חבל נחלתו כז לג
סימן לג
חינוך קטן לצדקה
שאלה
קטן מקבל מהוריו ומקרוביו כסף, והוא חוסך אותו לקניית מאוייו. האם הוריו צריכים לחנך אותו לקיים מעשר כספים וצדקה והממון שבידו?
תשובה
א. לקטן בדרך כלל אין ממון ששייך לו מן התורה (פרט לירושה או שכר עבודה).
לקטן אין יכולת לקנות ממון מן ההפקר מן התורה.
נאמר בגיטין (פ"ה מ"ח): "מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור".
פרש ר' עובדיה מברטנורא (גיטין פ"ה מ"ח):
"יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ולא נפיק בדיינים".
"רבי יוסי אומר גזל גמור. מדבריהם. ונפיק בדיינים. ומיהו מודה רבי יוסי דלא הוי גזל דאורייתא לעבור עליו בלאו. ואין הלכה כרבי יוסי".
לגבי מכירה וקניה של קטן נאמר בגיטין (פ"ה מ"ז, גיטין נט ע"א): "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין".
וכ"פ הרמב"ם (הל' מכירה פכ"ט ה"ו): "קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום, ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע, ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו, והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל". וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' רלה ס"א).
ולגבי מתנה הוסיף המגיד משנה (הל' מכירה פכ"ט ה"ו): "ודין המתנה נתבאר שם (גיטין נט ע"א) מתנתו מתנה אחת מתנת ברי' ואחת מתנת שכיב מרע אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת. וג"ז פשוט1". ותק"ח לפעוטות נשענת על הפקר בית דין הפקר.
[לגבי זכיית אחרים לקטן בממון מן התורה. כתב מהר"ם שיק (כתובות יא ע"א):
"...דבאמת יש בזה ג' שיטות. דעת הר"ן ריש פ"ב דקידושין, שם הסכים לדעת האומרים דאין זכיה לקטן כשם שאין שליחות לקטן, כי אם מדרבנן יש זכיה, וזה סברת תירוץ ראשון בתוס' כתובות דף י"א [ע"א]... אמנם דעת הריטב"א וסייעתו, דסוברים דיש זכיה לקטן מן התורה... אמנם דעת התוס' בתירוץ השני, הוא דיעה ממוצעת, דלעולם דקיי"ל דיש לקטן זכיה מה"ת, אלא דזה דווקא היכא דהוא זכות גמור אצל כל אדם ואין בו שום חוב, וכאילו כו"ע משוי שליח, אבל היכא דיש קצת חוב, נהי דזכות גדול מחוב, ומסתמא ניחא ליה, שוב הוי רק מצד ניחותא ושליחותא, ואין לקטן שליחות כה"ג, ולכך אין האפוטרופוס תורם להניח, דיש בו קצת חוב, דאולי ניחא ליה להפריש בעצמו כדי להרבות בשיעור תרומה, משא"כ גירות הוא זכות גמור".]
נראה שקטן שהגיע לעונת הפעוטות, שהוריו או קרוביו נתנו לו מעות לקניית ממתקים או משחקים, כשם שיכול לקנות במכולת ממתקים, יכול לתת לצדקה ונתינתו נתינה, ואף אם אינו יכול לתת במתנה מן התורה. קניינו מועיל מדרבנן כמו במתנת קטן שהגיע לעונת הפעוטות.
נדון עתה האם ראוי לחנך קטן שהגיע לעונת הפעוטות לצדקה ולמעשר כספים.
ב. נאמר בסוכה (מב ע"א): "קטן היודע לנענע חייב בלולב". ובגמרא (שם): "תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון. היודע לשמור גופו – אוכלין על גופו טהרות, לשמור את ידיו – אוכלין על ידיו טהרות. היודע לישאל, ברשות היחיד – ספיקו טמא, ברשות הרבים – ספיקו טהור. היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. [ע"ב] היודע לשחוט – אוכלין משחיטתו. אמר רב הונא: והוא שגדול עומד על גביו. יכול לאכול כזית דגן – מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. אמר רב חסדא: והוא שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס. אמר רב חייא בריה דרב ייבא: ובגדול, אף על פי שאינו יכול לאכול בכדי אכילת פרס, דכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. יכול לאכול כזית צלי – שוחטין עליו את הפסח, שנאמר איש לפי אכלו. רבי יהודה אומר: עד שיכול לברר אכילה, כיצד? נותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו". והברייתא שהובאה היא מתוספתא חגיגה (פ"א ה"ב). והובאה בקצרה בתלמוד ירושלמי סוכה (פ"ג הי"ב).
