חבל נחלתו כז כח
סימן כח
הלל וחנוכה
חיוב שמחה בחנוכה
הטור (או"ח סי' תרע) כתב: "והיה אומר הר"מ מרוטנבורק ז"ל שרבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה1 אין מספידין בהם אלא לחכם בפניו, ולעיל בהלכות ר"ח כתבתי אם יש לומר בהן צידוק הדין".
בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' תרע ס"ק א) העיר: "וכתב מהר"א מפראג וז"ל אבל במרדכי הארוך (פסחים סי' תרה חדושי אנשי שם אות א) כתב: ובמגילת תענית (פרק ט) אמרו שקבעו יום טוב משום חנוכת המזבח וכן כתב אור זרוע (הל' חנוכה סי' שכא) וכן משמע במדרש [פסיקתא] רבתי (פ' בהעלותך) (ו א) והכא אומר שקבעוהו משום הנס וי"ל דמשום זה קבעו משתה ושמחה אבל להלל ולהודות קבעו משום נס וכן משמע מפירוש רש"י (שבת כא: ד"ה ה"ג ועשאום) עכ"ל. ואפשר שלזה נהגו במשתה ושמחה. ומצאתי בהגהות מנהגים (ר"א טירנא מנהג חנוכה עמ' קמו אות כט) סעודת חנוכה רשות ולכך נהגו לומר מזמורים ולהרבות בו שבחות כדי שיהא כסעודת מצוה כן השיב מוהר"מ (חדושי אנשי שם הנ"ל) עכ"ל".
עולה שיש מחלוקת ראשונים אם קבעו משתה ושמחה בחנוכה.
באר הלבוש (או"ח סי' תרע ס"ב):
"ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה, ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד מדינות חבריהם ומכריחן לאמונתן, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה, לא היו מבקשים יותר, אלא שנתן השם יתברך וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות, ולא למשתה ושמחה, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח"ו, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו, אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות".
"ויש אומרים שגם בחנוכה יש קצת מצוה בריבוי הסעודות, וכן נוהגין באלו המדינות, והטעם משום דבאותם הימים היה גם כן חנוכת המזבח שבמדבר, ונוהגין לומר זמירות ושבחות באותן סעודות ואז הוו סעודות מצוה. ויש אומרים שיש לאכול גבינה וחלב באותן סעודות שהם מפילין שינה על האדם, זכר לנס שנעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב".
ובאר וסיכם את שתי הדעות וטעמיהן.
הקשה הב"ח (או"ח סי' תרע):
"והיה אומר מהר"מ וכו'. ואיכא למידק היא גופה קשה למה לא קבעום למשתה ולשמחה כמו בפורים. ונראה דבפורים עיקר הגזירה היתה לפי שנהנו מסעודתו של אותו הרשע (מגילה יב א) ועל כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתייה של איסור ושמחה ומשתה של איסור וכשעשו תשובה עינו נפשותם וכמו שאמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים [וגו'] ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו' (אסתר ד טז) ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור עיקר הנס אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא (אוצר מדרשים [אייזנשטיין] עמ' 193 ד"ה דור) שגזר עליהן אותו הרשע לבטל התמיד ועוד אמר להם מצוה אחת יש בידם אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין ואיזה זה הדלקת מנורה שכתוב בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדין כו' עמדו וטימאו כל השמנים. וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם יי' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית יי' ע"כ נעשה הנס גם כן בנרות תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב".
"ולענין הלכה נראה לע"ד דלא כמהר"מ דמנהג זה שמרבים בסעודה כבר נהגו בו גדולי הדור הקדמונים ומהרש"ל (בביאורו לטור) כתב גם כן דברמב"ם משמע דימי שמחה הן וכן כתב המרדכי הארוך עכ"ל ועיין ברמב"ם פרק ג' הלכה ג' וז"ל מהר"ש מאוסטריי"ך (מנהגי מהר"ש סי' תקמ) דבחנוכה יש לנהוג שמחה ומשתה וכן מוכח קצת ברמב"ם (שם). ויש מביאין ראיה מפרק ב' דשבת במרדכי (סי' רעט) והוכיחו קצת מרבינו יואל (עי' ראבי"ה מגילה סי' תקסג וסוף הל' חנוכה) שפסק בברכת המזון אם לא אמר על הניסים מחזירין אותו ש"מ דשאני משאר הימים ולא סגי בלא פת עכ"ל".
עולה מדברי הב"ח שלפי מהר"ם לא קבעו את חנוכה לימי משתה ושמחה כי לא על כך נגזרה גזירת היונים. אולם הלכה למעשה פסק שיש להרבות משתה ושמחה.
העיר הט"ז (או"ח סי' תרע):
"(ג) שלא קבעום למשתה ושמחה. פי' אלא להלל ולהודות ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים דבפורים הי' הנס מפורסם להצלת נפשות וע"ז יש שמחה בעוה"ז משא"כ בחנוכה דאע"ג דהיתה ישועה ממנו יתברך במלחמה מ"מ לא היה מפורסם ע"צ הנס רק בנרות היה הנס מפורסם ע"כ קבעו להלל ולהודות כי אין מזה שמחה בעה"ז והצלת נפשות היה טפל בזה ע"כ עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה כי כן ראו רצונו יתברך בזה ובלבוש חילק ואמר כי בפורים היה הצלת נפשות ובחנוכה לא היה הצלת נפשות כי היונים לא בקשו נפשות רק ההכנעה והעברת דת ואין זה נכון דהא פירש"י בפ' כי תצא דגדול המחטיא את האדם יותר מהורגו".
