חבל נחלתו כז כ
סימן כ
תקיעות בזמן י"ג מידות בסליחות ובהושענא רבה
שאלות
מהו המקור לתקיעת שופר בסליחות בעת אמירת י"ג מידות, והאם ראוי לנהוג כן?
מהו המקור למנהג תקיעת שופר בהושענא רבה?
א. תקיעת שופר בסליחות
לפני הדיון על עצם הענין, נבדוק את מקורו.
כתב הטור (או"ח סי' תקפא):
"תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך".
שלשה טעמים לתקיעה בחודש אלול: זכר לתקיעות בקבלת לוחות שניים, תשובה לפני ר"ה, לערבב את השטן. מנהג אשכנז היה לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה.
בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' תקפא) באר את טעם ערבוב השטן: "והכל כדי לערבב השטן שלא ידע מתי יהיה ראש השנה ולכן נמי אין מברכין חדש תשרי עכ"ל וכן המנהג רק שאין תוקעין רק בשחרית".
וכך באר הב"ח (או"ח סי' תקפא ס"ק ב): "והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר. כצ"ל ופי' שעל ידי תקיעה זו נתקבצו כולם והגידו להם הרי משה עלה להר וכו' ולפי דאיכא למימר דאם היו מעבירין כרוז נמי היו נמנעים מלחטוא ואין מעלה בשופר זה לכך אמר והקדוש ברוך הוא נתעלה אותו יום באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה וגו' פירוש עלה אלהים בתרועה היא תרועה דראש השנה דכתיב (במדבר כט א) יום תרועה יהיה לכם אבל יי' בקול שופר מקרא יתר הוא ואתא לדרשה דבקול שופר דמדבר דעל ידו הלכו אחרי יי' ולא טעו בעבודה זרה גם בזה נתעלה המקום ברוך הוא וברוך שמו ולכן התקינו שיהיו תוקעין בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה ולפי שעדיין לא ידענו למה תוקעין כל החדש אמר שהוא להזהיר על התשובה ומשופר המדבר למדנו שמתחילין בראש חדש ולפי שלפי זה קשה דגם כל עשרת ימי תשובה יתקעו כדי להזהיר על התשובה על כן אמר וכדי לערבב השטן שלא יהא נודע לו מתי יהא ראש השנה דמטעם זה אין ראוי לתקוע אלא לפני ראש השנה בלבד ומיהו מטעם זה בלחוד היה מספיק לתקוע שלשה או ארבעה ימים לפני ראש השנה אבל מטעם דלהזהיר על התשובה צריך כל החדש משום דאיכא אסמכתא מקרא (שה"ש ו ג) "אני "לדודי "ודודי "לי ראשי תיבות אלול וסופי תיבות עולה ארבעים כנגד ארבעים יום מראש חדש אלול ועד יום הכפורים כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לקבל תשובתו מאהבה ועוד סמך מקרא (דברים ל ו) ומל יי' אלהיך "את "לבבך "ואת "לבב זרעך ראשי תיבות אלול וכמו שכתבו האחרונים בספריהם (אבודרהם תפלות ר"ה עמ' רס)".
מכל הטעמים עולה שהתקיעה היא קשורה דוקא לחודש אלול. כמו"כ אין היא משמשת להוספת כח לתפילה, אלא היא לעורר לתשובה, או לערבב את השטן או זכר לתקיעה שתקעו בלוחות אחרונים.
כתב בספר 'מנהגי א"י' (לי' גליס עמ' קעג סעיף ג): "מנהג הספרדים לתקוע בשופר בכל ימי הסליחות כשאומר הש"ץ שלש עשרה מדות וקודם קדיש תתקבל. ומנהג לונדון ואמסטרדם לתקוע בסוף הסליחות י' קולות דוקא בי' ימי תשובה. אבל מנהג אשכנז לתקוע מר"ח אלול ואילך אחר תפלת שחרית וערבית ותוקעין תשר"ת". (כתר שם טוב. ובסדר היום כתב "מנהג הספרדים בא"י לתקוע בשופר באשמורת בכל ימי הסליחות בשעה שאומר הש"ץ שלש עשרה מידות וקודם תתקבל").
