חבל נחלתו כז טו

סימן טו

חמץ – היתרא בלע?

שאלה

בהכשרת כלים לפסח – האם החמץ נחשב היתרא בלע או איסורא בלע?

תשובה

א. נאמר בעבודה זרה (עו ע"א): "רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן: השפודין והאסכלא – מלבנן באור, (והתני') [מסורת הש"ס: והתנן] גבי קדשים: השפוד והאסכלא – מגעילן בחמין! א"ל: עמרם ברי, מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים? הכא היתירא בלע, התם איסורא בלע. אמר רבא: סוף סוף כי קא פליט – איסורא קא פליט! ...רב אשי אמר, לעולם כדאמרן מעיקרא: הכא התירא בלע, הכא איסורא בלע, ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט – איסורא קא פליט! בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה".

היינו, כדי להפליט איסור צריך ללבן ליבון חזק (קשה) כאמור בהמשך: "ועד כמה מלבנן? א"ר מני: עד שתשיר קליפתן". אבל אם בשעת הבליעה הנבלע היה היתר, ולאחר זמן נאסר, די בהגעלה ואין צריך ליבון.

ופרש רש"י (עבודה זרה עו ע"א): "לעולם כדאמרינן מעיקרא – דהיינו משום דבקדשים היתירא בלע ודקשיא לך כי פליט איסורא פליט לא חמיר איסורו שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו".

עפ"י דברים אלו אף חמץ אם מכשיר את הכלי קודם זמן איסורו, הוא ג"כ 'היתרא בלע' שכן החמץ לא נאסר עדיין וא"כ יהא די בשפוד ואסכלא ושאר כלים הצריכים ליבון באיסור – בהגעלה בלבד.

ב. הרשב"א (עבודה זרה עו ע"א) הביא את מחלוקת הראשונים בנושא:

"רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן מעיקרא הכא היתירא בלעי הכא איסורא בלעי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דה"ה לחמץ בפסח, והיינו דאמרינן בפסחים לגבי סכינין והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, משום דמעיקרא היתירא בלע וכי פליט ליתיה לאיסורא בעיניה, אבל בלוקח סכין מן הגויים לחתוך בה רותח צריך ליבון מפני שפעמים צולה בו בשר על גבי האור והוה ליה כשפוד וכיון דבעידנא דקא בלע בלע מאיסור צריך ליבון, והכי נמי תניא בתוספתא כגון השפודין והסכינין והאסכלאות מלבנן באור, וכן אמר בירושלמי בסכין גדולה שצריך לבון, ובפ"ק דחולין אמרו בסכין של גויים כגון שלבנה באור, וכן אמרו בשם ר"ת ז"ל, ואף על גב דרב אשי גופיה הוא דאמר בפסחים לדידי חדתתא עבדין לי, ואמר ליה מר איפשר ליה דלא איפשר ליה מאי, ואמר אנא נמי כעין חדתתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו ולקתייהו ברותחין בכלי ראשון, דאלמא משמע דלרב אשי גופיה בעינן ליבון, י"ל דרב אשי מחמיר על עצמו היה לחוש על דברי חביריו דאין מחלקין בין היכא דבלע היתירא להיכא דבלע איסורא, והיינו דקאמר לדידי חדתתא עבדין לי והלכתא אידי ואידי ברותחין, ורב אשי גופיה הוא דפסק הכי, ואי נמי תלמודא הוא דפסיק הכי כלומר דהלכתא כפירושיה דרב אשי דכל היכא דהיתירא בלע בהגעלה סגי להו, והוא הדין לשפודין ואסכלאות בפסח דהיתירא בלעי דבהגעלה סגי להו, והא דבעו מיניה מרב אשי סכיני ולא בעו מיניה שפודין ואסכלאות וכל שתשמישו על ידי האור, איפשר לומר משום דחזו ליה דעביד מעשה לנפשיה אף בסכינים דמלבן להו משום הכי בעו מיניה סכיני, ואהדר להו דעלמא בהגעלה בכלי ראשון סגי להו משום דהיתירא בלעי אבל איהו אחמורי הוא דקא מחמיר אנפשיה".

