חבל נחלתו כז לב
סימן לב
בשולי נכרים ע"י מטפל לקשיש
שאלה
לקשיש מטפל גוי. אין אפשרות שמישהו מבני המשפחה ידליק את האש בכיריים גז. מה מותר ומה אסור?
תשובה
א. נאמר בעבודה זרה (פ"ב מ"ו): "אלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה... והפת והשמן שלהן... ושלקות".
פת היא פת שאפו נכרים ושלקות הן בשולי נכרים (נתעסק בסימן זה בבעיקר בבשולי נכרים).
באר הר"ן (על הרי"ף, עבודה זרה יג ע"ב):
"הפת והשמן שלהן והשלקות. מפורש בגמרא שאיסורו של פת משום חתנות ושמן ג"כ ואף שלקות פירש רש"י ז"ל שמשום חתנות נאסרו וא"ת א"כ אמאי פלגינהו תנא דמתניתין לפת ושלקות בתרתי הרי שניהן משום בשולן נאסרו ומשום חתנות י"ל שתי גזירות הוו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדאיתא בגמ' (דף לו א) דתרוייהו שייכי בהדי יין ושמן מפני שהוא משקה כמוהו ופת משום דשכיחא מילתא דאכיל איניש ושתי אבל על השלקות לא גזרו ואתא בי דינא אחרינא וגזרו בכל השלקות משום חתנות ומשום הכי פלגינהו תנא דמתני' בתרתי".
הן פת נכרים והן תבשילים שבשלם נכרי (כשהמזון כשר) נאסרו באכילה משום גזירת חתנות. ואפילו במצבים שאין חשש חתנות כמו בשאלתנו קיימת הגזירה.
ב. נחזור על כמה כללים בדיני בשולי נכרים.
פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קיג ס"א):
"דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עו"ג, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובדי כוכבים".
היינו אין בשולי נכרים בדבר הנאכל 'חי' ואפילו בשלוהו – בין ירק או פרי ובין דג. כמו"כ נאסרו בבשולי נכרים דוקא מאכלים העולים על שולחן מלכים1.
ג. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קיג ס"ו):
"כל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחלה בין בסוף, מותר. לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש, והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה, או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים, הרי זה מותר. (ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים)".
היינו, אין צורך שכל הבישול מהכנת האש עד הסרת התבשיל המוכן יעשה ע"י ישראל, אלא די במעט בישולו, כגון הנחת הסיר על האש ע"י ישראל או הגסת ישראל או הפיכת המתבשל והנצלה על האש.
הוסיף השו"ע בסעיף ז:
"אין שגירת (פי' הבערה. ובערו והשיקו (יחזקאל לט, ט), תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד, אלא ההנחה דווקא. לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים, צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו".
"הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת, וכן נוהגין. (הגהות ש"ד ובארוך ובמרדכי פא"מ). ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהכותית הדליקה האש מאש של ישראל, שרי (או"ה שם בשם מהר"ם)".
בסעיף זה מחלוקת עקרונית ומשמעותית מאד בין האשכנזים לספרדים. לפי הספרדים הכנת האש ע"י ישראל ללא הנחת התבשיל אינה מועילה כדי להוציא את התבשיל מלהיות תבשיל נכרים, וצריך הנחת הקדרה או הגסה והיפוך. שגירת התנור מועילה לספרדים בפת אבל לא בבישול.
לפי האשכנזים די בשגירת התנור כלומר הדלקת האש, או לפי הדעה המקילה, שהגפרור בו מדליקה את הגז יועבר מאש שהדליק אותה ישראל וזה מועיל אף לבשולי נכרים. הכללים האלו הם העקרוניים לגבי בשולי נכרים. ולכן באולמות, קייטרינג וכד' שאוכלים הן ספרדים והן אשכנזים חייבים להקפיד שהטבחים ועוזריהם יהיו מישראל. ולא לסמוך על הדלקת האש ע"י ישראל – פעולה שאינה מועילה לפי הספרדים ולגביהם זה בשולי נכרים ואף הכלים נאסרים וצריכים הגעלה.