יש כאן כמה מנהגים:
א) מנהג הספרדים לתקוע בסליחות בי"ג מידות ובסוף הסליחות לפני קדיש תתקבל (וכן מנהג הספרדים בארץ ישראל) מר"ח אלול עד עיו"כ ('כל ימי הסליחות'). (ומשמע שבסליחות כל מי שרצה תקע).
ב) מנהג הספרדים בלונדון ואמסטרדם לתקיעה בסוף הסליחות עשרה קולות רק בעשרת ימי תשובה (ושליח ציבור תוקע).
ג) מנהג האשכנזים לתקוע בסוף התפילה בשחרית וערבית מר"ח אלול (עד ר"ה). (ע"י ש"ץ).
כל המנהגים שנזכרו בספר 'מנהגי א"י' אינם כמנהג המוכר בקהילתנו.
אצלנו בישוב, למנהג הספרדים ש"ץ תוקע בסוף הסליחות, לפני תפילת שחרית, עשרה קולות (תשר"ת, תש"ת, תר"ת) – מתחילת אלול עד ר"ה1. ולמנהג האשכנזים, מר"ח אלול ועד ער"ה, בסוף תפילת שחרית, ש"ץ תוקע ארבעה קולות בלבד.
אולם כך סיפר לי ר' עזרא ברנע הי"ו (ששימש כשליח ציבור אצל הגר"מ אליהו במשך שנים רבות):
"במניינו של הרב אליהו היו תוקעים בסליחות בי"ג מידות בחודש אלול וכן בי"ג מידות שבתחנון אחר עמידה, והיו נוהגים כן עד ערב יום כיפור2. לעומת זאת כל השנה או בסליחות של תעניות ובתחנון לא היו תוקעים כלל". (והוסיף שבמערת המכפלה הוסיף הרב ישועה בן שושן זצ"ל לתקוע אף בחצוצרות לאחר התקיעות בשופר).
לא מצאתי מקור בראשונים או בספרי הסוד למנהג התקיעה בי"ג מידות.
מצאתי במאמר: 'מנהג תקיעת שופר בחודש אלול' (לרב גדליה אוברלנדר, אור ישראל [מאנסי] לג, תשס"ד) שכתב:
"כאמור לעיל מנהג הספרדים שלא לתקוע בשופר אחר תפילת שחרית. אולם בכל זאת יש קהילות אצל הספרדים שתוקעים בחודש אלול בזמן הסליחות. להלן המקומות שמצינו תקיעות בחודש אלול:"
"בברית כהונה (מנהגי ג'רבה, ב"ב תש"ן, או"ח עמ' קכג אות ו) מנהגינו פה בכל בתי כנסיות שאחר הסליחות תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת אם יש להם שופר".
"במנהגיהם של יהודי בוכארב (מתוך ילקוט מנהגים, ממנהגיהם של שבטי ישראל, ירושלים תשנ"ו עמ' 200 אות 8) בזמן אמירת י"ג מידות תוקעים בשופר וכלשון הזה גם ממנהגיהם של יהודי מצרים (ילקוט מנהגים עמ' 405 אות 3)".
"ממנהגיהם של יהודי ירושלים הספרדים (ילקוט מנהגים עמ' 318 אות 5) לא נהגו לתקוע בשופר בחודש אלול, כדי לא להעיב על מצוות התקיעה בראש השנה, אך גם כאשר היה מי שתקע, לא היו מוחים בידו. ואם תקע, תקע בשעת אמירת י"ג מידות"...
"לעומת זאת אצל יהודי מרוקו, בבל, לוב, איראן, קוצ'ין ותוניסה לא מצאתי זכר לתקיעת שופר באלול".
"בעלי הדס (מנהג תונס, ירושלים תשס"ג פרק ח ס"א, עמ' צב) כתב: "בתונס אין נוהגין לתקוע בשופר בזמן הסליחות אלא בעשרת ימי תשובה, אבל בחודש אלול לא. סדר התקיעות בסליחות בעשי"ת באמירת י"ג מידות כשאומרין ויעבור, תוקעין תשר"ת, ובקדיש תתקבל: תשר"ת תש"ת תר"ת".
