חבל נחלתו כז מג
סימן מג
עדשת עין מן החי
שאלה
האם עדשת עין שניטלה מן החולה (מישראל) בניתוח קטארקט מטמאת כהנים? וממילא האם כהן יכול להיות מנתח עיניים? האם צריך לקוברה?
תשובה
א. עדשת עין אין בה עצם1 ולכן צריך לדון בה מדין בשר מן החי.
נאמר בעדויות (פ"ו מ"ג):
"כזית בשר הפורש מאבר מן החי רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים"...
פרש הרמב"ם (עדויות פ"ו מ"ג):
"כל הדברים האלו ברורים, אלא שצריך לדעת את הכללים המקובלים אשר על פיהן נעשה זה המשא ומתן והראיות (באריכות המשנה שהבאנו רק את פתיחתה), והוא, שהכללים המוסכמים לדברי הכל שדין אבר מן החי לטומאה כדין המת שנ' בחלל חרב או במת ובא בקבלה שהכוונה כאן באמרו חלל חרב מה שהבדילו החרב מן האברים שהוא כמו המת עצמו, לפי שאין חלוק בין חלל החרב או החנוק והסקול וזולתם הכל נקרא מת... והכלל הרביעי שאבר מן החי או מן המת אם הוסר ממנו העצם אינו מטמא משום אבר, וזה לפי שנ' בעצם אדם רוצה לומר עצם שהוא כאדם מה אדם בשר וגידים ועצמות אף כאן בשר וגידים ועצמות. ואם היה בלי עצם הרי הוא כבשר מן המת אם היה מן המת, או מן החי אם היה מן החי, וזהו ענין אמרו כאן חסר העצם טהור כלומר טהור משום אבר. והכלל החמישי שפחות מכזית מן המת טהור ואין בו טומאה כלל, והעצם ואפילו כשעורה מטמא במגע ובמשא כמו שביארנו... והלכה כר' יהושע".
עולה מדברי המשנה והרמב"ם שבשר מן החי שניטל מאבר חי שנחתך מבעליו, מטמא בכזית לפי ר' אליעזר, ולפי רבי יהושע ורבי נחוניא אינו מטמא. והלכה כר' יהושע.
וכך באר ר' עובדיה מברטנורא (עדויות פ"ו מ"ג):
"כזית בשר הפורש מאבר מן החי – אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם, במגע ובמשא ובאוהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר י"ט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת. והבשר הפורש מן החי אינו מטמא עד שיהיה אבר שלם. וכשפירש כזית בשר מאבר מן החי, ר' אליעזר מטמא כדמפרש טעמא ואזיל".
עולה מדברי הרע"ב שבשר שהופרש מן החי אינו מטמא. אם הופרש אבר מן החי, וממנו נחתך הבשר לר"א מטמא בכזית ולר"י אינו מטמא.
על כן, אף אם נגדיר את עדשת העין כבשר, כיון שהיא מופרשת מן החי לא כאבר אלא כעדשה קטנה היא טהורה, ואף ר' אליעזר יטהר, אף אם ניטלה מאבר שלם משום שיש בה פחות מכזית.
אמנם לגבי מנתח שמסיר אברים שלמים שם ראוי שלא יהיה כהן, שכן הוא מסיר אבר מן החי.
ב. פסק הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ב ה"ג):
"אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם מטמא במגע ובמשא ובאהל אפילו אבר קטן של בן יומו שהאיברים אין להם שיעור שנאמר כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב והדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן או חלל שאר דברים מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב, בד"א כשהיה האבר שלם כברייתו בשר וגידים ועצמות שנאמר או בעצם אדם עצם שהוא כאדם מה אדם בשר וגידים ועצמות אף אבר מן החי עד שיהיה כברייתו בשר וגידים ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהן, אף על פי שהן אבר בפני עצמן הואיל ואין בהן עצם הרי הן כשאר הבשר, חסר מן העצם של אבר כל שהוא הרי האבר כולו טהור, חסר מבשרו אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי ויתרפא וישלם, הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל, ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי טהור".
