חבל נחלתו כז מב
סימן מב
חובת השתתפות בהוצאת המת לקבורה ובהספד
שאלה
מה הם גדרי החובה להשתתפות בהלוויה ובהספד של תלמיד חכם גדול?
חובת ההשתתפות בהלויית המת
נברר מי צריך להגיע ללווית המת של תלמיד חכם גדול.
באר ערוך השולחן (יו"ד סי' שסא ס"א):
"הלווית המת היא מצוה גדולה והיא מהמצות שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב כדתנן בריש פיאה וכל הרואה את המת שפוגע בו ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש [ברכות י"ח] ולפחות ילויהו ד' אמות ואם הלווהו מה שכרו עליו הכתוב אומר מלוה ד' חונן דל [שם] ובירושלמי שלהי בכורים [פ"ג הל' ג'] אמר ר' יוסי אלין דקיימי מקמי מיתא לא קיימי אלא מקמי אלין דגמלין ליה חסד. וכתב הטור בשם הרי"ץ גאות דמזה למדנו דאפילו אותם שאינם חייבים ללוות המת כפי מה שיתבאר מ"מ חייבים לעמוד מפני המת וגם מפני המלוים כיון שעוסקים במצוה וארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת חייבין ללוותו כמו בשעת הוצאת המת [עי' ט"ז סק"ב שתפס דרק מפני המלוים צריך לעמוד ולענ"ד נראה דכוונת הירושלמי דגם מפני המלוים יש לעמוד והא דאמר לא קיימי אלא וכו' ה"פ לא קיימי מפני המת בלבד אלא וכו' ה"פ לא קיימי מפני המת בלבד אלא גם מפני המלוים]".
וכך הוסיף בסעיף ב:
"דין לוויה אינה שוה בכל אדם דאם המת הוא אדם גדול שקרא ושנה ולימד לאחרים אין לו שיעור אפילו יש כמה אלפים מלוים חייב כל אחד ללוותו ומבטלין ת"ת בשבילו כדי ללוותו ומי שקרא ושנה ולא לימד עדיין לתלמידים אם יש ששים רבוא א"צ להתבטל בשבילו מת"ת וממילא דלפי הדין מבטלין תמיד ת"ת בשבילו דששים רבוא אינו מצוי כמובן"...
מקורו של ערוה"ש מכתובות (יז ע"א):
"אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה; במה דברים אמורים – כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו – אין מבטלין. וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, ואמרי לה: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא. רב ששת, ואיתימא רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני, [ע"ב] אבל למאן דמתני – לית ליה שיעורא".
הבריתא משוה בין הוצאת המת להכנסת כלה. ונלמד מכאן שהחוב לבטל ת"ת הוא דוקא על אנשי המקום, שהם צריכים לבוא על אף שהם מבטלים תורה. אבל לא על אנשים ממקום אחר. וכן לפי הגמרא חובת ההשתתפות היא רק להוצאת המת לקבורה ולא להספדים.
וכן עולה מדברי הרמב"ם (הל' אבל פי"ד):
הלכה ט
"מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה, במה דברים אמורים בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, וכל שאין מתעסקין בתורה חייבין להתעסק עמו".
הלכה י
"מת אחד בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו, ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו מותרין".
הלכה יא
"תלמיד חכם שמת, אפילו היו עמו עד ששים רבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו, היו ששים רבוא אין מבטלין, ואם היה מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו".
כל דבריו של הרמב"ם מוסבים רק על בני העיר הם המחוייבים לקבור ולבטל תורה בתנאים מסוימים וכו'.
כן באר הריטב"א (מו"ק כז ע"ב):
"מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה. ואסיקנא דמשמתינן על הא מילתא, והיכא דאיכא חברותא כולהו שרו בר מחבורה שהמשמרה שלו, וכל הדברים הללו בשאר מלאכות אבל תלמוד תורה אין מבטלין אלא להוצאתו בלבד אלא א"כ הוא מת מצוה שאין לו מי שיטפל בו".
וכן עולה מדברי רבינו יהונתן מלוניל (רבינו יהונתן מלוניל, על רי"ף מו"ק יז ע"א):
"אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה אם היה יכול לקברו בו ביום כלומר לתקן תכריכיו ולא עשה עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו, כדי לקנות לו תכריכין חשובין יותר או שאין קרוביו ורעיו בעיר וממתין אותו עד שיבואו למחר אינו עובר".