כתב במועד לכל חי (לר"ח פלאג'י, סימן יא אות נא): "מקומות שנוהגים לתקוע מראש חודש אלול הוא אחר התפילה, ויש נוהגים בבוקר ובערב, ויש נוהגים גם ביום ראש חדש, (ועיין עמודי שמים)".
ומשמע שלא נהג תקיעה בי"ג מידות.
וכך כתב בילקוט יוסף (מועדים, מהלכות ודיני הסליחות סעיף יד):
"יש נוהגים לתקוע בשופר תשר"ת תש"ת תר"ת, בעת אמירת שלש עשרה מדות שבסליחות, ומנהג אחינו האשכנזים לתקוע בכל חודש אלול אחר תפלת שחרית, ויסודתם בהררי קודש, לעורר העם בתשובה, ככתוב "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"?!
וכך הוסיף בהערה כז: "מנהג אחינו האשכנזים לתקוע בחודש אלול נוסד ע"פ פרקי דר"א (פרק מו) שכשעלה משה למרום בר"ח אלול תקעו בשופר בכל מחנה ישראל וכו', וע"ע בהראב"ן (ס"ס סא) ובשבולי הלקט (ס"ס שכב) ובטור (סי' תקפא) ומכאן סמך לתקיעות בשעת הסליחות למנהגינו".
כתב בספר עטרת אבות (ח"ב עמ' מד, מה, לרב משה חיים סויסה): "וכתב הכף החיים ס"ק יג (סי' תקפא) דנוהנין לתקוע באמירת י"ג מידות בסליחות כדי לקיים דברי הכל. וכן מנהג יהודי מרוקו, כמו שכתב במחזור אבותינו לימי הסליחות (עמוד 77), דבכל ויעבור כאשר הקהל עונה כקול רם ה' ה' השליח ציבור תוקע תשר"ת תש"ת תר"ת. וכן כתב בנתיבות המערב (חודש אלול אות כא) והוסיף דפשט המנהג לתקוע גם לפני תענו ותעתרו. וכן הובא מנהגנו זה בספר זוכר ברית אבות (עמוד 122) ושכן שמע מפי הגר"א חפוטא. וכן היה המנהג בג'רבא לתקוע בשופר בעת הסליחות, כמו שכתב בברית כהונה (מערכת ס אות ו) ובשולחן ערוך המקוצר (ח"ג סימן קט אות ד) כתב דכן בני תימן נוהגים לתקוע בשופר בכל יום בסיום הסליחות3, ויש מהשאמי שתוקעין גם כשעת אמירת י"ג מדות. ובספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות יט) הביא דכך היה מנהג רבים בלוב. אולם בתלמסאן4 לא נהגו לתקוע בחודש אלול כלל, כמו שכתב בשו"ת מים חיים (ח"ב עמוד ב) ובספר עלי הדס (פרק ח אות ג) כתב, דבתוניס נהגו כן רק בעשרת ימי תשובה".
ולא זכיתי להבין מה המקור לתקיעה דוקא בי"ג מידות בסליחות שכן משמע שתוקעים להעלות את התפילות, אבל לא מצאתי מקור לכך, חוץ מעצם העדויות על המנהג.
בחשוקי חמד (ראש השנה יז ע"ב) באר למה תוקעים בשופר דוקא בעת אמירת י"ג מדות.
"כתב בספר כתר שם טוב (ח"ו מנהגי חודש אלול) מנהג הספרדים בארץ ישראל לתקוע בשופר בכל ימי הסליחות כשאומר הש"ץ י"ג מדות וקודם קדיש תתקבל, והטעם משום דאמרינן בגמרא בראש השנה דף יז ע"ב אמר ר' יוחנן אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, אמר ר' יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, ופרש"י שם שאם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם אינן חוזרות ריקם, עכ"ל".
"ומשום טעם זה נהגו לתקוע בשעת רצון כזו למען הצבור שיעורו משנתם, כעין אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, והטעם שחוזרים ותוקעים קודם קדיש תתקבל שאומר תתקבל צלותהון ובעותיהון וכו' תקיעת השופר גורמת לפתיחת שערי התפלות לקבל ברצון תפילתם ושועתם, עכ"ד".
