המחלוקת רק לגבי קיום חתימות עדים.
פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' כח סכ"א): "קבלת עדות צריך ג' מומחים יודעים הלכות עדות כשר ופסול, וזהירין בקבלתן לכוין עדות כל אחד"...
העיר רבי עקיבא איגר (חו"מ סי' כח סכ"א): "[שו"ע] צריך ג' מומחי'. נ"ב ובעי' במותב תלתא יחדיו אבל אם קבלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע לא מהני אף לדיעה ב' לקמן סי' מ"ו ס' כ"ה דהתם בקיום שטרות הקילו. מהרי"ט בתשו' חא"ה סי' מ"ג".
וכך כתב בשו"ת מהרי"ט (ח"ב, אבן העזר סי' מג):
"ויש לחקור עוד אם נקיים עדותן של אלו על פי מה שהעידו ביום שלפניו לפני ה"ר יצחק הכהן וה"ר יהודה אבוראבי וה"ר יעקב הכהן מאחר שלא קבלו עדותן במותב תלתא אלא השנים שמעו לבדם ואח"כ שמע הר"י יעקב הכהן לבדו וקי"ל דשנים לא מקרו ב"ד כלל כדמוכח בהאשה שנתארמלה דלא קי"ל כשמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף ולהכי כשמת א' מן הדיינים דבעי למכתב וחד ליתוהו אי כתיב ביה ב"ד דרב אשי ואמר לנא רבנא אשי תו לא צריך דודאי לא טעו כדשמואל דשנים אין תורת ב"ד עליהם אלא דאיכא למידק בהא דאמרינן התם ג' שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים חתימת יד העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם משחתמו אין מעידים עליו משום שהשנים חתמו שקר שכתבו במותב תלתא וכו' וכתב הרא"ש ז"ל ויש לדקדק מכאן שאין צריך להעיד בפני כל שלשתן יחד אלא די שיעידו בפני כל א' וא' בפני עצמו דלא פסלינן הכא אלא בשביל שחתמו שקר ע"כ. ולא ידעתי מנ"ל לדקדק כן דהא דמכירים השנים חתימות העדים לא שהעידו בפניהם אלא שהם עצמם מכירים חתימתן וקודם שחתמו היו יכולים להעיד בפני היחיד ויצטרפו עמו דעד נעשה דיין, ובתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' צ"א כתב שאם כל א' מהדיינים קבל העדות בפני עצמו ודאי פסול הקיום ואין בו ממש, וכתב עוד שדייני הקיום אינם נאמנים לומר לא היינו ביחד כשהעידו, דא"כ היינו עולה ואעולה לא חתמי ע"כ. ואף להרא"ש ז"ל שדקדק כן מאותה שמועה קיום שטרות שאני דמדרבנן ולכך הקלו בו כמו שהקלו בכמה דברים אבל בעדות גמור פשיטא דכל שלא העידו בו במותב תלתא ביחד אין תורת בית דין עליהם ויכולים לחזור בהם".
היינו, אין קבלת עדות מועילה כאשר אינם במותב תלתא, אלא כל אחד לחוד.
כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קמב, ב):
"ובדבר הזמנה לדין שמפורש בגמ' סנהדרין דף ח' דתניא זימון בשלשה ומפרש הגמ' דהוא אזמוני לדין דאמר רבא דכשאמר שליחא דבי דינא מפומא דחד לא אמר כלום עד דאמר משמיה דכולהו ואיפסק כן בכל הפוסקים ורק ביומא דדינא שכל הדיינים מקובצים הוא זימון משום דהוא כאילו בא בשם שלשתן אף על פי שאמר בשם אחד כדאיתא בש"ע חו"מ סימן י"א וכתב הש"ך בסק"ג דוקא כשהוא שוה לשנים הנשארים, והקשית על מה שאין נוהגין כן דהדיינים חותמין הזמנה זה שלא בפני זה ולא ישבו במותב תלתא כחדא להזמינו, הנה לכאורה מלשון זימון בשלשה משמע דהוא דבר הצריך ישיבת ב"ד להזמין לדין את הנתבע, כמו כל הדברים שתנן שצריך שלשה דלא מהני מה שיפסקו שלשה דיינים כל אחד בפני עצמו אלא דוקא כשישבו השלשה יחד וגמרו הדין, וכמו שלא סגי במה שיעידו העדים לפני כל אחד ואחד בפני עצמו בג"פ אלא צריכין להעיד דוקא בפני השלשה דיינים כשישבו יחד, אבל הא צריך טעם דבשלמא פסק הדין שצריך דוקא בשלשה כשהן יחד הוא משום דע"י שלשה ביחד נתברר הדין ביותר כשכל אחד שומע דברי חברו ומתוכחין זה עם זה, וגם משום דשכינה שריא כדאיתא בברכות דף ו' מנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט יזכו להוציא פס"ד אמת לאמתו".