משמע שאין חובה על אחרים לבוא אפילו אין לו ששים ריבוא, ורק קרוביו ורעיו מגיעים לגמול לו חסד של אמת.
כך צריך גם לבאר את השולחן ערוך (יו"ד סי' שסא ס"א), שלא כתב זאת במפורש.
הלבוש (יו"ד סי' שסא ס"א) כתב זאת מפורשות: "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. למאן דמתני לאחרים אין לו שיעור אפילו יש עמו כמה אלפים כולם מתבטלין בשבילו. ולמאן דקרי ותני, פירוש שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים, אם יש ששים רבוא בעיר בלא הוא אין צריך להתבטל, ואם אין שם ששים רבוא יתבטל, דששים רבוא צריך שיהא נטילתה כנתינתה". עפ"י דבריו אין חובת הגעה ממקום אחר.
וכן עולה מדברי הש"ך (יו"ד סי' שסא ס"ק ה): "כתב האגודה מה שרגילין לבטל תלמוד תורה כל זמן שיש מת בעיר הטעם פן יהיה צרכי המת נדחה כי כולם ילכו ללמוד".
וכך כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך לו, לוית המת): "מצות הלוית המת אינה אלא על בני העיר, ואף לסוברים שחייבים בידיעה בלא ראיה (יבורר להלן), אין חיוב לבוא מעיר אחרת ללוית המת (עפ"י מו"ק כז ע"ב)".
יתר על כן כתבו עוד מקודם באנציקלופדיה תלמודית (שם) לגבי הנמצא באותה העיר: "היודע שמוציאים מת לקבורה, ואינו רואהו, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים, שחייב הוא ללוותו (יפה מראה בכורים פ"ג אות ב; ב"ש אהע"ז סי' סה ס"ק ג; שבט יהודה סי' שמג ס"ק ב; העמ"ש שאילתא יד אות ג, בדעת תר"י ברכות יח א [יא א]. ועי' מאירי כתובות יז א, לענין לוית ת"ח דמתני: כל היודע בדבר יבא). ויש סוברים שהואיל ואינו רואה שמוציאים את המת לקבורה, אף על פי שיודע, אינו חייב ללוותו (העמ"ש שם יד אות ב – ג ושאילתא לד אות ב, ע"פ ברכות שם: הרואה וכו'. וכ"ה בשאילת דוד ח"א חי' ליו"ד סי' שסא ד"ה אין, לענין לויה במקום ביטול תורה. ועי' העמ"ש שאילתא יד אות ג, שכן המנהג, ועי' שו"ת שלמת חיים (מהד' תשס"ז) יו"ד סי' קצד, שהסומך על המקילים שלא לבטל מתלמוד תורה כשאינו רואה את המת, אין בו נדנוד עבירה)".
כתב בילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות סימן י ס"ד– מצות הלוית המת):
"מה שנאמר שמבטלין תלמוד תורה ללוות המת, אין חייבים בזה אלא אם היה הנפטר מורה הוראות לרבים, בדברי הלכה למעשה, שאז צריכים לבטל מלימודם וללוות את המת. ואמנם הנוהגים כיום לבטל את התינוקות של בית רבן בלווית אדם גדול בתורה שנפטר, או אדמו"ר וכדומה, אף שלא לימד הלכה לרבים, מן הסתם הנהיגו כן על פי גדולי הדור שלפנינו, לכבודה של תורה, והנח להם לישראל. ומכל מקום אין חיוב לבטל תורה אלא במי שלימד הלכה לרבים, הא לאו הכי אינו מחוייב לבטל מלימודו, ובפרט אם אינו רואה את ההלוייה, או שהיא מחוץ לעיר".