מסופר בספר 'הצדיק ר' יוסף זונדל מסלנט' (עמ' לו):
"ובהיותו עוד תלמיד בישיבת וואלאזין ראוהו חבריו זמן ידוע, הולך ומטייל יום ויום בבקר השכם לפני התפלה בשוקי הגוים ומקטרתו מקטרת טבק קטנה כמנהג בני האצילים בפיו. שהיתה כמובן עובדא מוזרה לבחור בן ישיבה בימים ההם. ויתמהו חבריו על הדבר וירונו עד כי הגיעו הדברים לרבם רבי חיים. אשר קרא לר' זונדל וישאל ממנו פשר דבר. ויען ר' זונדל ויאמר: אמנם כנים הדברים אבל דברים בגו, כי נודעתי שרבים מבתי משפחות היהודים בעיר זו קונים מן השוק פת פלטר של גוים, ובכדי להצילם ממכשול זה אני מסבב בכל בקר בשוקים אלה שיש בהם תנורות של גוים, ובדרך טיולי אני נכנס אל כל תנור ותנור באמתלא שצריך אני להדליק את מקטרתי, ואגב הריני מדליק את הקיסם ומשליך בין עצי התנור ומזכה אני בזה את הרבים".
ד. עוד הלכה שראוי לפרסמה היא דין הכלים.
פסק הטור (יו"ד סי' קיג):
"וכתב הרשב"א וכן כלים שבשלו בהן עו"ג דברים שיש בהן משום בישולי עו"ג אסורין לפיכך צריך ליזהר בשפחות נכריות המבשלות לעצמן בבית רבן ישראל שלא יניחוהו על גבי האור ואם קדמו והניחוהו צריך שיהפך בו קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל וכתב שאין צריך לחוש לזה כלל שלא החמירו בבישולי עו"ג לאסור פליטתו".
והביא מחלוקת בין הרשב"א לרא"ש האם בבשולי נכרים נאסרים הכלים וצריכים הגעלה.
פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קיג סט"ז): "כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים. ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים, ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא".
והגר"א צידד לחומרא. ולכן ראוי לשים לב שאם היה בישול עכו"ם הכלים יוגעלו.
ה. נעבור לשאלה בראש דברינו. אם הקשיש הוא בבית קרוביו, אפילו המטפל מבשל לו, אפשר להקפיד שאת האש ידליק ישראל, או ישאיר נר ממנו ידליק המטפל את הנר. אולם קשיש הגר לבד מאד קשה לסמוך שיבוא ישראל וידליק את האש, כש"כ שהוא אוכל בשעות לא קבועות, והמטפל צריך להכין לו תבשילים שונים. (אפשר להשאיר נר לשבעה ימים וכל פעם המטפל ידליק את הגז מנר זה, וכל נר חדש ידליקנו ישראל מאחד הקרובים – אולם לא בכל מקום ומצב הדבר ניתן).
כתב הטור (יו"ד סי' קיג): "שלקות שבשלם עו"ג אסורין ל"ש אם בשלם עו"ג בביתו או בשלם בבית ישראל. וה"ר אברהם היה מתירם אם בשלם עו"ג בביתו של ישראל דלא שייך בהו לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים ור"ת חולק עליו וכן נוהגין".
הנימוק להיתרו של ר' אברהם הוא שכיון שהבישול בבית ישראל לצורך הבית, אין חשש חיתון. אמנם ר"ת חולק שאין הולכים למעשה עפ"י הטעם, אלא האיסור הוא כולל גם בבישול נכרי בבית ישראל כשאין טעם חיתון.