זאת שיטת הראב"ד שחמץ הוא היתרא בלע ומתרץ את הקושיות מרב אשי שהחמיר.

וכן בתשובות תמים דעים להראב"ד (סי' קמז) כתוב:

"...ומתרץ רבי' יעקב (=ר"ת) ז"ל דלגבי חמץ דהיתרא בלע סגי בהגעלה אבל סכין של ע"א דאיסורא בלע צריך לבון. וכה"ג מתרץ שלהי ע"א (ע"ו א) גבי השפודין והאסכלאות מלבנן ובזבחים אמרינן מגעילן ומשני האי התירא בלע האי איסורא בלע".

ממשיך הרשב"א: "אבל הרמב"ן ז"ל כתב סכיני דפסחא איסורא בלעי וחד דינא אית להו בהדי סכיני דגויים ותרוייהו איסורא בלעי, ולא אמרו היתירא בלעי אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל דאיסורו משום נותר הוא וההיא שעתא אכתי לא הוי נותר ולא נאסר כלל שאין שם נותר עליו, ולאחר שנבלע נעשה נותר וההיא שעתא אין איסור נותר ראוי לחול אלא על מה שראוי להפליט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם, וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא ע"י האור אותו מעט שנשאר בו אינו אוסר, אבל בחמץ בפסח שנשאר נבלע בסכין חמץ הוא ושם חמץ עליו אלא שעדיין לא חל עליו זמן אסורו מ"מ כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי נותר כשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דפני הכלי הוה ומעולם לא הוכר איסורא וחמץ ניכר בשעת בליעתו ושמו עליו"...

היינו הרמב"ן מחלק בין נותר לחמץ. בנותר בזמן הבליעה (קודם שהבשר היה נותר) בליעת הכלי היתה היתר גמור. ורק אחר זמן, הבלוע בכלי הופך להיות נותר, כאשר הוא יוצא ברובו בהגעלה והנשאר בכלי ונפלט אח"כ אינו אוסר. בחמץ מה שנבלע הוא החמץ קודם שנאסר, ואחר זמן איסורו הוא האוסר עצמו ולא השתנה בו מאומה. עוד טוען הרמב"ן: הגעלה אינה מפליטה את כל הבלוע אלא משאירה מעט, בניגוד לליבון ששורף את הבלוע. בנותר המיעוט שאסור ולא יצא בהגעלה הוא בטל, אבל בחמץ הוא יוצא ואוסר.

וכך באר הפרי חדש (או"ח סי' תנא ס"ד) את החילוק בין נותר לחמץ:

"דלא אמרו היתירא בלע אלא בקדשים שבשעת בליעתן של כלים לא היה שם איסור עליו, דמעיקרא לא אקרי נותר והשתא אשתני ונקרא בשם נותר, אבל החמץ מעיקרא הוה מקרי חמץ והשתא נמי חמץ הוי, ונמצא שכשהגיע הפסח מתברר למפרע שבשעת בליעתן איסור בלעו ולא היתר, מה שאין כן בנותר דלעולם מעיקרא היתר בלעו וכמו שכתב המחבר, וכן נראה עיקר להחמיר".

היינו בנותר 'שם' הבלוע השתנה. בחמץ השתנה הזמן אבל לא היה שינוי השם ומה שבלע הוא שמוציא, ולכן נחשב איסורא בלע.