ומבאר בהערותיו:
"ועיין להגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא יג ושאילתא לג) שכתב, דכיון שאינו רואה את ההלוייה, אין בו מצות הלויית המת, אפילו כדי צרכו, ואינו אלא כהלויית יוצא לדרך, ודלא כדברי ספר יד אליהו שהובאו בפתחי תשובה (סימן שסא). וסיים שם, וכן עמא דבר, שאין מבטלין ממלאכה כל זמן שאינו רואה ואפילו אין בו כל צרכו, וכן אפילו רואה ואין לו כל צרכו, וכן אפילו רואה ואין לו כל צרכו אין מלוים אלא ד' אמות ויותר, אבל לא עד הקבר. ע"ש. גם הגאון מקרלין בשו"ת שאילת דוד (בסוף חלק יורה דעה, בחידושים לשלחן ערוך יו"ד) כתב, דברור דמי שלומד אינו מחוייב לבטל תלמודו ולצאת ללוות המת אם ידוע שיש שם מי שיעשה מעשה, אף שאין עמו כל צרכו. והא דאמרו מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת הכוונה שאם פוגע במת וצריך לו לילך לבית המדרש ללמוד, מחוייב הנהו ללוות המת. ויוצא מהכלל מת לרבים, כרב גדול בתורה, שאזי מחוייבים התלמידים לבטל תלמוד תורה לצורך הוצאת המת ומחמת כבודו. וראה עוד בשדי חמד (מערכת חתן וכלה אות כב). ע"ש".
"ועיין להגרא"י וולדינברג באבן יעקב (סימן כא) שצירף את מחלוקת הפוסקים אם חובה לבטל תורה לצורך הלויית המת, או שאינו אלא רשות. והביא שם דברי החלקת מחוקק (אבן העזר סימן סה) שמדמין הוצאת המת להכנסת כלה. ורק מי שרואה את הכלה ואת ההלוייה מחוייב לבטל. ע"ש".
"ואירע כמה פעמים שנפטרו איזה מגדולי האדמורי"ם וראשי הישיבות, ושאלנו למרן אאמו"ר שליט"א אם מחוייבים לבטל את כל תלמידי הישיבה ללכת להלוייה, ובאיזה פעמים הורה לבטל את תלמידי הישיבה להשתתף בהלוייה, ופעמים אחרות הורה שלא לבטל תורה לצורך זה. ונימק, דמאחר ואותו חכם לא לימד הלכה את הרבים, אין מחוייבות ללכת להלוייתו, ובפרט כשאינו רואה את ההלוייה, או שהיא נערכת מחוץ לעיר, או שאריכות ההספדים בשפה שאינה מוכרת לו גורמת לו לביטול תורה מתמשך. ואף שהאברכים ביקשו מאד לצאת להלויית אותו אדמו"ר גדול ומפורסם, סירב מרן שליט"א לאפשר להם לבטל מלימודם בכולל לצורך ההלוייה. [ובכמה ספרי ליקוטים בהלכות אבלות שיצאו לאור לאחרונה, התעלמו ממה שכתבנו בילקוט יוסף בשם מרן אאמו"ר שליט"א, וכתבו לחייב לצאת להלויית כל תלמיד חכם ולבטל תורה בעבור כך, ואיני יודע למה לא סמכו על כל הנ"ל, ולא חששו לביטול תורה בכוללים ובישיבות הקדושות]".
ההלכה ברורה, שאין לבטל ת"ת במקומות אחרים שלא במקום התלמיד חכם שנפטר לשם הלויה והוצאת המת, וממילא אותם שאינם בני מקומו לא יהיו בהוצאת המת ולא בהספדיו שלפני הקבורה.
כמובן, שאין מהלכה זו לגרוע מתלמידי הנפטר או קרובים או אנשים אחרים לנסוע לקבורת הנפטר, ובמיוחד בימינו כאשר ההתניידות ממקום למקום הרבה יותר קלה. ובכל זאת צריך לדעת שזאת ההלכה, ומי שמרגיש שהוא חייב לבטל תורתו וכש"כ מלאכתו אפשר לעשות כן, אולם אין חובה הלכתית.
הספד, תוכנו, מתי הוא נעשה ומי המשתתפים בו
הספדים בעיקרם נערכים בשעת קבורת המת אולם במקרים מיוחדים נערכים אף לאחריהם, ולאו דוקא במקום הקבורה, או בישיבתו של הנפטר, אלא בכל מקום בו רוצים להספיד את הנפטר.
על ההספד בשעת הקבורה נאמר בשבת (קנג ע"א):
"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו. איני, והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: אחים בהספידא, דהתם קאימנא! – לא קשיא, הא – דמחמו ליה ואחים, הא – דמחמו ליה ולא אחים. אמר ליה אביי לרבה: כגון מר, דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, מאן אחים הספידא? – אמר ליה: מיסתיא את ורבה בר רב חנן".
פרש רש"י (שבת קנג ע"א):
"אם בן עולם הבא הוא – שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו".
"אחים בהספידא דהתם קאימנא – בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי, שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו".
