חבל נחלתו כז יב
סימן יב
כיבוי מכשיר חשמלי בשבת
שאלה
לאדם נשאר תנור מטבח דולק על חום 200 מעלות בכניסת השבת. הוא שכח לכבותו. התנור ריק ואין חשש שריפה בבית, האם מותר לכבותו בדרך כלשהיא?
א. איסור כיבוי בשבת
פסק הרמב"ם (הל' שבת פי"ב ה"ב): "המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים, הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה".
נראה פשוט שלרוב הפוסקים הרואים בזרם החשמל איסור הבערה, הכיבוי במכשירי חשמל יהיה מדרבנן. שכן ודאי אין מתכוין לצרף את חוטי החשמל במכשיר ובקיר, כמו"כ אינו צריך לחסמו. יוצא שכל כיבוי מכשיר חשמלי הוא רק איסור דרבנן. לרוב הראשונים הוא אינו צריך לגופו, ואף לרמב"ם אינו כיבוי ולכן ודאי פטור עליו מן התורה.
לפי החזו"א הרואה בהפעלת חשמל בכלי לתאורה או לחימום משום בונה, לכאורה כיבוי יהיה ג"כ מדרבנן. החזו"א (או"ח סי' לח, ב) כתב בסוגריים שיש בכך משום סתירה, וחזר על כך בסי' נ בקצרה ולא נימק את דעתו. ונראה כיון שחיבור החשמל הוא בונה, הניתוק יחשב כסותר ע"מ לבנות כלומר לחברו מחדש.
בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' יב אות ג) נקט שאין בכיבוי חשמל איסור תורה. וכך כתב:
"כל זה כתבנו לענין מלאכת מבעיר בחשמל. אולם לענין כבוי נראה שלכאורה פשוט הדבר דגחלת של מתכת שבוערת ואדומה כאש מפני שמונחת על אש, המסיר אותה מעל האש אינו חשיב כלל כמכבה כיון שהוא רק מונע את המשך ההבערה שנעשה ע"י האש והכיבוי בא מאליו (אין זה שייך כלל למוריד גחלת מע"ג המזבח וכבה)"...
"וכיון שכן יש לדון דמה טעם אסור לכבות חשמל בשבת וביו"ט, הרי הדלקת החוט שבתוך המנורה נעשית כל רגע מחדש ע"י הזרם שהולך וזורם בלי הפסק ומשפשף את החוט עד שהוא מלבין ומאיר או מאדים ומבשל, ונמצא שאף גם בחשמל אין ההדלקה של הרגע השני קשור עם ההדלקה שקדמה כבר, וכיון שכן אף גם זה צריך להחשב רק כמונע המשך הדלקה ולא כמכבה, כי החוט שדולק או מאיר עכשו אין זה מפני שהוא כבר דולק מקודם, וכ"ש בזרם חילופין אשר כידוע כאן בא"י הוא זורם ונפסק מאה פעמים בשניה אחת, ומה שאין מרגישים את הכיבוי הוא רק מפני שחיש מהר הוא חוזר ונדלק עוד טרם שהכיבוי מורגש בחוט. ברם אפשר לומר דשאני הרחקת גחלת של מתכת מהאש שאינה גורמת כלל שום שינוי באש שמבעיר את המתכת, כי אין ביניהם שום קשר פרט לזה שמקודם היה קרוב ועכשיו נתרחק ולכן אין זה חשיב כיבוי, משא"כ בחשמל כיון שהכיבוי נעשה מפני שפעולת הזרם נפסקת, ויש קשר חזק בין החוט המאיר והזרם, לכן לענין דין מבעיר ומכבה נראה שרואים את הזרם כשמן שבתוך נר, וכמו שהמרחיק שמן מהפתילה או פתילה מהשמן נקרא מכבה כך גם הפסקת הזרם. ואף שאין הזרם דומה ממש לשמן שהוא עצמו חומר דלק וממנו נעשה השלהבת שבראש הפתילה, משא"כ בחשמל הזרם רק מחמם את החוט שבתוך המנורה עד שהוא לוהט אבל הזרם עצמו אינו דולק ובוער, ולכאורה יש מקום לומר לפי"ז דקיל טפי מהורדת גחלת מן האש כיון שפתיחת מעגל רק מעכבת ומונעת שפשוף חדש ואילו בהורדת מתכת מאש הרי מרחיק ממש את המתכת מאש, אך אעפ"י כן אפשר שלדינא אין להתחשב עם כל אלה, וכיון שלמעשה עינינו רואות שרק מפני הזרם החוט דולק ומאיר לכן אנו רואים גם את הזרם כשמן שהוא חומר דלק וחשיב שפיר כמכבה... וטעמא דכיבוי לא אסור אלא מדרבנן הוא רק מפני שהחוט הוא ממתכת דלא שייך בי' עשיית פחם או מפני שגם בלא כיבוי אינו כלה ונשרף מפני האש, וה"נ גם בחשמל שפיר חשיב כמכבה אלא שאיסורו רק מדרבנן מפני שאינו נעשה פחם, ורק להרמב"ם אם נותן את הגחלת תוך מים כדי לצרף רואים את הצירוף כעשיית פחם משא"כ אם נותנו בעפר כיבויו רק מדרבנן וה"נ בחשמל".
עולה שכיבוי מכשיר חשמלי איסורו מדרבנן לשיטת רוב הפוסקים שאוסרים חשמל משום מבעיר.
ואם כן צריך לדון בניתוק החשמל בשבת ע"י נכרי או ע"י ישראל.
ב. כיבוי חשמל בשבת ע"י נכרי
נאמר בעירובין (סז ע"ב):
"ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן! – אמר ליה: נסמוך אשיתוף. – אמר ליה: הא לא שתפינן! – נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא – מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן – עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא. לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה: דתניא], הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות, [סח ע"א] מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת, אף אמירה לנכרי – שבות, ואינה דוחה את השבת! אמר ליה: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים".
