חבל נחלתו כז מא
סימן מא
נגיעה בגוסס
שאלה
פסק הרמב"ם (הל' אבל פ"ד ה"ה):
"הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, אין קושרין לחייו, ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טבורו שלא יתפח, ולא סכין אותו, ולא מדיחין אותו, ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח עד שעה שימות והנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה, וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים אלא ישהא מעט שמא נתעלף, וכן אין קורעין עליו, ולא חולצין כתף, ולא מספידין, ולא מכניסין עמו ארון ותכריכין בבית עד שימות".
פעולות בגוסס שנעשות למת ברור מדוע אסור לעשותן, שהרי הוא עדיין חי.
וכן דברי הב"ח (יו"ד סי' שלט): "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין וכו'. פירוש כל הדברים אלו עושין אחר שמת כדתנן בפרק שואל (שבת דף קנ"א א) וכדלקמן בסימן שנ"ב וקאמר דאין להקדים לעשות כן בשעה שגוסס כגון שהוא סמוך לשבת ועושין כך כדי שלא ישהו בדברים אלו שצריכין לעשות קודם קבורה ויבואו לחלל שבת דאם כן מקרבין את מיתתו על ידי מעשים אלו שיעשו כגון לקשור את לחייו וכיוצא בו דעל ידי שמזיזין אבריו מקרבין מיתתו. ומקצתן לא יעשו בפניו כדי שלא תטרף דעתו כגון לשמע עליו עיירות וכו'".
אולם פעולות של עידוד ופרידה של החזקת ידו, של דיבור אליו, נשיקה לו וכד' האם הן מותרות, מה דין כל פעולות ניקוי הגוף מהפרשות? האם טיפול רפואי מותר?
הערה
המדובר בפשטות בחולים השוכבים על מיטתם ונושמים נשימות אחרונות.
חולים כאלה, כאשר הם בבית חולים, רופאים ואחים במחלקות טיפול נמרץ יודעים לקבוע מתי מתחילה הגסיסה עפ"י נשימתו.
בחולה מונשם המחובר למכונות שונות, הגסיסה נקבעת לפי החיישנים שמוצמדים אליו, האם הוא בשלב הגסיסה. החיישנים הם של לחץ הדם, קצב הנשימה והובלת החמצן בדם. שקלול כל הנתונים הללו מלמד מתי האדם בשלב הגסיסה.
בחולים בשלב הגסיסה (המחוברים למכשירים, וגם אלה שאינם מחוברים), לא נותנים למשפחה להזיז את הגוסס. נותנים להם ללטף אותו או לנשק אותו ולדבר אליו, אבל לא מזיזים את גופו כלל.
אף האחים והרופאים לא מזיזים את גוף הגוסס. היינו, אם אדם במצב סופני (לפני גסיסה) נמצא בבית חולים מרימים את גופו ומכניסים כרית כנגד פצעי לחץ או מחליפים לו טיטול וכד'. אולם אם המצב הוא של גסיסה, אין מרימים את הגוף מפני שההרמה משפיעה על הריאות והלב ועלולה לקרב את מיתתו. לכל היותר מנגבים בעדינות את הפרשותיו עם מגבון וכד'.
תשובה
א. ראשית, צריך לקבוע מהו גדר גוסס.
בערכין (פ"א מ"ג) מוזכרים חלק מדיני גוסס: "הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך רבי חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין אבל אינו נידר מפני שאין דמיו קצובין רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין".
פרש הרמב"ם (ערכין פ"א מ"ג): "גוסס, "אלמחצרג" שהוא בנשימותיו האחרונות".
תוספות יום טוב (ערכין פ"א מ"ג) הביא דברי הרמב"ם בצורה מעט שונה: "הגוסס. ידוע והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. הרמב"ם. ונ"ל שהוא מלשון מגיסה בקדירה דסוף פ"ה דמכשירין שהליחה מתהפך בגרונו. כמו המגיס בקדירה שמהפך מה שבקדירה. וראיתי נדפס בגליון הש"ע ח"מ סי' רי"א גוסס פי' המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה שזה יקרה סמוך למיתה ע"כ".
וכן מלאכת שלמה (ערכין פ"א מ"ג) פרש: "הגוסס נקרא הנוטה למות גוסס שכבר הנשמה הגיעה לחזה תרגום על צד תאמנה על גססיהן דהיינו חזה שלהם".