"דהתם קאימנא – בשעת הספד, ואשמע איך תתחמם, אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא, וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא, למה ליה לאזהוריה הא אמר מהספידו ניכר".
"הא דמחממי ליה – להספידא ואחים כו' לעולם חמומי בעי, שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן, ומיהו, לאדם חסיד כי מחממו בהספידא – מחממי, ובכו כולהו, ולמי שאינו חסיד כל כך – מחממו ליה ולא מחממו".
"דסנו ליה כולהו פומבדיתאי – משום דמוכח להו במילי דשמיא, ובני פומבדיתאי רמאין הן, כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז, א): פומבדיתאי לוייך שני אושפיזך".
ועי' מו"ק (כה ע"ב) בהספדים של הספדנים על גדולי ישראל. ובימי חז"ל היו ספדנים שזו היתה פרנסתם, להספיד לפי מעלת הנפטר ומעשיו הטובים.
כתב הרמב"ם לגבי חשיבות הספד (הל' אבל פי"ב ה"א – ה"ב):
הלכה א
"ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו, אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו".
הלכה ב
"כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, וכל המתעצל בהספד אדם כשר ראוי ליקבר בחייו, וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו שמור על כך אצל הקדוש ברוך הוא".
וכך כתב הטור (יו"ד סי' שדמ):
"מצוה גדולה להספיד על המת כראוי וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו. ומצוותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים הלב כדי להרבות בכייה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדותיו הטובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ביותר".
באר הבית יוסף (יו"ד סי' שדמ):
"ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב וכו'. בפרק קמא דברכות (ו:) אגרא דהספדא דלויי ופירש הרמב"ן (עמ' פ) דלויי שיגביה קולו בהספד על החכמים והכשרים כדאמרינן (שבת קנג.) אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא: גרסינן בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) האנק דום (יחזקאל כד יז) מכאן שהוא צריך לצווח על המתים".
מסופר בכתובות (קג ע"א) שרבי ציוה לפני מותו לחכמי ישראל: "אל תספדוני בעיירות". ומבארת הגמרא (קג ע"ב): "אל תספדוני בעיירות. סבור מינה, משום טרחא הוא דקאמר, כיון דחזי דקספדי בכרכים וקאתו כולי עלמא, אמרו: שמע מינה, משום יקרא הוא דקאמר".
פרש רש"י: "סבור מינה משום טורח – דבני כפרים דסמיכו לעיירות ואתו למספדיה כיון דחזו דקא אספדוהו בכרכין וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר". כלומר שיותר מכובד שיהיו המון עם בהספד, ולא שיספידו בהרבה מקומות במיעוט אנשים.
ובשיטה מקובצת (כתובות קג ע"ב) הביא שני פירושים מרש"י מהדו"ק: "משום טירחא לפי שעיירות מצויות סמוכות זו לזו ואי הוו ספדי ליה רבנן דאזלי אחר מיטתו בכל עיר ועיר הוה טריחא להו מילתא, אבל כרכין רחוקין זה מזה. ולקמן מפרש רבי בצפורי הוה בשעת פטירתו ומקום קברו היה מוכן לו לבית שערים, והוליכוהו מצפורי לבית שערים. ל"א סבור מינה משום טירחא דבני כפרים דסמיכי לעיירות ואתו התם למספדיה כיון דקא חזו דקא אספדוהו בכרכים וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר לפי שהיו מספידים אותו ברב עם בכרכים יותר מן העיירות ואית ספרים דכתיב בהו משום זילותא הוא דקאמר ואין הדבר ראוי לצדיק כמותו לספדו במיעוט בני אדם. רש"י ז"ל במהדורא קמא".
כלומר צוואתו של רבי יהודה הנשיא שלא יספדוהו בעיירות, היתה על ההספדים כשהעבירו את מיטתו מציפורי לבית שערים.
וכך הסביר המאירי ולימד גבול הספד:
"והוא שאמרו אל תספדוני בעירות ואמרו עליה משום יקרא הוא דקאמר ובתלמוד המערב אמרו בה מפני המחלקת. ונראה לי בפירושו שהכרכים יקנאו עליהם אם יהיו מספדין בפני עצמן לא יבאו בכרכים להתערב עמהם בהספד ולעולם אל ימשכו הספדו בבטול מדרש יותר משלשים יום שאין לנו יותר גדול ממשה רבינו ע"ה שנאמר ויבכו בני ישראל שלשים יום ומכל מקום רצו משלשים ואילך להספידו בשעות קבועות עד שלא יתבטלו מבית המדרש מצד ההספד עושין כל שנים עשר חדש והוא שאמרו כל תלתין יומין ספדי ביממא ובליליא, מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בליליא עד דספדי תריסר ירחי שתא".