עולה מדברי הרמב"ם, שרק בשר בתוך אבר מן החי שנחתך מן האדם יש בו אפשרות לטמא בכלל. אבל אם נחתך בשר מאדם חי (כגון: לצורך ניתוח פלסטי) הוא כלל לא מטמא מפני שהוא הופרש מן החי ולא מאבר מן החי.
ויש להעיר שהראב"ד בפירושו על עדויות סובר שמחלוקת ר"א ור"י היא בטומאת מת באהל, אבל לשניהם בשר מן החי מטמא במגע ובמשא. אבל בספר הי"ד לא השיג על הרמב"ם. אמנם אף לפי הראב"ד המדובר במשנה בבשר שהופרש מאבר שהופרש, ולא בבשר שהופרש בלבד, שהוא אף לראב"ד אינו מטמא. ועוד שהעדשה שהופרשה קטנה מכזית.
ולכן נראה שהעדשה אינה מטמאת בטומאת מת (שלא כאבר שהופרש מן החי).
ג. נראה שעדשת העין המוחלפת בניתוח קטארקט (בעדשה פלסטית) אינה בשר אלא עור.
נאמר בחולין (קכב ע"א) במשנה: "אלו שעורותיהן כבשרן: עור האדם"...
פרש מלאכת שלמה (חולין פ"ט מ"ב): "ובגמ' אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור דלאו בשר הוא ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין"2.
ובאר בתפארת ישראל (חולין פ"ט מ"ב אות לה): "חוץ מעור האדם. דבמעובד טמא מדרבנן, כדי שלא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין לפרוס על המטה לנוי וכדי לזוכרן כל שעה, והרי מת אסור בהנאה, ולפיכך לפי חיבתן טומאתן [כידים פ"ד מ"ו, כך נ"ל א), ועיין תוס']". ועולה לפי דברי תפא"י שרק עור אדם מעובד מטמא מדרבנן.
אמנם המאירי (חולין קכב ע"א) כתב: "אמר המאירי אלו שעורותיהן כבשרן ויש לעור אף בפני עצמו טומאת הבשר: עור האדם לטומאת מת והשאר לטומאת (נבלת) [נבלה]".
וכן משמע בתוספות אנשי שם (אהלות פ"ב מ"א).
הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ג הי"א) פסק: "עור האדם כבשרו ואם עבדו כל צרכו או הילך בו כדי עבודה הרי זה טהור מן התורה, אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבוד עורות האדם וישתמשו בהן".
נראה לענ"ד שעורו כבשרו גזרו דוקא במת אבל אין עורו כבשרו של חי. ולא מצינו שגזרו על עור אדם שהופרד מן החי, טומאה.
אף מי שיאמר שאף עור מן החי מטמא כבשר מן החי – נראה שלא יהא חמור יותר מבשר מן החי, וכאמור בשר מן החי להלכה אינו מטמא, ורק לר"א הבשר מטמא אם נחתך מאבר מן החי שהופרש מן האדם, וכאן לא הופרש אבר אלא חתיכת עור קטנה מן החי, ועוד שהיא קטנה מכזית.
ולכן נראה שכהן יכול להיות מנתח עיניים ולהחליף את עדשת העין לחולה והיא לא מטמאת כלל. כמו כן עבודת הרופאים היא בכפפות ובכלים שונים כגון סכינים ופינצטות, ולכן הם אינם נוגעים בעדשה בידם.
ראיה ברורה לכך ממצות מילה.
גודל הערלה שמוסרת מן התינוק במילה הוא גדול מעדשת העין, ולא שמענו מעולם שאסור לכהן להיות מוהל, ולכן פשוט שאין בעדשת העין טומאה. (ומה מניחים את הערלה באדמה מיד אחר החיתוך אינו קשור לקבורה עי' ספר החילוקים בין בני מזרח ומערב סימן יז ושו"ע יו"ד סי' רסה ס"י).
לעומת זאת כיון שאבר מן החי מטמא באהל (רמב"ם הל' טומאת מת פ"ב ה"ג) כהן אינו יכול להיות מנתח שמסיר אברים מחולים. והיום, שכל הניתוחים מתבצעים בחדרים סגורים אפילו הוא משתמש בכפפות – אפילו מאצבע שהוא קוטע – הוא נטמא. וק"ו באברים אחרים שיש בהם בשר גידין (=שרירים) ועצמות.