"ולכאורה משמע מדבריו שהמנהג לתקוע בשופר היה רק באמירת סליחות שבחודש אלול, ולא בשאר אמירת סליחות, אמנם יתכן שכיון שיש מצוה לתקוע בשופר גם בעת תפילתם על הצרה, סמכו את התקיעה לאמירת י"ג מדות".
נראה שאין מקור ברור לתקיעה בי"ג מידות בעת הסליחות שלפני ראש השנה. ולכאורה אם היתה חשיבות מיוחדת לתקיעה בעת אמירת י"ג מידות, היו צריכים לתקוע בכל אמירת סליחות כגון של בה"ב אחרי הרגלים או של תעניות ציבור, וזאת לא שמענו ואין אף אחד שמעיד על כך. ולכן בבתי כנסיות שנהגו כן – ימשיכו וינהגו, אולם להפיץ את המנהג ולחדש אותו לא נראה לי נכון.
סיבה נוספת שלא ראוי לנהוג כן – בימינו נהוג שכל אחד מן הציבור אומר בעצמו י"ג מידות, ואם יתעסקו בתקיעות מתי יגידו י"ג מידות?! המנהג היה כנראה בזמן ששליח הציבור היה קורא בקול את י"ג מידות, ואז היו הקהל פנויים לתקוע בשופרות, אולם בימינו כיון שנוהגים שהציבור אומר י"ג מידות, הוספת התקיעות רק גורמת לבלבול.
ב. תקיעת שופר בהושענא רבה
כתוב בספר סדר היום (סדר יום הושענא רבה שמיני עצרת ושמחת תורה):
"יום שביעי של חג נקרא יום ערבה ונקרא יום הו"ר מפני שמאריכין בו בענין הושענא ולכל א' וא' לוקח בד א' של ערבה מלבד ערבה שבלולב עם הערבה שלו ומקיפין את התיבה אותו היום ז"פ וכן היו מקיפין את המזבח בזמן שב"ה קיים ז"פ כנגד כל ז' הימים ולהיות היום הזה נורא מאד ובו נחתמים כל הספרים כולם והפסקי דינים ניתנים ביד כל תובע ומשטין ולכן צריך להרבות בו צדקה תפלה ותחנונים לעורר הרחמים העליונים ירחמו עלינו ויחתמו אותנו בספר חיים ובספר צדיקים לגאולה וישועה ונוהגין להרבות נרות בב"ה ויש שלובשים בגדים לבנים כמו ביה"כ ויש שעומדים כל הלילה ואין ישנים כלל מרבים בזמירות ותחנות וקורין ס' תילים כולו וכבר כתבתי בענין יה"כ מה טיבו ומה ענין קריאתו וכל המרבה להתחנן הרי זה משובח ואפילו מי שאינו עומד כל הלילה קם באשמורת הבקר לומר סליחות עם הצבור כל מקום כפי מנהגו ומתעכבים בזמירות בב"ה עד שיתקבצו כל העם ואו' רננו צדיקים עד כל"ח ואו' ברוך שאמר עד ישתבח וקם ש"צ ואומר ישתבח בזמרה ואו' קדיש וברכו וק"ש ועושין כסדר כל יום ואחר תפלת מוסף מתחילין בהושענות ומקיפין פעם א' בזכות אברהם ואומר מה שאמרו כשהקיפו יום א'. ובהקפה ב' מזכירים זכות יצחק ואומר מה שאמרו ביום ב' בזמן ההקפות בג' יעקב בד' יוסף בה' משה בו' אהרן והם ו' הימים שעברו בכולם אומר הושיענו בהקפת פעם א' בהקפת פעם אחרת בהקפת פעמים כו'. בהקפה הז' מזכירין זכות דוד כי היא הז' ואומר פזמון ופיוט מיוחד ליום ואו' הושיענו בחגיגת ימים ז' ובכל הקפה מאלו מרבים בסליחות ותחנונים ואו' ויעבור וי"ג מדות של רחמים ותוקעין שופר סי' תשר"ת כדי לעורר הרחמים וכל מקום ומקום כפי מנהגו ומתעכבים עד קרוב לחצי היום ומתחננין על ענין הגשם שיהי' בעתו והשנה שתהי' מבורכת בכל ועל ענין גאולתינו ואו' קדיש ותענו ותתקבל ואותה הערבה חובטין אותה בקרקע פעם ושתים כי מנהג נביאים הוא וחביט חביט ולא בריך ואח"כ או' אין כאלהינו בנחת ובזמרה ואו' ענין פטום הקטרת ואו' קדיש על ישראל ונפטרים לשלום ואם יום של ערבה בע"ש ראוי למהר כדי לצאת להכין צרכי שבת".