עכ"פ למדנו שמצות הספד אינה רק בעירו אלא בכל מקום שיש מן העם שקשורים אליו ומכבדים אותו, ובנשיא זה יכול להימשך עד שנים עשר חודש.
וכך הביא הבית יוסף (יו"ד סי' שדמ, יד – טו): "אין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא אם כן היה כדי הספד לזה ולזה אין עושין שני קילוסין בעיר אחת וכו'. ברייתא באבל רבתי פרק י"א וכתבה הרמב"ן בתורת האדם (עמ' פז). פירוש כדי הספד לזה ולזה שיש שם רוב עם ליחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו ופירוש שני קילוסין לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה". ונראה שהמדובר בהתכנסות לשם הספד בלבד, ולא על הוצאת המיטה.
לגבי חיוב ההספד, באר בתורת האדם (שער האבל – ענין שבתות וימים טובים):
"(צג) תנו רבנן (מ"ק כ"ב ב') חכם שמת בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היושבין בצפון יושבין בדרום והיושבין בדרום יושבין בצפון, נשיא שמת בתי מדרשות כלן בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. ר' יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודווין. ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל. פירוש חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה לפי שמספידין אותו ואין עוסקין בתורה בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו בהספידו, אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד שאין מבטלין תלמוד תורה להספד. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו מבטלין תלמוד תורה כל שבעה כדי שיהו כולן פנויין ומתעסקין בהספדו, והרגילין להתפלל בבית הכנסת משנין את מקומן ערב ובקר כשהם נכנסין שם להתפלל. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל המקומות שמספידין אותו כולן בטלין, ובני הכנסת אינן נכנסין לבית הכנסת אלא ביום שבת שקורין שבעה בתורה, ויוצאין ומתפללין בביתו של אבל כשאר כל ימי ההספד. והיינו דאיתמר התם (כתובות ק"ג ב') בצוואתו של רבי אל תספדוני יותר משלשים יום [עי' הגירסא בכתובות שם, ועי' לעיל בענין ההספד (סי' י"ט)] דלא עדיפנא ממשה רבינו, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, ואמרינן נמי עד תלתין יומין ספדי ביממא ובליליא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בליליא, אלמא כל ימי הספדו של נשיא מבטלין תלמוד תורה ואין מושיבין ישיבה".
כתב הטור (יו"ד סי' שדמ):
"בענין ההספד נוהגין בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומכניסין המטה במקום שהיה דורש וסופדין התלמידים וקהל ישראל וכשמוציאין המטה סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם הוא סופדין אותו עד יום א' בתוך ימי האבל ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחודש אדר ואלול".
באר הדרישה (יו"ד סי שמד ס"ק ו): "ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל וכו'. כלשון הזה מצאתי בתורת האדם בענין ההספד ממש כדפירש הטור ובתחלת ענין ההספד (עמ' פא) מביא הרמב"ן ענין אחר בשם הגאון ז"ל כך מנהג הנשיא שמת וכן תלמידי חכמים שמתו בין גדולים בין קטנים בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו [בישיבה של אלול] ובישיבה של אדר ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן באשכבתיה דרבי ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה ואמרו חכמים אין המת משתכח מן הלב עד שנים עשר חודש ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרים מספידין אותו ומשכיבין אותו בישיבה של אלול שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר המת לאחר שנים עשר חודש לפיכך מקום מרוחק כמו אספמיא ופרנצא וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר שנים עשר חודש פטורים מלהספיד ומלהבטל בתי כנסיות ובתי מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה עכ"ל".
היינו היו נוהגים, להספיד בירחי כלה אלול וניסן וזה היה קרוי 'אשכבתא'.
כמה זמן מספידים למי שאינו נשיא או אב בית דין, נאמר במועד קטן (כז ע"ב): "אל תבכו למת ואל תנֻדו לו, אל תבכו למת – יותר מדאי ואל תנֻדו לו – יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים – לבכי, ושבעה – להספד, ושלשים – לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך – אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני".
