חבל נחלתו כז יד
סימן יד
משכיר דירה לשוכר שיש לו חמץ בדירה
שאלה
אדם השכיר דירה שלו לשוכר שאינו שומר מצוות ואוכל חמץ בפסח, האם המשכיר עובר עליו בפסח מן התורה בבל יראה ובל ימצא, שהרי השוכר גר בבית השייך למשכיר?
תשובה
א. מן התורה 'שכירות לא קניא' לשוכר, והנכס נשאר בחלקו ברשות המשכיר. ופסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"י ה"ד): "אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר"...
וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קנא ס"י): "אף במקום שהתירו להשכיר, לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו, אבל לא לדירה, מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים בקבע".
ורמ"א הגיה: "והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה, כיון שאין נוהגים להכניס עבודת כוכבים בבתיהם. (טור)".
ולפי"ז לכאורה כשם שעובר בדירה מושכרת לגוי על ע"ז שהוא מכניס לביתו אע"פ שהבית מושכר לנכרי ה"ה יהיה הדין בחמץ שיעבור עליו משום בל יראה ובל ימצא.
ב. אולם מובא בפסחים (ו ע"א):
"תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו – אין זקוק לבער. הפקידו אצלו – זקוק לבער. יחד לו בית – אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא. מאי קאמר? אמר רב פפא: ארישא קאי, והכי קאמר: הפקידו אצלו – זקוק לבער, שנאמר לא ימצא. רב אשי אמר: לעולם אסיפא קאי, והכי קאמר: יחד לו בית – אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא בבתיכם – והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל – לביתא דנפשיה קא מעייל. למימרא דשכירות קניא? והתנן: אף במקום שאמרו להשכיר – לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניסין לתוכו עבודה זרה. ואי סלקא דעתך דשכירות קניא, כי קא מעייל – לביתיה דנפשיה קא מעייל! – שאני הכא, דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא – מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך".
לפי שיטת רב אשי אע"פ ששכירות לא קניא לשוכר ולכן הבית נחשב של המשכיר והוא עובר עליו בהכנסת ע"ז ע"י הנכרי לבית המושכר לנכרי. בכ"ז באיסור ב"י וב"י הוא אינו עובר כאשר הנכרי מכניס חמץ לבית המושכר לו מפני שאין החמץ 'מצוי בידו'.
פרש רש"י (פסחים ו ע"א): "שאין מצוי בידך – שהרי אותה זוית מסורה לנכרי".
באר רבינו חננאל (פסחים ו ע"א): "למימרא דשכירות קניא והתנן בע"ז סוף פ"ק אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים וכתיב (דברים ז כו) לא תביא תועבה אל ביתך ואי ס"ד דשכירות קניא לאו ביתך הוא ושני' לעול' שכירות לא קניא ושאני הכא דכתיב לא ימצא כל חמץ שמצוי בידך אסרה תורה והאי כיון דיחד לו בית יצא מידו זה החמץ ואינו מצוי בידו".
וכך כתב במקור חיים (לר"י מליסא, באורים סימן תלז ס"ק א):
"ונראה בכוונת רש"י, דהנה בדף ו' א' אמרינן גבי יחד לו בית דאין זקוק לבער, הטעם משום שנאמר לא ימצא בבתיכם ונכרי כי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל, ופריך למימרא דשכירות קניא, והתנן אף במקום שאמרו להשכיר וכו' דמשם מוכח דשכירות לא קניא ומשני שאני התם דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך וכו', אלמא דגבי חמץ מיקרי בית השכור בית של השוכר כיון שמצוי בידו".
וכן בתוך 'שעורי ר' שמואל' (פסחים ד ע"א סי' מו) כתב: "ולפי"ז נמצא דהמשכיר לא יעבור בב"י משום דאינו ברשותו, והשוכר יעבור בב"י דהא החמץ ברשותו הוא, והגם דשכירות לא קניא [ולקמן דף ו' שו"ט בזה הגמ'], מ"מ לגבי הדין ב"י תליא ברשותו בפועל והרשות בפועל היא סו"ס של השוכר. וכן משמע מהמאירי הנ"ל שכתב דמדאורייתא אין המשכיר עובר משום דלאו ברשותו הוא, ואמאי לא מיקרי רשותו דהמשכיר הא שכירות לא קניא, ומוכח דלענין זה לא מיקרי רשותו".
ונראה שה"ה לדידן, אמנם הדירה של המשכיר אבל אינו עובר בבל יראה משום שאין זה חמצו, אלא חמצו של השוכר ואין החמץ נחשב מצוי בידו ואינו בשליטתו.
ג. בגליוני הש"ס (פסחים ו ע"א):
"שם שאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך, נ"ב דוגמא לזה ב"ק צ"ח א' שאני לעניין מעשר דבעי' מצוי בידך".
וכך נאמר בבבא קמא (צח ע"א): "מתיב רבא: אין מחללין על מעות שאינן ברשותו, כיצד? היו לו מעות בקסטרא או בהר המלך, או שנפל כיסו לים הגדול – אין מחללין! אמר רבה: שאני לענין מעשר, דבעינן מצוי בידך, דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך וליכא".
כלומר המעות עליהן מחללים קדושת מעשר שני צריכים להיות בשליטת בעל המעות (מלבד שהן שלו) ולכן אם נפלו לים וכד' אינו יכול לחלל עליהן.
וכ"כ המאירי (ב"ק צח ע"א): "יתבאר בסמוך שכל שאין המעות במקום שיהא אפשר לבא בידו שאין פודה עליהם שנאמר וצרת הכסף בידך מן המצוי בידך מכאן אמרו היו לו מעות בגיסתרא ובהר המלך אין פודין עליהם ופרשו חכמי הצרפתים שהם מקומות שיש בהם סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם וכן אם נפל כיסו לים הגדול ואף על פי שאפשר להחזירם על ידי בר אמודאי הואיל ודבר רחוק הוא אין פודין עליו הא אם נפל לבור ויכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו".
מסקנה
מי שהשכיר ביתו ליהודי המכניס חמץ לביתו בפסח – אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, וממילא אינו חייב לעשות מאומה לפני פסח. (ואחרי פסח אסור לו לקנות מהשוכר חמץ כדין חמץ שעבר עליו הפסח).