ג. הריטב"א (עבודה זרה עו ע"א) מביא דעת הראב"ד וכותב: "ואין זה דעת הגאונים ז"ל שהם כתבו דהכשר כלי פסח דינם כהכשר כלי גוים, וכן כתבו הרמב"ם1 והרמב"ן ז"ל כדברי הגאונים דסכיני דפסחא וסכיני גוים חד דינא אית להו ותרוייהו איסורא בלעי, ולא אמרו היתרא בלע אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל דאיסורא משום נותר הוא וההיא שעתא אכתי לא היה נותר ולא נאסר כלל ואין שם נותר עליו, ולאחר שבלע נעשה נותר וההיא שעתא אין איסור נותר ראוי לחול אלא על מה שראוי לפלוט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם, וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא ע"י האור אותו מעט שנשאר אינו אוסר, אבל בחמץ בפסח שנבלע בסכין חמץ הוא ושם חמץ עליו אלא שעדיין לא חל עליו זמן איסורו, מ"מ כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה ומעולם לא הוכר אסורו וחמץ ניכר הוא בשעת בליעתו ושמו עליו, ע"כ לשון רבינו הרמב"ן ז"ל".

"עוד נראה לי בו טעם אחר דאילו איסור נותר אינו אוסר אלא בנותן טעם כשאר איסורין ולאחר הגעלה לא נשאר בו כדי נתינת טעם, אבל גבי חמץ בפסח דקי"ל כרבא שהוא אוסר במשהו בין במינו ובין שלא במינו, ראוי לחוש לאותו המעט שנשאר שם כדי שלא יפלוט ויאסור".

הוא מלמד שרוב הראשונים: הגאונים, הרמב"ם, הרמב"ן חלקו על הראב"ד. ומדגיש: נותר כאשר הוא בלוע הופך להיות נותר, לעומת זאת בחמץ אין שינוי במהות הבליעה אלא הזמן אוסרו. ומוסיף טעם משלו שבחמץ מה שלא נפלט ע"י הגעלה ונשאר בכלי אוסר בפליטתו בפסח, משום שחמץ אוסר במשהו בפסח, בעוד נותר בטל ברוב.

ד. המאירי (פסחים ל ע"ב) הביא את שתי השיטות ובאר מחלוקתן בגדר היתרא בלע:

"וכבר ביארנו ענין זה באחרון של עבודה זרה וכן ביארנו שם ששפודין ואסכלאות אף לענין הפסח צריכים לבון ואף על פי שמן ההיתר בלעו ואף על פי שלענין קדשים אמרו שדים בהגעלה ומצד מה שאמרו שם היתרא בלע, כבר ביארנו שם שהחמץ בפסח אינו קרוי היתר הואיל ואלו בולעים אותו היום איסור הוא ומ"מ יש דוחים סברא זו לומר שכל שבשעת בליעתו היה היתר היתרא בלע מיקרי ודיו בהגעלה אף על פי שתשמישן באור וכן כתבו קצת רבני צרפת (=ר"ת ור"י) אלא שמ"מ י"מ כטעם שטתנו שזה שאמור בנותר היתרא בלע מפני שבשעה שנבלע האיסור בדפני הקדרה לא היה נותר אבל אחר שנבלע היה נותר ומתוך כך דיו בהגעלה שאין שם נותר חל לגמרי על הבלוע אבל חמץ אף בשנבלע חמץ גמור הוא ואיסור של פסח בלע וכן שהנותר אחר שנבלע נתחדש בו שם נותר דמעיקרא קדש והשתא נותר ואין שם מתחדש יפה על הבלוע אבל חמץ מעיקרא חמץ והשתא חמץ אלא שנתחדש בו איסור. ואף גדולי הפוסקים (=הרי"ף) כתבוה כדברינו"...

לפי ביאורו המחלוקת היא איך להגדיר היתרא בלע. המקילים בחמץ מבארים עפ"י שעת הבליעה בכלי, ואם אז היה היתר, אע"פ שלא השתנה נחשב היתרא בלע. לעומת זאת האוסרים מסתכלים האם שם הדבר השתנה אחרי בליעה בכלי. ובנותר השתנה שמו לאיסור, אבל חמץ לא השתנה שמו וכך הוא נבלע וע"כ אינו היתרא בלע.