כתב הרשב"א (עירובין סח ע"א):
בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה. הרב בעל ההלכות ז"ל פי' בין הזאה שיש בה מעשה דישראל לשבות דאמירה לגוי שאין בו מעשה דישראל אלא אמירה בעלמא, וכן פר"ח ז"ל, ולא גריס דהא מר לא אמר ליה זיל (אק') [אחים] ליה, ומכאן התיר לומר לגוי להביא איזמיל או חמין דרך רשות הרבים ואפי' לעשות סכין למילה או למחם חמין"...
היינו לפי בה"ג ור"ח שבות שיש בה מעשה היא בעשיית ישראל באיסור דרבנן בשבת. ושבות שאין בה מעשה היא באמירה לנכרי מפני שישראל אינו עושה בה מעשה ומותרת אף באיסור תורה (לישראל).
ממשיך הרשב"א: "והרב אלפסי ז"ל פי' דרב יוסף לאו אהזאה קאי אלא אאמירה דגוי כלומר ולא שני לך בשבות באמירה דגוי בין אמירה שיש בה מעשה כלומר מלאכה דאוריתא לאמירה שאין בה מלאכה דאוריתא, ומעשה היינו מלאכה כדאמרינן בין יום השביעי לששת ימי המעשה, [דמר] נמי לא אמר ליה זיל אחים אלא זיל אייתי דרך מבוי דאינו משותף דליכא מלאכה אלא שבות דרבנן בלבד"... עולה שלפי הרי"ף כל תשובת רב יוסף עסקה באמירה לגוי בשבת, והבחין בין אמירה לעשיית איסור תורה שהיא מעשה היינו מלאכה, לבין אמירה לעשיית איסור דרבנן אשר מותרת לצורך מצוה.
נאמר בגיטין (ח ע"ב) לגבי קניית קרקע בא"י מנכרי בשבת: "כדאמר רבא: אומר לעובד כוכבים ועושה, ה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה; ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן".
באר בחדושי הריטב"א (גיטין ח ע"ב): "ואף על גב דאמירה לגוי שבות משום ישוב א"י לא גזרו רבנן. האי ענין דשבות אינו שוה דהכא התירו משום ישוב א"י שבות דאית ביה מעשה (= לומר לגוי שיעשה מלאכה שאסורה לישראל מן התורה, ע"י נכרי בכתיבת שטר קניה בשבת), ואילו גבי מילה שהיא חמורה שדוחה את השבת לא התירו [אלא] שבות דשבות, שאם לא הביא איזמל לא התירו לומר לגוי להביא דרך רשות הרבים שהוא שבות דאית ביה מעשה, אלא שבות דלית ביה מעשה התירו דהיינו שבות דשבות, כדאיתא בעירובין (ס"ז ב') גבי ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה שלא התירו לומר לגוי להחם שהוא שבות שיש בו מעשה, אלא להביא מים מתוך ביתו דרך גגות וחצרות שאפילו ישראל שהביאן לא היה בו איסור אלא מדבריהם ובכי הא הוא דהתירו לומר לגוי להביא, וכתב רבינו נר"ו דה"ה לכל דבר מצוה שיהא מותר שבות דשבות, אבל בתוספות אמרו דדוקא גבי מילה התירו משום דזמנה קבוע ועובר".
וכ"כ המאירי (שבת קל ע"א): "ומ"מ גדולי הפוסקים (=רי"ף) דוחים סברות אלו בהלכותיהם לומר שלא הותרה אמירה לגוי במלאכה גמורה אף במקום מצוה ואין מתירין במקום מצוה ליעשות על ידי גוי אלא בדבר שאלו עשאו ישראל אין בו אלא משום שבות וכשעושהו על ידי גוי הוא שבות דשבות... ואף גדולי המחברים (=רמב"ם) נוטים לדעת זה וכתבו שכל שאינו אסור לישראל אלא משום שבות מותר לומר לגוי לעשותו בסבת מקצת חולי או צרך גדול או מצוה כגון לומר לו לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לו סכין למילה או להביא מים חמין להרחיץ את הקטן או המצטער מחצר לחצר בלא עירוב וכל כיוצא בזה כגון שופר ולולב אבל מה שהוא מלאכה גמורה לישראל אסור".
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שז ס"ה):
"דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין".
באר בערוך השולחן (או"ח סי' שז סי"ז):
"דבר ידוע שכל השבותים אסורים אפילו במקום מצוה ואפילו במקום הפסד ואפילו במקום צער וקצת חולי וכן השבות דאמירה לעכו"ם אם הוא באיסור תורה והיינו לומר לו לעשות מלאכה דאורייתא ולא הותר רק במקום חולי גמור אף שאין בזה סכנה כדקיי"ל חולה שאין בו סכנה אומר לאינו יהודי ועושה ויתבאר בסי' שכ"ח, אבל שבות דשבות כגון לומר לאינו יהודי לעשות דבר שאסור לישראל מדרבנן כמו לקנות בעדו או למכור בעדו דבדבר של רשות אסור כמו שנתבאר אבל בדבר של מצוה או במקום מקצת חולי או צער הרבה או שיש בדבר הפסד הרבה מותר דשבות דשבות במקום מצוה לא גזור רבנן [עירובין ס"ח. ע"ש] וכל הני הוי כבמקום מצוה".
