חבל נחלתו כז לז
סימן לז
בציר תיירותי בהיתר מכירה מופקר
שאלה
המועצה האזורית והישוב הכריזו על בציר לאנשים פרטיים בחלקת ענבים שנמכרה לנכרי בשביעית. מכיון שהיקב לא הוצרך ליבול החלקה, היא הופקרה לבציר פרטי עבור אנשי הישוב ואנשי המועצה, בה יש אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, שיבואו לבצור ביום מסויים בשעות מסויימות.
מה השאלות ההלכתיות בהן צריך להתמודד בהפרשה מעין זו?
תשובה
א. ראשית, יש להעיר שאין זה הפקר. זוהי חלקה שפירותיה 'שייכים' לנכרי, ויש רשות לבעלי הקרקע–מוכרי הפירות לבצור בעצמם או להכניס מי שירצו על מנת לבצור.
כמו"כ החלקה חייבת בתרו"מ מדרבנן, כדין פירות נכרי שנגמרו בידי ישראל, ובין אם יאכלו או שיעשה מהם יין צריך להפריש מהם תרו"מ ללא ברכה.
ב. בסוגיית צנועין (ב"ק סט) הצנועים היו בעלי הקרקע שפדו עבור אחרים נטע רבעי בשנת השמיטה.
כדברי הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"ז): "מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו עד שיפדו, ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו, שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו, שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה, והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו".
במקרה שלפנינו, אין צריך לחלל פירות נטע רבעי, אלא צריך להפריש מראש על הבציר, כאשר בעלי הפירות הם נכרים, וכשהפירות ייבצרו הם נכנסים לרשות ישראל.
ג. מותר לאדם להפריש משלו על של חבירו כאמור ברמב"ם (הל' תרומות פ"ד ה"ב): "...אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותיקן פירותיהם, וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה". (בימינו כיון שהתרומה טמאה אי אפשר ליתנה לכהן ולא להשתמש בה). ולכן ניתן לזכות בפירות מתוך החלקה ולעשותם תרומה גדולה ותרומת מעשר על הבציר של כולם.
לגבי מעשר ראשון ומעשר שני ועני הם יקבעו מתוך הפירות שכל אחד יבצור. לכאורה אין אדם מפריש משל חבירו על של חבירו. אולם נראה שכיון שהמעשרות הללו לא ניתנים בפועל, אלא נשארים ברשות בוצריהם, וכיון שההפרשה באה להצילם מאכילת טבלים מדרבנן, ניתן לקבוע מקום בתוך הפירות של כל אחד מהבוצרים ולחלל מעשר שני שבהם ממטבע של המפריש – מצד זכיה כשליחות.
אין צורך להפריש על האכילה בשטח הכרם וכל אחד יכול לאכול כמה שירצה בתוך הכרם, מפני שאין דינו כחצר הקובעת למעשרות אע"פ שהכרם נעול.
ד. ההפרשה מראש צריכה להיות מתאימה ומוגדרת לפירות שייבצרו ויילקחו לבתים, כמו כן צריך להפריש אף על מה שיאכל במכוניות.
ה. למעשה:
שיערנו כמה יהיה כל סך הבציר באותן שעות ובצרנו בכמות של קצת יותר ממאית ממה ששיערנו. וממנו הפרשנו תרומה גדולה ותרומת מעשר. ואת שאר המעשרות קבענו בפרי שנבצר. אולם לגבי חברי הישוב אשר יודעים להפריש מעשרות, הורינו להם שכל אחד יפריש על שלו, ולא נזכה לו ונפריש עבורו. ולגבי תושבי מועצה שאינם יודעים להפריש השארנו את הנוסח גם על הפרשת תרו"מ מן הענבים שבצרו.
הנוסח:
היותר מאחת ממאית על מה שייבצר היום, בארגז שלפנינו, ייקבע כתרומה גדולה על כל שייבצר מעת הבצירה על כל הבוצרים.
האחת ממאית היא תרומת מעשר מעת הבצירה על כל הבוצרים.
תשעה חלקים בראש הכלי יהיו מעשר ראשון, בכל הכלים או השקיות אליהם יבצרו הבוצרים, משעת הבצירה כסיימו לבצור.
תשעה חלקים בתחתית הכלים (בכל הכלים או השקיות אליהם יבצרו הבוצרים, משעת הבצירה כשסיימו לבצור). יהיו מעשר שני ומחוללים הם ורבען על מטבע שהעמדנו לצורך הבציר, ואם צריך מעשר עני יהיו מעשר עני.
במידה וכל הפרוטות במטבע שייחדנו (10 שקלים) יהיו מחוללות על מעשר שני – כל הפרוטות תהיינה מחוללות על פרוטה במטבע שני (של 2 שקל), ואפשר יהיה לחלל שוב על הפרוטות במטבע של עשרה שקלים.