ה. פסק הטור (או"ח סי' תנא): "כלים שמשתמשין בהן ע"י האור כגון שפודין ואסכלאות וכיוצא בהן צריכין ליבון והליבון עד שיהיו נצוצות ניתזין מהם... ".

באר הבית יוסף (או"ח סי' תנא, ד): "כלים שמשתמשין בהם על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות וכיוצא בהם צריכין ליבון, ברייתא בסוף מסכת עבודה זרה (עה:) והביאה הרי"ף בפרק כל שעה (ח:) וכתב הר"ן (ד"ה דברים) נראה שדעתו דדברים שנשתמש בהם חמץ על ידי האור צריכין ליבון ואף על גב דאסיקנא בסוף עבודה זרה (עו.) דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה איכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי. וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כתב ברייתא זו בפרק כל שעה (שם), וכתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ב מ:) שכן דעת רוב הפוסקים. והרב המגיד כתב בפרק ה' (הכ"ג) שפודין ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמרא לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר האיסורין וצריכין ליבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלע היה היתר די בהגעלה ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינים הגעלה ובפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות (ה"ז) בלוקח סכין מן הגוים הצריך ליבון ולא הזכיר כאן ליבון כלל ומכל מקום דעת הרמב"ן (חי' ע"ז שם ד"ה רב אשי) להשוות חמץ לגיעולי גוים והם סוברים שבסכינים אף בגיעולי גוים אינן צריכים אלא הגעלה עכ"ל. וכתב רבינו ירוחם (שם) שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי גוים והגהות מיימוניות (פ"ה הכ"ג אות א) הזכירו סברות אלו וכתבו שהעולם נהגו כדברי האוסרין".

ו. מוסיף הב"י לגבי הליבון שהזכיר הטור (שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו) והוא כהסרת קליפתו שהזכיר הבבלי:

"והליבון עד שיהיו הניצוצות ניתזין מהם. שם בסוף עבודה זרה (עו.) ועד כמה מלבנן א"ר מני עד שתסיר קליפתן, ובירושלמי שילהי עבודה זרה (פ"ה הט"ו) הליבון צריך שיהיו ניצוצות מינתזין ממנו וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ד (סי' א): וכתוב בהגהות מיימון פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות (ה"ג אות ה) בשם ה"ר אביגדור דכשמלבנן עד שאם ישים עליו קש יהיו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי דאם לא כן אותה טירפ"א בלעז שאופין פשטידא תחתיה ומלבנין אותה כדי לאפות תחתיה פלדו"ן אם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניתזין ניצוצות ממנה היתה לגמרי מתקלקלת: והמרדכי כתב בסוף עבודה זרה (סוס"י תתס) דכלים הבלועים מאיסור בעו נשירת קליפה אבל הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר (=ורוצים להעבירם ולהשתמש לחלב, או כלי חלב ורוצים להשתמש לבשר) אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה [אלא רק] עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה וגם רגילין לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי דאם כן שליט הליבון מעבר אל עבר אף על פי שלא תסיר קליפתו ומכל מקום די בכך דכיון דהיתרא בלע, אם כן די להם בהגעלה ואף על גב דתשמישם על ידי האור כדמשמע בשמעתין והא לא גרע ליבון זה מהגעלה ואותו ליבון מפליט יותר מהגעלה עכ"ל ולפי סברת האומרים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי ומפני כך הם אומרים דכלים שנשתמש בהם חמץ על ידי האור צריכין ליבון ולא סגי להו בהגעלה כמו שכתבתי בסמוך אם כן גם ליבון קל לא סגי להו אלא צריכין ליבון גמור".

והוסיף הדרישה (או"ח סי' תנא ס"ק א): "ניתזין מהם וכו'. וכתב (רשב"א) [רמ"א (דמ"א אות ב ובהגה בשו"ע סע' ד)] ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש שורף עליו מבחוץ ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון אבל דבר שדינו בהגעלה רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו סגי בזה".