והוסיף בסעיף יח:
"וזהו דעת הרמב"ם בפ"ו דין ט' וז"ל דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהא שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר או סכין למילה או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהם מים חמין להרחיץ בהן קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ולדיעה זו אפילו בעיר שאין בה עירוב אם אינה רשות הרבים כמו שאנו תופסין שעיר שאין בה ששים רבוא אינה רה"ר מותר לומר לאינו יהודי להביא לו טליתו לבית הכנסת או סידור או חומש וכן דבר מאכל שצריך לו לשבת או משקה ששכחו ליטול מע"ש או שהיה מתקלקל אם לקחו מאתמול דהנאת שבת הוי דבר מצוה וכן לשלוח מנות לאורח דהוי ג"כ כדבר מצוה וכן במקום הפסד מרובה או מקום שיש מזה צער מרובה או קצת חולי וכן מנהג העולם ואף על גב שרבותינו בעלי התוס' חולקים על זה וס"ל דרק למצות מילה הותרה שבות דשבות ולא לשארי מצות וכ"ש למה שנתבאר והטעם מפני שמילה עצמה דוחה שבת [תוס' גיטין ח': ד"ה אף על גב] והטור הביא שני הדיעות ולא הכריע ע"ש מ"מ העולם תופסים כהרמב"ם וכן מבואר מדברי רבינו הב"י בסעיף ה' שסתם כדעת הרמב"ם והביא דעת התוס' בשם יש אוסרין ולקמן סי' תקפ"ו לא הביא כלל דעת האוסר ולעיל סי' רע"ו הביאו דעת העיטור להקל בצרכי רבים גם בשבות גמור ע"ש ויש מתירין אפילו ברה"ר להביא ע"י אינו יהודי מטעם שאם היה מחיצות היה הישראל בעצמו ביכולת להביא [ב"י וט"ז סק"ד בשם ראבי"ה] ויש משבותים שחכמים התירו כמו בקניית בית בארץ ישראל ויש שאסרו אפילו ע"י אינו יהודי כמו בכיבוי דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין מדמין גזירות חכמים זל"ז אמנם במקום שלא אמרו מפורש נקטינן כדעת הרמב"ם שהוא הדרך המיצוע וכן ראוי להורות [עמג"א סק"ז וט"ז שם]".
וכך כתב בתפארת ישראל (כלכלת שבת אמירה לעובד כוכבים סימן ז):
"כל זה בשאומר לעובד כוכבים לעשות מלאכה דאו', אבל לומר לעובד כוכבים לעשות דבר של שבות, דהו"ל שבות דשבות, יש עוד היתר בה' דרכים. א) במקום חולי קצת, והוא שמצטער הרבה, ולא במיחוש בעלמא. ולכן מותר שיניח עובד כוכבים רטייה ממורחת מע"ש על מכתו, אבל לא ימרחה העובד כוכבים בשבת (שכ"ח כ"ה ומג"א שם סקי"ב). אם לא שחלה כל גופו ע"י המכה, אז גם מרוח שרי ע"י עובד כוכבים וכלעיל. ב) לצורך מצוה. מותר לומר לעובד כוכבים להביא שופר ולולב וס"ת מחוץ לתחום או חוץ לחוט העירוב (ש"ז ס"ה ותקפ"ו מג"א סקכ"ד), וכ"כ מותר לומר לעובד כוכבים שיביא ספר וסידור מחוץ לעירוב מה"ט. וכ"ש שמותר להביא על ידו צרכי מילה מחוץ לעירוב (של"א ס"ו). וכ"כ מותר לומר לעובד כוכבים לתקן כלי שיר של עצמו (ודו"ק) כדי לנגן לחתן וכלה או לעונג שבת (א"ר של"ח). וכ"ש דמותר לומר לעובד כוכבים להושיב קדירות המאכל על התנור קודם שהוסק, דג"כ אינו רק שבות, דא' נותן הקדירה ואח"כ הביא אחר אור לבסוף, הראשון פטור אבל אסור (כביצה ל"ד א'), והכא משום עונג שבת לאכול מאכל חם מותר לומר לעובד כוכבים לעשותו (ועי' רמג"א רנ"ג סקמ"א). וקילא האי שבות משבות אחר, דהכא אין הפעולה אסורה מצ"ע (=מצד עצמה), רק משום מה שיעשה אח"כ (ודו"ק). וכ"כ מותר לומר לעובד כוכבים למחוט הנרות בידו לצורך סעודת שבת או לכבוד אורחים שממקום אחר (לאפוקי אורחים שמאותו מקום) או לכבוד חתן וכלה. אבל למחוט בכלי אסור, דהו"ל איסור דאו' (אשל ש"ז ז'). וכ"כ מותר לשלוח עובד כובבים חוץ לתחום אחר קרובי חולה חזק, אבל לא אחר קרובי מת (ש"ז [ש"ו] ס"ט). וכ"כ הנשבע לפרוע בט"ו בחודש, וחל בשבת, פורע ע"י עובד כוכבים (ש"ו מג"א סקט"ז). וכ"כ אם נשאר לו חמץ בע"פ, מותר ליתן להעובד כוכבים החמץ אפי' הוא הרבה אף שיוציאנו לכרמלית, וי"א דאף בפסח עצמו מותר ליתנו לעובד כוכבים להוציאו לכרמלית ולבערו (שכ"ה ב', ותמ"ד רט"ז סק"ה ומג"א שם סק"ב). וכ"כ מותר לומר לעובד כוכבים לגרד הכלים מבצק בע"פ בשבת (תנ"ט ס"ה). ג) במקום הפסד גדול, מותר לומר לעובד כוכבים לעשות שבות כדרכו, וע"י ישראל שלא