חבל נחלתו כז לו
סימן לו
טעימת טבל
שאלה
יין שנסחט, ממשיכים לטעום אותו במשך שלבי ההתפתחות של היין כדי לדעת אם צריך הוספת חומרים, היין טבל לאחר שמסירים ממנו את הזגים והחרצנים, עד שיפרישו את מעשרותיו. האם מותר לטעום טבל, ואם אסור, האם מותר לטעום על מנת לפלוט?
תשובה
א. נאמר בתרומות (פ"ג מ"א): "התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום". היינו החמירו עליו שצריך לחזור ולתרום אע"פ שכבר תרם, ושתי התרומות קדושות.
פרש הר"ש (תרומות פ"ג מ"א): "קישות ונמצאת מרה. בשוגג איירי כדמוכח בריש האשה רבה (דף פט א) והא דמחמיר הכא טפי ממן הטמא על הטהור משום דהכא שוגג קרוב למזיד דאיבעי ליה למטעמיה".
וכ"כ: הרא"ש ורע"ב. מתוך שלא הוזכרה הפרשת תרו"מ לכאורה רשאי לטעום ללא הפרשה.
ב. המקור לדברי הראשונים לעיל הוא מיבמות (פט ע"א): "ורמי שוגג אשוגג, הכא קתני: בשוגג – תרומתו תרומה, התם קתני: תרומה, ויחזור ויתרום! התם שוגג קרוב למזיד, דאיבעי ליה למיטעמיה".
תוספות (יבמות פט ע"א) הזכירו זאת: "איבעי ליה למיטעמיה – כלומר יפריש על מה שהוא מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא".
אמנם הרשב"א, הריטב"א והסמ"ג (עשין סי' קלד) לא הזכירו חיוב הפרשה על הטעימה.
הסבר לחילוק שבין התייחסות הראשונים כתב בשושנים לדוד (תרומות פ"ג מ"א): "תי"ט ד"ה ונמצא וכו' יפריש וכו'. הוצרכו לזה דאל"כ אסור לטעום בלשונו אפילו ספק דבר איסור, ולא דמי לטעימת הכבד כשלא נמצאת מרה, דכבר כתבו הטעם שם עיין בש"ך (סימן מ"ב). ומ"מ הוו מצו התוס' לאוקמיה אפילו בלא הפרשה וכגון דאכתי לא נקבע, ואפילו הכניסן לבית כגון שעדיין לא שפשף דהיינו גמר מלאכתן לקישואין ואבטיחים, כדתנן פ"ק דמעשרות שאז שרי אפילו לאכול עראי וכ"ש לטעום, אלא דניחא להו לאוקמה בכל ענין אפילו הוקבעו כבר".
היינו, אין חיוב להעמיד את המשנה שהקישות והאבטיח כבר נקבעו למעשרות ולכן את שיטת מי שלא הזכיר זאת, אפשר להסביר שאף הם מחייבים הפרשת תרו"מ אף על טעימה, אלא שמדובר שעדיין לא נקבעו למעשרות. אמנם לפי"ז במקרה דילן שהענבים כבר נסחטו והופרדו ממנו הזגים והחרצנים – חייבים להפריש תרו"מ מן הבדיקות.
ג. כך באר בשנות אליהו (הארוך, תרומות פ"ג מ"א):
"ובגמ' יבמות פ"ט א' פריך מ"ש מטמא על טהור שאינו תרומה כו'. ומסיק שם משום דהוה שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה למטעמיה והיינו שמתחלה יפריש מיניה וביה דזה ודאי מותר ולטעום ומשום דלא עבד הכי הוי כמזיד...".