והוסיף בתוספות ראשון לציון (פיק ברלין, ערכין פ"א מ"ג): "תוי"ט סד"ה הגוסס ידוע כו' וראיתי נדפס בגליון הש"ע ח"מ כו' שזה יקרה סמוך למיתה ע"כ וכן עוד בש"ע אה"ע סימן קכ"א סעיף ז' גוסס פי' תרגום על צד תאמנה על גססיהן כלומר על חזה שלהן וענין גוסס הוא שהקרוב למיתה מעלה ליחה בגרונו מפני צרת החזה. ע"כ".
באר המהר"ם בהלכות שמחות (סי' ו): "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, וכן יש בספרים קמ"ל דהשתא מיהא לא שכיב שיכבא, אבל בשאינן לפנינו והניחן גוססים תלינן שכבר מתו, א"כ בנידון זה רוב גוססים [אינם חיים] ב' ימים או ג' ד'".
ועי' שו"ת מים חיים (הלוי, ח"ג סי' לד).
ב. מקור הההלכה ברמב"ם (שהובאה בשאלה) הוא במסכת שמחות (פ"א הלכות ב–ה).
הלכה ב
"אין קושרין את לחייו, ואין פוקקין את נקביו, ואין נותנין עליו כלי של מתכות ולא כל דבר שהוא מיקר על טיבורו, עד שעה שימות".
הלכה ג
"אין מזיזין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח, עד שעה שימות".
הלכה ד
"אין מעצמין את עיניו, הנוגע בו ומזיזו הרי הוא שופך דמים, רבי מאיר היה מושלו לנר שהוא מטפטף, כיון שנגע בו אדם מיד כיבהו, כך כל המעצם את עיני הגוסס, מעלין עליו כאילו הוא שומט את נשמתו".
הלכה ה
"אין קורעין, ואין חולצין, ואין מספידין, ואין מכניסין עמו ארון בבית עד שעה שימות".
הרמב"ם לא הביא את האיסור להזיז אותו, אבל כתב שאין לגעת בו (המופיע בהלכה ד בשמחות).
רוב הראשונים לא הביאו את איסור הזזת הגוסס, אולם הביאו איסור נגיעה בגוסס.
ג. הרי"ף (מו"ק טז ע"ב) לא הזכיר איסור הזזתו אלא נגיעה בו, וז"ל: "תניא באבל רבתי הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין לחייו ואין פוקקין את נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טבורו עד שעה שימות שנאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף, ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין מטילין אותו על החול ולא על גבי המלח עד שימות ואין מעמצין את עיניו והנוגע בו הרי זה שופך דמים למה הדבר דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע בו אדם מיד נכבה: ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ואין מכניסין עמו ארון בבית עד שימות".
הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף – ענין הפטירה, ט) כתב: "באבל רבתי תניא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין את לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין את הכר מתחתיו ואין נותנין אותו לא ע"ג החול ולא ע"ג חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כרסו לא קערה ולא מגרפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר מלח, ואין משמיעין עליו עירות ואין שוכרין עליו חלילין ומקוננות, ואין מעמצין את עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת נפש ה"ז שופך דמים. (שבת קנ"א ב') ת"ר המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופך דמים משל לנר שהיתה כבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, ואין מכניסין עמו ארון לבית עד שעה שימות, כללו של דבר כל שהוא משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו. ואין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו". ולא הזכיר איסור הזזה ולא איסור נגיעה בגוסס, אלא נגיעה בדברים שעושים למת.