כדרכו (ש"ז רמג"א סק"ז). מיהו ע"י ישראל יש לעשות בצנעא (של"ו ס"ט). ואף דכל שאסרו מפני מראית עין, אפי' בחדרי חדרים אסור היינו רק באיסור דאוריי' (כרט"ז של"ז סק"ט ועי' רמג"א ש"א סקנ"ו שכ' דאפשר דקיי"ל דהאסור מפני מראית עין מותר בחדרי חדרים, וכ"כ תוס' ע"ז די"ב א'). ד) כל דבר שאפשר ע"י ישראל בהיתר, מותר לומר לעובד כוכבים לעשותו אם הוא שבות. כגון מותר לומר לו לטלטל נר דולק, מדשרי ע"י ישראל בטלטול מהצד, שידיחנו עד שם. ואפי' בנר שמן שיש חשש שיקרב או ירחיק השמן מהפתילה והו"ל כמכבה או מבעיר, עכ"פ אפשר שילך בנחת ולא ינענעו, והרי בעובד כוכבים שרי שאינו מתכוון אף בפסיק רישא, וכלעיל (סי' ו' ז' ועי' אשל רע"ו י'). ומכ"ש שמותר לומר לעובד כוכבים לסלק המנורה שדלק עליו ביה"ש (רע"ט ד'). וכ"כ מותר לשלחו להביא שכר וכדומה מחוץ לחוט העירוב, מדאפשר לישראל לילך לשם לשתות (שכ"ה י') ודוקא בצמא מאד (רמג"א שם). ה) כל דבר שמחלוקת בין הפוסקים די"א דאפילו שבות אינו, מותר לומר לעובד כוכבים לעשותו. ולכן מותר לומר לעובד כוכבים להסיר החשוקים מחבית של מרקחת (שי"ד רמג"א סקי"ד). וכ"כ מותר לומר לו לכבד הבית במכבדת (של"ז ב'). [מיהו נ"ל דבכל הנך אף על גב דשרי בגדול, אפ"ה כל היכא דאפשר ע"י עובד כוכבים קטן עדיף טפי, דגדול אתו למחלף בישראל גדול (כשבת קל"ט א'). רק בכל הנהו, מדצריך מאד, שרי ע"י גדול כשא"א בקטן]".
לכן גם בשאלה שלפנינו: כיבוי תנור חשמלי שנשאר דולק בשבת, השבתי לשואלים שאם בעירת החשמל בתנור היא רק מטרד קטן ואין שום חשש לשריפה ח"ו, ואין כל הבית חם מאד (כגון בקיץ) אין סיבה לקרוא לנכרי, שכן אין זה הפסד מרובה ואין זה צער המתיר שבות דשבות. אולם אם מדובר בקרוואן בקיץ שהחום מעיק, וגורם שלא ניתן להיות בבית, או במקום שיש ילדים קטנים המסתובבים באזור התנור שם מותר לכבות ע"י אמירה לנכרי.
ג. הורדת או העלאת מפסק ע"י קטן
כתבתי בספרי בח"ו (סי' ט) שיש פוסקים שהתירו אמירה לקטן בשבת באיסור דרבנן ובאופן אקראי לצורך ישראל בשבת. כך נכתב שם:
"בשולחן ערוך הרב (הגר"ז, או"ח סי' שמג ס"ו) כתב: ויש אומרים שכל שהוא לצרכו של תינוק כגון אכילה ושתיה לא גזרו בו חכמים כלל ומותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים אם צריך לכך אע"פ שהגיע לחינוך, אבל אם אינו צריך לכך אסור להאכילו אפילו אינו בר הבנה (ואביו צריך למחות בו אם הוא בר הבנה) אפילו באיסור דברי סופרים שהרי אסור להניקו חלב אמו אחר כ"ד חדש אע"פ שאין איסור חלב אשה אלא מדברי סופרים הואיל ואינו צריך לו אחר כ"ד (=חודש) ויש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים אם הוא צריך לכך ואין שם נכרי להאכילו על ידו.
"ואף אם אין התינוק צריך לכך אלא שהגדול צריך לכך שיעשה לו תינוק איזה דבר האסור מדברי סופרים אין איסור לפי סברא זו ליתנו לו שיעשהו לו אלא כשנותנו לו בקביעות תדיר שיש לחוש שמא יתרגל התינוק ויסרך בעשיית דבר זה ויבא לעשותו אף כשיגדיל, אבל כשנותנו לו באקראי בעלמא אין לחוש לכך רק שיהא בענין שאין בו איסור מה שעושה בשבילו כמ"ש בסי' של"ד כגון לצורך מצוה.
"לפיכך מותר להטעים לתינוק שהגיע לחינוך מכוס של קידוש שמקדשין בבית הכנסת אף על פי שהתינוק אינו צריך כלל לטעימה זו ויכול הוא להמתין מלטעום עד שישמע הקידוש שבמקום סעודה בבית אביו המחנכו לזה אעפ"כ כיון שאיסור הטעימה קודם הקידוש הוא מדברי סופרים ויש לנו צורך בטעימה זו ואין לאסרה אלא משום שמא יסרך בה התינוק וזה אין לחוש בקידוש שבבית הכנסת שאין מטעימים להתינוקות בקביעות בכל שבת ושבת שלפעמים יש אורחים השובתים ואוכלים בחדרי בית הכנסת ושומעים הקידוש משם ואז אין צריך כלל להטעים לתינוקות כמו שנתבאר בסי' רס"ט".
"וכן פסק המאירי ביבמות כרשב"א שבאיסור דרבנן מותר אף לספות לו בידים וממילא מותר להדריכו."
"ושמעתי מפי מורה הוראה שסומכים על כך בשעת הצורך ובשעת הדחק ובלבד שישמרו על ההגבלות שהגר"ז הציב והן: באיסור דרבנן בלבד ורק באופן אקראי".