באר רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, מועד קטן יח ע"א): "כל המתקשה על מתו יותר מדאי, כלומר שבוכה ומתאבל עליו יותר ממה שתקנו חכמים כדאמרינן שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אין אתם מרחמין עליו [יותר] ממני אבל עד כאן רצונו של חי וקיים לעולם ולעולמי עד רוצה שיבכה עליו ויתאבל כדי שישמור עצמו מן החטא ויפחד מדיניו דין העולם הזה ודין העולם הבא".
כתב המאירי (מועד קטן כז ע"ב): "אף על פי שאבלות מצוה והוראת הכנעה ושברון לב אין ראוי לעשות יותר מדאי אלא מתאבלין כראוי שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ומרבין בהספד כפי הראוי".
ופרש רבינו שלמה בן היתום (מועד קטן כז ע"ב): "שבעה להספד, כהספד יעקב אבינו, אינמי כך קיבלו הלכה".
הוסיף בתורת האדם (שער הסוף – ענין ההספד): "ואף על פי שאמרו שבעה להספד, כל שלשים יום נמי מספידין לחשובין ולגדולים, כדאמרינן [כנראה גרס כן רבינו בכתובות ק"ג ב', וכ"כ לק' ענין שבתות וי"ט (סי' צ"ד)] אל תספדוני יותר משלשים יום, הילכך בין להספד בין לעורר עליו בין המתים מותר. תדע שהרי אפילו לשמואל כיון שאין משתכח מן הלב כל שלשים יום לעוררותו"...
בשו"ת עשה לך רב (ח"ח סי' סז) כתב בדין הספד לאחר י"ב חודש:
"התכנסנו היום לשאת דברים "לדמותו" של המנוח הרב הגאון ר' ישכר תמר זצ"ל, שהיה חבר הרבנות הראשית לתל – אביב – יפו".
"למעשה, העלאת קוים לדמותו של אדם, הרי הוא קרוב להספד, שכן כך כתב מרן במהות ההספד (ביו"ד סימן שד"מ): מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהן קצת... וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם ע"כ. והספד הלא מוגבל הוא בזמן "שבעה להספד" (מו"ק כ"ז ב). ותלמידי – חכמים "אין מספידין עליהם יותר מי"ב חודש" (שם סי' שצ"ד). ודבר זה למדו רבותינו מפטירתו של רבי, שמסופר עליו בכתובות (קג ב) שספדו לו שלשים יום לילה ויום ואח"כ או יום או לילה עד תריסר ירחי שתא, והדברים ידועים, וזו הלכה שאין בה מחלוקת".
"ותמיד מתאמץ אנכי להמנע מלהעלות קוים לדמותו של נפטר אפילו תלמיד – חכם אחרי י"ב חודש, אלא שמתוך הערצתי להרב המנוח זצ"ל, דחקתי עצמי לחפש ולמצוא פתח היתר, וזה אשר העלתה מצודתי".
"כתב מרן הבית – יוסף בס"ס שמ"ד וזו לשונו: וכתב עוד הכלבו, אמר רב בעל הלכות אין מעוררין הספד אלא בתוך י"ב חודש, אבל לאחר י"ב חודש הנשמה עולה ואינה יורדת. רצה להזכירו בין המתים ואפילו לאחר י"ב חודש הרשות בידו. ואימתי זמן ערעור, יום ל' ויום משלם שנה".
"ומקום שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק הארונות לבית – הקברות, מספידין אחר י"ב חודש עכ"ל. (אגב, בירושלמי משמע שעירור והספד הם שני ענינים שונים שכך אמרו שם: איזהו עירור מזכירהו בין המתים. איזהו הספד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו. עיין בתורת האדם להרמב"ן ענין ההספד דף ר"ב עמוד ב')".
"מהטעם שהרב נתן להלכה זאת, יש ללמוד דבר גדול, שאין לעורר הספד אחרי י"ב חודש משום שנשמתו עולה ואינה יורדת, וכונתו לומר שאין יותר ערך ותועלת להספד, שכן אחד ממטרות ההספד הוא לגרום נחת – רוח לנשמת הנפטר (עיין במקור – חיים השלם חלק חמישי במבוא לפרק רפ"ג), ואחרי י"ב חודש אין יותר תועלת, אך עכ"פ גם נזק אין, ולכן הוסיף "רצה להזכירו בין המתים אפילו אחר י"ב חודש הרשות בידו". דוק היטב "הרשות בידו", משמע שאין איסור כלל בעצם ההספד אחרי י"ב חודש".
