חבל נחלתו כז נג
סימן נג
חיובי ערל, בן נכר, טמא ובדרך רחוקה בפסח ראשון
א. ישנם סוגי אנשים בעם ישראל שאינם יכולים להשתתף ולאכול בקרבן פסח בירושלים חלקם בגלל שהתורה הרחיקה אותם וחלקם בגלל שפיזית אינם במקדש. לגבי טמא ובדרך רחוקה מצווים לעשות פסח שני.
מה דינם בחג הפסח הראשון – ט"ו-כ"א בניסן.
ב. נאמר בפסחים (כח ע"ב):
"אמר מר: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה – שנאמר לא תאכל עליו חמץ, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, – ורבי יהודה, שפיר קאמר ליה רבי שמעון! – ורבי יהודה אמר לך: ההוא לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא. – ורבי שמעון לקובעו חובה מנא ליה? – נפקא ליה מבערב תאכלו. – ורבי יהודה? – מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. סלקא דעתך אמינא: הואיל ובפסח לא יאכל – מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן. – ורבי שמעון: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא, דלא גרע מערל ובן נכר. דכתיב וכל ערל לא יאכל בו – בו הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור. – ורבי יהודה: כתיב בהאי, וכתיב בהאי".
פרש רש"י (פסחים כח ע"ב):
"לקובעו חובה – האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא, אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ – לקבוע אכילת מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ, ואפילו בזמן שאין פסח, דלא תימא: על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב, אי איכא פסח – מיחייב באכילת מצה, ואי לא – לא".
"בערב תאכלו מצות – קרא יתירה הוא, דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו".
"לטמא ושהיה בדרך רחוקה – שאף על פי שאינו עושה פסח – חייב באכילת מצה".
"לא ניכול – לא נתחייב".
"ערל – שמתו אחיו מחמת מילה".
"בן נכר – מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ולא לכל התורה".
"כתיב בהאי – ערל ובן נכר, וכתיב טמא ושהיה בדרך רחוקה דליכול מצות, ואף על גב דמצי יליף מיניה, הלכך איצטריך היקישא לקובעו חובה, ומקראי אחריני טובא כגון שבעת ימים מצות תאכלו וכגון מצות יאכל את שבעת הימים – לא נפקא ליה קביעות חובה, דהנהו לאו חובה נינהו, אלא: מצות יאכל ולא חמץ, ואם רצה ליזון שלא מחמץ ושלא ממצה – הרשות בידו, ותדע, דהא בכולהו כתיב את שבעת הימים וחובת מצה אינו אלא לילה הראשון, כדילפינן בפרק בתרא, אבל מההוא קרא נפקא לן חובת לילה הראשון, מדכתיב להיקישא גבי פסח, וכדכתיב תאכל עליו מצות כי פסח לילה הראשון, אף היקישא שלא בזמן פסח – ללילה ראשונה, ואהני היקישא לקובעו חובה בזמן הזה, ואהני עליו למימרא דקביעת חובה דהיקישא לאו לכל שבעה, אלא ללילה הראשון".
עולה כי כל הארבעה הללו חייבים בהשבתת חמץ כל הפסח וחייבים באכילת מצה ומרור אע"פ שאינם באכילת פסח.
ג. הראשונים בארו מה החידוש בבן נכר – הרי הוא מצווה ככל ישראל, וכי בגלל שנתנכרו מעשיו ישנה הו"א שיהא פטור ממצוות אלו. עוד העירו לגבי מרור שאם אינו נאכל עם קרבן פסח חיובו מדרבנן.
העיר תוספות (פסחים כח ע"ב): "כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו – בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. – תימה גבי בן נכר שהוא מומר אמאי איצטריך קרא פשיטא שחייב לאכול מצה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה, ואי קמשמע לן דמצי אכיל מצה אף על גב דאסור בפסח הא נמי פשיטא דאטו מצה קדושה אית בה וי"ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהיה מומר ועשה תשובה דאף על גב דלא אכיל בפסח דאין נאכל אלא למנויו מכל מקום חייב לאכול מצה ומרור".