ומבאר שיש השראת שכינה יותר בבי"ד של שלשה ובעת המשפט.
ומשלים דבריו:
"וכל זה הוא לענין פסק הדין, אבל לענין זימון הא ליכא שום טעם דיצטרכו דוקא להזמינו לבא שיהיה במותב תלתא דהא כל אדם מחוייב לבא לב"ד כשתובעו אחד שליכא בזה אלא הודעה בעלמא איך שפלוני קוראו לדין מצד איזו תביעת ממון וכיון שהוא יודע שהוא אמת אף ששלוחא דבי דינא שאמרו לו השלשה כל אחד בפני עצמו שיבא לב"ד ביום ושעה פלונית שיהיו כולם יש ודאי להועיל ואף אם אחד מהב"ד אמר ביום ושעה פלונית לפני כל שלשה הדיינים שיהיו יש להועיל. ולכן נראה דמוכרחין לומר לענין שמחוייב לבא לב"ד סגי גם כשאמר שליח ב"ד שאמרו לו שלשה הב"ד אף שלא במותב תלתא, ואף כשאמר ששלח אותו אחד מהם איך שיבא ליום ושעה פלונית שיהיו אז שלשה הב"ד מאחר שיודע שהוא אמת שהבע"ד תובעו שיבא לב"ד שחייב לו ממון או שמכר לו שדה וכדומה בכל עניני ממון. אבל לענין לשמתו ולכתוב שטר פתיחא אמר רבא שאינו כלום עד דאמר משמיה דכולהו שהיו במותב תלתא שהיו בשעה שאמרו לשלוחא דבי דינא שהזמינוהו לדין וכמפורש כן ברש"י סנהדרין שם שכתב על ואמר משמיה דחד פלוני דיין מזמינך לא אמר כלום ואי לא אזיל לא משמתי ליה, שלכן בהזמנות דב"ד שבמדינתנו שלא משמתין לא למי שלא בא לדין ולא למי שלא ציית לפסק הדין משום שכנראה אסור זה מדיני המדינה וכן היה אסור גם בהרבה מדינות ביוראפ [באירופה] לשמותי גברא והויא ההזמנה רק לענין שידע שפלוני תובעו לדין בתביעת ממון סגי שידע איך שנקרא לבא לב"ד דשלשה אף שההזמנה הוא מאחד וכ"ש ששלשה הב"ד שלחוהו אף שלא במותב תלתא, ולכן בכאן ששולחין ההזמנה בכתב וחתמו עליה שלשה הב"ד אף שהיה שלא במותב תלתא אלא זה שלא בפני זה שהוא הזמנה".
"וטעם הדבר דלשמתא וכתיבת פתיחא צריך דוקא שיהיה שליח הב"ד דוקא כשהיו במותב תלתא משום דהשמתא הוא על האפקירותא שלא חש לדברי הב"ד ששלחו לו שיבא לפניהם כמשמעות לישנא דרש"י בב"ק דף קי"ב בד"ה על פי אשה שכתב וסמכינן עלייהו דעבדין שליחותייהו אי לא אתי מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה...".