נראה שהשוו בין ליבון של הסרת קליפה לליבון של ניצוצות ניתזין.

וכך כתב בחק יעקב (או"ח סי' תנא ס"ק כד): "עד שיהו נצוצות ניתזין מהם. או עד שתסור קליפתו העליונה, וכן כתב הרוקח סימן רנ"ח ובאיסור והיתר כלל נ"ח דין כ' וכ"ב".

אם הליבון הוא בהיתרא בלע די בהגעלה, ואזי די בליבון שקש נשרף משני צדדיו. לגבי חמץ איננו נוהגים בליבון עד הסרת קליפה, אלא בדברים שדינם בליבון די בניצוצות ניתזין ובדברים שצריכים הגעלה די בקש נשרף.

ז. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תנא ס"ד):

"כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון; והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם".

ורמ"א הגיה: "ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סי' פ"ז והגהות מיימוני פי"ז מהלכות מ"א). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו, סגי בליבון קל כזה. חצובה צריך ליבון (מהרי"ל)".

באר המגן אברהם (או"ח סי' תנא ס"ק יא): "ויש מקילין כו'. המרדכי והג"מ כ"כ בליבון מחלב לבשר וכמ"ש סי' תק"ט ס"ה, אבל גבי חמץ מצריכים ליבון מעליא וכמ"ש גבי מחבת ועב"י רק הד"מ כ' דלדעת או"ה שפסק דחמץ מקרי התירא בלע א"כ גם בחמץ די בליבון קל כזה עכ"ל ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה דהרשב"א ס"ל דמיקרי איסורא בלע וא"כ אפי' בדיעבד יש לאסור אם לא ליבנו אותו כ"כ".

מתבאר ששיטת האיסור והיתר כשיטת הראב"ד ואילו השו"ע וכן הרמ"א (אף שהביא בד"מ את האיסור והיתר) היא כשיטת שאר הראשונים שחמץ איסורא בלע.

והוסיף הפרי מגדים (א"א סי' תנא ס"ד ס"ק יא): "ועיין סימן תנ"ב במ"א [ס"ק] א'. ומה שכתב לאסור דיעבד לא לבנו כל כך, ולקמן אות נ"א בשפוד מולייתא אם לא לבנו בנתיים אוסר, ובאליה רבה אות י"ג כתב בהפסד מרובה לסמוך על הפוסקים דחמץ מקרי היתרא בלע, יע"ש. והנה באינו בן יומו דרוב מתירים בסימן תמ"ז סעיף י' א"כ י"ל כן בהפסד מרובה להתיר כהאי גוונא, דיש כספק ספיקא, שמא נותן טעם לפגם מותר בפסח, אף דהר"ב כתב שם וכן "נוהגין" לא מדינא, ספק הוה, ושמא חמץ מקרי היתרא. ובלא הפסד מרובה אין להתיר, מאחר דהמחבר פוסק בפשיטות דאיסורא מקרי, והר"ב אודוי אודי ליה, עיין מ"א [ס"ק] כ"ב. אבל אם נבלע משהו בשפוד ואינו בן יומו וצלה בפסח ויש נגד המשהו ששים, אף דלא נתבטל בכלי כבאות כ' וכ"א, מכל מקום נותן טעם לפגם ומשהו חומרא גדולה, הבו דלא להוסיף, עיין מ"א [סימן] תמ"ז אות מ"א ריח ומשהו ונותן טעם לפגם יש להקל, גם יש לסמוך אשאלתות [שאילתא פ] כהאי גוונא".

הפמ"ג מצביע שבמצבים מיוחדים אנו דנים על חמץ כהיתרא בלע בהצטרפות גורמים נוספים להקל.

