חבל נחלתו כז מ

<< · חבל נחלתו · כז · מ · >>

סימן מ

פירות בתחילת שביעית ובתחילת שמינית

שאלה

מה דין פירות האילן עד פסח של שביעית (בערך), ומה דין פירות האילן עד פסח של שמינית?

תמונות על חנטה ועונת מעשרות

חנטה בלימון (ליד סרגל ס"מ)

חנטות בלימון (האצבע – זרת)

עונת המעשרות בלימון (האצבע – זרת)

תשובה

א. אם אנו מסתכלים על הפירות בארץ ישראל בימי חז"ל לדוגמא חמשת מיני הפירות בשבעת המינים (גפן, תאנה, רימון, זית, תמר) כל המינים הללו נותנים את פירותיהם בסוף השנה כולם מתפתחים משלב הפריחה לשלב ההבשלה המלאה מסוף החורף (בא"י) עד סוכות בערך (המכונה בגלל זה חג האסיף).

במינים אלו ההכרעה לאיזו שנת מעשר הם שייכים וכן שייכותם לפירות שביעית וכל דיניהם ברורה.

הבעיה מתחילה בפירות שמחזור הגידול שלהם כמעט הפוך – פירות אלה הם 'עולים חדשים' שהגיעו לא"י ממקומות בעולם כגון: גויאבה, שסק, פיג'ויה ומיני הדרים1.

ב. לפני שנים רבות אמר לי הגרא"ד אוירבך זצ"ל אב"ד טבריה, שחז"ל קבעו את ר"ה לאילן בט"ו בשבט2 מפני שלא היו פירות שחנטו או הבשילו בתקופה זו. ולכן התקופה שמא' תשרי עד ט"ו בשבט היא תקופה שאין בה חנטות ועונת המעשרות. רוב הפירות שהכירו בימיהם חונטים אחר ט"ו בשבט, וכש"כ עונת המעשרות שלהם. (שונה מכולם השסק שחונט בערך באמצע כסלו ולעתים נותן פירות לפני ט"ו בשבט או לאחריו, בלימונים יש תופעה דומה של חנטה כל השנה).

ג. דין פירות לתרומות ומעשרות ולשביעית נוצר מ'מפגש' בין התפתחות הפרי לתאריך בשנה.

שתי דעות בראשונים מה השלב הקובע בפרי: דעת תוס' (ר"ה יד ע"ב ד"ה ולשביעית) והר"ש (ביכורים פ"ב מ"ו) הן לגבי שביעית והן לגבי תרומות ומעשרות שהשלב הקובע הוא חנטה שהוא הפרי בקטנותו לאחר נפילת עלי הפרח (בגודל של כ-1 ס"מ).

וכך פרש רש"י (ראש השנה יג ע"ב): "בתר חנטה – לקמן (ר"ה טו, ב) תנא לה בפירקין: אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילנות מתעשר לשנה שעברה". וכ"פ הר"ח (ר"ה יג ע"ב). וכ"כ בשכל טוב (בובר, בראשית נ, ב): "ואמרו אילן בתר חנטה בין למעשר בין לשביעית, וחנטה זו היינו תחלת בישול הפירות". וכן דעת ר' עובדיה מברטנורא (שביעית פ"ב מ"ז).

וזאת שיטת רוב הראשונים שבאילן הולכים אחר חנטה.

ד. לעומתם דעת הרמב"ם שהשלב הקובע בגידול הפרי הוא עונת המעשרות הן לגבי שביעית והן לגבי תרו"מ. כך כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"ב ה"ה): "אי זו היא עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי".

וכתב הר"י קורקוס (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ט): "וכבר כתבתי... שדעת רבינו שחנטה היינו הבאת שליש והיא עונת המעשרות". בין חנטה לעוה"מ כמה חודשים.

וכן באר בדרך אמונה (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ט):

"(סד) והגיעו לעונת המעשרות. דעת רבנו דחנטה באילנות היא עונת המעשרות שלהן והוא הבאת שליש וכן בתבואה וקטניות הבאת שליש הוא עונת המעשרות שלהן וכמו שנתבאר בפ"ב ממעשר ע"ש חוץ מתפוחים ואתרוגים שעונת המעשרות שלהן הוא מיד שנעשה עגול בעודו סמדר כמש"כ רבנו בפ"ב ממעשר ה"ה... אבל לפני שיעור זה אינן פרי כלל ובשאר הפירות הפרי שהגיע לעוה"מ נידון לשעבר והפרי שלא הגיע נידון כלהבא כנ"ל בפ"א ממע"ש ה"ב סקכ"ב ודעת הר"ש והתוס' דחנטה אינה עוה"מ אלא מיד שנופל הפרח בעודו בוסר וכאן הולכין אחר חנטה וקי"ל להלכה כדעת רבנו".

ה. הזמן בשנה המברר לאיזו שנה שייך הפרי בשמיטה אף הוא נתון במחלוקת ראשונים.