"(ד) ויש אומרים שיש קצת מצוה כו'. וכ"כ רש"ל דמצוה לשמוח בחנוכה דברמב"ם משמע דימי שמחה נינהו וכ"כ מרדכי הארוך עכ"ל".
וסיכם באליה רבה (סי' תרע ס"ק טו): "אבל בימי המן וכו'. והט"ז [שם] חילק דבימי המן הנס מפורסם להצלת נפשות לכך יש שמחה בעולם הזה, משא"כ בחנוכה אף שהישועה היתה במלחמה מכל מקום לא היה מפורסם על צד הנס רק בנרות. והב"ח [ס"ד] חילק דבפורים הגזירה היתה על שנהנו מסעודת רשע, ובחנוכה גזירה היתה על שהתרשלו בעבודה".
וכך באר המור וקציעה (סי' תרע): "בטעם שֵם חנוכה נראה לי דבר חדש בעז"ה, שנקרא כן גם על שם חינוך ההיכל, שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא ככתוב בנבואתו [ב, יח] שבעשרים וארבעה לתשיעי, שהוא כסליו, הוסד, ולמחרתו חנכוהו בהקרבה (אף על פי שלא נבנה הבית עדיין כדאיתא במדרש, וכענין שאמרו [זבחים סב, א] מקריבין אף על פי שאין בית) ובהדלקה מבערב, שאין מחנכין המנורה אלא בין הערבים כמו ששנינו במנחות [מט, א], ועל שם חנוכת הבית נקראים ימי נס הנרות שאירע באותו פרק, חנוכה. ויש מכאן סעד גדול למה שנהגו לעשות סעודות ולהרבות קצת שמחה2, והאחרונים ז"ל נדחקו בכל זה".
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרע ס"ב):
"ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה". וכמהר"ם בטור.
והרמ"א הגיה לשיטתו: "וי"א שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח (מהר"א מפרא"ג). ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הוי סעודת מצוה (מנהגים). יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב (כל בו ור"ן)".
באר המגן אברהם (סי' תרע ס"ק ג): "וי"א שיש כו'. וכ"מ בד"מ משום דאי' במגילת תענית ובמדרש בהעלותך שקבעו' למשתה ושמחה שנגמרה מלאכת המשכן בזמן הזה3 וכ"פ ביש"ש פ"ז דב"ק סל"ז וב"ח".
עולה מדבריו שיש חיוב משתה ושמחה בחנוכה שכך כתוב במגילת תענית ובמדרש ומפני שבו נגמרה מלאכת המשכן. ועי' פרי מגדים (או"ח אש"א סי' תרע ס"ק ג) ואליה רבה (סי' תרע ס"ק יז).
כתב בעלי תמר ברכות (פ"ז ה"ד):
"ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר אין מחזירין אותו. באהצוי"ר (=באהבת ציון וירושלים לר"ב ראטנר) הביא גירסת הראבי"ה ברכות קל"א ומעתיקו הג"מ הלכות ברכות פ"ב הי"ג והמרדכי שבת פ"ב וכ"ה גירסת הלכות אמרכל בחמשה קונטריסים שהו"ל רנ"ק, טעה ולא הזכיר של ר"ח בבהמ"ז אין מחזירין אותו מפני שאפשר בלא אכילה, הדא דתימר בר"ה אבל בשבתות וימים טובים וחנוכה ופורים שאי אפשר לו בלא אכילה חוזר ומזכיר וכו'. ועיין בב"ח או"ח תרפ"ב שהאריך בזה ומסיק דלדעת הירושלמי קבעום למשתה ושמחה כמו פורים ומצוה היא סעודת חנוכה בפת, וכ"כ בסימן תר"ע דמנהג קדום הוא להרבות בחנוכה בסעודה מפני שקבעום למשתה ושמחה כמו פורים עיין שם. ומה שהביאו ראיה נגד זה מהברייתא במג"ת המובא בשבת כ"א קבעום ועשאום יום טוב בהלל והודאה ש"מ שלא קבעום אלא בהלל והודאה ולא למשתה ושמחה יש לדחות שלשון זה נשנית במג"ת שעשאום יום טוב בהלל והודאה בניגוד לשאר יום טוב הכתובים במג"ת שלא עשאום רק יום טוב אבל לא בהלל והודאה שוודאי שביום ניקנור וביום טוריינוס ושאר י"ט הכתובים במג"ת לא אמרו הלל ועל הניסים רק היו יום טוב ויום שמחה. אולם בירושלמי שלפנינו פיסקא זו ליתא וכן ליתא בכמה ראשונים שהעתיקו הירושלמי. ועיין בסוף מו"ק שהבאתי חילוף גירסאות בירושלמי אם מברים האבל בחנוכה ור"ח. ונראה שתלוי ג"כ בזה אם קבעו חנוכה לימי משתה ושמחה, וכחילוף הגירסאות כאן. ועיין עוד באבן עזרא במדבר י, י שכתב ג"כ שקבעוה לחנוכה למשתה ושמחה כמו פורים עיין שם.
הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה (פ"ג ה"ג) פסק:
"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה".
עולה מדבריו שבחנוכה חייבים מדרבנן בהלל ושמחה אבל לא במשתה ושמחה וחולק על שתי הדעות לעיל.
וסיוע לדברי הרמב"ם מתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' ל): "וששאלתם על ענין צדוק דין בשבת נהגנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צדוק בר"ח ובמועדים בחנוכה ובפורים דלא עדיף צדוק הדין דהדיוט מצדוק הדין דמשה רבינו ע"ה דמסלקין ליה בשבת שחל להיות במועד ואפילו בר"ח ובחנוכה דהללו ימי שמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ובכל אחד אומרים הלל זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין צדוק דין"...
וכ"כ ר"א אבן עזרא (במדבר י, י): "וביום שמחתכם ובמועדיכם – ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה (ס"א חנוכה) שמחה".
וכן במשיבת נפש (דברים כא, יג): "וכן לעת השמחה כגון מועדים ושמחת חנוכה ופורים וסעודת נשואין וברית מילה יזהר העם קודם המעשה שלא ינהוג קלות ראש מתוך השמחה ויהא מורא שמים עליהם וישבחו השם במורא ובאימה".
וכך באר המשך חכמה (במדבר י, י):
"מכבר פרשתי "וביום שמחתכם" הוי עת חנוכת המזבח, וזה בחזקיה הוי חינוך, לכן היו מחצצרים בחצוצרות, ולכן היה "בשמחה". ומזה נראה דלמד יחזקיה לסמוך על שעירי חטאת – דאמר בירושלמי הוריות (א, ח) דהוי הוראת שעה. וגם לר' שמעון דסבר שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה, מוכרח לאמר דהיה הוראת שעה, דדוקא בשעיר שנכנס דמו לפנים אמר דטעון סמיכה, יעויין מנחות צב, ב. אבל הנך שעירי חטאת בחזקיה היו דמם על המזבח החיצון, ולא בעי סמיכה בצבור, רק חזקיה למד מדכתיב (ויקרא ט, טו) "וישחטהו ויחטאהו כראשון" בשמיני למילואים, הרי דהוה מילואים ודמו על המזבח החיצון. וסבר חזקיה דהשעיר היה מכפר על עבודה זרה שעבדו בימי משה, וכן היה רציחת כהן ונביא במקדש בימי יואש – שהרגו את זכריה הנביא. וכן היה בשמיני למילואים וכיפר על העגל שעבדו לו, גם כיפר על רציחת חור, וכמו שדרשו "ויבן מזבח" – מזבוח, זה חור. לכן, כמו שכתוב אצלו "כראשון", היינו, שכמו חטאת אהרן היה קרבן יחיד והיה טעון סמיכה, כן היה חטאת הצבור טעון סמיכה. ולכן בשעירי חטאת, שהיו מילואים, היו על המזבח החיצון, וכפר על עבודה זרה ורציחה, היה בו סמיכה, אף שהיה קרבן צבור ודו"ק. ולכן בחנוכה, דהיו מילואים בימי חשמונאים, שבנו מזבח חדש, ששקצום מלכי יון את אבני המזבח, כמפורש עבודה זרה נב, ב, כתב רמב"ם (הלכות חנוכה ג, ג) דהיו ימי שמחה וקבעום לשמחה".
עולה כי לפי הרמב"ם ימי החנוכה הם ימי שמחה אבל לא שמחה בבשר ויין ולכן אינם משתה ושמחה אלא ימי הלל. ולכן הרמב"ם בהלכותיו הכניס את הלכות 'הלל' אשר נאמר בעוד זמנים ומצבים דוקא בחנוכה להורות שזו השמחה הראויה לחנוכה.
וראיה ששמחה אינה דוקא משתה ושמחה מדברי הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ח הי"ב):
"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה". היינו מה שקרוי בל' המשנה: 'שמחת בית השואבה', בל' הרמב"ם הוא מצות שמחה ברגלים ואינה משתה ושמחה.
ומסיים הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ח הט"ו):
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".
מזמורי ההלל
הלל השלם4 שאנו אומרים מקיף מזמורים קיג–קיח בתהלים. ביניהם המזמור הקצר ביותר – רק שני פסוקים (תהלים קיז: הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האמים. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללו יה.)5
יש להתבונן בחלוקתם למזמורים, אנו מכירים את ההלל בשתי חלוקות: הלל השלם שנאמר בי"ח ימים בשנה (ערכין י ע"א): "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת", הלל בדילוג שנאמר בראשי חודשים ובששת הימים האחרונים של פסח.
יש לשים לב שהדילוג הוא על החלק הראשון של פרקים קטו, קטז.
כתב המשנה ברורה (סי' תפח ס"ק ה):
"באמצע הפרק וכו' – ואלו הן הפרקים הללויה הללו עבדי ה' וגו'. בצאת ישראל ממצרים וגו'. לא לנו ה' לא לנו וגו'. אהבתי וגו'. הללו את ה' כל גוים וגו'6. מן המצר וגו'. ורד"ק כתב דמן המצר אינו תחלת המזמור אלא מתחיל הודו לה' כי טוב וגו'".