ד. לגבי דין קבורה בעדשת העין שהוצאה מן החי3.
דעת הנו"ב (מהדו"ת סי' רט) שאין חיוב קבורה על אבר שפרש מן החי, וקוברים אותו רק כדי להציל כהנים מטומאה. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קא) שאין חיוב קבורה באבר הפורש מן החי. וכתב כן במפורש גם לגבי בשר שפרש מן החי.
הרמב"ם (הל' אבל פ"ב הי"ד) פסק: "אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו אינו מטמא להן אף על פי שהשדרה קיימת".
ותמהו האחרונים, אם אין חיוב קבורה באברים שפרשו מחיים, מדוע שתהיה אף הו"א שכהן ייטמא לאבר מן החי של אביו.
ביד המלך4 (לנדא, הל' אבל פ"ב הי"ד) תמה כן, והסיק שיש בהם מצות קבורה. וז"ל: "אבל אבר הפורש מאדם חי דאינו בכלל קרא זה מנא לן דצריך קבורה, ואם אינו צריך קבורה על מה ולמה יטמא הכהן בקבורתו. והנראה לי להסמיך דין קבורה לאבר הפורש מאדם חי ממדרש בראשית רבה [פרשה ס] ביפתח דנענש על אשר לא רצה ללכת אל פנחס להתיר לו נדרו שמת בנשילת אברים, ובכל מקום שהיה הולך אבר נישול ממנו, והיו קוברין אותו, הדא הוא דכתיב [שופטים יב, ז] וימת יפתח ויקבר בערי גלעד, בעיר גלעד אין כתיב כאן אלא בערי גלעד. הרי לך דקבורה אשר נאמר ביפתח אחר מותו קאי גם על האברים אשר נקברו בחייו, וממילא חיוב הקבורה של האבר הפורש מחיים הוא כמו חיוב קבורת כל גופו לאחר מותו".
בשבות יעקב שהובא לעיל דחה ראיה זו, שאין זה מצד חיוב קבורה אלא רק מחשש טומאת כהנים.
בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רלא) הקשה על הנו"ב: "למה צריך קרא לר' יהודה בנזיר דף מ"ג שלא יטמא לאמה"ח של אביו הא כיון שא"צ קבורה אין שום צורך להטמא לו ובלא צורך הא אף למת שלם אסור ליטמא לכהן כמפורש בתוס' פסחים דף ט' בסוף ד"ה בשפחתו, ובירושלמי ר"פ כ"ג בנזיר איתא שר' יהודה סובר שמיטמא לאמה"ח של אביו, א"כ מוכרחין לומר לר' יהודה שצריך קבורה".
ולכן הסיק: "וכיון שמדין קבורה חייב לקבור אמה"ח, יש לחייב לקבור גם בשר מן החי. ולכן הוריתי שצריך לקבור וכפשטות הגמ' כתובות דף כ'5 ויהיה זה מדינא".
וראייתו אינה מוכרחת לענ"ד. הכיוון לענ"ד הוא הפוך: התורה באה להוציא מק"ו שאם אבר שפרש מן החי מטמא כמו אבר מן המת, יהיה גם חיוב לקוברו ולכהן להיטמא לו אם הוא פרש מאחד משבעת הקרובים, ועל כן צריך פסוק מפורש לעקור את הק"ו ולחלק בין אבר לבין מת שלם.
ועוד ניתן להקשות על מסקנת האג"מ, הלא אבר מן החי טמא ומטמא אבל בשר מן החי אינו מטמא אפילו הופרש מאבר מן החי, ולכן אין ראיה ממוכי שחין שנפלו להם אברים לקבורת בשר מן החי.
וכן בנידון דידן, אף אם נאמר שהיא בשר מן החי אינה מטמאת, ועוד שהעדשה קטנה מכזית, ועוד שהיא עור ולא בשר, ולכן נראה שאינה צריכה קבורה.
מסקנה
עדשת העין שהוצאה בגלל עכירותה (קטארקט) אינה מטמאת וכהן יכול להיות מנתח עיניים, ואין צריכים לקוברה.