וכ"כ בתוספות רבינו פרץ (פסחים כח ע"ב):
"וא"ת א"כ היכי מיירי הא דקאמר בן נכר (בן נכר) [בו] אינו אוכל אבל הוא אוכל במצה ומרור, בשלמא גבי ערל ניחא דר"ל דחייב לאכול מצה ומרור, ומ"מ פסח לא מצי למיכל כדכת' כל ערל לא יאכל בו אבל גבי בן נכר מאי קאמר אי ר"ל שחייב פשיטא דאפי' בפסח נמי הוא חייב שהרי ישראל משומד (ד)חייב בכל המצות האמורות בתורה כמו אם היה נוהג מדת יהודי, ואם לימא שמותר לאכול מצה ומרור פשיטא וכי קדושה יש בהן הא אפילו גוי מצי למיכל מינייהו, ונר' לר"י דלעולם ר"ל חובה שחובה לאכול מצה ומרור, וכ"ת אפי' פסח נמי י"ל דמיירי קרא היכא דעשה תשובה בין עשייה לאכילה דהשתא לא מצי אכיל מפסח שהרי עדיין לא עשה תשובה כשנשחט הפסח, וסד"א כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ובפסח לא מצי למיכל, במצה ומרור נמי לא אכיל קמ"ל דמחוייב הוא לאכל מצה ומרור".
וכן באר המאירי (פסחים כח ע"ב): "אף בן נכר והוא המשומד לעבודה זרה נאמר עליו בכאן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. ויש לחקור בה אם בשלא עשה תשובה ומתורת רשות אפי' בגוי כן ואם בשעשה תשובה ובתורת חובה היאך אתה פוטרו מפסח? ופי' גדולי הדורות בשעשה תשובה ואעפ"כ נדחה מפסח ואף על פי שהערל כל שמל חייב בפסח זהו מפני שלא נדחה אלא מצד ערלתו וכיון שמל הרי הוא כישראל גמור, אבל בן נכר שנתנכרו מעשיו אף על פי שעשה תשובה מאוס הוא אצל הקדשים, והרי הוא ככהנים ששמשו בבית חוניו שאסורין לעבוד לעולם. ואני תמה ומה בין זה לגוי שנתגייר אלא שאני מפרשה במשומד שעשה תשובה לשעתו ר"ל בערב הפסח ואמר שאע"פ שלכל המצות שמצה ומרור בכללם הרי הוא כישראל גמור לענין פסח מיהא הרי הוא כגוי שנתגייר בארבעה עשר ומל וטבל שאין שוחטין עליו מפני שהוא כפורש מן הקבר וצריך שבעה וכמו שאמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד ת"ל כחקת הפסח וכו' וי"מ אותה בשלא עשה תשובה אלא שאינו רוצה להיות משומד לענין הפסח ורוצה לעשות פסח ולאכול מצה ומרור ואמר שמניחין אותו לאכול מצה ומרור ולא לאכול אז הפסח".
והוסיף המאירי (פסחים כח ע"ב) לגבי חובת מרור: "טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אף על פי שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אף על פי שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואף על פי שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ"מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים ק"כ א' מרור בזמן הזה דרבנן" (וכ"כ הר"ן בחידושיו).
ד. פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"א): "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר (שמות י"ב) בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו".
עולה מדברי הרמב"ם שחיוב המצה אינו תלוי בקרבן פסח, ואע"פ שמנוע מעשיית פסח חייב באכילת מצה. כמו כן זמן אכילת מצה בזמן המקדש כל הלילה (ולא כפסח עד חצות).
ה. כמו כן פוסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"א): "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".
היינו, ערל (ואף בן נכר), מי שהיה טמא ובדרך רחוקה חייבים בליל הסדר בסיפור יציאת מצרים, וכן חייבים ב'והגדת לבנך'.
ז. בפסחים (קכ ע"א) נאמר: "אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. – ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח – יש מרור, ובזמן דליכא פסח – ליכא מרור. מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים ! – מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצת. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן. – אלא הכתיב בערב תאכלו מצת! – ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. דסלקא דעתך אמינא: כיון דפסח לא אכלי – מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן. ורבא אמר לך: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא, דלא גרעי מערל ובן נכר. דתניא: כל ערל לא יאכל בו, – בו אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור. ואידך: כתיב בהאי, וכתיב בהאי, וצריכי".
פרש רשב"ם (פסחים קכ ע"א):
"מצה בזמן הזה דאורייתא. לילה הראשון חובה".
"ההיא מבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. ובזמן שביהמ"ק קיים".
"כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכא. דטמא ושהיה בדרך רחוקה לא יליף מערל ובן נכר דהא אית ליה תשלומין לפסח שני הלכך לא יאכל מצה בראשון עד שיעשה פסח שני ויקיים על מצות ומרורים יאכלוהו אבל ערל ובן נכר דין הוא שיאכלו מצה בראשון דהא לא אכלי בשני ואי כתב רחמנא בערב תאכלו מצות הוה מוקמי לה בערל ובן נכר משום דלית ליה תשלומין אבל טמא ודרך רחוקה דאית להו תשלומין לא ליחייבו בראשון הלכך כתב רחמנא טמא ושהיה בדרך רחוקה".