אמנם בתפארת ישראל ([יכין] תרומות פ"ג מ"א) התיר לטעום, וז"ל: "(ג) ויחזור ויתרום. אפילו בתרם בשוגג ול"ד לתורם מטמא אטהור [פ"ב מ"ב] דהכא פשע דהו"ל למטעמיה מקודם [כיבמות דפ"ט א'] ואף דטבל אסור בטעימה אפילו לכהן וטועם ופולט לא הותר רק בתענית [כברכות די"ד א' וריב"ש רפ"ח], נ"ל כיון דתרומת ירק לכ"ע מדרבנן [כרמב"ם פ"ב דתרומות ה"ו] א"כ אוכל והולך ואח"כ מפריש כתרומת ח"ל [כבכורות דכ"ז א'] ואת"ל דזהו דוקא בתרומת ח"ל ולא בתרומת דרבנן בא"י [כחולין ד"ג א'] עכ"פ כל ספק איסור שרי למטעמי' [כרט"ז י"ד צ"ח סק"ב] והרי הכא מדהו"ל ספק אם ראוי לאכילת אדם הו"ל ס' טבל, ואפילו לדעת האוסרים בכה"ג [כש"ך י"ד סמ"ב ושאר אחרונים] עכ"פ איסור דרבנן שרי למטעמיה [כתשו' צ"צ סמ"ז] ובהא מתורץ קו' תו' יבמות דפ"ט א'".
בחידושי ישרש יעקב (יבמות פט ע"א, לבעל שו"ת בית שלמה) באר שאסור לטעום ולפלוט אף באסורי דרבנן, ובאיסורי תורה בהנאה, טעימה ופליטה אסורים מן התורה. וז"ל:
"בד"ה איבעי כו'. כלומר יפריש כו' כדי שיטעום כו' עד כאן. והיינו דאי לאו הכי איך אפשר למיטעמיה, דהא טבל אסור אף לכהן, וכן כתב התוספות יום טוב בריש פרק ג דתרומות (משנה א, ד"ה ונמצא). והנה לכאורה יש ראיה ברורה מדברי תוספות אלו דגם באיסור דרבנן אסור לטעום ולפלוט, דהא קישות אינו אלא טבל דרבנן, דתרומת ומעשר ירק היא רק דרבנן כמבואר ברמב"ם פרק ב מתרומות הלכה ו וברש"י בכתובות ריש דף כה (ע"א, ד"ה השתא נמי וד"ה דאורייתא), וכל שכן לשיטת התוספות דסבירא להו בכמה דוכתי דחוץ מדגן תירוש ויצהר הכל הוא רק מדרבנן ועיין בתוספות ראש השנה דף יב (ע"א) ד"ה תנא ובכמה דוכתי. וקשה מזה על הצמח צדק בסימן מז שהתיר לטעום ולפלוט באיסור דרבנן, וע"ש בסימן קיא ובפרי חדש סימן קח ס"ק כב. אלא דאם כן תיקשי נמי לכאורה לדעת הפרי חדש שחולק על הצמח צדק, הא מתיר לחיכה בלשון אף באיסור דאורייתא, עיין בפרי חדש סימן מב ס"ק ה, ועיין בש"ך שם ס"ק ד ובט"ז יורה דעה ריש סימן צח (ס"ק ב) ובפרי מגדים שם, ובמשבצות זהב בסימן צה ס"ק טו (ד"ה ולענין) ובסימן קח ס"ק ט, אלא אם כן נאמר דאין להבחין בלחיכה בלשון בין מר למתוק".
"על כן נראה דאף דהריב"ש סימן רפח כתב דלטעום ולפלוט אינו רק איסור דרבנן, זהו ודאי רק באיסורי אכילה, אבל באיסורי הנאה ודאי דזה אסור מן התורה, דודאי על כל פנים הנאה מיהא הוי... ומעתה מיושב קושיא הנ"ל, דכיון דטבל אסור בהנאה של כילוי מן התורה, כמו שכתבו התוספות בשבת דף כו (ע"א) ד"ה אין מדליקין ובכמה דוכתי, אם כן בטועם ופולט דנראה נמי דהוי הנאה של כילוי, ואולי גם טעימה בלשון הוי הנאה של כילוי, המעט שלוחך בלשונו ועיין בכתובות דף ל ע"ב, וכיון דבטבל דאורייתא אסור מן התורה, גם בטבל דרבנן אסור מדרבנן לכולי עלמא".