אמנם המאירי (קיז א–ב) כתב: "ויש ספרים שבכאן הוא סוף המזמור (=תהלים קטז), ושני פסוקים הנשארים והם הללו את ה' כל גוים וגו', כי גבר וכו' הם מזמור אחר... וספרים אלו נמצא נמצא בהם מזמור 'לא לנו' (תהלים קטו) מחובר עם מזמור 'בצאת ישראל' (תהלים קיד), ושניהם מזמור אחד. ובספרים שלנו נמצא 'לא לנו' עד 'אהבתי' מזמור בפני עצמו (כפי שהחלוקה בתנ"ך אצלנו וכן בסדורים), ושני פסוקים אלו (תהלים קיז) סוף מזמור 'אהבתי'...".
וכך כתב המאירי בתחילת פרק קיח: "ארבעה פסוקים אלו מזמור אחד". ובפסוק ה – "מן המצר קראתי יה" מתחיל מזמור חדש.
לחלוקה למזמורים יש משמעות הלכתית.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תפח ס"א בסוף הלכות פסח):
"שחרית נכנסים לבית הכנסת, וקורים הזמירות של שבת, ומתפללין תפלת שחרית, וגומרין ההלל (ומברכין לקרות ההלל), ואין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע, באמצע הפרק שואל בשלום אביו או רבו ומשיב שלום לאדם נכבד שנתן לו שלום, ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם"...
וא"כ, למי שחלוקת הפרקים שונה, גם מקומות בהם מותר להפסיק משתנים.
והסביר בערוך השולחן (או"ח סי' תפח ס"ב):
"ואין מפסיקין בהלל אלא כדרך שאמרו בק"ש דבאמצע הפרק שואל בשלום אביו או רבו שצריך לירא ממנו ומשיב שלום לאדם נכבד שנתן לו שלום ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם וזהו בשני ימים הראשונים שגומרין בהן את ההלל אבל בשארי ימים דינן כר"ח ונתבאר בסי' תכ"ב ואם פסק באמצע ושהה אפי' כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ודין זה נתבאר לעיל סי' ס"ה ע"ש ודע דבהלל הבקי מוציא את שאינו בקי ששומע ממנו ויצא ידי חובתו ויכול להיות אפילו עשרה קורים והוא שומע ויצא דאע"ג דבס"ת אמרינן תרי קלי לא משתמעי מ"מ בהלל דחביבא יהיב דעתיה ושומע [גמרא מגילה כ"א.]".
ולפי"ז חשוב מאד לדעת היכן מתחיל פרק והיכן מסתיים, כדי לדעת מתי מותר לשאול בשלום אביו או רבו ומתי מותר להשיב מפני הכבוד.
הלל והלל הגדול
ההלל שאנו מתפללים קרוי בלשון חז"ל הלל סתם או הלל המצרי (לפי הדעה שאמרוהו בקריעת ים סוף). הלל הגדול נזכר במשנה.
בתענית (פ"ג מ"ט):
"היו מתענין וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה לא ישלימו לאחר הנץ החמה ישלימו רבי אליעזר אומר קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות אמר להם רבי טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול".
ובפסחים (קיח ע"א):
"תנו רבנן: רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר הלל הגדול, דברי רבי טרפון, ויש אומרים: ה' רעי לא אחסר".
והגמרא (שם) דנה מהו הלל הגדול ומדוע מכונה כך: "מהיכן הלל הגדול? רבי יהודה אומר: הודו עד נהרות בבל (מזמור קלו), ורבי יוחנן אומר: משיר המעלות עד נהרות בבל (מזמורים קלה–קלו), רב אחא בר יעקב אמר: מכי יעקב בחר לו יה עד נהרות בבל (מזמורים קלה, ד – קלו). ולמה נקרא שמו הלל הגדול? אמר רבי יוחנן: מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם, ומחלק מזונות לכל בריה. אמר רבי יהושע בן לוי: הני עשרים וששה הודו כנגד מי – כנגד עשרים וששה דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו. אמר רב חסדא: מאי דכתיב הודו לה' כי טוב – הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר – בשורו, ואת עני – בשיו, יתום בביצתו, אלמנה – בתרנגולתה".
וכך בירושלמי תענית (פ"ג הי"א): "אי זו היא הלל הגדולה? ר' פרנך בשם ר' חנינה [שם קלו ב ג] הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו אמר ר' יוחנן ובלבד [שם קלה ב] שעומדין בבית ה'. ולמה באילין תרתיין פרשתא ר' זעירה רבי אבהו בשם רבי שמואל בר נחמן מפני שירידת גשמים כלולה בהן. על דעתיה דר' יוחנן ניחא דכתיב [שם ז] מעלה נשִׂאים מקצה הארץ וכר' חנינה מה. בגין דכתיב [שם קלו כה] נתן לחם לכל בשר כל"ח. ר' בא ור' סימון תריהון אמרין הדא דידן רבי יהושע בן לוי אמר, הדא דידן בר קפרא אמר. הדא דידן בר קפרא כדעתיה דתנינן תמן מימיה של כת השלישית לא הגיעה לאהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה ממועטין. תני בר קפרא זו היא הלל הגדולה".