שיטת הערוך (ערך בנות שבע), הר"ח (ר"ה טו ע"ב), הר"ש (שביעית פ"ב מ"ה) והשל"ה (אות ק' בסוף דיני שביעית) היא שבין לתרו"מ (לגבי איסור הפרשה מפרי שנה אחת על חברתה) ובין לשביעית התאריך המכריע לאימתי שייכים הפירות הוא ט"ו בשבט.

כיון שט"ו בשבט אינו תאריך עפ"י השמש, אלא הוא עפ"י חדשי הירח ונייד ביחס ביחס לשנה השמשית, גם שיעור הבשלות בט"ו בשבט אינו קבוע. ויכול להיות שצמח מסויים הגיע לחנטה לפני ט"ו בשבט כיון שט"ו בשבט מאוחר בשנה זו, ושנה אחריה הוא יחנוט רק אחר ט"ו בשבט.

ו. שיטת הרמב"ם כי לגבי תרומות ומעשרות הקובע הוא ט"ו בשבט כאמור בר"ה (פ"א מ"א) וכאן שיטתו מצד התאריך מתאימה לשאר הראשונים.

כך כתב הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"א ה"ב): "באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות, וכל מקום שנאמר ראש השנה הוא אחד בתשרי, ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות... וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני, וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישין מהן מעשר עני, ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא".

ז. אבל לגבי שביעית היא מתחילה בא' תשרי ומסתיימת בא' תשרי. כך פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ט): "באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות, פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית".

באר הרדב"ז (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ט) את שיטת הרמב"ם:

"והא דאמרי' הכא דפירות האילן בתר חנטה היינו לענין השנים ור"ה שלהם ט"ו בשבט אבל לענין מנין שנת השמטה ר"ה היא באחד בתשרי וכל מה שהגיע לעונת המעשרות של קודם אחד בתשרי הרי הוא של שנה ששית וכבר ביאר רבינו עונת המעשרות של כל דבר ודבר בפ"ב מהלכות מעשר".

עולה מדבריו שכל הפירות שהתקרבו לבישולם (=עונת המעשרות) לאחר ר"ה של שביעית – קדושים בקדושת שביעית, וממילא פטורים ממעשרות כדין פירות שביעית.

ח. באר בדרך אמונה (באור ההלכה הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ט):

"והגיעו לעוה"מ קודם ר"ה כו'. הסכימו רוב האחרונים דדעת רבנו דבשביעית א' בתשרי ר"ה גם לאילן ולא ט"ו בשבט כמש"כ בד"א וכ"ד מרן החזו"א בסי' ז' סקי"ג וכ"ד רש"י כמו שהביא שם אמנם כ' שם שדעת הר"ש בפ"ב מ"ה דאזלי' בתר ט"ו בשבט שהביא שם התו"כ כיון שיצתה שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט (והגר"א בתו"כ מוחק זה) וכ"ד ר"ח בר"ה ט"ו ב' ומצאתי עוד ראשונים דקיימי בשיטה זו והוא בערוך ערך בנות שוח שכ' ככל דברי ר"ח בר"ה ורבנו הלל והראב"ד והר"ש משנץ בתו"כ בהר פ"א דגרסי ג"כ כגי' הר"ש והסבירו זה ומוכח דס"ל דר"ה בשביעית הוא ט"ו בשבט"...

ט. אם נדון לפי השיטות השונות בתחילת לשביעית, פירות שהגיע לעונת המעשרות (או אף חנטו לשיטה החולקת על הרמב"ם) אחר א' תשרי ולפני ט"ו בשבט לפי שיטת הר"ש הם פירות ששית וחייבים במעשר עני ואינם קדושים בקדושת שביעית. לעומת זאת לפי הרמב"ם הם קדושים בקדושת שביעית ופטורים מן המעשרות.

וכן לגבי שמינית, לפי הר"ש אם חנטו אחר א' תשרי של שמינית ולפני ט"ו בשבט הם פירות שביעית ופטורים ממעשרות, ולפי הרמב"ם הם אינם קדושים בקדושת שביעית. ואע"פ שר"ה למעשרות הוא ט"ו בשבט הם יתחייבו בתרו"מ כנראה, ואולי מדרבנן.

י. אמנם הראי"ה קוק כתב על כך בשבת הארץ (פ"ד ה"ט):

"ויש מי שאומר שראש השנה לפירות האילן הוא חמישה עשר בשבט גם לשביעית, ואם הגיעו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שביעית הרי הם כפירות של שישית, ורבו החולקים עליו שסוברים שאין דין של ראש השנה לאילנות בחמישה עשר בשבט אמור אלא לענין סדר השנים של המעשרות בין מעשר שני למעשר עני וכן לענין שאין מעשרין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש אבל לענין שביעית לעולם גם לאילנות ראש השנה שלהן הוא אחד בתשרי".