עולה מדבריו שבי"ד שדן צריך ששלשת הדיינים יהיו יחדיו, ואין זה רק במקום שצריכים דיינים סמוכים, אלא בכל דיני ממונות גם אותם דעבדינן שליחותייהו חייבים לדון כשכל הדיינים יושבים יחדיו. ורק לגבי הזמנה לדין בימינו כיון שאין משמתין למי שלא בא התיר שיחתמו הדיינים זה שלא בפני זה.
עיבור החדש, עיבור השנה
שנינו בסנהדרין (פ"א מ"ב): "עבור החדש בשלשה עבור השנה בשלשה דברי רבי מאיר רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת".
פרש הרמב"ם (סנהדרין פ"א מ"ב):
"אמרו בבריתא כיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל בשלשה מתחילין בחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, אחד אומר לישב ושנים אומרים שלא לישב בטל יחיד במיעוטו, שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב מוסיפין עליהם שנים ונושאים ונותנים בדבר, שנים אומרין צריכה עיבור ושלשה אומרין אינה צריכה מוסיפין עליהם עוד שנים, וכאשר יהיו שבעה לא יחדלו מלישא וליתן עד שיסכימו לדעה ארבעה איך שיסכימו, וכך עושין. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל".
נראה מדברי הרמב"ם ששלשה דיינים בעיבור החודש ובעיבור שנה אינם לשם הפעולה היצוגית של קביעת הזמנים אלא דנים ביניהם ופוסקים עפ"י רוב. וא"כ נראה ברור שזהו דין ולא רק לצורך הכרזה. וכן עולה מדברי המאירי (סנהדרין יא ע"א) שיש כאן גמר דין.
וכך דברי הברייתא בסנהדרין (יא ע"ב):
"תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא ביום, ואם עיברוה בלילה – אינה מעוברת. ואין מקדשין את החדש אלא ביום, ואם קידשוהו בלילה – אינו מקודש. אמר רב אבא: מאי קרא – תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, איזהו חג שהחדש מתכסה בו – הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, מה משפט ביום – אף קידוש החדש ביום". וא"כ קידוש החודש ועיבור שנה הם משפט ונעשים אך ביום ולא בלילה.
סמיכת זקנים
לסמיכה שני הסברים בתלמוד: סמיכת חכמים – לתלמיד שיהא סמוך ויכול לדון בגזלות וחבלות וקנסות ומלקות ומיתה. כאמור בפסקי ריא"ז (סנהדרין פ"א ה"ב):
"הסמיכה שהיו עושין חכמים בארץ ישראל כך היא, כשהיו רואין תלמיד שהגיע להוראה וראוי להורות הוראה ולדון דינין, היו מתוועדין שלשה חכמים מוסמכין וסומכין אותו, ולא שצריכין לסמוך ידיהם עליו, אלא סומכין אותו בשמו וקורין אותו רבי ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות. והתלמידים היו מקלסין אותו בחכמתו, ומשוררין לפניו כדרך שעושין לחתן ביום חתונתו".
וסמיכה על חטאת ציבור כדברי המאירי (סנהדרין יג ע"ב): "וקרבן הצבור אין בו סמיכה אלא בשנים והם שעיר המשתלח ופר העלם דבר של צבור הבא בשגגת הוראת בית דין על הדרך שיתבאר במסכת הוריות ושעיר המשתלח סמיכתו היתה בכהן גדול שהיה מתודה עליו על ידי כל ישראל אבל פר העלם דבר של צבור סמיכתו היתה על ידי שלשה מן הסנהדרין ומתודים על חטאתם והוא שאמרו בכאן שסמיכת זקנים בשלשה ופירושו מומחין ולא עוד אלא שבזו צריך שיהיו מסנהדרי גדולה שנאמר זקני העדה ר"ל מזקינים שבסנהדרי גדולה".
לשתי הפעולות אין צורך בהרכבת בית דין אלא שלשה זקנים הם הסומכים תלמיד והם סומכים על ראש חטאת ציבור. וממילא אין כאן שאלה של זה שלא בפני זה, כי הכח לפעולת הסמיכה הוא מצד הציבור, ושלשה אלה מיצגים את כל עם ישראל ועל כן הם חייבים להיות דוקא שלשתם יחדיו. אף שבסמיכה על ראש הפר הם סומכים בזה אחר זה.