באר קרבן העדה (תענית פ"ג הי"א):
"הודו לאלקי האלקים. מפני שכתוב בו נותן לחם לכל בשר כדמסיק".
"ובלבד. שיתחילו מזמור העומדים בבית ה' בחצרות וגו' שהוא מזמור שלפני הודו וגו'".
"ופריך ולמה. יאמר אלו ב' פרשיות דוקא".
"מפני שירידת גשמים כלולה בהן. שנזכר בהן ירידת גשמים כדמסיק בסמוך".
"ניחא דכתיב. במזמור העומדים וגו' מעלה נשיאים מקצה הארץ".
"וכר"ח מה. כלומר אלא לר"ח דאמר שלא אמרו אלא מזמור הודו מה שייך מזמור זה לירידת גשמים".
"ומשני בגין דכתיב בו נותן לחם לכל בשר. שהוא תכלית ירידת הגשמים".
"הדא דידן. הלל הגדול הנזכר במשנתינו הוא ההלל שאנו קורין בי"ט ובר"ח ופליגי אר"י ור"ח".
"בר קפרא כדעתיה. אזיל לשיטתו".
"דתנינן תמן. פסחים פ' תמיד נשחט".
"זו היא הלל הגדולה. ואהבתי הלל דידן הוא".
דעות ר' פרנך בשם ר' חנינה ור' יוחנן מקבילות לבבלי, אולם לפי בר קפרא הלל 'שלנו' (הלל המצרי) הוא הלל הגדול.
הרמב"ם על המשנה בתענית (פ"ג מ"ט) פרש: "הלל הגדול, הוא מן הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו עד על נהרות בבל. והטעם שלא קראו הלל הגדול אלא עד שאכלו ושתו לפי שהכלל אצלינו אין אומרים הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה".
ובמלאכת שלמה (תענית פ"ג מ"ט) מביא:
"...מצאתי בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ת"ג וז"ל: שאלת עוד הלל הגדול שחייבו לומר כשירדו גשמים קודם חצות אם הוא אותו הלל הגדול דאמר רב יהודה בפסחים דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל שהרי שם בתענית לא פירשו איזהו הלל הגדול, תשובה זהו ודאי אותו שאמרו שם שאל"כ היה להם לפרש כאן כמו שפירשו שם אלא שאמרו שם וכאן הלל הגדול ופירשוהו שם הוא הוא ודאי וכן כתב הראב"ד ז"ל הלל הגדול הודו וכו' עד הסוף וטעם הלל הגדול משום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר כל"ח ע"כ, ועיין במ"ש בפ' תמיד נשחט סוף סי' ז', גם החכם הר"ר שמואל יפה ז"ל מצאתי שכתב בספר יפה מראה בפ' תמיד נשחט ששבוש הוא לשנות במשנה מן הטעם שכתבתי ע"ש".
והעיר ביש סדר למשנה (תענית פ"ג מ"ט): "וצ"ל מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל. כי כן פסק הרמב"ם בפ"ח מהל' חמץ ומצה דין יו"ד הלל הגדול מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל וכן פסק הטור ושו"ע סי' ת"פ וסימן תקע"ה".
מי תיקן את ההלל
נאמר בפסחים (קיז ע"א) ע"י מי תוקנו מזמורי ההלל ולאלו מצבים:
"והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. תניא: היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים – כלן דוד אמרן, שנאמר כלו תפלות דוד בן ישי, אל תיקרי כלו אלא כל אלו. הלל זה מי אמרו? רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה? דבר אחר: פסלו של מיכה עומד בבכי, וישראל אומרים את ההלל".
פרש"י (פסחים קיז ע"א):
"ועל כל צרה שלא תבא עליהם – לישנא מעליא הוא דנקט, כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה, אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה".
"כל תפלות – כל מזמורים הפותחים בתפלה כגון תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב)".
"אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן – מיציאת מצרים ועד דוד לא אמרו עליו הלל?".
"דבר אחר פסלו של מיכה עומד – בימי דוד, בבכי, באותו מקום, וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם וגו', אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק7".
נראה שלכו"ע אמרו שירה על הים, האם רק שירת הים או גם הלל בכך נחלקו. כאשר נראה שלכו"ע גם דוד אמרו, ושאלה האם 'נטל' את ההלל שנאמר על הים והכניסו לתהלים.
וכך באר המאירי:
"על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא. פירוש לשון כינוי הוא, ופירוש על כל צרה שתבא. וחדא מילתא [היא] כלומר על כל פרק שיזדמן בו ביאת צרה על הציבור ויושעו ממנה. ונראין דבריו. כלומר דעל הים נאמר. דאפשר ישראל שחטו פסחיהם ולא אמרו שירה. ד"א היאך אפשר שבזמנו של דוד נתקן, אפשר פסלו של מיכה עומד בבכי. כלומר לשון כינוי, כלומר שעומד בשמחה. והם מתקנים הלל שכתוב כמוהם יהיו עושיהם. אלא ודאי בשעת קריעת ים סוף נאמר".
בהמשך הסוגיא בפסחים (קיז ע"א) הגמרא דנה באלו נסים אמרו את מזמורי ההלל הזה על נסים שארעו לישראל, ומשמע שאין המחלוקת מי תקנו, אלא באלו אירועים הוא נאמר (אף שהלשון שווה). וז"ל:
"תנו רבנן: הלל זה מי אמרו? רבי אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, הם אמרו לא לנו ה' לא לנו, משיבה רוח הקודש ואמרה להן למעני למעני אעשה. רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען, הם אמרו, לא לנו ומשיבה וכו'. רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא. הם אמרו: לא לנו ורוח הקודש משיבה ואומרת להם למעני למעני אעשה. רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו', רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע, הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו'. רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, הם אמרו: לא לנו ומשיבה וכו'. וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".
פרש הרשב"ם (פסחים קיז ע"א):
"שעמדו על הים. לאחר שעברו כדכתיב (תהלים קיד) הים ראה וינוס והתפללו לא לנו [שם קטו] פן יעבור פרעה וחילו אחריהם".
"יהושע וכל ישראל אמרוהו. כלומר אף ישראל ויהושע אמרוהו כן פירש רבינו. ולא נהירא לי שאם כן בכולן אתה צריך לפרש כן ואם כן מאי בינייהו ובין חכמים שאומרים נביאים שביניהן אמרוהו וכו' ואתי למימר דכל הני דאמרן לעיל אמרוהו על צרתן שהרי תקנוהו נביאים לכך אלא כל אחד מן התנאים הכי קים ליה מרביה".
הקשה המהרש"א (חדושי אגדות, פסחים קיז ע"א): "משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו כו' גם שאמרו שירת אז ישיר קאמר דאמרו נמי הלל זה המתוקן לישראל על כל פרק ופרק כו' כדמסיק בשחיטת פסח ונטילת לולב מיהו ק"ק היאך אמרו משה וישראל בית אהרן גו' יברך את בית אהרן גו' והרי אז עדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ויש ליישב וק"ל".
וכך השיב בעיון יעקב (על עין יעקב, פסחים קיז ע"א אות נו): "כל שירות ותשבחות האמורות בספר תהלים דוד אמרן. אף על פי שנאמר ע"י עשרה זקנים8 מ"מ הכל נתקן ע"י דוד כדאיתא שם בפ"ק דב"ב ובריש שוחר טוב, א"כ גם ההלל מתוקן כהלכתו על ידי דוד אף שבימי משה עדיין לא היה בית אהרן, מ"מ דוד הוסיף זה אח"כ ועיין במהרש"א שהניח בצ"ע".
עוד כתב בעיון יעקב (פסחים קיז ע"א אות נז): "הלל זה מי אמרו. עיקר קושיא זו על מזמור קט"ו דאמר כפל לא לנו על זה פליגי דמר אמר משה וישראל אמרו לכך כתיב כפל א' בשביל משה ואחד בשביל ישראל לכן גם רוח הקדש משיבה כפל וכן אינך מ"ד כולהו מזכירים שנים שנים מה"ט וכל אחד מוסיף על דברי חבירו כפירש"י ומהרש"א ולא פליגי".
כתב הרי"ף (על עין יעקב, פסחים קיז ע"א אות נז):
"משה וישראל אמרוהו וכו' הכוונה כי ישראל שאלו מה' שיושיעם מידם לכבוד שמו שנאמר בו עושה חסד וכתיב ורב חסד ואמת וז"ש כאן על חסדך על אמתך כי חסדך ה' מלאה הארץ וחסד ה' מעולם עד עולם וכתיב ואמת ה' לעולם. ומשיבה רוח הקדש למעני שהוא כפול לומר הן אמת כי שמעתי תפלתכם לעשות למען שמי שאני ה' עושה חסד אבל יש ג"כ בחינה אחרת שלמעני אעשה כי איך יחל כי בהיות שם אל כלול בישראל כל המיצר לישראל כאילו מיצר כביכול להקב"ה כי עמו אנכי בצרה ואני מוכרח להושיע שמי כי איך יחל היתכן שיחלל כבודי בהיות כי בצרתם גם לי צר כביכול וכיון שכן למעני אעשה להושיע את שמי וגם אתם תושעו כי ישראל נושע בה'".
אמירת הלל בתפילה ובמצוות
חכמים תקנו אמירת הלל בימים טובים ובמעשי מצוות.
נאמר בערכין (י ע"א) במשנה: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה. אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, ויום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג".
ובהמשך העמוד (ערכין י ע"א): "מאי שנא הני? הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת (פרש רש"י: שמונה ימי חנוכה – לא חשיב במתני' משום דליכא קרבן.); ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת9".
היינו בימים אלו קבעו חכמים את ההלל בתפילה.
העיר תוספות (ערכין י ע"א):
"שמונה עשר ימים – הא דלא חשיב ערב פסח דאז הוו להו י"ט משום דלא הוי אלא במקדש לא חשיב ליה".
"י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל – פי' ובשאר ימים אין אומרים אותו כלל"...
ועל קריאת הלל זו נאמר במגילה (פ"ב מ"ה): "כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר".
ועל הקראת ההלל בבית הכנסת נאמר בראש השנה (פ"ד מ"ז): "העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע ובשעת ההלל ראשון מקרא את ההלל".
ופרש תפארת ישראל:
"(מג) ובשעת ההלל. בשאר יום טוב".
"(מד) את ההלל. המתפלל שחרית, קורא הלל, דזריזין מקדימין למצות, ולא תני "קורא", משום דמנהגם היה שהש"ץ מקרא לצבור [כפ"ג דסוכה]".
ויש פעמים נוספות שחכמים הטילו חובת אמירת הלל בקיום מצוות.
בשחיטת קרבן פסח – נאמר בפסחים (פ"ה מ"ז):
"יצתה כת ראשונה ונכנסה כת שניה יצתה שניה נכנסה שלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אף על פי שלא שלשו מימיהם רבי יהודה אומר מימיהם של כת שלישית לא הגיע לאהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה מועטין".
באכילת הפסח בליל הסדר – נאמר בפסחים (פ"י מש' ו–ז):
"עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ולא היה חותם רבי עקיבא אומר כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל".
"מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה".
וכך משווה המשנה בין פסח ראשון לפסח שני באמירת הלל. נאמר בפסחים (פ"ט מ"ג):
"מה בין פסח הראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני מצה וחמץ עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעון הלל בעשייתן. ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת".
פסק הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"ה):
"בכל יום ויום משמונת הימים האלו (=חנוכה) גומרין את ההלל ומברך לפניו בא"י אל' מ"ה אקב"ו לגמור את ההלל בין יחיד בין צבור, אף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליה אק"ב וצונו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב, שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו, ולמה מברכין על יום טוב שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו".
והוסיף בהלכה ו:
"ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים10 בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל".
דרך קריאת ההלל
כך כתב הרמב"ם על דרך קריאת ההלל (הל' מגילה וחנוכה פ"ג) בהלכה ט:
"כל היום כשר לקריאת ההלל, והקורא את ההלל למפרע לא יצא, קרא ושהה וחזר וקרא אף על פי ששהה כדי לגמור את כולו יצא, ימים שגומרין בהן את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק, וימים שקוראין בהן בדילוג אפילו באמצע הפרק פוסק".
ובאר בהלכה י על ברכות ההלל:
"כל יום שגומרין בו את ההלל מברך לפניו, ומקום שנהגו לברך אחריו מברך, כיצד מברך יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך וצדיקים וחסידיך עושי רצונך וכל עמך בית ישראל ברנה יודו לשמך כי אתה ה' לך טוב להודות ונעים לשמך לזמר ומעולם ועד עולם אתה האל ברוך אתה ה' המלך המהולל המשובח המפואר חי וקיים תמיד ימלוך לעולם ועד".
נאמר בסוטה (ל ע"ב):
"ת"ר, בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר...".
פרש רש"י (סוטה ל ע"ב):
"כגדול המקרא את ההלל – מקרהו לציבור להוציאן ידי חובתן".
"והן עונין אחריו ראשי פרקים הללויה – שהוא ראש הפרשה על כל דבר שהוא אומר עונין אחריו הללויה דתנן במסכת סוכה (דף לח) מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו הוא עונה אחריהן מה שהם אומרים ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה".
באר המהרש"א (חדושי אגדות, סוטה ל ע"ב):
"כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים כו'. עי' פרש"י ותוס' פרק לולב הגזול דראשי פרקים דהלל היינו הללויה כו' בצאת כו' לא לנו כו' אהבתי כו' ע"ש אבל הכא לא ידענו ראש הפרק אלא אז ישיר ומהא דאמרינן פ"ד דמס' ר"ה במנחה בשבתא אמרו הלוים אז ישיר ומי כמוך כו' משמע דמי כמוך נמי ריש פרקא הוא וק"ל".
עכ"פ למדנו מדברי המהרש"א מה הם ראשי הפרקים בהלל.
וכך נאמר בסוכה (לח ע"ב):
"הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא; הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה – מכאן שמצוה לענות הללויה. הוא אומר הללו עבדי ה' והן אומרין הללויה – מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה. הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה' – מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים. אתמר נמי, אמר רב חנן בר רבא: מצוה לענות ראשי פרקים. הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא מכאן שאם קטן מקרא אותו – עונין אחריו מה שהוא אומר".
באר תוספות (סוכה לח ע"ב): "הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא – במקום של רבא היו כולם בקיאים בהלל והיו כולם קוראים את ההלל עם שליח צבור כמו שאנו קוראים עכשיו ולא היו סומכים עליו כלל כדפירש בקונטרס אלא שנהגו לשנות בהנך דוכתי דמפרש והולך כדי ללמוד מהן הלכה למעשה לבקי ולמי שאינו בקי וגדול מקרא אותו או קטן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן משום דמנהגא קרי ליה (והיכא דנהוג נהוג) והיכא דלא נהוג לא נהוג".
מסיים הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ג הי"א) בדרך קריאת ההלל בפועל:
"יש מקומות שנהגו לכפול מאודך כי עניתני עד סוף ההלל כופלין כל דבר ודבר שני פעמים, ומקום שנהגו לכפול יכפול ומקום שנהגו שלא לכפול אין כופלין".
ובאר בהלכה יב:
"מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה, אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל מתחיל ואומר הללויה וכל העם עונין הללויה וחוזר ואומר הללו עבדי ה' וכל העם עונין הללויה וחוזר ואומר הללו את שם ה' וכל העם עונין הללויה וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללויה וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל הללויה מאה ושלש ועשרים פעמים סימן להם שנותיו של אהרן".
הוסיף בהלכה יג:
"וכן כשהקורא מגיע לראש כל פרק ופרק הן חוזרין ואומרין מה שאמר, כיצד כשהוא אומר בצאת ישראל ממצרים כל העם חוזרין ואומרין בצאת ישראל ממצרים, והקורא אומר בית יעקב מעם לועז וכל העם עונין הללויה עד שיאמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני וכל העם חוזרין ואומרין אהבתי כי ישמע ה' וכו', וכן כשיאמר הקורא הללו את ה' כל גוים כל העם חוזרין ואומרין הללו את ה' כל גוים".
והמשיך וחתם את הפרק בהלכה יד:
"הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא והן עונין אחריו אנא ה' הושיעה נא, אף על פי שאינו ראש פרק, הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן עונין [אחריו] אנא ה' הצליחה נא, הוא אומר ברוך הבא וכל העם אומרים בשם ה', ואם היה המקרא את ההלל קטן או עבד או אשה עונה אחריהם מה שהן אומרין מלה מלה בכל ההלל. זה הוא המנהג הראשון ובו ראוי לילך, אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם ואין אחד מהם דומה לאחר".
השו"ע לא הביא את מנהגי קריאת ההלל, ורק בשולחן ערוך (או"ח סי' תכב ס"ג) כתב:
"בענין הפסוקים שכופלין בו וכן בפסוקים שש"צ אומר והקהל עונים אחריו, כל מקום כפי מנהגו".
ובאר המשנה ברורה:
"(יט) בענין הפסוקים שכופלין בו – ובמקומותינו המנהג לכפול מאודך עד סוף הלל".:
"(כ) וכן בפסוקים וכו' והקהל עונים אחריו וכו' – עיין בטור שהש"ץ אומר הודו לד' וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' והוא אומר יאמר נא וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' וכן ביאמרו נא בית אהרן וביאמרו נא יראי ד' וכתבו האחרונים דאף דאמירת יאמר נא ישראל וגו' יאמרו נא בית אהרן וגו' יאמרו נא יראי ד' וגו' יוכלו הצבור לצאת במה ששומעין מפי הש"ץ דשומע כעונה מ"מ טוב יותר שיאמרו בעצמם בנחת דלפעמים אינו מכוין וכן נוהגין כהיום".
סיכום
א. מחלוקת ראשונים האם יש חיוב משתה ושמחה בחנוכה, ושיטת הרמב"ם שיש חיוב שמחה המתבטא באמירת ההלל.
ב. חלוקת מזמורי ההלל במחלוקת בין הראשונים, ויש לכך נ"מ הלכתית מתי מותר להפסיק ולמי.
ג. ישנו הלל הגדול אשר לפי רוב התנאים והאמוראים אינו הלל המצרי (=הלל שלנו).
ד. מחלוקת ע"י מי תוקן ההלל, אולם נראה שלכו"ע הוא הוכנס ע"י דוד המלך לתהלים.
ה. חז"ל תקנו אמירת הלל כחובה בימים טובים ובקיום מצוות מסוימות.
ה. דרך קריאת ההלל בציבור היתה בענייה בראשי פרקים, ובימינו כל עדה נוהגת לקוראו כדרכה.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)
הלל וחנוכה
דין הלל לא תלוי בשמחה. גם אם נניח שאין מצות שמחה בחנוכה יש מצות הלל. כי שני דיני הלל הם: הלל של יו"ט שהוא מדין שמחה. והלל של נס שאינו תלוי בשמחה. ר' תוס' סוכה (לח, א ד"ה מי). ויש נפקא מינות ביניהם, הלל של יו"ט נקרא רק ביום שנאמר מ"מזרח שמש עד מבואו" (משנה מגילה כ, ב) הלל של נס נקרא גם בלילה (כגון הלל של פסח בכוס הרביעי). ואכן דעת ר' שלמה כהן ז"ל מוילנא (הובא בשדי חמד מערכת חנוכה אות ט' סק"ב בנין שלמה ח"ב סי' ס"ג) שנשים חייבות, מעיקר הדין, בהלל בחנוכה, אע"פ שמהלל של יו"ט הן פטורות, מדין מצות עשה שהזמן גרמה. הלל של נס לא תלוי בזמן מסוים אלא בתודעת הנס, שהזמן הוא המעורר אותה, אך לא הזמן הוא הסיבה הישירה לקביעת ההלל.
תשובת המחבר
אבל, כפי שהבאתי לעיל, ישנה מצות שמחה בחנוכה המתבטאת בהלל, עי' תשובת הגאונים (הובאה לעיל).