חבל נחלתו כז נב
סימן נב
רכב חונה שגרם נזק
שאלה
אדם החנה את רכבו. הנהג שכח להפעיל את בלם החניה. הרכב התדרדר ופגע בפח אשפה מפלסטיק. פח האשפה התדרדר מפגיעת הרכב ושבר שמשה של מכונית.
האם בעל הרכב חייב בתשלומי השמשה ובתשלומי פח האשפה (אשר שייך למועצה המקומית) ועפ"י אלו כללי אבות נזיקין יש לדון כאן.
תשובה
א. האדם החנה את רכבו ברשות. האדם לא הפקירו אלא שכח להפעיל את הבלם שבולם את הרכב בעת חניה. ועל כן אין זה בור ברשות הרבים. אלא זהו חפץ שלו שהתרשל בשמירתו.
נאמר בבבא קמא (כו ע"ב):
"הכיר בה (=באבן שבחיקו) ושכחה, ועמד ונפלה, לענין נזקין – חייב, לענין ד' דברים פטור, לענין גלות – חייב, דאמר קרא: בשגגה, מכלל דהוה ליה ידיעה, והא הויא ליה ידיעה, לענין שבת – פטור, לענין עבד – פלוגתא דרשב"ג ורבנן".
היינו האדם הזה ידע שיש לו אבן בחיקו ושכח – השכחה נחשבת כשגגה ואדם המזיק חייב אם שגג.
באר הרשב"א (בבא קמא כו ע"ב):
"הכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב. דאפילו לא הכיר בה חייב כ"ש שהכיר, ולענין ד' דברים פטור כדאמרן דבעינן מתכוין או שיהא פושע גמור כישן בראש הכותל ועשוי ליפול ברוח מצויה כדאיתא לקמן"...
"לענין גלות חייב. דאמר קרא בשגגה מכלל דהו"ל ידיעה מעיקרא היא. ואף על גב דלענין שבת קרי ליה שגגה גמורה, לענין גלות חשבינן ליה ידיעה כדאמרן דלענין שבת בעי' מלאכת מחשבת בשעת עשיית המלאכה. והא דאמרינן בשגגה מכלל דהו"ל ידיעה, לאו למימרא דכל שוגג לא יתחייב לעולם באסורין של תורה עד שיהא לו ידיעה מעיקרא, דאוכל חלב בשגגה וכן כל שאר האסורין אף על פי שלא היתה לו ידיעה מתחילה חייב, וכאן טעמא משום דכתיב ביה שגגות הרבה כמו שכתבתי, ולפיכך אין שגגה שנכתבה כאן כשאר שגגות שנאמרו בתורה, ומשום כך אמרו במכות (ז' ב') בשגגה פרט לאומר מותר, ואלו לגבי שבת (שבת ע"ב ב') ולגבי ע"ז (סנהדרין ס"ב א') אמרי' אומר מותר חייב כשאר שוגגין הגמורין".
למדנו מדבריו שאם ח"ו המכונית שנסעה מעצמה היתה הורגת אדם מישראל – היה נהגה ששכחה שאינה בלומה חייב גלות. וכן כאן שהזיק לפח האשפה חייב על נזקו.
וכן פסק הים של שלמה (בבא קמא פ"ב סי' לד): "הכיר בה שהיתה אבן בחיקו ושכחה. לעניין נזקים חייב. לעניין ד' דברים פטור. מאחר ששוגג הוא, לעניין שבת פטור, דהא לא חישב על מלאכה. לענין גלות חייב. דהא שוגג הוא".
ובמקרה שלפנינו אין זו שכחה רגילה אלא פשיעה, שכן ידוע וברור לכל בעל רכב שכאשר הוא חונה צריך לשלב את בלם החניה שלא יתדרדר. ולכן נראה פשוט שחייב על כך שלא שילב את בלם החניה.
ב. פרש הנצי"ב בהעמק דבר (דברים כו, יג):
"ולא שכחתי. לא עברתי על הדינים אפי' בשגגת שכחה, דאע"ג דקיימא לן שלהי פ"ב דב"ק דשכחה הוא אונס, אינו אלא עד שלא נתחייב בשמירתה, כגון שהניח אבן בחיקו עד שלא היה שם אדם, ואח"כ בא אדם אצלו, והוא שכח שהאבן בחיקו, ועמד ונפל האבן והזיק פטור מד' דברים, אבל אם הניח האבן אחר שהיה שם אדם ושכח אח"כ, באמת חייב בד' דברים".
ובארו בס' דף על הדף (בבא קמא כו ע"ב)
"הנצי"ב בספרו העמק דבר על הפסוק (פ' כי תבא כ"ו, י"ד) לא עברתי ממצותך ולא שכחתי, הביא דיון הפוסקים אם שכחה מקרי אונס או לא. וכתב דדבר זה תלוי – שאם עדיין לא חל על האדם חובת הזהירות ושכח, הרי זה מיקרי אונס, וכדמבואר כאן שאם הי' לו אבן בחיקו ושכח ועמד והזיק הרי הוא פטור מד' דברים".
"אבל אם כבר נעשה המצב שהי' מוטל עליו להזהר ושכח, כגון כאן אם היה כבר ראש של אדם סמוך לחיקו, שאז הי' צריך להזהר בעמדו שלא יפגע בו בהאבן, והוא שכח שיש לו אבן בחיקו, אז לא הוה שכחה אונס".
המשפט השני לא נראה לי כהסבר נכון בדברי הנצי"ב. אם מוטלת עליו חובת הזהירות אין זה אונס. ונ"מ למקרה דילן – אם שכח להפעיל בלם חניה אפילו לא היה אדם שם ולא כל דבר הראוי להינזק אין זה אונס אלא זו שגגה. ולכן חייב אם הזיק.
ג. לגבי שבירת השמשה במכונית אחרת בכך הוא ודאי רק גרמא.
כך כתב בס' עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ (הלכ' רוצח שוגג פ"א):
"אבן בחיקו שהכיר בה ושכחה גולה, שנאמר [במדבר ל"ה], בשגגה, שהיתה לו ידיעה. נשמט ברזל מקתו גולה, מהעץ שמבקע לא גולה, שאין זה כי אם כח כחו והוי כאונס. זרק אבן להפיל פירות ונפלו פירות והרגו תינוק פטור".
היינו לגבי חוטב עצים שמן העץ המתבקע עף שביב עץ והרג אדם אינו גולה – משום שהוא כוח כוחו. שהוא היכה בעץ ומהעץ עף חלק ממנו והרג. וכאן אין אף כוחו. שהרי כיון שתחילתו בשגגה ואינו מכוחו והפח נדחף ע"י המכונית ושבר שמשה הרי זה גרמא בנזקין ופטור.