ולכן למעשה בפירות שחנטו או הגיעו לעונת המעשרות בתחילת השביעית לפני ט"ו בשבט הכרעת הרב זצ"ל שנוהגים בהם אך קדושת שביעית ואין חוששים לשיטת הר"ש ואין מפרישים מהם תרו"מ אפילו מספק.

יא. באשר לשנה השמינית כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ג) לגבי פירות שיצאו לשמינית: "וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפרי, והירק אחר לקיטתו".

באר הרדב"ז (הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ג): "וכן פירות שביעית וכו'. משנה פ"ג ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית כלומר שאין אוכלין מהם בשביעית עד שיגיעו לעונת המעשרות דכתיב לאכלה ולא להפסד ותניא בת"כ תהיה כל תבואתה לאכול מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן וכו'".

משמע שפירות שעונת המעשרות שלהם אחר ר"ה של שמינית אינם פירות שביעית ואין להם קדושת שביעית.

וכן עולה מהר"י קורקוס (הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ג) וכ"נ מהכס"מ.

יב. הרב זצ"ל בשבת הארץ (פ"ד הי"ג) הוסיף וכתב ביחס לשיטת הר"ש: "וכבר נתבאר שיש מי שאומר שבאילנות גם לענין שביעית הולכין אחר ראש השנה לאילנות שהוא ט"ו בשבט שאם נחנטו לפני ט"ו בשבט של שביעית יהיה להם דין פירות שישית ואם נחנטו לפני ט"ו בשבט של שמינית יהיה להם דין פירות שביעית, ושרבו החולקים עליו וסוברים שהולכים לשביעית אחר ראש השנה של אחד בתשרי גם לענין אילנות".

ועולה מדבריו שהלכה כרמב"ם ואין לחוש לדברי הר"ש. אמנם בהערות (לשבת הארץ עם תוספת שבת) הובא שאף הראב"ד בפירושו תו"כ וכן רבים מן האחרונים כתבו שיש לחוש לשיטת הר"ש, וזה מחייב לנהוג בהם קדושת שביעית.

וכן המלבי"ם (שמות כג, י) פרש: "מוכח זה שאף במוצאי שביעית הדין כן, כי בכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה ונמשך זמן שביעית גם בשמינית".

יג. לפי הרמב"ם נראה שיפרישו מהם תו"מ ללא ברכה שכן לא הגיע עדיין ט"ו בשבט אשר מעביר אותם לשנת המעשר הבאה, ולפי הרמב"ם ראוי שלא להפריש ממה שחנט או הגיע לעונת המעשרות לפני ט"ו בשבט למה שחנט אחריו אף שהם בני שנה אחת.

כך פסק בדרך אמונה (הל' שמיטה ויובל פ"ד הי"ג):

"(צד) ואילנות הולכין אחר עוה"מ. כבר נתבאר בסקס"ד דדעת רבנו דחנטה היינו עוה"מ וס"ל דכל פירות האילן הולכין אחר עוה"מ והיינו הבאת שליש ולדעת תוס' והר"ש חנטה היינו בוסר או סמדר ובזיתים וענבים גם לדעת התוס' הולכין אחר עוה"מ דהיינו הבאת שליש ובענבים ורמונים אם הגיע גרגיר א' כל הרוח חשיב כהגיע וכבר ביארנו שם דקי"ל כדעת רבנו לכן פירות אילן אם חנטו בשביעית ויצאו לשמינית דינן כפירות שביעית ופטורין ממעשר אף שיצאו לשמינית ואם חנטו אחר ר"ה של שמינית הרי הוא כפירות שמינית [מיהו בתוס' משמע שאם חנטו מיד אחר ר"ה שיכולין להתחלף באותן שחנטו קודם ר"ה צריך לנהוג בהן קדו"ש וצ"ע] וחייב במעשר ומתעשר מע"ש"...

אמנם אף שבדרך אמונה פסק לגמרי לפי הרמב"ם, ולדעתו אין לנהוג קדושת שביעית בפירות שביעית שחנטו אחרי א' בתשרי ולפני ט"ו בשבט של שמינית, הרי האחרונים הורו שנוהגים בהם קדושת שביעית על כל הלכותיה עפ"י הר"ש והראב"ד לתו"כ, וכן תרומות ומעשרות ללא ברכה עפ"י שיטת הרמב"ם (כרם ציון פי"ח ס"א, גר"ח ברלין בהערה לס' השמיטה פ"א, ועי' בס' קטיף שביעית פ"ו סוף הערה 7 שכן הורו הגרש"ז אוירבך, הגר"ש ישראלי והגר"מ אליהו).

ועי' בספר קטיף שביעית (פ"ו סעי' ה-ז וההערות עליהם).

מסקנה

בתחילת שביעית יש להקל שכל פרי שחנט או הגיע לעונת המעשרות אחר א' תשרי פטור מתרומות ומעשרות וחייב בקדושת שביעית. אולם בסוף השביעית יש להחמיר בו ולחייבו הן בקדושת שביעית והן בתרו"מ מספק וללא ברכה.