בימינו, פרט למעט חסידויות, לא נהגו לומר סליחות ולא י"ג מידות בהושע"ר (וכן הובא בספרים בשם האר"י בשער הכוונות) אולם כך מעיד בספר סדר היום, בן דורו של רבי יוסף קארו בעל השו"ע.
וכן השל"ה (סוכה פרק נר מצוה אות כ) כתב: "תיקון ליל הושענא רבה. נוהגין בארץ ישראל כמו ליל שבועות, ועוסקים כל הלילה בתורה, גם בתפילות. ומקצת קהילות מהמלכות הזה נוהגין שאומרים איזה הושענות ובקשות המסודרות להם, ואומרים כמה פעמים 'אל מלך', 'ויעבור', ותוקעים תשר"ת כשאומרים שלש עשרה מדות, והכל לעורר הלבבות לתשובה. והטבילה עושים ביום שלפני הושענא רבה, כדי שיהיו פנוים כל הלילה לתורה ולתפלה ולשירות ולתשבחות, אשרי העם שככה לו".
אולם בחמדת ימים (סוכות פרק ו אות מז) כתב שאין לתקוע בי"ג מידות בסוכות וז"ל: "ונוסף גם הוא כי בחקרו בטעם הדברים ופנימיותן וסודן יעשה הדברים כתקונן לא יוסיף ולא יגרע מדעתו מאומה ביודעו כי כל המוסיף גורע ומבלבל ומקלקל סדר מעלות המדות עליונות כענין שכתבנו לעיל על הקוראים היום מדות י"ג וכן בכמה מקומות שתוקעים בשופר בסליחות היום הזה, כי עין הבא בסוד ה' וראה מאורות תשורינו כי ראוי למנוע כל עניינים הללו יען הם דברים נותנים טעם לפגם חס ושלום".
כתב בעלי תמר (סוכה פ"ד ה"ג): "בסדר היום לר"מ בן מכיר בסדר הוש"ר, ובכל הקפה מרבים בסליחות ותחנונים, ואומר ויעבור וי"ג מדות של רחמים ותוקעין שופר סימן תשר"ת כדי לעורר רחמים וכו' עייש"ה. ונראה שטעם שהיו תוקעין בשופר, אחרי שהוא זכר ליריחו ושם בהקפות היו תוקעין בשופר".
"ויש לדעת כי בספר סדר היום נשתמרו כמה מנהגי א"י עתיקים והרבה מהם מקורם בירושלמי ובמדרשי א"י, כי ר"מ בן מכיר היה רב בעדת המסתערבים5 בעין זיתון. וכידוע המסתערבים נשארו בא"י מזמן החורבן ולא גלו ממנה ונשתמרו אצלם כמה מנהגים של א"י מתקופת הירושלמי ומדרשי א"י. ורק אחרי שבאו לא"י גדולי ספרד והנהיגו מנהגי ספרד נשתקעו כמה מנהגי א"י קדומים. ועיין בספר אמרי נועם על המועדים ח"ב בסופו, בתשובת הגה"ק רבי יהושע מדזיקוב זצ"ל, ע"ד המנהג לתקוע בשופר בהוש"ר בשעת הקפה, שפקפקו בזה כי אין למנהג זה שום שורש ולא נמצא בשום ספר. והגה"ק זצ"ל הביא דברי סדה"י, והשל"ה, וכתב שכן נהגו גדולי עולם הגה"ק מאפט וראפשיץ ובניהם הצדיקים אחריהם עיין שם. ולפמ"ש יש למצוא המקור כבר בירושלמי ועיין עוד ברוקח בסדר הוש"ר".
כתב בספר מנהגי ארץ ישראל (גליס, עמ' קצז) "אין אנו אומרים י"ג מדות בהקפות ולא באשמורת הו"ר וכדעת האריז"ל בשער הכוונות דק"נ ע"ד".