וכ"כ באשל אברהם (אופנהיים, או"ח סי' תנא ס"ד בהגהות ר' שאול מאמשטרדם):

"מכל מקום בחמץ דלהרבה פוסקים מיקרי התירא בלע נהגינן להקל בלבון קל בהך דסעיף ו'. כן נראה לענ"ד ברור כוונת רמ"א, ונכון הוא לדינא".

ח. ישנו דין שאף הוא יוצא מתוך 'היתרא בלע' בדיני הגעלה ולו מסכימים יותר פוסקים.

באר תוספות (עבודה זרה עו ע"א ד"ה מכאן): "...אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר היא יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס' דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר. החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר. ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראוין לאכילה והבשר נותן בהן טעם לשבח".

וכן הר"ן על הרי"ף (חולין מד ע"א) באר:

"ומיהו הני מילי בשאר איסורין דכי בלע איסורא בלע אבל בחמץ לפני זמנו דהיתרא בלע מגעילין אותן אפילו בני יומן. ואף על פי שאין במים ס' משום דהוה ליה נ"ט בר נ"ט חמץ בכלים וכלים במים ותרוייהו דהיתרא ובהכי סגי כמו שיתבאר לפנינו בס"ד וכ"ש הכא שהמים חוזרין ונבלעין בכלי ואיכא שלשה נותני טעמים דהיתרא ומיהו דוקא כשהוא מגעילן קודם זמן איסורו אבל משעה רביעית ואילך הרי הוא כשאר האיסורין דאע"ג דכי בלע היתרא בלע מ"מ ליכא אלא חד נותן טעם דהיתרא ואנן תרתי בעינן זהו דעת ר"י ז"ל".

וכן בביאור ר' יהודה מפאריש (עבודה זרה עו ע"א) כתב: "ומ"מ בכלים [של חמץ] המגעילין אותן [בע"פ קודם ד' שעות] אפילו הכלי בן יומו דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם של היתר. כשמגעילין קערה ביורה הוי טעם קדירה ביורה. ומיורה לקערה. והוי הכל היתר כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח... ". וכן כתב האור זרוע (ח"ד פסקי עבודה זרה סי' רצו).

ט. בשולחן ערוך (או"ח סי' תקט ס"ה) בהלכות יו"ט פסק השו"ע: "מותר ללבן בי"ט כלי ברזל שאפו בו פלאדו"ן של גבינה, ואחר הליבון יאפו בו פשטיד"ה של בשר; והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד, אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה, אסור ללבנו אפילו לאפות בו דבר היתר".

ורמ"א הגיה: "וה"ה דאסור להגעיל כלי בי"ט, (מרדכי סוף עבודה זרה וא"ז והגהות מיימוני פ"א). ומותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב (מהרי"א מפראג)".

באר המגן אברהם (סי' תקט ס"ק י): "מותר ללבן. דכיון דהיתרא בלע סגי ליה בליבון כל דהוא שקש נשרף עליו מבחוץ כמ"ש סי' תנ"א ס"ד ובי"ד סי' קכ"א ס"ד ע"ש ובש"ך ובט"ז".

המג"א למד ליבון ביו"ט של תבנית חלבית כדי שיוכל לאפות בה בשר מליבון בכלי חמץ.

באר המשנה ברורה (סי' תקט ס"ק כד): "פשטיד"א של בשר – דכיון דהתירא בלע אין צריך ליבון גמור שתשרף קליפתה אלא סגי בליבון קצת עד שקש נשרף עליו מבחוץ לפיכך מותר דבליבון כזה אין נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לאפות בה משא"כ בבלוע מנבילה שצריך ליבון גמור עד שיהא ניצוצות נתזין הימנה ונראה כמתקן כלי, ואף אם לא היה אפשר לו ללבן מעיו"ט כגון שנטרפה ביום טוב גופא ג"כ אסור מטעם זה ויש מאחרונים שמקילים כשאי אפשר לו ללבן מעיו"ט מיהו עכ"פ לכו"ע אין להורות כן לאחרים וכדלעיל בס"א בהג"ה".