פרש רש"י:
"חייב בלולב – לחנכו מדבריהם".
"לשמור תפילין – שלא יכנוס בהן לבית הכסא".
"היודע לשמור גופו – מטומאת מגע ומשא ואהל".
"אוכלין על גופו טהרות – אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם, אבל לא על ידיו, אם נגע בידיו בטהרות חוששין להם, שיש יודע לשמור גופו ואין יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים, שגזרו עליהם להיות שניות, אלא אם כן יודע לשומרם, אבל היודע לשמור את ידיו, משנטלם אינו נוגע בשום דבר ספק, או בספק המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות – נוטל ידיו".
"אוכלין על ידיו טהרות – שנגעו ידיו בהם".
"והיודע לישאל – שאם שואלין אותו: נגעת בטומאה זו, יודע להשיב: הן או לאו, או איני יודע".
"ברשות הרבים ספיקו טהור – אם שאלוהו ואמר: איני יודע".
"ברשות היחיד ספיקו טמא – הכי גמירי לה הלכתא מסוטה, כדאמרינן במסכת סוטה (כח, א): ומכאן אתה דן לשרץ כו'".
"היודע לפרוס כפיו – כשהוא כהן".
"חולקין לו תרומה בבית הגרנות – ומקמי הכי אין חולקין לו בגורן, אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה, דהכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (צט, ב): עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות: חרש שוטה וקטן כו', וכולן משגרין להם לבתיהם, בבית הגרנות אין חולקין להם – שבזיון תרומה הוא, שאין כל רואיו יודעים בו שהוא בקי לשומרה, אבל לביתן משגרין להם הבקיאים ומכירין בהם, ומשיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור – הכל יודעים שהביא שתי שערות, שאין קטן פורס כפיו, כדאמרינן במגילה (כד, א), הלכך חולקין לו".
"היודע לשחוט – לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה".
"מותר לאכול משחיטתו – כדאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו – וראה שלא שהה ולא דרס".
"כזית דגן – כל חמשת המינין קרי דגן: חטין, ושעורים, וכוסמין, ושבולת שועל, ושיפון".
"מרחיקין מצואתו – משאכל כזית מאלו – בכל ענין אכילה, שצואת מינים הללו מסרחת".
"ארבע אמות – לענין קריאת שמע ותפלה".
"והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס – לבינוני, אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן, הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית, שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו".
"פרס – חצי ככר, ששיערו בו חכמים מזון שתי סעודות לעירוב, ולשון פרס – פלגא, כדתנן בעירובין (פב, ב): חציה לבית המנוגע – לבא בבית המנוגע ליטעון כיבוס בגדים, שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה, דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס בגדיו".
"מכאוב – מסריח".
"שוחטין עליו את הפסח – ממנין אותו על בני החבורה, ואי לא – לא, דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכסו – הראוי לאכילה".
וכ"פ: ספר הלכות גדולות (סי' כז – הל' ציצית עמוד רעה), הרי"ף (סוכה כ ע"ב), והרא"ש (סוכה פ"ג סי' לד), וכן המרדכי (סוכה פרק לולב הגזול רמז תשסג). וכן כתבו הראשונים בסוכה שם.
ג. כתוב בחדושי הריטב"א (סוכה מב ע"א): "ומכאן יש ללמוד שסומכין על הקטנים בשמירת דברים שמביאין ממקום למקום או ששומרין בשר כשר שנתנו ביד עכו"ם וכיוצא בו מדברים דלית בהו חזקה של איסור אלא חששא שלא יתחלף או שלא יגע בו עכו"ם מכיון שבא לכלל דעת שמירה, ואפשר שהוא הדין בחלב שחלבו עכו"ם וקטן כזה רואהו דהא ליכא בחלב גופיה חזקה דאיסורא אלא דחיישינן לאיערובי. מפי רבינו נר"ו".
וכך הסביר המאירי (סוכה כח ע"א): "ומ"מ באין צריכים לאמן חייבים מתורת חינוך ופי' בגמ' ששיעור זה כל שניעור ואינו קורא אמא אמא והיא הגעת חנוך לענין זה ואף על פי שמצינו בהרבה דברים שיעור אחר לחנוך הכל לפי מה שהוא הענין יודע לנענע בענין לולב יודע להתעטף לענין ציצית".