כך הביא בשלטי הגבורים (מועד קטן טז ע"ב אות ד):
"ומכאן היה נראה לאסור מה שנוהגין קצת אנשים כשהמת גוסס ואין הנשמה יכולה לצאת ששומטין הכר מתחתיו כדי שימות מהרה שאומרים כי יש במטה נוצות של עופות שגורמין לנפש שלא תצא וכמה פעמים צעקתי ככרוכיא להסיר המנהג הרע ולא עלה בידי ורבותי חלקו עלי. והר"ר נתן איש איגרא ז"ל כתב על זה להתיר. אחר כמה שנים מצאתי בספר החסידים סי' תשכ"ג סיוע לדברי שכתוב שם ז"ל ואם הוא גוסס ואינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר אל יזיזוהו משם ע"כ. אמת כי דברי ספר החסידים צ"ע כי בתחלה כתב שאם היה איש א' גוסס והיה א' קרוב לאותו בית חוטב עצים ואין הנשמה יכולה לצאת מסירין החוטב משם דמשמע היפך ממה שכתב אח"כ, אלא שיש לתרץ הכי ולומר דודאי לעשות דבר שיגרום שלא ימות מהרה הגוסס אסור כגון לחטוב עצים שם כדי שתתעכב הנשמה לצאת או לשום מלח על לשונו כדי שלא ימות מהרה כל זה אסור כדמשמע שם מלשונו, וכל כיוצא בזה שרי להסיר הגרמא ההוא. אבל לעשות דבר שיגרום מיתתו מהרה ויציאת נפשו אסור. והלכך אסור לזוז הגוסס ממקומו ולהניחו במקום אחר כדי שתצא נשמתו והלכך אסור נמי לשום מפתחות בהכ"נ תחת מראשותיו של גוסס כדי שימות מהרה כי גם זה ממהר יציאת נפשו ולפי זה אם יש שם דבר שגורם לנפשו שלא תצא מותר להסיר אותו הגורם ואין בכך כלום שהרי אינו מניח אצבעו על הנר ואינו עושה מעשה אבל להניח דבר על הגוסס או לטלטל ממקום למקום כדי שתצא נשמתו מהרה נראה דודאי אסור דהא מניח אצבעו על הנר".
והו"ד אף בהגהות הרמ"א (על המרדכי מו"ק הלכות אונן רמז תתקי).
נראה שכל הפעולות המוזכרות הן של גרימת קירוב מיתתו אבל לא הוזכר איסור להחזיק בידו או לדבר עמו.
ד. בראשונים יש שסברו שאין להזיז את הגוסס.
הרוקח (הלכות אבילות סימן שיג) גרס בברייתא והוסיף על מה שלפנינו: "במסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לחיו אין פוקקין את נקביו ואין נותנין כלי מתכות וכל דבר המיקר על טיבורו עד שימות אין מזיזין אותו אין מעמצין עיני הגוסס. אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין ואין מכניסין עמו ארון עד שימות. במסכת שבת בפ' שואל (דף קנא) המעמץ עיניו בשעת יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. אין מבטלין תלמוד תורה עד שתצא נפשו אותם העוסקים בו יבטלו כשימות ולא אותן שאינן מתעסקין בו".
מי שהזכיר גירסא זו הוא ספר חסידים (מרגליות, סימן תשכד): "אף על פי שאמרו אדם גוסס אין מזיזים אותו ממקומו. אם יש דליקה אין מניחים אותו בבית ומוציאין אותו".
ואולי אף במאירי (שבת קנא ע"ב):
"אין מעמצין עיניו של מת בשבת שהרי מזיז בו ריסי עיניו ובחול מיהא יזהר שלא יעמצם עם יציאת נשמה עד שימות לגמרי שהגוסס הרי הוא כחי ואפשר שבמעט הזזה יקרב את מיתתו".
האיסור של עצימת עיני הגוסס אינו מוכרח שעניינו דוקא הזזת הגוסס או נגיעה בו, אלא אסור ככל הפעולות שעושים למת שלא יעשו לו בזמן גסיסתו, מפני שגורמים לו שימות ע"י פעולה זו, ומראים לו שבעיניהם הוא נחשב למת, וכן נראה מדברי הרמב"ם לעיל.
וכך כתב בהלכות שמחות (למהר"ם מרוטנברג, סי' פח): "ואין מעצמין את עיניו, הנוגע בו ומזיזו הרי זה שופך דמים, שהיה ר' מאיר מושלו לנר המטפטף כיון שנוגע בו אדם מכבהו, כך כל המעצם את עיני הגוסס [מעלה עליו] כאילו שומט את נשמתו",
ובספר הנייר (ט. הלכות אבל) החמיר מאד: "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין נוגעין בו אפילו באחד משערו".
אמנם רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף מו"ק טז ע"ב) מפרש: "[ה"ב] אין קושרין לו לחיו, כדי שלא תפתח פיו וכו' טעמ' מפני שהוא מקרב את מיתתו. ואין סכין ואין מדיחין, כמנהג שעושין לכל מת להדיח גלדי צואה מעל בשרו לפי שהוא מקרב את מיתתו אם יגע אדם באחד מאבריו בחוזק כדרך סיכה והדחה".
