חבל נחלתו כז נ
סימן נ
עשה עבירת תנועה ברכב של אחרים ובעליו עמו בתחילת הנסיעה
שאלה
אדם רצה להגיע לירושלים לתפילה בכותל. אשה בעלת רכב רצתה אף היא לעלות לירושלים לסידורים שונים. (השניים דרים באותו ישוב). האשה בקשה שהאיש ינהג ברכבה ויביא אותה לירושלים, ואח"כ ייסע לכותל ברכבה, ובשעה שקבעו יאסוף אותה ויחזירם לישוב בו הם גרים. וכך עשו.
לאחר כמה שבועות מאז הנסיעה הזאת, הגיע לבעלת הרכב קנס על נסיעת רכבה בנתיב תחבורה ציבורי מעיריית ירושלים.
הקנס היה (עפ"י המקום והשעה) על הנסיעה ברכב לכותל שהיתה בנתיב תחבורה צבורי, בזמן שהאשה בעלת הרכב לא היתה ברכב. מי צריך לשלם את הקנס?
תשובה
א. דבר הברור הוא שנסיעה בנתיב ציבורי היא פשיעה כאשר הנתיב משולט וברור.
ב. השאלה הקשה היא מה גדרו של הנהג בשעת הנסיעה לירושלים.
ניתן להגדיר זאת כסתם התנדבות והסכמה התנדבותית מתוך שהוא נוסע עם בעלת הרכב, ונהנה מן הנסיעה לירושלים.
אם כצד זה, לא נוצרו ביניהם שום חיובים הדדיים, והנהג הוא נהג בחינם והיא אינה חייבת לו מאומה והוא אינו חייב לה מאומה, ורק גמילויות חסד הדדיות ביניהם. ויש לכך נ"מ לגבי הקנס על עבירת התנועה, כפי שיבורר להלן.
ג. ניתן להגדיר את הנהג כמעין שכיר, שמתוך שנהנה מן הנסיעה ברכב הוא מהנה את בעל הרכב בהסעתה. היינו, אין בין שניהם שכר בממון, אלא כל צד נהנה מן הנהיגה של אותו אדם לירושלים – היא בכך שמסִיעים אותה, והוא בכך שהוא מגיע לירושלים ללא הוצאה מצדו.
אם כצד זה שהוא כשכיר לנהוג ברכב, בנסיעה הלוך וחזור, הוא כשומר שכר. שכיון שבעלת הרכב נוסעת איתו הוא כשָׂכוּר להסיעה הלוך וחזור, שכרו הוא ההגעה לירושלים, והיא נשכרת שאינה צריכה לנהוג הלוך וחזור.
נאמר במכילתא דרבי ישמעאל (משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה טז): "אם שכיר הוא בא בשכרו. שומע אני ישבע ויהא פטור, הרי אתה דן, הואיל ונושא שכר מהנה והשוכר מהנה, אם למדת על נושא שכר שנשבע על האונסין ומשלם הגניבה והאבידה, אף שוכר נשבע על האונסין וישלם הגנבה והאבדה; והרי שומר חנם יוכיח שהוא מהנה ופטור מלשלם, הוא יוכיח על שוכר אף על פי שהוא מהנה פטור מלשלם, אמרת הפרש, הואיל ונושא שכר נהנה ומהנה, והשכיר נהנה ומהנה אם למדת על נושא שכר שהוא נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה, אף השכיר נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה, ואל יוכיח שומר חנם שהוא מהנה אבל אינו נהנה, והשוכר נהנה ומהנה, לכך נאמר אם שכיר הוא בא בשכרו". וכן נאמר גם בילקוט שמעוני (תורה פרשת משפטים רמז שמו), והובאו צדדים אלו גם בב"מ (פא ע"א).
כלומר מי שנהנה ומהנה אחרים הרי הוא כשומר שכר שמקבל תשלום ומתחייב בשמירה – חייב כשומר שכר. ולכן מי שמסיע אחרים ברכב שלהם – הוא מהנה אותם ומאידך נהנה בעצמו – יהא דינו כשומר שכר.