וכן בליקוטים מתוך תשובות המהר"ם שיק (על יבמות פט ע"א מתוך יו"ד סי' קמד) כתוב:
"תוס' ד"ה איבעי ליה למטעמיה. כלומר יפריש על מה שהוא מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא. אמנם יש לכאורה ראיה לאסור [לטעום איסור דרבנן ולפלוט], מדברי התוס' ביבמות דף פ"ט ע"א, דקאמר בתורם קישות ונמצאת מרה, דאיבעי ליה למטעמיה, וכתבו התוס' [ד]היינו שהיה לו להפריש מיניה וביה ואח"כ למטעמיה, וקשיא הא תרומת ירק הוא רק מדרבנן, ואי אמרינן דבדרבנן שרי למטעמיה, אפילו בלא שיפריש עליו שרי למטעמיה. ועל כרחך דסבירא להו להתוס' שאסור לטעום ולפלוט אפילו איסור דרבנן".
"מיהו גם זה יש לדחות, דנראה דעד כאן לא שרי הצמח צדק [בשו"ת סי' מ"ז] באיסור דרבנן אלא באיסור אכילה, דאין הטעימה אסורה אלא משום שמא יבלע, וסבירא ליה דבכהאי גוונא הוי גזירה לגזירה, אבל באיסור הנאה יש לאסור הטעימה מכח ההנאה, ופשיטא דאסור מן התורה כמבואר נמי מלשון הריב"ש שם [בסי' רפ"ח]. וא"כ יש לומר דטבל דאסור בהנאה של כילוי, כמו שכתבו התוס' בשבת דף כ"ו ע"א [בד"ה אין מדליקין], לכך אסור למטעמיה אפילו באיסור דרבנן, אבל מידי דאסור רק באכילה מדרבנן שרי למטעם ולפלוט".
וכן ביד דוד (יבמות פט ע"א) הסביר שאסור לטעום אף בלשון. וכך כתב: "תוספות ד"ה איבעי ליה למיטעמיה. כלומר יפריש על מה שהוא וכו'. נראה דכוונתם, דאיך אפשר למיטעם הא טבל הוא, לזה כתבו דכוונת הגמרא דיפריש מיניה וביה ויוכל למיטעם. ועיין באר יעקב דף מד ע"ג [יו"ד סי' מ"ב] שהקשה, דהא אפשר למיטעמיה בלשון ולא בעי למיכל, אלא ש"מ דאף בלשון יש איסור למיטעם, ולא כמ"ש הט"ז לחלק בסימן צ"ח. ובאמת אין דבריו מוכרחים, דהרי התוספות לא הקשו קושיא, אלא כתבו לפרש דאפילו נימא דאי אפשר למבדק בלשון נמי ניחא. ועיין בבא בתרא דף קמג, א בתוס' ד"ה אין לך מר בקישות שהביאו הירושלמי. ולכאורה משמע דמבחוץ אי אפשר להרגיש שכולן מרים הם רק בפנימי, וע"ש".
ועי' כלי חמדה (פרשת עקב אות ב) על "היתר טעימה פחות מכזית ללא ברכה, ולענין תענית". שסיכם: "ונמצא דיש בזה ג' שיטות: א' שיטת רש"י ז"ל דבין בתענית ובין בברכה מותר אכילה ממש עד רביעית, ב' ושיטת הר"מ ז"ל דיש חילוק בין ברכה ותענית, דבברכה מותר אכילה ממש, ובתענית אינו מותר אלא בטועם ופולט, ג' ושיטת הר"ח ז"ל דבין בברכה ובין בתענית אינו מותר אלא בטועם ופולט, אבל אכילה ממש אסור אפי' כל שהו".
אמנם אינו עוסק בטעימת איסור.
מסקנה
פירות וירקות שנגמרה מלאכתם ונקבעו למעשרות – וצריכים לטעום אותם, צריכים לעשרם מיניה וביה, ורק אז לטועמם.