"ובאשל אברהם (בוצ'ץ', סי' שמג) מספר שהתיר להורות לתינוק שהגיע לחינוך לכבות שריפה בידים ביום כיפור מאחר שיכול להגיע לידי פיק"נ ולעתים אף גדולים מחללים שבת מחמת פיק"נ לכבות שריפה. ואין חשש לחינוך כיון שיגדל ויברר ידע שכיבה לצורך פיק"נ. ולפי"ז מלמד זכות על המטלטלים ע"י קטן שהגיע לחינוך ספרים ומטלטלין מחמת שאולי העירוב מתוקן ולעתים המטלטלין נצרכים מאד לצורך השבת."
אף במקרה דנן יש לשקול, האם להדריך קטן שירים מפסק חשמלי בשבת.
ד. שבות דשבות ע"י ישראל
כתב הפרי מגדים (או"ח אש"א סי' רסו ס"ק ז): "ויש לראות, למאי דאמרינן שבות דשבות במקום מצוה שרי, אמאי לא עשו כך להניח לאחר עקירת יד ורגל, והוה שבות דשבות ושרי בכל דבר מצוה בלא פסח, כבסימן ש"ז סעיף ה', וי"ל דווקא אמירה לעכו"ם שרי שבות דשבות במצוה, לא שבות דשבות על ידי ישראל, ועדיין צ"ע".
שבות דשבות שנעשית ע"י ישראל אף שכל האיסור מדרבנן בלבד, ויש כאן פעמיים שבות, בכ"ז כיון שנעשית ע"י ישראל סובר הפמ"ג שאסורים מדרבנן אף לדבר מצוה, ורק שבות שהיא ע"י אמירה לנכרי הותרה לדבר מצוה.
כתב בילקוט יוסף (שבת ד הוספות סימן שכה – הנאה ממעשה גוי בשבת סעיף ה):
"יש אומרים שלא הותר שבות דשבות במקום מצוה או במקום חולי, אלא כשהשבות האחד על ידי גוי, אבל שבות דשבות ששניהם על ידי ישראל, אסור אפילו במקום מצוה. ויש חולקים ואומרים שלעולם יש להקל בשבות דשבות במקום מצוה אפילו שני השבותים נעשים על ידי ישראל, ויש לסמוך עליהם להקל כשיש צורך בכך".
ובאר בהערה ה: "בבן איש חי (פר' וישלח אות יז) כתב, דבר שאיסורו מדרבנן, מותר לומר לגוי לעשותו בשבת לצורך מצוה או חולי. ע"כ. וכתב על זה בהליכות עולם ח"ג (עמ' קפז): לכאורה נראה שמה שהתירו חז"ל שבות דשבות במקום מצוה, היינו דוקא כשהשבות נעשה ע"י גוי, שאז הוי שבות שאין בו מעשה, אבל שבות דשבות באופן ששני השבותים נעשים ע"י ישראל, אין להתיר. כגון למשל במאי דקי"ל (שבת צג א) שנים שעשאוה פטורים, אבל אסורים מדרבנן, והשנים הוציאו ככר לחם לכרמלית, דהוי שבות דשבות, י"ל שלא התירו, כיון דהשבות דשבות נעשה הכל ע"י ישראל. וכ"כ הפמ"ג (סי' שז א"א סק"ז), דע"י ישראל אסור שבות דשבות אפי' במקום מצוה. אבל הפמ"ג עצמו (שם סק"ח) דייק מהא"ר דמשמע שאפי' ע"י ישראל יש להתיר שבות דשבות. ע"ש. וכ"כ עוד הפמ"ג (סי' שכח א"א אות ו) דישראל שהוציא לכרמלית, או לדידן שאין לנו רה"ר בזה"ז, באופן שאינו עושה עקירה והנחה, יש להתיר במקום מצוה או צורך גדול. ע"ש. גם בשו"ת התעוררות תשובה שבסוף המאירי מקואות (סי' י) כתב שבמקום צורך גדול מאד, מותר לישראל לחתום בשמאלו כלאחר יד דהוי שבות דשבות, אלמא דלא מפליג בין שבות דשבות ע"י גוי או ע"י ישראל. אך י"ל דשבות כלאחר יד קילא טפי והוי כשבות דאמירה לעכו"ם, ע' תוס' בכורות (כח א) ובהר"ן (שבת קמח א) ובספר תהלה לדוד (סי' שז סוף ס"ק ח וסי' שכח ס"ק נז). ע"ש. [וע' מג"א (סי' שח ס"ק עא), ובשו"ת בנין ציון ח"א (סי' כ) אם יש לגזור בכרמלית אטו רה"ר]. וע' בשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' מב אות ה) שכתב, שבס' עצי אלמוגים כתב, דשבות דשבות במקום מצוה לא הותר אלא ע"י גוי, ולא ע"י ישראל, ודלא כהפמ"ג שהתיר. והפמ"ג קיצר מאד כדרכו, ולא נודע מקורו איה, ודעת תורה ודעת נוטה שאין להתיר שבות דשבות ע"י עצמו וכו'. גם בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קכא ד"ה והנה) כתב, ושבות דשבות שהתירו, היינו דוקא ע"י גוי, אבל ע"י ישראל אפי' אם האיסור הוא תרי דרבנן וגזרה לגזרה, מ"מ כולה חדא גזרה היא, ושבות שיש בו מעשה הוא, ואסור אפי' במקום מצוה. ע"ש. אולם בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה (סי' רלח ד"ה ובנ"ד), כ' באשה המצטערת מריבוי החלב בדדיה אם מותרת לחלוב בשבת ע"י כלי זכוכית שעשוי לכך שהחלב יוצא לתוך הכלי ההוא, שי"ל שמכיון שהרבה פוסקים ס"ל שאין דישה אלא בגידולי קרקע ממש, ע' תוס' שבת (צח א) ד"ה החולב, וא"כ הוי איסור שבות מדרבנן, וכשהחלב הולך לאיבוד הוי שבות דשבות, ובשבות דשבות לכ"ע