ח. על החיבור בין חיובי המצוות בפסח כתב בספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה נו):
"והמצוה הנ"ו היא שצונו לאכול כבש הפסח ליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושייאכל בבית אחד ושייאכל עם מצה ומרור והוא אמרו ית' (בא יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו".
"ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות ושתהיה אכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה, אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שנבאר (ע' קנח) וכן אכילת הפסח מצוה בפני עצמה אמת כמו שזכרנו אבל המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר, שבשר הפסח ייאכל לקיום המצוה יהיה עמו המרור או לא יהיה והמרור לא ייאכל אלא עם בשר הפסח לאמרו ית' על מרורים יאכלוהו. ואילו אכל מרור מבלי בשר לא עשה כלום ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת היא אכילת מרור. ולשון מכילתא צלי אש ומצות על מרורים מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קבוץ אלה. ושם אמרו מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח תלמוד לומר יאכלוהו, כלומר הבשר לבדו, יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יצאו ידי חובתן במצה ומרור הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור תלמוד לומר יאכלוהו. ושם אמרו יאכלוהו מכאן אמרו חכמים הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע. לפי שעיקר המצוה אכילת הבשר כמו שאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה והמרור מהנגרר אחר בשר הפסח וחיוביו כמו שיתבאר מלשונות אלו למי שיבינם. והראיה הברורה השרש שגזר בו התלמוד והוא אמרם (פסחים קטו א, קכ א) מרור בזמן הזה דרבנן. כי מן התורה אין חובה לאכלו בפני עצמו ואמנם ייאכל עם בשר הפסח. והיא ראיה ברורה שהוא מן הדברים הנגררים אחר המצוה, לא שאכילתו מצוה בפני עצמה".
וכן פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז הי"ב): "אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח".
היינו חיוב מרור מן התורה תלוי בקרבן הפסח, בזמן שפסח מן התורה אף מרור מן התורה, בימינו שאין בית מקדש ואין קרבן פסח – מרור מדרבנן. וכן בימיהם מי שלא היה יכול לאכול את הפסח היה חייב מדרבנן במצות מרור כפי שהבאנו לעיל.
ט. עולה לפי דברינו: שכל ארבעת הסוגים: ערל, בן נכר, טמא ובדרך רחוקה, שאינם עושים קרבן פסח חייבים בהשבתת חמץ וכל איסוריו, וחייבים במצה מן התורה ובמרור מדרבנן אף בזמן בית המקדש כיון שאין אוכלים קרבן פסח, וחייבים בסיפור יציאת מצרים.
נראה, שבימינו שאין לנו בית מקדש ואיננו מקריבים פסחים – דינינו נלמדים מאותם שאינם מביאים קרבן פסח ראשון. ואנו חייבים באותן מצוות מן התורה ומדרבנן. ומה שהיה לאותם שלא הקריבו בפסח ראשון בגדר דיעבד – שהרי הם יוצאי דופן מכלל ישראל שעשה פסח כהלכתו בירושלים. בימינו כולנו כאותם שנדחו לפסח שני וחייבים כמותם בהלכות הפסח.
י. נדון בחיובי ארבעת הסוגים שאינם מקריבים פסח בשאר החיובים ובשאר הימים.
בלילה הראשון אף באכילת קרבן חגיגה אין ערל וטמא יכולים להשתתף. ונראה שאינם נכנסים לירושלים לאכול בליל הסדר – כדי שלא יבואו לאכילת קודשים.
ערל וטמא פטורים מן הראיה, ומבאר הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"א): "וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא".
מי שהיה בדרך רחוקה חייב בראיית פנים בעזרה ובשאר קרבנות החג: ראייה, חגיגה, שלמי שמחה.
טמא וערל אינם יכולים לאכול במשך החג מקרבן חגיגה כאמור ברמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"ד): "כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכולן חייבין בשמחה, חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא, חרש שוטה וקטן מפני שאינן בני חיוב הרי הן פטורין מכל מצות האמורות בתורה, וערל וטמא מפני שאינן אוכלים בקדשים ואינן ראויין לביאה כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות".
ונראה שכיון שאסורים לאכול בקדשים ממילא כניסתם לירושלים יכולה לגרום שיאכלו בשר קרבן ולכן אולי מן הראוי שלא יכנסו לירושלים.
ובדברי הרמב"ם לעיל מתורצת שאלת בעל פתח הבית (ר"א מטקטין, הל' קרבן פסח פ"י הט"ו): "גם יש לספק אם פסח שני ג"כ ערל ובן נכר לא יאכל בו". ונראה פשוט שכיון שהוא בשר קרבן ודאי בערלותו אסור לאכלו. ואולי שאלתו אם הערל נימול, וכן בן נכר אם שב בתשובה (כדברי תוס' לעיל).