עריפת עגלה
בעריפת עגלה אין זה בית דין, אלא שלשה זקנים מזקני העיר הקרובה לחלל. ואף הם מייצגים את עירם כאמור במאירי (סנהדרין יג ע"ב): "עריפת עגלה בשלשה וענינו כשנמצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו אמרה תורה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל והעיר אשר היא קרובה אל החלל לפי מדידתן מביאה עגלה על הדרך שיתבאר במקומו ועל אותה מדידה אמרו בכאן שהיא בשלשה מסנהדרי גדולה וקורא לה עריפת עגלה על שם שאין עורפין אותה עד שימדדו ומ"מ העריפה עצמה אינה נעשית על ידי זקנים שבסנהדרי גדולה שהרי זקני העיר כתוב בה, אלא לא דברו כאן אלא על המדידה ועלה אמר שהיא בשלשה כסמיכת זקנים שהוזכרה".
וכך כתב הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ט ה"ג):
"ועורפין אותה שם בקופיץ מאחריה, ובית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר אפילו הם מאה הכל רוחצין את ידיהן שם במקום עריפתה של עגלה. ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקודש ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה, והכהנים אומרים בלשון הקודש כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, והולכין להן, והקב"ה מכפר על הדם שנ' ונכפר להם הדם".
חליצה, מיאונים
חיוב היות בית דין בהלכות אלו, הן אלה מן התורה והן מדרבנן (מיאונים) הוא לא לשם הכרעה האם לקיים אותה הלכה או לאו, ואין צורך להתדיינות בין הדיינים. תפקיד בית הדין הוא עשיית סדר המצוה כראוי.
באר המאירי (סנהדרין יד ע"ב):
"החליצה בשלשה פירוש שלשה שידעו לקרות ולהקרות ומ"מ במסכת יבמות אמרו שמצותה לכתחלה בחמשה לפרסם את הדבר אלא שעקרה בשלשה ולפיכך כשמזדמנין בה חמשה אין צריך שיהו השנים יודעים להקרות אלא אפילו עמי הארץ".
וכך פסק הרמב"ם הל' יבום וחליצה (פ"ד ה"ב – ה"ה):
הלכה ב
"וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו ואחר כך תחלוץ שם בפניהם שנ' (דברים כ"ה ז') ועלתה יבמתו השערה וגו', לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקראו נקרה ונקראת היא והוא לפניהן וחלצו חליצתה כשרה".
הלכה ג
"ומלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שיהיו רגילין ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ואחר כך תאמר יבמי, כדי שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי".
הלכה ד
"ומאחר שתהיה רגילה לקרות אף על פי שלא קראת בנשימה אחת אין מקפידין על זה, אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע".
הלכה ה
"והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל, ומצותה בחמשה כדי לפרסם הדבר, ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ".
היינו יש בחליצה צד של דין, שאינה בלילה, אבל עיקר פעולתם היא ללמד את היבם והיבמה לקרות.
והוסיף הרמב"ם (הל' יבום וחליצה פ"ד הכ"ט): "גט חליצה שאנו כותבין אינו אלא מעשה בית דין כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה, ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין, לפיכך מי שראו זאת שנחלצה כותבין לה גט חליצה אף על פי שאינן מכירין שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה ואחר כך חלצה. וזה הוא נוסח גט חליצה שנהגו בו העם".
לגבי המיאונים כתב המאירי (סנה' יד ע"ב): "והמיאונין ר"ל קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה שאין קדושיה כלום אלא שחכמים תקנו שתהא צריכה מיאון והוא שתאמר בפני עדים איני רוצה בפלוני שקדשוני לו אמי ואחי ואומר עכשיו במשנה זו שמיאון זה צריך שיהיה בפני שלשה ומ"מ הלכה בפני שנים כמו שיתבאר במקומו".
וכ"פ הרמב"ם (הל' גירושין פי"א ה"ח):
"כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו, ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון".