יש להתיר במקום צער. ע"ש. ולא מפליג בין שבות דשבות ע"י גוי או ע"י ישראל. וע' בשו"ת קול מבשר (סי עט ד"ה אולם), שדן בדבר גזרת המלכות שלא לצאת לרה"ר אלא אך ורק עם תעודת זיהוי, ורוצים ללכת בשבת לבהכ"נ להתפלל בציבור ולקרוא בתורה. וכתב, שאם נותן התעודה לתוך הכובע, ומוציאה כן, הו"ל שבות דשבות, שכיון שאין לנו רה"ר בזה"ז, ומוציא החפץ שלא כדרכו, הו"ל שבות דשבות, וכבר כתב המג"א (סי' שז סק"ז) דשבות ע"י ישראל שלא כדרכו דינו כמו שבות ע"י עכו"ם כדרכו, והפמ"ג (שם א"א סק"ח, ובסי' שכח סק"ו) כתב שבות דשבות ע"י ישראל שרי במקום מצוה וכו'. ע"ש. [ומ"ש עוד שאפילו להפוסקים דס"ל שיש לנו רה"ר גם בזה"ז, מ"מ כיון שנושא את התעודה רק להנצל מעונש המשטרה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמ"ש הפני יהושע (שבת עב ב). וכ"כ בספר ראש יוסף (שבת עב ב) כי מי שאונסים אותו שיאכל נבלה או שיעבור על איסור מלאכה בשבת, איזה מהם יבחר, והשיב שיבחר לחלל שבת, שהרי הוא עושה כן באונס והוי מלאכה שאין צריך לגופה, שכל עשייתו היא כדי שינצל, והוי רק מדרבנן, משא"כ אוכל נבלות, דמ"מ נהנה, ועובר באיסור תורה. ע"ש. וע"ע בספר אור גדול (סי' א דף יד ע"ב). ע"ש. ובמש"ז (סי' שכח סק"ד וסק"ז) וקדמם בתשובת מהריק"ו (שרש קלז). ע"כ. הנה הרבה אחרונים חולקים על סברת מהריק"ו, כי בשו"ת בית יצחק (חאו"ח סי' לד אות ו) השיג ע"ד מהריק"ו מד' התוס' (שבת עב ב) דמוכח דאף בכה"ג חשיב מלאכה הצריכה לגופה. ע"ש. וכן בשו"ת דובב מישרים ח"א (סי' עח) ד"ה עוד, הוכיח ג"כ מהתוס' (שבת עב ב) דס"ל דלא כמהריק"ו. ע"ש. וכן הוכיח בשו"ת חבלים בנעימים ח"ג (ס"ס יב) מהתוס' (שם) דלא כמהריק"ו. וכן בשואל ומשיב קמא (ח"א סי סב) כתב לפקפק על סברת מהריק"ו, שכיון שעושה גוף המלאכה לבשל או לתלוש או להוציא כפי שכופהו העכו"ם, הויא מלאכה הצל"ג, אלא ששוב כתב שיש סברא חדשה לפוטרו אפילו לר' יהודה וכו'. ע"ש. וע"ע בשואל ומשיב תנינא ח"ב (סי' כז). גם בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' כג ד"ה ועוד, וסי' נח ד"ה וכה"ג), כתב לדחות ראית מהריק"ו מדין הריגת המזיקים. וע"ש. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי קכא). ע"ש. אלא שלעומתם יש כמה פוסקים שהסכימו לדעת מהריק"ו הנ"ל. וכמ"ש בשו"ת חזון נחום (סי' לא סוף אות ב). ובס' טהרת המים בשיורי טהרה (מע' ש אות ז). ובשו"ת מי יהודה (חאו"ח סי לב ד"ה ויפה). וכן בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי שי בד"ה וגם מה), הסכים למ"ש ראש יוסף הנ"ל שאם עושה להציל עצמו ממיתה ע"י העכו"ם, חשיב מלשא"צ לגופה. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת חלקת יעקב ח"ב (ס' צב אות ב). וע' בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ג (סי' ח דף ח ע"ב). ובשו"ת יביע אומר ח"ח (חאו"ח סי' לח אות ד). ע"ש]. ובשו"ת האלף לך שלמה (סי' קמו) כתב, נשאלתי אם מותר בשבת לישא קטן, שאינו יכול ללכת ברגליו, כדי לומר קדיש בבהכ"נ, במקום שאין עירוב, ונ"ל שמותר, שכיון שהוצאה זו היא רק לומר קדיש חשיב מלאכה שא"צ לגופה, [צ"ע]. והואיל ואין לנו רה"ר בזה"ז, הוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי. ע"כ. וכ"כ שם (בסי' קמד) להתיר שבות ע"י שנים שעשאוה. מבואר יוצא מדבריו שגם שבות דשבות ע"י ישראל מותר, גם בס' המקנה בקונט' אחרון (סי' סג ס"א) נראה דס"ל להתיר. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סי' סה) שכתב שיש להביא ראיה להתיר שבות דשבות ע"י ישראל עצמו. (וע"ע שם סי' סו). וע"ע בשו"ת תורת רפאל (סי' מא ד"ה אמנם), שאם שוחק כמון לצורך המילה, ולא שחקו כדרכו במכתשת אינו אלא שבות, וכשלועסו בשיניו הוא שינוי נוסף והו"ל שבות דשבות במקום מצוה. ע"ש. אלמא שגם ע"י ישראל שרינן שבות דשבות במקום מצוה. וכן מוכח בפירש"י (שבת קכז א) גבי רבי שראה מקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצאה מלאה עומרים, ופינה את העומרים מכל השדה, ופרש"י כרמלית הואי ובפחות פחות מד' אמות. ע"כ".
"מוכח שמותר שבות דשבות, אפי' ע"י ישראל. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סי' קצח) בשם הגרעק"א. וע"ש. וכ"ד הגר"ז בש"ע (סי' שג סכ"ג). וכן הובא בשו"ת ויברך דוד (חאו"ח סי מט) בד"ה ואם הקטן. ע"ש. וע"ע בספר הברית (על הל' מילה, עמ' שצד) מ"ש בזה. כלל העולה שדעת רוב האחרונים להתיר שבות דשבות אפי' ע"י ישראל במקום מצוה. ויש לסמוך עליהם להלכה".
עולה שמחלוקת אחרונים גדולה האם להתיר שבות דשבות ע"י ישראל, יש מחמירים ויש מקילים ובילקוט יוסף נוטה בהערות אחרי אביו בהליכות עולם להתיר במקום הצורך.
ה. שבות ע"י גרמא
נאמר בשבת (קכ ע"ב): "אי הכי, הכא נמי: כתיב לא תעשה [כל] מלאכה – עשייה הוא דאסור, גרמא שרי! – מתוך שאדם בהול על ממונו – אי שרית ליה אתי לכבויי".
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שלד סכ"ב): "תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר".
ורמ"א הגיה: "במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ)".
וכתב בבאור הלכה (סי' שלד סכ"ב): "דגרם כיבוי מותר – לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן וכנ"ל".
אם עושים מלאכה דאורייתא בשבת בגרמא פטורים עליה. בכיבוי בשבת בגרמא (כמתואר בשו"ע), זהו איסור דרבנן שכן הכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואעפ"כ הותר רק במקום פסידא. וצריך לעיין בגרמא באיסור דרבנן בשבת ומדוע דוקא במקום פסידא.
כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' מה):
"שאלת עוד וז"ל שמעתי מפי גדול אחד דמותר להעמיד סם המות לזבובים בשבת...".
"תשובה... ואם אנו רוצין לקיים דברי הגדול הנ"ל היה אפשר לקיים אותו שלא מטעמו ולתלות היתרא כמ"ש המרדכי בפ' כל כתבי שכתב וז"ל ושאר כל המזיקין וכו' וכתב ר"ת דה"ה פרעוש וכיוצא בהן מותר להרגם וטעמא משום דסבר כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופ' פטור עליה ומשום צערא שרי לכתחלה מידי דהוי אמפיס מורסא וכיבוי גחלת שלא יזוקו בה עכ"ל. אף דלא נעלם ממני דרבים הם החולקים ונקטינן לחומרא, כמבואר בטור וב"י באו"ח סי' שי"ו מ"מ י"ל היינו דוקא להרגן בידים, אבל גרמא בעלמא לכ"ע שרי וגדולה מזו נחש ועקרב דורסין לפי תומו וכן ברוק שלפנינו דורסן לפי תומו משום מאיסותא א"כ ה"ה דיש להתיר משום צערא היכא שיש יתושין הרבה שמצערין לו ומה"ט היה נ"ל להתיר היכא שעכברים מצויין דמזקי ומצערא שמותר להניח לפניהם סם הממית אותן. אך ורק מצד אחר יש חשש איסור דמשום איסור מוקצה נגעו בו"...
עולה כי בשו"ת שבות יעקב מתיר הריגת מזיקים בגרמא מתוך כוונה להורגם בשבת. (ועפי"ד התיר בילקוט יוסף, שבת ב' הוספות – הערות הוספות לסימן שטו – דין צידה בשבת ודין חובל אות ג להוציא תולעי מעיים בשבת שמצערים את הקטן).
בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן טז) מדרג את הגרמות בשבת לשש דרגות וממשיך ודן:
"(ה) והנה מש"כ למעלה דדין גרמא לאו דוקא בכיבוי אלא הה"ד בכל המלאכות, חוץ מאותן מלאכות שעיקרן ע"י גרמא, כן מבואר עוד מן מה דפלפלו הפוסקים לענין רחיים של מים, אם הוי רק גרמא אין בזה חיוב חטאת, כדאיתא בזה במג"א (או"ח סי' רנ"ב סק"כ) ובנו"כ שם, וכן פליגו רש"י והג"א אם המניח דבר המושך דם הוי מלאכה דאו' כיון דאיהו לא עביד מידי, הביאם המג"א (בסי' שכ"ח ס"ק נ"ג), וכתב המג"א דלרש"י כ"ש דמותר להעמיד עלוקה לחולה בשבת דשבות שרי, ושוב הביא לזה הפלוגתא בסנהדרין (דף ע"ח) כשהשיך בו נחש דלר"מ חייב משום דהוי כתוקע סכין בבטנו ולאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו, ואפילו רבנן דפטרי היינו דס"ל ארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקה הוי כמו שעושה בידים עיין שם".
