חבל נחלתו כז כא
סימן כא
פיו מצופה זהב
שאלה1
בראש השנה (פ"ג מ"ג) נאמר:
"שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר".
ושם במשנה ד:
"בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות".
מדוע הרמב"ם השמיט את דברי שתי המשניות: "ופיו מצופה זהב", "ופיו מצופה כסף" לגבי ראש השנה ותעניות?
תשובה
א. בסוגיית הש"ס בראש השנה (כז ע"א) נאמר: "ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף. מאי שנא התם דזהב, ומאי שנא הכא דכסף? איבעית אימא: כל כינופיא דכסף הוא, דכתיב עשה לך שתי חצוצרת כסף. ואיבעית אימא: התורה חסה על ממונן של ישראל (רש"י: התורה חסה – דכתיב (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית שלא יטמאו כלי חרס שבתוכו, שאין להם טהרה במקוה). – התם נמי נעביד דכסף! – אפילו הכי, כבוד יום טוב עדיף. רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא (רש"י: למיעבד עובדא – בחצוצרות ושופר) כמתניתין. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש. תניא נמי הכי: במה דברים אמורים – במקדש, אבל בגבולין: מקום שיש חצוצרות (רש"י: מקום שיש חצוצרות – כגון תעניות) – אין שופר, מקום שיש שופר (רש"י: מקום שיש שופר – כגון ראש השנה ויובל) – אין חצוצרות. וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי (רש"י: וכך הנהיג – כמשנתינו שופר וחצוצרות), ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד (רש"י: בשערי מזרח ובהר הבית – חדא מילתא היא: בשערי מזרח בהר הבית, ויש אומרים: בשערי מזרח – בעזרת נשים). אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה – דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' – הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא – לא".
היינו תקיעה משולבת של שופרות וחצוצרות רק במקדש ולא בגבולין.
ב. הרמב"ם על ראש השנה (פ"ג מ"ג) כתב בפירוש המשנה:
"סדר זה לא היה אלא במקדש שנאמר: בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. אבל שלא במקדש אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד. ואין תוקעין בתעניות אלא בחצוצרות לפי שאין תענית אלא בצרת צבור, והרי אמר ה' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות".
הרמב"ם כותב זאת על תקיעה בשופר וחצוצרות יחדיו ולא התייחס לציפוי זהב בשופר של ראש השנה וציפוי בכסף בשופר של תעניות, ואולי זה כלול בדבריו.
ומסתבר שפירוש הרמב"ם עה"מ מיוסד על הסוגיא בבבלי ר"ה.
וכן בירושלמי (ראש השנה פ"ג ה"ד): "קומי ריב"ל תקעין בתעניתא. רבי יוסה בעי ויתקעון קומיי בחצוצרתא. ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אין חצוצרות בגבולין".
ג. הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"א ה"ב) פסק: "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר, ולמה תוקעין עמו בחצוצרות משום שנאמר (תהלים צ"ח) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד".
וכן כתב הרמב"ם (הל' תעניות פ"א ה"ד): "ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר (תהלים צ"ח) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".
עולה שהרמב"ם השמיט את ציפוי הזהב וציפוי הכסף בשופרות של ר"ה ותעניות, אבל לא את סדרי התקיעות בכל זמן ומועד.
ד. רש"י (ראש השנה כו ע"ב) כתב מפורש:
"ופיו מצופה זהב – בשל מקדש קאמר". היינו אף הציפוי היה רק במקדש. וכן כתב ר' עובדיה מברטנורא (ראש השנה פ"ג מ"ג): "ופיו מצופה זהב. בשל מקדש קאמר".
בס' יום תרועה (ראש השנה כו ע"ב) הקשה: "רש"י: ופיו מצופה זהב בשל מקדש קאמר. וק' מנ"ל הא הלא בגמ' לא אמרו בשל מקדש קא' אלא לענין חצוצרות מדכתי' בחצוצרות וקול שופר וכו' וי"ל דרש"י נפקא ליה מדחזינן דשופר דר"ה פיו מצופה זהב ושל תעניות מצופה כסף ושקיל וטרי בגמ' מ"ש התם בזהב ומ"ש הכא בכסף ומשני התורה חסה על ממונם של ישראל והך טעמא דהתורה חסה רגיל התלמוד בכמה דוכתי לומר בעניני כלי המקדש שהם באים מתרומת הלשכה ובהא שייך לומר התורה חסה, אבל אם מתני' איירי בשופר שתוקעים בו השתא בבתי כנסיות דאינם באים משל ציבור אלא משל תוקע לא שייך האי טעמא דממונו הוא וכל שעה שירצה יכול למוכרו וכיון שכן מתוך פלפול הגמ' נפקא לי' לרש"י דבשל מקדש קאמר".
היינו, בגלל הנימוק שהתורה חסה וכו' שהוא, לפי דברי המהר"ם חביב, דוקא במקדש ולא בגבולין יש ללמוד שהציפוי הוא חובת מקדש ולא חובת גבולין.
ה. הרשב"א (ראש השנה כז ע"א) מבאר שלא היו תוקעים בחצוצרות בגבולין. וז"ל:
"תניא נמי הכי מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר. פרש"י ז"ל מקום שיש שופר כגון ר"ה ויובל, מקום שיש חצוצרות כגון תעניות וכן פירשו רוב המפרשים. וכתב הרב בעל המאור ז"ל: ואני תמה ממה שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל נהגו לתקוע בתעניות בשופר ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות. והראב"ד ז"ל הוסיף בה קושיא במס' תענית בפ' כיצד (י"ד א') מדאמרינן התם במה מתריעין בשופר והכא אמרינן בחצוצרות, ותירץ דהכא בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שמוסיפין ואותן תקיעות והרעות היו בחצוצרות. וההיא הרעה שאמרו בפ' כיצד שהיא בשופר היא הרעה שלא בשעת הברכות אלא בשעה שמרבין בתפלה ותחנונים, והיינו דאיכא מאן דאמר התם דאין מתריעין אלא בפה, והכא תנינן בהדיא בתעניות בשל כפופים, אבל מ"מ כך נהגו בכל מקום כמנהגן של גאונים ז"ל ומנהגן תורה היא, ומצאתי סעד לדבריהם מן הירושלמי דגרסינן התם בשמעתין דהכא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא, ר' יוסה בעא ויתקעון קומיה בחצוצרתא, ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. ונראה שיש חסרון בנוסחת הירושלמי וכך היא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא בשופר, אלמא בגבולין בתענית בשופר היו תוקעין ואין חצוצרות לעולם בתענית אלא במקדש. ולפי זה הא דקתני מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה כדכתיב והרעותם בחצוצרות. אח"כ מצאתי כך לרמב"ן נ"ר בליקוטיו. ועוד אפשר לי לומר דהא דתניא מקום שיש שופר וכו' לאו עכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות אלא לומר שאין תוקעין בגבולין בשנים בשופר וחצוצרות אלא באחד מהן, והילכך בר"ה ויובל שיש שופר על כל פנים בגבולין שמצות היום מן התורה בשופר אין חצוצרות, ובתעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר ואם יש שם שופר אין חצוצרות, ולא שיהא החיוב על כל פנים בתעניות בגבולין בחצוצרות אלא שלא יהו שם שופר וחצוצרות. והא דמקשה בירושלמי ויתקעון קומיה בחצוצרתא חצוצרתא עם השופר קאמר וא"ל דמתניתא תני כן דאין חצוצרות בגבולין כלומר במקום שיש שופר וכל שהוא תוקע בשופר בגבולין בין בחובה כראש השנה ויובל בין בבחירה כתעניות שאלו רצה לתקוע בזה או בזה עושה ותקע בשופר לא יביא לשם חצוצרות, וההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי היא היא ברייתא דמייתי הכא. ומעתה בגבולין שהנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי הרשות בידן ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות כנ"ל".
נראה שבגבולין גם לא היו מצפים את השופרות בכסף, וממילא, הציפוי והתקיעה עם שופרות וחצוצרות לאותן תקיעות הם רק במקדש.
ו. נסקור את תשובות האחרונים לשאלת השמטת הרמב"ם ל'ציפהו זהב'.
פסק רמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"א ה"ו): "...צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת הפה פסול, צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לא נשתנה כשר"...
כתב בעל לב מבין2 (הל' שופר וסוכה ולולב פ"א ה"ו): "ציפהו זהב וכו'. עיין להרב המגיד שכתב דהכי איתא בברייתא בר"ה ציפהו זהב במקום הנחת הפה פסול ושלא במקום הנחת פה כשר ציפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע"כ ועל פי ברייתא זו תשובה מוצאת למה שהקשה מהר"ם בן חבי"ב בס' כפות תמרים בקונטרס יום תרועה על מ"ש רש"י בר"ה דף כ"ו על מאי דתנן במתני' שופר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב וכו' דכתב רש"י ופיו מצופה זהב בשל מקדש קאמר וכו' והקשה הרב דמנ"ל דדוקא במקדש קאמר ולא בגבולין ואפי' בזמן הזה יעו"ש מה שתירץ. ולענ"ד אחר המחילה רבה נראה לענ"ד דלא קשה דרש"י ברייתא קשיתיה אם איתא דפירוש דמתני' הוא אפי' בזמן הזה בעינן זהב אם כן קשה טובא איך תני בברייתא ציפהו זהב דפירש הוא אם עבר בשוגג וציפהו זהב אם במקום הנחת פה פסול ואם לאו כשר, נראה ברור דחיוב ליכא לצפותו בזהב אלא אם ציפהו כשר אם הוא במקום שאינו הנחת פה דקתני הך חלוקה דומיא דחלוקות אחרות דקתני שם ניקב וכו' הוסיף וכו' דכל אלו החלוקות הן הן לענין דינא היכא דעבר ועשה אם הוא כשר או פסול אבל חיוב ליכא א"כ איך תני מתני' ופיו מצופה זהב כמו שהוא מן החיוב לצפותו בזהב והא ברייתא קתני להיפך לכן כתב רש"י בשל מקדש קאמר דדוקא במקדש חייבין לצפותו אבל בגבולין אינן חייבין לצפותו בזהב ודוק".
ולדבריו במקדש זהו חיוב אבל מחוץ למקדש שהציפוי בעייתי בגלל שינוי הקול זוהי רק רשות.
בדומה כתב המחזיק ברכה (או"ח סי' תקפו ס"ק א):
"ולישב להרמב"ם אפשר דעיקר הדין דבמקדש יהיה שופר וחצוצרות אבל הא דמצופה זהב הוא נוי בעלמא לכבוד י"ט וכי אתי משיח כרב גודלו יצפהו מאבן יקרה מרגניתא דלית בה טימי וכל דבר שישתנה לטובה לימות המשיח אין זקוק לו הרמב"ם דאינו מעיקר הדין וכשיבא משיח הטוב בעיניו יעשה".
ז. עוד התייחס לאותה שאלה בס' מנחת עני – שופר (לר"ד זיצנהיים בעל חי' והגהות יד דוד על הש"ס):
"בר"ה [כו, ב] שופר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב, וכתב רש"י על פיו מצופה זהב בשל מקדש קאמר, וכן כתב הרע"ב. ויש לדקדק מה בא רש"י לבאר, דפשיטא דבמקדש הוא כשם דאמרינן בחצוצרות דוקא במקדש. ואפשר לומר דר' מנוח בביאורו על הרמב"ם כתב וז"ל: ציפהו זהב קאמר דיעבד אין לכתחילה לא, ודין הוא דדילמא איכא שינוי קול דלא מינכר להדיא ואין אדם יכול לעמוד עליו, עכ"ל, אף על פי שאין זה מוכרח, די"ל דנקט לשון דיעבד משום הפסול דאפילו בדיעבד פסול, אבל היכא דכשר אף לכתחילה מותר, ומ"מ נראה דרש"י סבר כן, והוקשה לרש"י איך אמרינן ופיו מצופה זהב דפירושו לכתחילה, הא לקמן משמע דוקא דיעבד, להכי כתב רש"י במקדש קאמר דזריזין הן, ולהכי אפילו לכתחילה מותר במקדש".
"וראיתי במועדי ה' הביא בשם ספר יום תרועה להרמב"ח (ואין הספר תחת ידי), כי הרמב"ם השמיט הך דפיו מצופה זהב, וכתב הוא הטעם משום דמתניתין אתיא וכן קיימ"ל כרבנן דלזכרון אתי ואין קטיגור נעשה סניגור3. והרב מועדי ה' הקשה עליו, דהא הרמב"ם פסק [הל' שופר פ"א ה"ו] דאם ציפהו זהב מבחוץ אם לא נשתנה קולו כשר, ולא מפסל משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ע"ש".
"והרב אלי' רבא [סט"ז] בסימן תקפ"ו כתב בשם מהרי"ל על הא דציפהו זהב דאין קטיגור של זהב שעשו ממנו העגל נעשה סניגור, והשופר נכנס לפני ולפנים כדרך כה"ג ביום הכפורים, והרב אלי' רבא כתב עליו וצ"ע ליישב כל חילוקי דינים לפ"ז".
"והנה ודאי נראה לכאורה, כי מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור אפילו בדיעבד פסול, דהא כה"ג שעבד בבגדי זהב בפנים עבודתו פסולה, וכן מוכח מדעולא [ר"ה שם ע"א] דנתן טעם ששופר של פרה פסול, משום אין קטיגור נעשה סניגור, והא שופר של פרה אפילו בדיעבד פסול. אמנם יש לומר, דודאי משום הך טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור לא מפסל בדיעבד ורק לכתחילה אין עושין, ובגדי לבן שאני כיון דהתורה אמרה לשמש כה"ג בבגדי לבן לפנים ולא בבגדי זהב משום אין קטיגור נעשה סניגור, ממילא אם שימש בבגדי זהב הוה יתור בגדים ופסול, אבל לא משום אין קטיגור נעשה סניגור. וגבי שופר של פרה באמת זה הטעם אף לעולא לא הוה אלא לכתחילה, אבל משום דאיקרי קרן פסול אף דיעבד, כדאמר הגמרא חדא ועוד קאמר. ואפילו אם נאמר דלעולא גם בדיעבד פסול משום דאין קטיגור נעשה סניגור, מ"מ לתירוץ ראשון ולאביי דלא אמרו הך טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור, ובודאי אין חולקין על הך דרב חסדא וגם שופר לזכרון, אלא דס"ל דמשום ה"ט אין לפסול דיעבד אלא לכתחילה, והלכך אמרו טעמים אחרים דמהם פסול אפילו דיעבד, וא"כ ל"ק למהרי"ל, דהוא סבר כר' מנוח, וכוונתו דלכתחילה לא יקח זהב משום דאין קטיגור נעשה סניגור, אבל בדיעבד לא יפסל, דודאי מהרי"ל לא רצה לתת טעם להיכא דפסול, דהטעם מבואר אם הוא במקום הנחת פיו או נשתנה הקול, אלא רצה ליתן טעם היכא דכשר למה דוקא דיעבד, וטעם ר' מנוח לא ניחא ליה, משום כך נתן טעם דאין קטיגור נעשה סניגור. וא"כ גם תירוץ מהרמב"ח להרמב"ם ניחא, דמתניתין אתיא כר' יוסי דלא חייש כלל בשופר משום אין קטיגור נעשה סניגור, דאל"כ לא הוה מכשר לכתחילה, אלא לא ס"ל הטעם דלזכרון. אמנם לרבנן לכל האמוראים עכ"פ לכתחילה אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור, ואף להחולקים על עולא כמ"ש, ולכן השמיטו הרמב"ם דפיו מצופה זהב דהוא לכתחילה, אבל בציפהו זהב דהוא דיעבד בזה לא פסלינן משום אין קטיגור נעשה סניגור, זה נראה נכון. והרב מועדי ה' ציין על מחזיק ברכה [סי' תקפ"ו] ואינו בידי".
"ועוד אפשר לומר לדעת רש"י והרע"ב, משום דכיון דרישא דמתניתין שופר של ר"ה של יעל פשוט מיירי בכל מקום, כמו שכתבו הפוסקים דאתיא כת"ק דר"י בגמרא, וי"א אפילו לעכב, א"כ כיון דרישא בכל מקום מיירי, ה"א דאף הך בבא ופיו מצופה זהב נמי בכל מקום מיירי, לזה באו רש"י והרע"ב לבאר דאע"ג דרישא בכל מקום מיירי, מ"מ הך ופיו מצופה זהב דוקא במקדש מיירי, אבל חוץ למקדש ליכא לא מצוה ולא עיכוב".
"ובסיפא גבי תענית להרמב"ם [הל' תעניות פ"א ה"ד] בגבולין ליכא אלא חצוצרות, ולהראב"ד והרשב"א [במ"מ שם] או חצוצרות או שופר, וא"כ בגבולין לא שייך על השופר מצופה בכסף".
ואף לדבריו הוא רשות והתמודד עם תירוץ אין קטגור נעשה סנגור ודחה אותו שודאי אינו מעכב את הציפוי זהב שהוזכר במשנה.
ח. בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' ד) אף הוא השיב לשאלה זו.
"והנה רבינו לא הזכיר בפ"א הל' ב' שיהיה פיו מצופה בזהב (ומצאתי כעת שהרגיש בזה בעל שמות בארץ4 במס' ר"ה דף כ"ו ע"ב במתני' ופיו מצופה בזהב וכ' דהנך רבנן דס"ל פיו מצופה בזהב אמרי כר"י דמכשיר קרן פרה ולית בי' בשופר אין קנ"ס ורבינו ס"ל כרבנן דר"י דמידי דשופר שייך אין קנ"ס כיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי ולכך השמיט הך דצופה זהב עיין עליו) יען גם הרבינו השמיט בהל' תענית פ"א הל' ד' שיהי' מצופה בכסף ועיין בלח"מ שם. ולענ"ד נראה דרבינו ס"ל דכל הציפוי לא הי' אלא לנוי בעלמא משום חבוב מצוה ומעצמן הנהיגו כן ולא מצד הדין ומה שאינו מצד הדין רק מצד מנהגם אין דרכו להביא כמ"ש במק"א ואין להאריך בענינים אחרים זולת הדברים הנוגעים אל החקיר' עכ"פ דברי התלמודא צריכים אצלי תלמוד גדול פעמים מנוי' גמורה מפי חכמי התורה אין עניות במק"ע ופעמים הסכימו בשפה אחת התורה חסה כו' ופעמי' העמידו פלוגתא בזה ורבינו הגדול סתם וכתב פעם בכה ופעם בכה והמה כדברי' הסותרי' זא"ז והדבר קשה לחלק בין הפרקים בין פרק קומץ רבה לפרק קומץ זוטא כלומ' בין הפסד להפסד בהפסד קטן אמרינן אין עניות במקום עשירות ובהפסד גדול אמרינן התורה חסה כו' וכן הציץ רש"י בין החרכים במס' מנחות דף ע"ו ע"ב בד"ה לפי שחסה כו' לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונים ולפי שהם בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול כו' אבל שאר מנחות שהם דבר מועט ואינן באות תדיר כו' עכ"ל משמע דוקא בפסידא רבה אמרינן חסו ולא בפסידא זוטא וכן נראה מרש"י שם דף פ"ו ע"ב בד"ה מפני החסרון והוא דבר רחוק ודחוק בעיני דאם כן צ"ל מה דפליגי במחצית הלוג למאן דאמרה תורה חסה כו' ס"ל מה שהיו צריכין לשפוך היה הפסד מרובה ומאן דאמר אין עניות במקום עשירות ס"ל דזהו הפסד מועט והוא רחוק מחושי הערכי פלוגתא בזה וכן נמי במסכת ר"ה דחוק לומר כן אלא נראה עיקר דפליגי חד אמר לא אמרינן התורה חסה כו' וחד אמר לא אמרינן אין עניות ועוד דהחוש מעיד דאיכא יותר ויותר פסידא אם נאמר דאין מכבסין בגדי כהונה כלל אלא יניחו לפתילות משנעשה קלפי של כסף ואפילו הכי אצל בגדי כהונה אמרינן אין עניות כו' ואצל קלפי אמרינן (התוריה) [התורה] חסה כו' ואף על גב שבשביל ההפסד זה היתה צריך להיות של חול כי כלי שרת של עץ לא עבדינן ולא אמרינן ונעבדיה דכסף ולקדשיה ואין עניות במקום עשירות".
ואף הוא השיב שהוא משום חיבוב והידור מצוה ואינו חובה ולכן הרמב"ם לא הזכירה. ואח"כ מנסה ללמוד על קו כולל מתי חז"ל הטילו לנהוג בעשירות ומתי חז"ל חששו וסברו שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
ט. תשובה כוללת כתב בכתר המלך5 (הל' שופר וסוכה ולולב פ"א ה"ב) לביאור דרכו של הרמב"ם ומתי השמיט עניינים הנזכרים במשנה, וז"ל:
"במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין וכו'. והנה הלח"מ הקשה לקמן בפ"א מהל' תענית ה"ד וז"ל ומ"מ קשה למה לא הזכיר רבינו ז"ל שמה בהל' שופר דשופר של ר"ה היה מצופה זהב ובתענית היה מצופה כסף כמו דאיתא שם במשנה דר"ה וצ"ע עכ"ל. והנה בס' יום תרועה להר"מ חביב ז"ל מתרץ לה הכא כן דהנה לעיל (דף כו ע"א) אמרינן לרבנן אין קטיגור נעשה סניגור גבי שופר וא"כ תקשה היאך היה מצופה זהב הא אין קטיגור נעשה סניגור וי"ל חדא דכיון דהוא לא במקום הנחת פה לא שייך אין קטיגור נעשה סניגור ועוד דהנך רבנן דאמרי פיו מצופה זהב ס"ל כר' יוסי דמכשיר קרן של פרה דלא ס"ל דשופר כלפנים דמי וכיון דרבינו פוסק כרבנן דשייך בזה אין קטיגור נעשה סניגור להכי לא הביא זה דמצופה זהב עכ"ל. והנה תירוצו השני לענ"ד ליתא חדא דא"נ כן הא הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והו"ל למפסק כסתם דאין שייך בזה קטיגור נעשה סניגור והו"ל להכשיר קרן פרה ופיו מצופה זהב ועוד היכן מצינו דרבינו ס"ל גבי שופר דאין קטיגור נעשה סניגור דהא רבינו פוסק דלר"ה אינו כשר רק שופר של איל ולא נמצא כלל בדברי רבינו דין זה דאין קטיגור נעשה סניגור בשופר. ועוד מה יתרץ קושיא השניה גבי תענית דרבינו השמיט שהיה מצופה כסף אלא ודאי דהעיקר כפי תירוץ הראשון דכיון דהוא שלא במקום הנחת פה לא הוי בזה קטיגור נעשה סניגור ותשאר קושית הלח"מ בדוכתה".
"ונ"ל לומר כן, דהנה עוד מקשה היום תרועה מנ"ל לרש"י ז"ל שם במשנה דזה דמצופה זהב לא היה בגבולין ומתרץ בדוחק ובאמת יש לומר פשוט מדקאמר הברייתא ציפהו זהב שלא במקום הנחת פה כשר משמע דלכתחלה לא בעי להיות מצופה זהב מדקאמר כשר דאי אמרת דבעי כן בכל שופר הו"ל לומר מצפהו זהב שלא במקום הנחת פה אלא ודאי דבגבולין לא בעי זה רק במקדש אבל לא בגבולין אך צריך לבאר מנ"ל דלא היה רק במקדש ולא בגבולין דהא מקרא לא ידעינן אלא דלא בעי שופר ושתי חצוצרות אלא במקדש אבל לא דלא יהא מצופה זהב".
"וע"כ נ"ל לומר כן ותתיישב גם מה שהשמיט רבינו הכא ובהל' תענית דהנה זה דבעינן שיהיה מצופה הכא בשל זהב ובתענית של כסף ליתא ע"ז שום לימוד, ויש לומר דמצינו הרבה דברים דנשנית במשנה ובברייתא ורבינו לא הביאם בספרו וזהו. הנה במשנה דסוכה איתא הרבה דברים בשמחת בית השואבה ואומר מי שלא ראה וכו' ואומר במוצאי יום טוב וכו' מנורה של זהב היה שם וארבעה ספלים של כסף ושם בברייתא דגבהו היה חמשים אמה ועוד מסיק המשנה דמהפכין פניהם ואומרין וכו' ר' יהודה אומר שהיו שונין וכו' ורבינו בהל' לולב בפ"ח אינו מביא רק שהיו שמחין בחג הסוכות, וכן בפ"ח מהל' תמידין ומוספין הביא רבינו דין דניסוך המים אבל לא הביא שהשמחה היה שמחת בית השואבה וכל מה שאמר במשנה לא הזכיר מזה. וצריך לומר כן דבאמת כל עיקר השמחה היה מחמת שמחת החג כמו שכתב רבינו לקמן בפ"ח הל' י"ב דבחג הסוכות היה שמחה יתירה משום דכתיב ושמחתם לפני ה' ומה שאומר המשנה שם דעשו השמחה בית השואבה הוא שעשו כן בבית שני כדי להוציא מלבן של צדוקים שהיו מכחישין בניסוך המים כדאיתא שם במשנה ולמנסך היו אומרים הגבה וכו' ולהכי הרבו אז בשמחה ואסמכוהו אקרא של ושאבתם מים בששון לפרסם הדבר אבל עיקר השמחה הוא מחמת שמחת החג וכן מה שהיו עושין אז בבית המקדש במנורות של זהב וספלים של כסף לא היה מדינא ורק נהגו כן בבית שני משום הדור מצוה וכן מה שהיו מהפכין פניהם אז עשו להדור מצוה ושמחה יתירה ולהכי לא הביא כל אלו דאינו מביא רק מה שהוא מצד הדין מן התורה או מדרבנן וכן יעשו לימות המשיח אבל מה שנהגו אז בבית שני אינו מביא".
"וכן מצינו דאיתא במשנה דסוכה (דף מ"ה) גבי ערבה דזוקפין ע"ג המזבח איתא בברייתא דהיו רכות וארוכות י"א אמה ורבינו לא הביא זה בפ"ז מהל' לולב ומתמה ע"ז בס' כפות תמרים והניח בצ"ע וגם זה יש לומר דבאמת גם על ערבה שבמקדש כתב רבינו בה"כ דשיעורו עלה אחד בבד אחד ואף שבגמ' מצינו זה רק גבי ערבה שבגבולין מ"מ מהירושלמי דסוכה פ"ד ה"ג משמע דאף במקדש היה כשר כן דאיתא שם וגבהן י"א אמה וכו' ר' זעירא שלח וכו' עד ג' בדי עלין וחורנא אפילו עלה אחד בבד אחד תני ובעלי מומין וכו' ומשמע דקאי ע"ז דמקדש דמיירי שם ממקדש ונאמר דס"ל לרבינו ז"ל דכיון דכשר זה בכל שהו מה שאומר הברייתא דהיו ארוכות י"א אמה היה רק מצד הידור מצוה עשו זה בבית שני ולהכי לא הביא דברי הברייתא. וכן מצינו במשנה דיומא ר"פ ג' דאומר האיר המזרח עד שבחברון וכתבו רש"י ותוס' במס' מנחות (דף ק) דלא הוה אומר זה רק ביוה"כ ורבינו לא הביא זה לא בהל' יוהכ"פ ולא בהל' תמידין ומוספין וכן מה שאיתא במס' יומא (דף כה) גבי פייסות דזקן יושב במערב ועמדו הכהנים במזרח ותמה הלח"מ לקמן בפ"ד מהל' תמידין ומוספין מ"ט השמיט רבינו זה, ולפ"ד ניחא דגם זה לא נהגו מדינא רק היה המנהג כן בבית שני ולהכי לא הביא וכן יש לבאר בכמה דוכתי וכן מה שלא הביא שכל אחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו שבארנו לעיל בהל' שביתת עשור נמי רק מנהג היה בבית שני להראות חזותו לרבים שקיים מצות ואנוהו ולהכי השמיט זה דלאו דינא הוא".
"וא"כ הכא נמי נימא כן דכיון דזה דבעי שיהיה מצופה זהב בר"ה ובתענית של כסף לא נמצא לימוד ע"ז אמרינן דעשו זה במקדש משום הידור מצוה ולהכי ניחא מה שבגבולין לא עשו כן דגם במקדש היה רק להדור וניחא מה שהשמיט רבינו זה דלאו דינא הוא. ואפ"ל דמזה גופיה היה לו הוכחה לרבינו דכיון דאמרינן דשלא במקום הנחת פה כשר ומוכח דבגבולין לא עשו זה שמע מינה דזהו רק הידור ולא דין".
"ועוד יש להביא ראיה דהוא רק משום הידור ולא דין דהתם בר"ה מקשה מאי שנא דבר"ה של זהב ומאי שנא בתענית של כסף והקשה הטורי אבן הא ודאי שאני דבר"ה השופר הוא העיקר ולהכי בעי ציפוי זהב אבל בתענית העיקר הוא החצוצרות להכי לא היה מצופה זהב ולפ"ד ניחא פשוט כיון דלאו דינא הוא רק להידור מצוה להביא במקדש שמצופה זהב שייך זה אף בתענית דלא היה השופר עיקר המצוה. ועוד יש להביא ראיה מהא דאמר שם ובתענית של כסף התורה חסה על ממונם של ישראל והקשה הטורי אבן הא אמרינן במס' מנחות (דף פט) גבי מלמטה למעלה דאין עניות במקום עשירות וא"כ ה"נ נימא דאין עניות במקום עשירות ומתרץ הטורי אבן דהכא כיון דזה היה גם בגבולין לא שייך כאן אין עניות במקום עשירות דהא שופר היה גם בגבולין. אך לפי מה שבארנו דבגבולין לא היה מצופה זהב ולא מצופה כסף וא"כ אכתי נצפה במקדש גם בתענית בשל זהב דאין עניות במקום עשירות אלא ודאי דזה דאמרינן אין עניות במקדש הוא רק במקום עבודה לצרכי עבודה ולבגדי כהונה דאיתא בזבחים (דף פח) דהוא לצרכי עבודה וחיובא בזה לא אמרינן התורה חסה במקדש אבל הכא דלא הוי דינא ורק מנהגא בעלמא ומשום הידור עשו זה בבית שני אמרינן דהתורה חסה על ממונן של ישראל ורק בשופר עשו זה משום כבוד יום טוב אבל לא בתענית ודוק".
ובדבריו מתייחס לכל השאלות שהועלו: הן לסנגור וקטגור, והן לעשירות וחסה על ממונם של ישראל, וקובע שאין הרמב"ם מביא הידורי מצוה שנהגו בבית שני.