עוד הביא הבית יוסף (יו"ד סי' קיג, ד, ז (א)):
"כתוב בארחות חיים (הל' איסורי מאכלות סי' סז) כתב הרמב"ן בתשובה דעתי שאין איסור בשפחות הללו הקנויות לנו דמלאכה דעבד ערל דישראל היא דקנוי לו למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל גוים והילכך ליתיה בכלל גזרות דידהו וכן נהגו עכ"ל. והרא"ה (בדה"ב ב"ג ש"ז צד.) כתב אף על פי שהדעת נוטה לדבריו בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו וכן כתב הרשב"א ואנו נוהגים איסור בבישוליהן ואפילו בדיעבד עכ"ל. והם דבריו (=של הרשב"א) בתשובה (ח"א סימן סח ותקכב ובמכונות לרמב"ן סי' קמט)".
היינו הרמב"ן היקל בשפחה נכרית הקנויה לבעליה, מפני שקנויה לבעליה למעשה ידיה. והרשב"א אסר.
הסביר הט"ז (יו"ד סי' קיג ס"ק ג): "בשפחות שלנו. פי' הקנויות לנו ומוזהרין אנו על מלאכתן בשבת מן התורה ואין מכלל זה השפחות עובדי כוכבים שהם נשכרים לישראל לזמן".
כלומר נחלקו האם הותר בישול נכרים ע"י נכרים הקנויים לישראל לעבדים ושפחות, ומצווים עליהם בשביתה בשבת. אבל סתם גויים השכורים למלאכות הבית בישולם אסור אפילו הוא בבית ישראל.
ו. פסק הרמ"א בדרכי משה (הקצר, יו"ד סי' קיג ס"ק א):
"ובאיסור והיתר הארוך כלל מ"ג (דין יג) כתב ודוקא לכתחלה אבל אם בישלה שפחה בבית ישראל בדיעבד סומכין על דברי ר' אברהם שמתיר בישולי גוים בבית ישראל עכ"ל. ובהגהות שערי דורא בשם מהרא"י (סי' עה אות ב) ז"ל: בכמה מקומות נוהגין להתיר להניח שפחות גויות לבשל ולצלות בבית ואין שולחין יד בתבשיל או בצלי כלל ואפשר שסמכו אהא דאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית בגחלים עכ"ל ושמעינן מכאן דחיתוי מהני אפילו לא כיון להתיר על ידי חיתוי זו אלא עשאו בלא כוונה, וכן הוא בכלבו (סי' ק סח ע"ד)".
הרמ"א מביא הן דעות ראשונים והן עדויות על הנהגה של בישול נכרים בבית ישראל.
ז. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קיג ס"ד):
"יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד (תשובת הרשב"א ס' ס"ח)".
ורמ"א הגיה: "ובדיעבד, יש לסמוך אדברי מתירים (ארוך כלל מ"ג והגהות ש"ד). ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט (שם)".
הרמ"א התיר גם בשאר נכרים שכירים שאינם כעבדים, ונסמך גם על כך שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט כפי שכתב בד"מ.
הט"ז בס"ק לעיל סיים: "אלא דבאו"ה כלל מ"ג כתב גם באלו להתיר בדיעבד ולסמוך על הר"א שמביא הטור שבבית ישראל אין בו משום בישול עובד כוכבים אף על גב דלא קי"ל כוותיה".
אף הש"ך (ס"ק ז) דעתו להחמיר לאסור שגירת התנור של נכרי, וכתב בתוך דבריו: "ועיין בא"ו של מהרש"ל סי' ע"ה מביא תשובת הרמב"ן סי' קמ"ט דיש מרבותינו מתירין בשפחות מטעם דאין איסור משום בישולי עובד כוכבים אלא בעושה מרצונו משום גזירת חתנות אבל אלו השפחות והעבדים שלנו שעושים בע"כ בין ירצו בין לא ירצו אין בזה קירוב הדעת ומ"מ אין דבריהם מחוורין ואין אנו סומכין ע"ז ואנו נוהגין איסור אפילו בדיעבד ע"כ עכ"ל".
וכן הפרי חדש (ס"ק ט) כתב: "אבל שפחות שנשכרות שאין אנו מוזהרין עליהם בשבת כמו שכתוב באו"ח סימן ש"ד [סעיף ג], לכולי עלמא יש לאסור ואפילו בדיעבד".
נראה שישנה שיטת ראשונים הסוברת שבישול של שכירים נוכריים בבית ישראל מותר. ונלענ"ד שאף שגדולי האחרונים אסרו. בדיעבד בשעת הדחק אצל קשישים שאין דרך אחרת להצילם מבישולי נכרים ראוי לסמוך על כך, הן לאשכנזים והן לספרדים (את שיטת ר"א הביא הטור).
ח. ומצאתי סיוע לדברי בשו"ת לב אריה (ח"ב סי' כב) וז"ל:
"אמנם במשרתת נכרית יש להקל מטעם אחר, דהנה המחבר (בסעיף ד') כתב וז"ל: ויש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר אפילו בדיעבד (תשובות הרשב"א סימן ס"ח). והגיה הרמ"א שם וז"ל: ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירין, ואפילו לכתחילה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט, ע"כ. והנה מה שהביא הרמ"א דבדיעבד מותר, מבואר בש"ך (ס"ק ז') דאפילו בשפחות שאינן קנויות לישראל, רק שכורות לזמן כמו שפחות שלנו ג"כ מותר. או מטעם דיש לסמוך בדיעבד אדברי המתירין בישולי עכו"ם בבית ישראל והוא דעת ר' אברהם שהביא הטור, וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל ע"ה דין י"ז בשם או"ה, או דסמך בדיעבד אטעמא דאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט, או מטעם שהביא המהרש"ל תשובת הרמב"ן דיש מתירין מטעם דאין איסור בישולי עכו"ם אלא בעושין מרצונו משום גזירות חתנות, אבל אלו השפחות והעבדים שלנו שעושין בעל כרחם, בין ירצו או לא ירצו אין בזה קירוב הדעת, עי"ש. ולפ"ז היכא שבישלה המשרתת מותר בדיעבד מטעמים אלו2. וכן כתב להדיא החיד"א בספרו שיורי ברכה (קי"ג אות י"ז) וז"ל בא"ד שם: "גם ידוע המחלוקת שיש בבישול גוי בבית ישראל ועיין בכנה"ג הנה כי כן בכל כה"ג בדיעבד אם בישלו פשיטא מילתא דשרי התבשיל" ולענין הכלי פסק שם דצריך להכשירו דלכתחילה ראוי להחמיר ולהגעילו. אמנם מה שהצריך הגעלה לכלי צ"ע, דהא לענין הכלי יותר מסתבר להכשיר דישנם שיטות שהכלי מעולם לא היה בכלל איסור כנ"ל. ונראה דס"ל דלגבי התבשיל הוי דיעבד ולגבי הכלי הוי לכתחילה דאפשר בהגעלה, אמנם לפי דברי הרמ"א הצל"ח והנוב"י הנ"ל נראה דגם הכלי מותר".
מסקנה
במקרה של שעת הדחק יש להקל בבישול נכרי בבית ישראל ע"י המטפל שלו. ואין צריך להגעיל את הכלים.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)
בשעה"ד גדולה יש מקום אולי לצרף סניף נוסף להתיר בישול נכרי לקשיש, על סמך הרדב"ז בח"ד סי' ב (אלף עו). לדעתו, בישול עכו"ם מותר לחולה שאין בו סכנה. שאין סברא לחלק בין איסורי שבת מדרבנן שמותרים לחולה, לשאר איסורין דרבנן.
להלכה לא קי"ל כדעתו אלא כדעת הפוסקים שאיסורי אכילה חמורים יותר. אך כסניף בשעה"ד אפשר לצרף דעה זו כסניף.
ועצה טובה למשפחות הקשישים, שיעשו תורנות ביניהם ולפחות פעם בשבוע יגיע מישהו מבני הבית, יבשל לקשיש אוכל לכל השבוע, ויניחו במקרר. הנוכרי רק יחמם את האוכל. הכנת תה וקפה אינה אסורה לגוי. וי"א שגם בישול ביצה.