היינו, קטן פטור ממצוות מן התורה עד שיהיה בן י"ג שנה ויביא שתי שערות, אבל אביו חייב לחנכו למצוות כאשר הוא מבין ויכול לעמוד בתנאי המצוה, כל מצוה בהתאם ליכולתו ולשכלו. ואי יכולתו בענין אחד אינו מסיר את חיוב החינוך בשאר דברים.
ד. עפי"ז נראה שהאב חייב לחנך את בנו למצות צדקה ולמעשר כספים.
בימינו ישנו שינוי גדול מבעבר.
לשעבר לא היו לקטנים בעלי הורים ממון משלהם. אלא כדברי שמואל בבבא מציעא (יב ע"א): "מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו – שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו, ואינו מאחר בידו".
לקטן לא היתה קופה קטנה לעצמו בבית הוריו, לא היו לו דמי כיס, ומתנות שקיבל לא היו שטרות כסף אלא אוכל או בגדים.
כאמור בפסחים (קט ע"א): "תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, ...אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין".
וכן בבבא מציעא (פ"ד מי"ב): "רבי יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו"...
וכן בפסחים (קט ע"א): "אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו".
וכן בשבת (י ע"ב, ביצה טז ע"א): "הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו".
המתנות לקטן היו בגדים או מיני אוכלין אבל לא כסף. לכן לא היה מקום לחנך קטן לנתינת צדקה כי לא היה לו ממון שלו. ורק יש הלכות לגבי אפוטרופוס של יתומים בדיני צדקה.
ה. אף משחקים לשם הפעלת כוחותיו ושכלו וכד' לא היו ענף מסחרי כמו בימינו.
כאמור ביומא (עח ע"ב): "דאמר אביי, אמרה לי אם: רביתיה דינוקא – מיא חמימי ומשחא. גדל פורתא – ביעתא בכותחא, גדל פורתא – תבורי מאני. כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה, ומתברי להו".
פרש רש"י (יומא עח ע"ב):
"תבורי מאני – להפקיר לו כלים לשבר ולמלאות תאותו".
"מאני גזיזי דפחרא – כלים סדוקים של חרס בדמים קלים".
ובשבת (פ"ט מ"ז): "חגב חי טהור כל שהוא מת כגרוגרת... רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו".
פרש ר' עובדיה מברטנורא (שבת פ"ט מ"ז): "חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו... חגב חי טמא כל שהוא. ות"ק סבר טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה. ואין הלכה כרבי יהודה".
כיון שלא היו חנויות למשחקים, מה ששימש למשחק ולרכישת מיומנויות היה המזדמן בסביבה הקרובה: כלים שנשברו או עומדים להישבר או חגבים וכד'.
ו. בימינו הרבה הורים נותנים לילדים קטנים כסף, שיקנה בו את חפציו או דמי כיס וכד'. ויש חשיבות לחנך אותו ליחס נכון לממונו, לדעת שאפשר לקיים בו מצוות, ולדעת שיש כאלה שחסר להם ממון לצרכיהם הבסיסיים, וצריך לתת משלו לאותם נצרכים. בדרך זאת הילד יקבל יחס נכון לממון, ועוד בטרם תהיה לו תאות ממון הוא ידע שחלק מממונו הוא צריך לתת לעניים.
וכמו לענין גמילות חסד בגופו שיש לחנכו לכך, כגון סיוע לחולים או לחסרי יכולת, סיוע בסחיבת חפצים לזקנים, או איסוף והכנת מזון לנצרכים. (בעיני ראיתי: ילד מעולי אתיופיה בגיל עשר בערך נפגש עם אמו, כנראה, ברחוב. נותן לה נשיקה ונוטל את המשא שהיא קנתה בשוק וסוחב אותו.)
ולכן כשם שחלה חובת חינוך לגמילות חסד בגופו, לפי יכולותיו. כן חייבים לחנך ילד שיש לו ממון 'שלו' שניתן לו לקניית ממתקים ומשחקים – לתת מעשר כספים וצדקה. (אפשר לקשרו עם גמ"ח ולהעביר לו מעשר כספים, ויקבל תעודה מהגמ"ח וכד' כדי שידע שכמו שהוא מחוייב לגמול חסד בגופו כן הוא מחוייב לגמול חסד בממונו.)2"