ד. נ"מ בין הצדדים השונים היא מה קורה אם לנהג היתה תאונה שלא באשמתו, בדרך לירושלים, אם הוא כשכיר הוא חייב בתשלום כדין גניבה ואבידה (אלא שכאן ייפטר מדין 'בעליו עמו'), אבל אם זו גמילות חסדים הוא ייפטר (מצד הדין), והאחריות הממונית תיפול על כתפי בעל הרכב.
נ"מ נוספת שתהיה בין הצדדים האם קיים כאן דין 'בעליו עמו' – על שמירה בבעלים, כיון שבעלת הרכב נוסעת עמו, השכירות היא שכירות בבעלים, ואף על פשיעה הוא פטור (שולחן ערוך חו"מ סי' שמו ס"א).
ה. במקרה שלפנינו הוא הביא את האשה למקום חפצה בירושלים ואח"כ נסע ברכבה לכותל. כלומר פעולתו הראשונה נגמרה, והוא שאל את הרכב לנסיעתו לכותל. את פשיעתו שעליה הקנס מעיריית ירושלים עשה כשואל. האם אמנם הוא נחשב כשוכר ואח"כ כשואל, כיון שאת השאלה עשה מיד אחר השכירות.
הגמרא (ב"מ צח ע"ב) נשארה בספק אם דין בעליו עמו ממשיך אף לשאלה, ולכן מוציא מחבירו עליו הראיה והקנס מוטל על האשה כדין שואל בבעלים שפטור אף על פשיעה.
פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שמו סי"ד):
"אבל אם שכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים, או שאלה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים, או ששכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים, כל אלו ספק שמירה, בבעלים הוא".
ורמ"א הגיה: "וי"א דאם שכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים מקרי שמירה בבעלים (טור סי"ו בשם הרא"ש)". כלומר הרמ"א סובר שאין כאן ספק וזו שמירה בבעלים ופטור על הקנס ועל בעלת הרכב לשלם את הקנס.
ו. אולם, נראה לענ"ד שבמקרה זה אין כאן שכירות, ולא שמירה בבעלים.
מהכרת טיב יחסי אנוש בישוב, ומסיפור הדברים, שלא היה שום סיכום בין שני הצדדים, ולא היתה התנאה בין שניהם, אלא גמילות חסד הדדית. ועל כן אין כאן שכירות ולא שמירה בבעלים, וממילא אין כאן פשיעה בבעלים.
אלא, לאחר שנגמרה גמילות החסד בהסעת שניהם לירושלים, הוא שאל את הרכב מן האשה להגיע לכותל (ואפילו היה על כך סיכום מוקדם), ובדרך עשה עבירת תנועה, ולכן על הנהג לשלם את הקנס.
ז. במקרים אחרים יכול בעל הרכב להתנות שלא יהא דין 'בעליו עמו', ואף שהוא מתנה על דין מן התורה, כיון שהוא דין ממון, יכול להתנות על דין הכתוב בתורה בממון.
מסקנה
אם אמנם לא היתה שום התנאה בין שני הצדדים, אלא הכל היה מהתנדבות וגמילות חסדים הדדיים, הנהג חייב בתשלום הקנס.
הוספה
ניגש אלי אדם, ושאל: אשתו נסעה עם חברה ברכב של אשתו, ובקשה מן החברה לנהוג כי היא אינה אוהבת לנהוג. חברתה (הנהגת) עשתה עבירת תנועה וקיבלה קנס. מי מהן צריכה לשלמו. והשבתי שבעלת הרכב (אשתו) צריכה לשלם מדין בעליו עמו והנהגת בפועל היא כשכיר להסיע את בעלת הרכב ופטורה אף על פשיעה אשר גרמה להתחייב בקנס. ולפנים משורת הדין הן יכולות להשתתף בקנס.1.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)
אתם מתייחסים לקנס כתקלה לחפצא של הרכב שחל עליו דין שואל שבעליו עמו.
אך באמת הרכב לא נפגע כלל, הקנס לא חל על הרכב אלא על הגברא, הנהג שעבר עבירה. אלא שהכתובת אליה נשלח הרפורט (=דו"ח עבירת תנועה) היא עפ"י מספר הרכב וכתובת בעליו. לכן נראה לי שהנהג חייב לשלם את הקנס.
תשובת המחבר:
עי' בתשובתי לרה"ג אביגדר נבנצל שליט"א.