"ודבר זה שכתב הכלבו (שאחר י"ב חודש נשמתו עולה ואינה יורדת) נזכר בגמרא (שבת קנב ב) בלי קשר לענין ההספד, וכנראה שהוא בהקשר עם הגוף, שכן נזכר שם "לאחר י"ב חודש הגוף בטל ונשמתו עולה ואינה יורדת", ובזוה"ק (א' קפ"ג א) מבואר שירידות אלה קשורות עם העונש המגיע לנשמה תוך י"ב חודש. ולעומת זה מבואר בזוה"ק שהנשמה יורדת במקרים מסויימים לעולם הזה גם אחרי י"ב חודש בלי שום קשר עם עונשים המגיעים לה, ואחד מהם הוא כאשר לומדים חידושי תורתו (שם רכא. ועיין במקור חיים השלם חלק ה' פרק רצב). וכיון שהנשמה יורדת גם אחרי י"ב חודש, דון מינה שיש טעם גם להספד אחרי י"ב חודש".
"והרב ב"ח שם העתיק דברי הרמב"ן בספר תורת – האדם וזו לשונו: ואמר רב נטרונאי שמיעת הנשיא וכו' ושם ההספד השני אשכבתא... ואין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה, ואמרו חכמים אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש... ואין מנהג ולא דרך – ארץ להזכיר המת לאחר י"ב חודש לפיכך מקום מרוחק... שאין מגעת שמועה אלא לאחר י"ב חודש פטורים מלהספיד ולהבטיל בתי – כנסיות ובתי – מדרשות ולעשות אפילו יום שמועה ע"כ. (הדברים נראים כחלוקים קצת על דברי הכלבו שהעתקנו לעיל ודוק)".
"מדבריו נראה בבירור שאין מספידין אחר י"ב חודש משום שכבר משתכח אז המת מהלב. ומן הראוי להתבונן בלשון הרמב"ן שכתב פטורים מלהספיד ולהבטיל בתי – כנסיות ובתי – מדרשות, דוק שכתב לשון פיטור ולא איסור. ועוד שכתב הטעם שלא להבטיל בתיכנ"ס ובתמ"ד, והיינו דוקא כאשר מספידין הספד ממש כהגדרתו בהלכה הנ"ל, שהוא ספור שבחיו חכמתו ומדותיו בלבד, אבל כאשר מתבלים הדברים בדברי – תורה כנהוג בזמנינו אין מניעה אם יספידוהו גם אחרי י"ב חודש".
"עוד ראיתי להגר"ע הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל – עבדי (חלק ז' או"ח סימן מ"ד) שכתב: ועוד אני אומר דאפילו בענין ההספד אחרי י"ב חודש (שם עוסק הרב בענין אזכרות) צ"ל דאין זה אלא לאדם פשוט אבל לת"ח הרי נאמר בתנא – דבי – אליהו זוטא פט"ז, חכם שמת ואין לנו תמורתו, ראוי לכל ישראל להתאונן עליו לעד ולעולמי עולמים ע"כ. ויש מקום לשאת ולתת בדבריו ואכמ"ל".
"כלומר כאשר ההספד הוא בעצם לא בעיקר על נפטר, אלא עלינו שאבדנו תלמיד – חכם שאין לנו תמורתו, אין מניעה להספיד גם אחרי י"ב חודש".
"ומה שנזכר במקורות ההלכה שהעתקנו לעיל שאין להספיד אחרי הזמן שקבעו רבותינו, ומפרש הטעם בגמרא "מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אין אתם רחמנים בו יותר ממני" היינו דוקא כאשר מתאבלין ומספידין לעורר בכי וצער בהספד הנהוג בשבעת הימים, אך הספד שכל עיקרו העלאת זכרו של המנוח והתיחדות עם זכרו ע"י העלאות קוים לדמותו, נראה שאין בכך איסור כלל אף אם הוא אחרי י"ב חודש, וכל – שכן לפי טעם התנא – דבי – אליהו הנ"ל משום שאין לנו תמורתו".
לאחר שעסקנו בדיני אבלות נסיים בנאמר במסכת שמחות (ברייתות מאבל רבתי פ"ד ה"ה):
"אבל לעתיד לבא מהו אומר בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר, וכתיב והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה".