חבל נחלתו כז מה
סימן מה
שהתה עשר שנים לאחר הולדת בן אחד
שאלה
מי ששהתה עשר שנים אחר שילדה בן אחד ולא ילדה יותר. האם בעלה צריך לגרשה ולשאת אשה אחרת, או לשאת עליה אשה אחרת כדי לקיים פריה ורביה?
תשובה
א. באר בערוך השולחן (אה"ע סי' קנד):
סעיף כב
"שנו חכמים במשנה [יבמות ס"ד א] נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ואיתא שם בברייתא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המניין לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המניין עכ"ל".
סעיף כג
"ביאור הדברים דלקיום מצות פרו ורבו שיערו חכמים דאשה שלא ילדה עשר שנים שהיתה עם בעלה רחוק שתלד עוד ולכן החיוב מוטל עליו או לגרשה ולישא אחרת או לישא אחרת עליה [נמק"י] במקום שמותר לישא שתי נשים והברירה בידו, ואינה יכולה לומר למה לך לגרשיני קח לך אחרת מפני שיכול לומר לה שכל זמן שלא אגרשך לא יתנו לי אחרת [שם] שרוב נשים אינן מתרצות שיהיה להבעל שתי נשים מפני שהן צרות זל"ז, ולכן דקדק התנא לומר אינו רשאי לבטל כלומר יעשה לו אחת משתי אלה וכדי שלא לטעות דהכוונה רק שישא אחרת ולא לגרש אותה ביארה הברייתא בפירוש שהרשות בידו להוציא וליתן כתובה ודווקא שלא ילדה כלל אבל אם ילדה אף ילד אחד אף שמצות פרו ורבו הוא זכר ונקבה מ"מ לית לן בה [שם] ויש מי שאומר דכל שאין לו זכר ונקבה מחוייב לגרש ואינו כן [רשב"א ונמק"י]".
עולה מדבריו שנחלקו אם ילדה ילד אחד ושהתה עשר שנים ולא ילדה, האם מחוייב לגרשה.
ב. פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' קנד ס"י):
"נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא ירצה, כופין אותו עד שיוציא. ואם אמר: איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא, אין שומעין לו, אלא יוציא וישא אשה הראויה לילד".
ורמ"א הגיה:
"י"א דכ"ז דלא הוליד כלל, אבל אם הוליד זרע קיימא, אף על פי שלא קיים עדיין פריה ורביה, אין כופין להוציא (ריב"ש סימן ט"ו). ועיין לעיל סימן א' דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל. ונאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד, ואין כופין אותו לישא אשה (נ"י פרק הבא על יבמתו)".
כאמור, יסוד הדין שכופים אותו הוא כדי לקיים פריה ורביה, אם שהה עימה עשר שנים ולא ילדה. מה הדין אם ילדה ילד אחד ושהתה עשר שנים והעיכוב ממנה. האם כופים אותו להוציא? הרמ"א כתב בשם הריב"ש שאין כופים אותו להוציא. אולם בשו"ת הריב"ש (סי' טו) לא כתב כן, וז"ל: "ואף אם נאמר דכל שיש לו ממנה ולד של קיימא אין כופין להוציא. כי כן דעת קצת מפרשים ז"ל דדוקא קתני מתני' שהתה עשר שנים ולא ילדה הא אם ילדה ולד של קיימא אף על פי שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה מ"מ אין כופין להוציא היינו דוקא בשהתה עשר שנים שעדיין לא הוחזקה בעקרה ואפשר שתלד לו עוד שהרי כבר זכה ליבנות ממנה".
וכך הביא הבית יוסף (אה"ע סי' קנד, י): "כתב הריב"ש בתשובה סימן ט"ו דעת קצת מפרשים (רמב"ן ורשב"א יבמות ריש סד.) דדוקא קתני מתניתין שהתה עשר שנים ולא ילדה הא אם ילדה ולד של קיימא אף על פי שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה אין כופין להוציא מיהו היינו בזו שלא הוחזקה עקרה עדיין ואפשר שתלד לו עוד, שהרי כבר זכה ליבנות ממנה. אבל בזקנה שאין לה תקנה אף על פי שילדה לו כיון שאין לו בנים כשיעור הצריך לקיום המצוה כופין אותו להוציא אין צריך לומר לדעת מי שאומר (עיין רשב"א שם) דשהתה עשר שנים ולא ילדה ארישא (דמתני', סא:) קאי כלומר שלא ילדה ולד קיימא השיעור הצריך. עד כאן לשונו".
משמע דוקא שלא שהתה עשר שנים אבל אם שהתה ולא ילדה או שברור שאינה יכולה ללדת, כופים אותו להוציא כדי שיקיים מצות פריה ורביה.
ויש להעיר שלכו"ע אם ילדה כמה ילדים אבל כולם בנים או כולן בנות – לכו"ע אין חייב להוציאה או לשאת אשה נוספת כדי לקיים מצות פו"ר. ונראה החילוק מדוע באחד שלא ילדה אחריו כופים אבל אם ילדה עד שפסקה מלדת ולא זכה לקיים את המצוה אין כופים, מפני שזהו טבעו של עולם, וכיון שלא זכה לקיים את המצוה אך לא ביטלה בידים אינו מחוייב ואין כופים אותו להוציא את אשתו ולשאת אחרת. אולם אם העיכוב מאשתו ולא קיים, אחר עשר שנים כופים אותו להוציא ולשאת אשה אחרת כדי שיקיים.
ג. בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' קכו) נשאל: "במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם שהתה עשר שנים ולא ילדה יהיה פטור משבועתו וילדה בתוך הזמן ולד של קיימא ומת ושהתה אחר מיתת הולד עשר שנים ולא ילדה אם הוא פטור או לא". היינו בנוסף למצות פו"ר הוא נשבע שבועה שמקבילה לחיובי פו"ר, ומת הולד ושהתה עשר שנים מה הדין?
וזו תשובתו: "מדאיבעיא לך במת הולד משמע דפשיטא לך שאם הולד חי שלא נפטר משבועתו ולא היא דאפי' הולד חי יש אומרים שנפטר משבועתו כיון ששהתה עשר שנים ולא ילדה. דתנן פרק הבא על יבמתו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ואיכא מאן דמפרש דהאי ולא ילדה ארישא דמתני' קאי אמצות פריה ורביה והיינו זכר ונקבה וכל שלא ילדה זכר ונקבה לא ילדה קרינן בה ואינו רשאי ליבטל אלא כופין אותו לישא אשה בת בנים ומינה נמי שאם נשבע לה וילדה ולד א' אעפ"י שהוא חי לא ילדה קרינן בה כיון שלא קיים מצות פריה ורביה וזה נראה דעת הטור ומסקנת הרא"ש ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב שאם ילדה ולד א' והוא חי אין כופין אותו אבל היכא דילדה ומתו לכ"ע כופין אותו להוציא. והכי משמע מן הירושלמי ומונה לה משעה שמתו וטעמא דמסתבר הוא דלא מקריא וילדה כיון שילדה לבהלה ובנ"ד נמי אם נשבע לה שלא ישא אשה אחרת ואם לא ילדה שיוכל לישא כיון שילדה ומתו מונה לה משעה שמתו וכן הדין לאותם שקבלו עליהם חרם רבינו גרשום שאם ילדה ומתו ושהתה עשר שנים אחר מיתת האחרון לא החרים בזה רבינו גרשום ז"ל ומותר לישא אשה אחרת עליה".
וזו אמנם מסקנתו. שאם מתו הולדות או אפילו ילדה רק אחד ושהתה אחריו עשר שנים ולא ילדה צריך להוציאה (מפני חדר"ג) או לשאת אשה נוספת (למי שאינם נוהגים חדר"ג) כדי לקיים מצות פו"ר.
ד. כתב בדרך פקודיך (מצות עשה א חלק המעשה):
"ט) נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה מחוייב לישא אחרת כשאין לו בנים, (ועכשיו שיש חרם דרבנו גרשום שלא לישא ב' נשים מחוייב לגרשה ולישא אחרת), ומן הדין כופין על זה הב"ד אפילו בשוטים. ונראה לי דה"ה כשילדה לו רק אחד היינו בן או בת ואין לו הנחסר מנשים אחרות, כופין לגרש ג"כ כנ"ל בשהה עשר שנים אחר הלידה".
"י) ונ"ל כשאין לו בן ובת, הגם שילדה לו אשתו ונתעקרה אח"כ בבירור, מחוייב לגרשה או לישא אחרת אפילו קודם העשר שנים (כיון שהיא עקרה ודאי ולא תלד עוד) והב"ד כופין על זה כנ"ל. וכל אלו הדינים כיון שהגיע לכלל זה שהיה מן הדין על הב"ד לכפותו בהכאה הנה הוא מיפסל לעדות מדבריהם עד ישוב אל י"י וירחמהו כנ"ל בהקדמה [הקדמה ו' אות ד'] עיין שם".
עולה מדברי דרך פקודיך שמלכתחילה כופים את מי שאשתו ילדה לו ואח"כ שהתה עשר שנים ולא ילדה להוציאה ולקיים מצוה פו"ר עם אחרת. אע"פ שמי שהוליד שני בנים או שתי בנות ואף יותר ג"כ לא קיים פו"ר, ואין כופים אותו להוציא את אשתו. כמו"כ כל זמן שהוא לא הוציא את אשתו הוא פסול לעדות!
ה. בחי' כבוד יום טוב1 (הלכות אישות פט"ו ה"ז) דן: "שאלה ראובן נשא אשה זה עשרים שנה וילדה שתי בנות ועתה יש י"ח שנים שלא ילדה כלל ועתה רוצה ראובן לישא אשה אחרת עליה מפני התנאי הכתוב בכתובה שאם שהתה עשר שנים ולא ילדה שיכול לישא אשה אחרת עליה ופטור משבועתו יען לא ילדה זכר ונקבה לא קיים מצות פריה ורביה ואת"ל דאריא דשבועתא אכתי רביע עליה כבר נשאל על זה בפני ג' והתירוהו יורנו המורה אם יוכל לישא אשה אחרת".
ומסיק עפ"י הרדב"ז שיכול לישא אשה נוספת כדי לקיים מצות פו"ר.
ו. אולם בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סיק סה אות ח) הסיק:
"ובודאי גם במחה והיא עברה על רצונו ושתתה עיקרין כל שיש לו ממנה אפי' רק ולד אחד זכר או נקיבה, אין עליו חובה לגרשה, עיי' שו"ע (אה"ע סי' קנ"ד סעי' י'), שאם נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה וכ' עלה בהגה שם, י"א דכ"ז דלא הוליד כלל אבל אם הוליד זרע קיימא אעפ"י שלא קיים עדיין פו"ר אין כופין להוציא וכו' ע"ש. ואם כי מבואר בב"ש (שם סקכ"ד) דדוקא כשהיא ראוי' עוד להוליד הוא דאין כופין אבל כשהיא זקינה כופין להוציא ע"ש. וא"כ ה"ה בשתתה עיקרין ששוב אי אפשר לה להוליד כופין אותו להוציא, עיי' פ"ת (שם סקכ"ו) משו"ת מעיל צדקה שחולק על הב"ש וס"ל דכל שיש לו רק בן או בת לא זו בלבד שאין כופין אותו להוציא אפי' בזקנה, אלא שגם אין עליו חובה להוציאה ושכן נהגו מעולם אנשי השם הגדולים, שלא גרשו נשותיהם הזקנות אף של"ה להם רק בן אחד או בת אחת לבד ע"ש (ד"ה ואם תאמר וסוד"ה והנה באמת). – ובאמת שכן מורה לענ"ד דקדוק לשון המשנה (יבמות ס"ד א) דקתני, נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל, הרי דמתני' בדידי' קיימא שהוא אינו רשאי לקיימה וכן הוא גם בפרש"י (ד"ה אינו רשאי) אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה ע"כ. ואפי"ה דוקא לא ילדה אבל ילדה אפי' רק בן או בת רשאי לבטל כדדייקי הראשונים ממתני' והיא דעת הי"א שהזכיר בהגהת שו"ע הנ"ל, ומוכח להדיא דלא זו בלבד דבכה"ג אין כופין לגרש אלא שגם הוא בעצמו רשאי לבטל כי אין עליו חובה לגרש וכמש"כ".
נראה שלמעשה נוהגים כשו"ת בצל החכמה ובעקר משום שלא נהגו כלל להוציא אשה ששהתה עשר שנים כדברי הרמ"א (שולחן ערוך אה"ע סי' א ס"ג): "ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אף על פי שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים. (ריב"ש סימן ט"ו), ובלבד שלא תהא אסורה עליו". אולם מעיקר הדין נראה שאם ילדה רק ילד אחד ושהתה עשר שנים ולא ילדה צריך להוציאה בגט כדי שיוכל לשאת אחרת ולקיים מצות פריה ורביה.