והוסיף בהערה: "בסדר תקון ליל הושענא רבא שנדפס באמסטרדם בשנת תפ"ז "כפי שנוהגים לקרות בארץ ישראל יח"צ (=ירושלים, חברון, צפת) תוב"ב מצרים ואגפיה ובכמה מקומות" כלולים גם סדר הלמוד של משנה תורה ותהלים וגם י"ג מדות וסליחות... בין ספר לספר אומרים סליחות רחמנא אידכר לן, ויש קהלות שאומרים כאן ויעבור י"ג מדות ותוקעים בשופר עשרה קולות (תשר"ת) ואחר כך אומרים "שמע ישראל" ולבסוף פרקי זוהר, ובארץ ישראל נוהגים לקרות גם כן האידרא רבא וזוטא".
עדות על תקיעה בהוש"ר בתשובה לשאלה שהביא בפרי האדמה (הל' עירובין פ"א הט"ז לרבי מיוחס רפאל בכ"ר שמואל) על בעל תוקע שרוצים להעבירו מפני שהציבור חושש שאינו יוצא בתקיעתו בראש השנה ובהושענא רבה. והוא משיב תשובה ארוכה ומסיים: "ואעפ"כ מן הראוי והגון הוא שיניחוהו לתקוע ביום הושענא רבה כיון שאינו אלא מנהג בעלמא, ואנחנו פה עיר הקדש אין אנו נוהגין כן וא"כ אפי' יטעה אין לחוש כלל ובתיהם שלום מפחד".
וכך כתב בחשוקי חמד (ראש השנה יז ע"ב):
"האם יש ענין לתקיעת שופר בשעת העצרת?"
"יתכן שהתקיעה בשופרות הוא מעיקר הדין, שהרי נאמר רמב"ם (תעניות פ"א ה"א) 'מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות, על כל צרה שתבא על הצבור. וכתב במגיד משנה (שם ה"ד) שחצוצרות לאו דווקא, אלא יתקעו או בחצוצרות או בשופר".
"ובמגן אברהם (הקדמה לסימן תקעו) תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה, ואף על פי שאין תענית ציבור בבבל, מ"מ הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית".
"ובמשנה ברורה (סק"א) תירץ דמדאורייתא מצוה זו נוהג רק בארץ ישראל וכדכתיב 'וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו, ואפשר שאפילו בארץ ישראל דוקא כשהיתה תחת רשותינו, ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מצות עשה לתקוע אבל בלאו הכי לא".
"אמנם כבר מצינו שבזמן הראשונים בעת הזעקה היו תוקעים בשופרות, וכן כתב בשו"ת הרשב"ש (סימן שפה) וז"ל: בענין הבצורת, צר לי מאד מכם, השם ירחם עליכם ועל כל עמו ישראל, ומה שהתרעתם בשופרות, כן כתבו הגאונים ז"ל, ומצאו ראיה לדבריהם בירושלמי, וכן הסכימו האחרונים. וכן נראה מהשואל בתשובת הרשב"א (ח"א סימן שעז) שהיה פשוט לו, שצריך לתקוע בשופר בעת צרה".
"והגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א בספרו פלגי מים (פרק א) כתב שבעת תפילת גשמים, יש לתקוע בשופרות תשר"ת תש"ת תר"ת כל פעם שאומרים י"ג מדות לפני שאומרים ה' ה'".
"ועדיין צריך ביאור כיצד התחיל המנהג לתקוע דווקא בעת אמירת י"ג מדות, ואפשר משום שהם שניהם רחמים, לפיכך קבעו אותם דווקא בתוך י"ג מדות".
"על כל פנים התקיעה בעת צרה חשובה יותר מאמירת שלש עשרה מדות, אך מהיות טוב, או שיתקעו קודם אמירת י"ג מדות כדי שגם התוקע יוכל לאומרו, או שיתקעו לאחר אמירתו, או שהתוקע ימהר לומר את הי"ג מדות, ואז יתקע".
ואחר שהבאנו את מקורות המנהג, נלענ"ד, שבחסידויות שנהגו לומר סליחות ינהגו כן, אבל כל שאר עם ישראל לא ראוי שינהג לומר סליחות ולתקוע בשופר בהושענא רבה.