ניתן לומר שלחלק מן הראשונים אשר לא הזכירו נגיעה בגוסס אלא רק איסור הזזתו, הכוונה היא להזזת הגוף כולו, אבל נגיעה בו לעידודו או לשם פרידה ממנו מותרת.
ה. אף באחרונים מצינו התיחסויות שונות לגבי הזזה ונגיעה בגוסס.
השו"ע וכן הלבוש (יו"ד סי' שלט ס"א) לא הזכירו איסור לגעת וכן לא הזכירו איסור להזיז והלבוש הוסיף: "וכתב מורי מהרמא"י ז"ל וזה לשונו, ואסור לגרום למת שימות מהרה, כגון שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד ורוצים להשמיט הכר מתחתיו מחמת שאומרים שיש בו נוצות מקצת עופות שגורמים זה שלא יפרד הרי זה אסור, וכן לא יזיזנו ממקום זה למקום אחר אולי יפרד שם, וכן אסור לשום מפתחות של בית הכנסת תחת ראשו, מפני שאומרים שיש להם סגולה זו שיפרד מהרה"... ומשמע שרק ממקום למקום נאסרה הזזת הגוסס.
כך כתב בפירוש פנים יפות (ויקרא כז, ב, לבעל ההפלאה): "משא"כ בגוסס אדם שאינו יכול להזיזו ממקומו כדאיתא במשנה במס' שבת ס"פ שואל [קנא ב]". ואסר דוקא הזזה ממקומו ולא נגיעה בו.
מסופר בירושלמי (שבת פ"ב ה"ז ובדומה בבלי סנהדרין סח ע"א): "מעשה בי ר' ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה. ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו. אמר לו בני הינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת. ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה. יצא לו והיה צועק ואמר אוי לי שנטרפה דעתו של אבא. אמר לו דעתך הוא שנטרפה, דעתי הוא לא נטרפה. כיון שראו תלמידיו שהשיבם דבר של חכמה. נכנסו אצלו והיו שואלין אותו והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור. ובאחרונה אמר טהור. ונסתלקה נשמתו".
כתב על כך בעלי תמר (שבת פ"ב ה"ז): "לחלוץ תפיליו. נראה שאף ששנינו במסכת שמחות פ"א הנוגע בגוסס ומזיזו הוא שופך דמים, זהו כשמזיזו ממקומו, וכ"ה ביו"ד של"ט, אבל מה שנוגע בגופו ע"י שחולץ תפילין אינו נכלל, שאינו מקרב מיתתו עי"כ. ומכאן שאם נפלה הכיפה מראש הגוסס מותר להניחו על ראשו. וראיתי בספר זכרון יהודה בהקדמה, שהגאון מהר"מ א"ש זצ"ל איזו רגעים קודם יציאת הנשמה נשמטה המצנפת מעל ראשו והיה שם הגאון רבי פישל הורביץ אבד"ק מונקאטש, ושְׁאַלו אחד אם רשאי להחזיר מצנפת על ראשו ולא הניחו, והוא (=מהר"מ א"ש) שמע זה והגביה ידיו והחזיר בעצמו המצנפת על ראשו. וכפי האמור כתורה עשה שאל"כ הרי פשוט שאף הגוסס עצמו אסור לקרב מיתתו, ועיין בפ"ת יו"ד של"ט סק"א בשם שו"ת שבו"י".
נראה מדברי עלי תמר שדוקא הזזת גופו כולו אסורה, ונגיעה לשם הזזה היא האסורה. אבל נגיעה שאין בה הזזת הגוף ואינה להקל בטיפול אחר מיתה, כגון עצימת עיניו וכד' – אלא היא נגיעה קלות בגופו או בראשו – מותרת.
ו. אולם בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' עג) כתב כך:
"ג. בהא דצריך להזהר מנגיעה בגוסס"
"עכ"פ משמע שגם בני נח אסורין בהריגת גוססין, אבל מ"מ לא איכפת להו לרופאים הנכרים ואף לרופאים ישרא' שאינם שומרי תורה בנגיעה בגוססין או משום דאין יודעין זה או משום דאין חוששין לזה, אבל שומרי תורה יש להם לישמר כשיודעין שלא שייך לרפאותו ורואין שהוא גוסס שצריכין ליזהר מליגע בו. ואנשי חברה קדישא שהיו בכל עיר ועיר אנשים העוסקים למצוה זו לעשות כל הדברים דצריך לכבוד המת משעת יציאת הנפש עד אחר הקבורה כמנהג ישראל שומרי תורה היו בקיאין בזה, וכמדומני שרופאים הרוצים לידע כשנמצאים בבתי חולים שמצוי שם גם אלו שמתים שם יכולים להכיר זה כשישתדלו להיות אצל החולים כשנוטים למות".
בשו"ת באר משה (שטרן, ח"ח סי' רלט) נשאל על גוסס שיש חשש שינתחו את הגוף אחר מותו. ובתוך דבריו כתב "הנוגע בו ומזיזו ה"ז שופך דמים" ולא הביא לדבריו שום מקור, ומש"כ לעיין בשבת (קנא ע"א) המדובר שם על הזזת אבר מן המת ולא של הגוסס. וצ"ע.
כתב החכמת אדם (שער השמחה כלל קנא סעיף יד): "אסור לעשות דבר לקרב מיתתו ולכן אין קושרין לחייו כדי שלא יפתח פיו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו על גבי חול כדי שלאחר שימות לא יחממו אותו הכרים כללו של דבר שלא יגע בו כלל וכל הנוגע בו הרי זה שופך דמים ולמה הדבר דומה לנר מטפטף שכיון שנוגע בו אדם מיד נכבה"...
וא"כ הם החמירו בכל נגיעה אע"פ שניתן להסביר את איסור הנגיעה באופן שונה.ואף הרופאים אומרים שנגיעה קלה באבריו לעידוד ופרידה אינם ממיתים.
ז. בס' גשר החיים לא הזכיר איסור הזזתו במפורש (אם כי בהקדמה בתיאור מיתתו של הרב טוקצינסקי כתב בנו שאסור, אבל מאידך כתוב שם שאחז ביד בנו ברגעי הגסיסה) והוסיף (פ"ב, סימן ב דיני גוסס):
"ח) אם החולה מלוכלך, צריכין לנקותו, מקודם שבא לכלל גסיסה, ואם כבר החלה הגסיסה הודאית שאסור כבר להזיזו יכסו את מקום הלכלוך שלא יראה, ואם יש ריח יתרחקו האומרים דבר שבקדושה עד מקום שכלה הריח (ח"א)".
"ט) אל יצא אבר מאבריו חוץ למטה, וטוב לדקדק ע"ז קודם שהחלה הגסיסה, ואם כבר א"א להזיזו (היינו: שהוא גוסס) יסמכו כסאות מסביב להמטה (ריקאנטי פר' ויחי, ומובא בבא"ט סס"י של"ט ובמעב"י וספרים עוד)". ולמיטות בבית חולים יש מעקה שניתן להרימו סביב המיטה.
ח. לאחר שהבאתי את דעות הראשונים והאחרונים אוסיף הנראה בעיני.
לכאורה האיסור הוא רק בפעולות היכולות לקרב את מיתתו, ולכן נאסרה הזזת גופו מפני שיש בה יצירת לחץ על ריאותיו ולבו של הגוסס. אבל נגיעה עדינה לכאורה אינה כלולה בכך.
ואף שיש מן הפוסקים שהחמירו בנגיעה בגוסס, ואפילו בשערו, יותר נראה לי האמור ברבינו יהונתן: "אם יגע אדם באחד מאבריו בחוזק כדרך סיכה והדחה". היינו כל נגיעה בכח שעניינה כפיית החולה לסגור עיניו או להרים גופו וכד', אבל נגיעה בידו לעידוד ולפרידה כגון נישוק או לטיפה נראית לי מצד הסברא שמותרת.
אולם כיון שמדובר בספק נפשות, לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, וכיון שיש פוסקים שהחמירו אפילו בנגיעה – מן הראוי שלא לנגוע כלל, אלא אם כן החולה רוצה בכך (כפי שמספר בהקדמה לגשר החיים על פטירת הרב טוקצ'ינסקי).
מסקנה
ראוי להימנע מכל נגיעה בגוסס, ומי שמרגיש הכרח לכך, מותר בנגיעה קלה שבקלות של ליטוף ידו אבל לא יותר מזה.