וכך סיכם בתפארת ישראל (יכין, סנהדרין פ"א מ"ג):
"(יט) בשלשה. וקיי"ל דבחליצה צריך לכתחילה שיוסיפו עוד ב', לפרסומי מלתא [אה"ע קס"ט ג'], ומיאון סגי בפני ב', וי"א דצריכה לכתחילה ג' [אה"ע קנ"ה]".
נטע רבעי
באר המאירי (סנהדרין יד ע"ב):
"נטע רבעי ומעשר שני שבא לחללן על מעות כדי להביא המעות לירושלים ואין דמי אותו הנטע או המעשר ידועים ר"ל שאין להם שער ידוע לסמוך עליו כגון פירות שהרקיבו ויין שהקרים ומעות שהחלידו והוא צריך להחליפן כל אלו צריכין שישומו על פי שלשה ופירשוה בגמ' להחמיר ולהקל להחמיר שדוקא בשלשה תגרים ובקיאים בשומת סחורה וזהו שאמרו בשלשה לקוחות ולהקל שאפילו היה אחד מהם גוי או בעל המעשר או אפי' היו שלשתם מטילין הדינרין לכיס אחד שהיה לנו לדונם כאיש אחד בפירוש אמרו אפי' איש ושתי נשיו אבל אם היו דמיו ידועין דיו באחד שקצבת השער ידועה היא ואפילו בבעלים ואינו דומה להקדש שההקדש מתוך שאם יזלזל בפדיונו נמצא מרויח יש לחוש בכך אבל נטע רבעי ומעשר שני הרי הכל של בעלים אלא שצריך להעלות המעות לירושלים ומאחר שהכל שלו אין כאן חשש זלזול ובתוספות פירשו שלשה לקוחות שלשה בני אדם שכלם רוצים ליקח ואינו נכון".
וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ד ה"כ):
"אין פודין מע"ש אכסרה אלא מדקדק במדתו או במשקלו ונותן דמיו, אם היו דמיו ידועים יפדה על פי אחד, ואם דבר שאין דמיו ידועים כגון יין שהתחיל להחמיץ ופירות שהרקיבו או מעות שהחלידו יפדה ע"פ ג' תגרים ואפילו היה אחד מהן עכו"ם או בעל המעשר אפילו איש ושתי נשיו פודין על פיהם, וכופין את הבעלים לפתוח ראשון וזה חומר במעשר מן ההקדש".
עולה שאין כאן כלל בית דין אלא שלשה הבקיאים בשומת הסחורה.
הקדשות וערכין
פסק הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח ה"ב):
"אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין, וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה, וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה, וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או כמה דמי ידו או רגלו ששמין בעשרה ואחד מהן כהן".
בפדיון הקדשות וערכין אין צורך בבית דין אלא בשלשה היודעים לשום.
קבלת גרים ע"י בית דין
נאמר ביבמות (מו ע"ב): "אמר רבה: עובדא הוה בי רבי חייא בר רבי, ורב יוסף מתני: רבי אושעיא בר רבי, ורב ספרא מתני: ר' אושעיא בר' חייא, דאתא לקמיה גר שמל ולא טבל, א"ל: שהי כאן עד למחר ונטבלינך. ש"מ תלת: ש"מ גר צריך שלשה, וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול, וש"מ אין מטבילין גר בלילה. ונימא: ש"מ נמי בעינן מומחין! דלמא דאיקלעו. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך ג', משפט כתיב ביה".
פרש רש"י (יבמות מו ע"ב):
"עובדא הוה בי ר' חייא בר רבי ורב יוסף מתני בר' אושעיא ב"ר – כלומר ר' אושעיא נמי הוה בהדי ר' חייא".
"ורב ספרא מתני – דאף רבי אושעיא בר' חייא הוה בהדייהו".
"שהי האידנא – לילה היה".
"ש"מ – מדרב ספרא דאמר תלתא הוו גר צריך שלשה".
"דבעינן מומחין – כי הנך תלתא גברי רבנן רברבי".
"דלמא דאיקלעו – הכי הוה מעשה דאיתרמו רבנן כי הני אבל ג' ודאי שמעינן מדקפליג רב ספרא ומוסיף עד דהוו תלתא".
"משפט כתיב ביה – משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר טו) ואין משפט פחות מג'".
לכאורה, קבלת גרים היא על ידי בית דין עפ"י כל דיני בית דין אמנם הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ו) פסק: "גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר".
ובאר המגיד משנה (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ו): "וכן מפורש שם שצריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה וכן אמרו אין מטבילים גר בלילה וכתב רבינו דהיינו לכתחילה אבל דיעבד ה"ז גר והרמב"ן ז"ל חלוק בזה ואמר שצריך להטבילו פעם אחרת ביום וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדעת רבינו דטבילה בדיעבד כגמר דין דמיא וכן עיקר".
וכן כתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ז): "גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות היא לו, מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה, טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר, בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים".
משמע שאף לגיור קטן צריך בית דין. אולם מכיון שהרמב"ם והרשב"א מתירים בדיעבד טבילת גר בשבת ובלילה משמע שאינם רואים זאת כמשפט אלא יותר פעולה יצוגית של עם ישראל לשם קבלת גרים.
התרת נדרים
פסק הרמב"ם (הל' שבועות פ"ו):
הלכה א
"מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות".
הלכה ב
"ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלהיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו".
והוסיף הרמב"ם (הל' שבועות פ"ו):
הלכה ה
"כיצד מתירין יבוא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה, ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת, והוא אומר לו הן, חוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון, אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין מיפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה".
ומוסיף הרמב"ם (הל' שבועות פ"ו ה"ו):
"הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד, שאין ההיתר הזה דין, לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום, ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת הרי זה מתיר בשבת הואיל והוא לצורך השבת".
עולה מדברי הרמב"ם שהיתר נדרים ושבועות אינם דין ולכן כשרים בקרובים ובלילה ומעומד. ועי' בספר כלבו (סי' פח) ובשו"ת רדב"ז (ח"א סי' לא).
התרת בכורות
נאמר בבכורות (פ"ה מ"ה): "נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא הכל נאמנים על מומי המעשר בכור שנסמת עינו שנקטעה ידו שנשברה רגלו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת רבי יוסי אומר אפילו יש שם עשרים ושלשה לא ישחט אלא על פי מומחה".
פרש הרמב"ם (בכורות פ"ה מ"ה): "אחר כך אמר כי המומין הללו הידועים שאין בהם ספק שהם מומין מראין אותן לשלשה הדיוטות וישחט על פיהם, במה דברים אמורים בשלא היה באותה העיר מומחה, אבל אם היה שם מומחה לא ישחט אלא על פיו. וכן הפרת נדרים אין שלשה הדיוטות מפירין אלא במקום שאין חכם".
עולה מדבריו שהתרת בכורות מלכתחילה ע"י יחיד מומחה אפילו במום ברור. ובדיעבד שאין מומחה צריכים להיות שלשה הדיוטות להתירו.
וכן פסק הרמב"ם (הל' בכורות פ"ג ה"ב) "אם אין שם מומחה והיה המום מן המומין הגלויין המובהקין, כגון שנסמית עינו, או נקטעה ידו, או נשברה רגלו, הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, וכן בכור שיצא לחוצה לארץ ונפל בו מום מובהק, הרי זה יותר על פי שלשה בני הכנסת".
וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' שט ס"ב).
נתינת גט
בש"ס לא פורט האם סידור גט מחייב בית דין.
בתרומת הדשן (סי' רמח) דן בהפסק טהרה לאחר שהתפללו ערבית ולפני שקיעה. וכתב בסיום דבריו:
"עוד רצה אחד מהגדולים שכתב להביא ראייה מהא דאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות מילה, לעניין הבן שנולד סמוך לחשיכה דלא אזלינן בתר תפילת ערבית בין להקל בין להחמיר, אלא הכל תולה בצה"כ, והתם נמי הטעם משום דלא בעינן אלא עיצומו של יום. אמנם אחד מהגדולים דלעיל שראיתי ממנו שפסל את הגט חלק יפה, דלענין מילה הספק נולד ובא מן השמים ואין בידי אדם לשנותו, ואין שייך לומר כאן הואיל ועשהו לילה שוב אין לעשותו יום דתרי קולי לא עבדינן דאין אנו עושין אותו יום אלא מן השמים נולד, משא"כ לגבי גט ואבילות והפסק בטהרה דכולו בידי אדם הן, ימתינו עד למחר ליתן הגט או תפסיק למחר או יקדימו קודם תפילת ערבית, והמגיד שמועות האבילות ג"כ בידו היה להקדים או לאחר עכ"ל. ונראה דאין להפסיק בטהרה אלא קודם תפילת ערבית". משמע לפי תרוה"ד שגט דינו כמשפט ולכן אם ניתן בלילה הוא פסול.
בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת אה"ע סי' קיד):
נשאל: "והנה תורף שאלתו, מעלתו סידר גט אחד ומחמת שהיה ההתעסקות בחנם לא מצא צירופיו להצטרף עמו וצירף עמו שני בני תורה ואחד מהם הוא חתנו דמעלתו ובא המערער לפסול הגט כדין שלשה שנמצא בהם קורבא שהדין בטל ודימה מעשה הגט לדין"...
מבאר הנו"ב: "ובאמת תמהתי מאד על התה"ד בסי' רמ"ח הובאו דבריו בב"י בסי' קל"ו לפסול גט הניתן בלילה מטעם דין".
ומאריך שמקור תרוה"ד הוא מהאור זרוע שכתב זאת מפורש שנתינת גט היא כמשפט ואסור לעשותו בלילה כחליצה ומפני שנתינת גט גורמת להוצאת ממון. והביא ראיה לכך שהמשנה סברה שבמיאון צריך שלשה וברש"י שתקנו כעין דאורייתא היינו גט2.
ומסיק הנו"ב: "ומעתה כל ראיות הנ"ל אינם סתירה לדברי הא"ז שהם מצד עצם הגט דברו ונ"מ לגט ארוסה (=שאין בו דיני ממונות ואינו צריך בי"ד) אבל בגט נשואה צריך תלתא משום ד"מ שבו ודעת הא"ז שאפי' דיעבד מעכב ורש"י שכתב בריש סנהדרין המיאונין בשלשה משום דכעין דאורייתא תקון ג"כ יש בו משום ד"מ שהרי נוטלת בלאות ואינו יורשה ואינו אוכל פירות ופטור מפרקונה אלא שאפי' קודם המיאון עיקר הזכיה שיש לבעל בה הוא מצד קידושי דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וזכה בכל הדברים שזוכה הבעל באשתו וממילא גם במיאון יש דין ממון ולכך היא בשלשה".
ועובר לדון מדין קבלת שכר – שהנוטל שכר לדון דיני בטלים (בכורות כט ע"א) ומדוע מותר ליטול שכר על סידור גט:
"ודע דגם מדברי הרמ"א בסי' קנ"ד סעיף ד' אין סתירה לדברי הא"ז. והנה במשנה בפ"ד דבכורות הנוטל שכר לדון דיניו בטלים והטעם לפי שמחויב לדון ואין ביד הדיין לומר אין אני נוטל שכר הפסק שזה מוטל עלי לדון בין איש ובין אחיו אבל אני נוטל שכר שמיעת הטעמים ודברי ריבות שביניהם שזה אין אני מחוייב שאפשר שישמע אחר ואני אדון, שהרי אי אפשר לו לדון כי אם על מה שישמעו אזניו כמבואר בש"ע חו"מ סי' י"ג סעיף ז' ועיין בסמ"ע סי' י"ח ס"ק י"ג וא"כ מחוייב הדיין לשמוע הטעמים מפיהם וממילא אי אפשר לו לקבל שכר אפי' בעד שמיעת הטענות אבל גט אף דצריך שלשה והוא דין היינו נתינת הגט מיד הבעל ליד האשה אבל סידור הגט והנהגותיו יכול להיות מפי מלמד יהיה מי שיהיה ובגמר הדבר כאשר הכל נגמר ורק חסר הנתינה מידו לידה אז צריך ב"ד וא"כ על סידור הדברים יכול לקבל שכר ואין שכר קבלתו על ראותו הנתינה אלא על התעסקו בסידורו וזהו שכתב רמ"א בסדר הגט סעיף ד' שסידור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא וא"כ על הברטנורא שפיר חולק רמ"א. ובהכי ניחא מה דקשיא טובא שהרי בסי' קכ"ג בסוף הסי' סתם רמ"א שאין לגרש בלילה ושאפי' בדיעבד י"א דהגט פסול והרי אין שום טעם בזה רק משום דהוי דין ע"ש בב"ש ס"ק ט', וקשה הרי רמ"א התיר ליקח שכר מטעם שאינו אלא לימוד ולא דין, והב"ש שם בסי' קכ"ג הרגיש בזה וכתב וכן משמע ומ"ש רמ"א וכו' דליתא לטעם זה ע"ש. ולדידי ניחא גבי שכר התיר רמ"א עבור סידור הגט אבל הנתינה מיד הבעל ליד האשה צריך ב"ד ולכן החמיר שלא ליתנו בלילה".
בשו"ת אמרי אש (אה"ע סי' סט) שאל את רבו החתם סופר האם נתינת גט צריכה להיות בפני בי"ד:
"הנודע ביהודה (תנינא אה"ע סי' קי"ד) נשאל בגט שניתן שלא לפני בית דין מה דינו, והשיב מדקאמר אור זרוע (שו"ת סי' תשמ"ה), הביאו הרא"ם בסימן (פ"ב) [פ"ד], דגט הניתן בלילה פסול דומיא דחליצה דפסולה בלילה (יבמות ק"ד ע"א) משום דאיכא כתובה למשקל (רש"י שם ד"ה לנגעים), והוא הדין גט, מכלל דדין הוא, וצריך בית דין. וכתב דכל מקום דמשמע דאין צריך בית דין בגט רק עדי מסירה, היינו בגט מצד עצמו, ונפקא מינה בארוסה דאין לה כתובה, אבל בנשואה צריך בית דין. וכתב דגם רש"י במתניתין ריש סנהדרין (ב' ע"א ד"ה מיאונין) שכתב כעין דאורייתא תקון, היינו כעין גט, יעיין שם בחלק אה"ע סי' קי"ד שהאריך".
ונו"נ בדברי הנו"ב.
רבו עונה לו בשו"ת חתם סופר (ח"ד אה"ע ב, סימן סה) שאף דעתו שנתינת גט מלכתחילה אינה צריכה בית דין ומוסיף:
"ע"כ נ"ל פשוט בלי ספק דסידור גט מבעל ליד אשה לא בעי ג' אך מה שאנו נוהגי' ליקח ב"ד אצל הגט היינו מפני שאנו נוהגי' עכשיו שבסוף סידור הגט אנו שואלי' לסופר ועדים זה הגט שכתבתם ושחתמתם ושמעתם ציווי הבעל וכו' כחוקר ודורש עדים ומקיימים חתימתם וזה צריך שלשה מן הדין ונ"ל שנשתרבב זה מפני שנוהגים עתה להטמין הגט אצל הרב ולפעמים צריכה האשה פטורי' להראות במקום אחר שנתגרשה וכ' ט"ז דפטורים הללו לא יאמנו עפ"י עדים מפי כתבם להתיר אשת איש לעלמא וגם לא עפ"י רב אפי' תופס ישיבה דמקיים שטרות ביחידי אבל הכא צריכים הני פטורים שיחתמו עליהם שלשה דיינים ע"ש ומשום כן צריכים עכ"פ ג' דיינים שישאלו העדים והסופר אם הכל נעשה כדת משה וישראל כדי שיוכלו לחתום הפטורים אבל אשה שאינה צריכה פטורים ואפי' צריכה נמי מ"מ בכל סידור הגט סגי ברב המסדר דממונה אגטין ולבסוף יושיב מחברי' אצלו לקבל עדות הנ"ל".
ונראה שדברי החת"ס עמדו למסקנה.