"(ו) והנה מוכח מדבריהם הנ"ל, דאף למאן דס"ל דהוי גרמא, מ"מ יש בזה עכ"פ איסור שבות, וש"מ לכאורה דס"ל כמ"ש הרמ"א באו"ח (בסי' של"ד סעי' כ"ב) לענין גרם כיבוי דרק במקום פסידא שרי, והוא מדברי המרדכי בשם הרבינו יואל, אבל המג"א (בסי' תקי"ד סק"ז) הוכיח מדברי הרא"ש במס' ביצה (כ"ב הנ"ל) דאף שלא במקום פסידא שרי, ועי' בהגהות נתיב חיים ומחהש"ק שם, ובק"נ על הרא"ש שם כלל גם דברי התוס' (שם ד"ה והמסתפק) עם דברי הרא"ש, דמשניהם מוכח דלא כמרדכי הנ"ל, וזה צ"ע דהרי התוס' שם כתבו בזה"ל וגרם כיבוי ביום טוב שרי אעפ"י שממהר כיבוי, ובשבת נמי אינו חייב עיין שם, ומשמע דבשבת דוקא אינו חייב אבל איסור יש, וע"כ הא דשרי בדליקה הוא רק משום פסידא. ולפי דבריהם שהוכיחו שם מדברי התוס' דמה שנאמר והמסתפק ממנו חייב, רצ"ל מכות מרדות, דכתבו רק דנראה ככיבוי כנ"ל, א"כ שוב קשה מה קשה להו מעיקרא, לפי מה שאיתא בק"נ ובנתיב חיים ומחהש"ק בכוונת הקושיא עייש"ה, ואולי י"ל דהתוס' ס"ל באמת גרם כיבוי שרי לכתחילה, ואף שלא במקום פסידא, ומה שכתבו ובשבת אינו חייב, רצ"ל, דכלפי שנאמר בשבת והמסתפק ממנו חייב, דמיירי בשבת, נקטו המה בלשונם דא"א לומר גרם כיבוי דאז אינו חייב, ורצונם לומר דבאמת פטור ומותר, ועדיין צ"ע, וע"ע בק"נ (שבת פ' כ"כ סי' ז' אות ר'), ושוב ראיתי במג"א (סי' תקי"ד סקי"ט) דרמז לדברי התוס' הנ"ל, לומר דמשם מוכח דיש לחלק בין שבת ליו"ט, ובשבת לכתחילה אסור, וכמ"ש במחצית השקל שם, והביאם מחו' הרב הגאון שליט"א (בספרו שו"ת חלקת יעקב סי' נ')".
"אולם מדברי התוס' (שבת מ"ז ע"ב ד"ה לימא) דכתבו, דשם ל"ש בהול על ממונו, א"כ הרי מיירי שלא במקום פסידא, משמע לכאורה מן מה דאמר שם בתחילה קודם שמתרץ מפני שמקרב את כיבויו, דגרם כיבוי מותר לכתחילה אף שלא במקום פסידא, ואף אם מכוון לזה, עי' בביאור הלכה (סי' של"ד סעי' כ"ב ד"ה שודאי) ובת' מהר"ם שיק (סי' קנ"ז ד"ה אמנם), וא"כ שוב צ"ע מן מה דמוסכם בפוסקים ברחיים של מים ובמושך דם דיש עכ"פ איסור שבות מדרבנן לכ"ע, וע"כ צ"ל דיש הרבה מדרגות בגרמא, וצ"ע הגדרים בזה".
המנחת יצחק כותב שמן הראוי היה שגרמא בשבות יהיה מותר לגמרי ואעפ"כ הוא מראה שחלק מן הפוסקים לא כתבו כך.
בפסקי תשובות (או"ח סי' שלד, ז) באר בענין היתר עשיית מלאכות בשבת ויו"ט על ידי 'גרמא'. וכתב: "ויש הכותבים שהמיקל בגרמא אפילו שלא במקום פסידא לא הפסיד (ע' ט"ז סי' תקי"ד סק"ו ומג"א שם סק"ז ובמשנ"ב שם בשעה"צ סקל"א בשם הגר"א וא"ר, ובמנורה הטהורה הכא סקכ"ה דהמיקל גם שלא במקום פסידא לא הפסיד, אמנם בשו"ע הרב שם בסעי' כ"א ובקונט"א סק"ג מסיק שאין להקל בגרם כיבוי אלא במקום הפסד או לצורך מצוה או לצורך גדול), ובפרט כשאינו מתכוין למלאכה זו (ס' אבן העוזר סי' שכ"ח, אגלי טל מלאכת זורע סקכ"א ושו"ת אבני נזר סי' קצ"ד, שו"ת אחיעזר ח"ג סי' ס' (ד"ה ובישועות יעקב), שו"ת הר צבי ח"א סוס"י קפ"ח), אף על פי שהיא 'פסיק רישא' (דהתירו גרמא אפילו הוא פסיק רישא, ע' באג"ט ובשאר פוסקים דלעיל דפס"ר לא מהני להחשיב גרמא למעשה, ובהרחבה גדולה בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' י' אות ו'), וכל שכן במלאכות דרבנן שלדברי הכל יש להתיר ב'גרמא' ואפילו שלא במקום פסידא (מחצית השקל סי' רס"ה סק"ב, וראה גם בשו"ת מנחת שלמה שם, שו"ת מגדנות אליהו סוף ח"ד בהערות לסימן זה), וכן לצורך מצוה או חולי (אפילו אין בו סכנה) מותר מלאכה בגרמא אפילו באיסורים דאורייתא".
"ועוד יש לציין, כי גם באופנים שהתירו גרמא, לא התירוהו אלא על דרך מקרה, אבל לא לנהוג כן בקביעות ולכתחילה, פן יפרוץ חומת השבת (ס' מאור השבת ח"א מכתבי הגרשז"א (י"ב – ד'), תשובות והנהגות ח"ד סי' פ"ה)".
ו. שבות ע"י שינוי
בפסחים (סו ע"א) מסופר שהלל הזקן לימד את הנשיאים בני בתירא שפסח קרב בשבת. בהמשך: "אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן – בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה – תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי – תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".
בעמוד הבא שאלו על דרך הבאת הסכינים: "והלא מחמר! – מחמר כלאחר יד. (רש"י: כלאחר יד – שאין דרך טלה לשאת משוי.) – מחמר כלאחר יד נמי, נהי דאיסורא דאורייתא ליכא – איסורא מדרבנן מיהא איכא! – היינו דקא בעי מיניה: דבר שיש לו היתר מן התורה (רש"י: שיש לו היתר מן התורה – כגון זה, שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד, ואין כאן אלא שבות, ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות, דכל כלאחר יד לא שכיחא), ודבר שבות עומד לפניו, לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי? (רש"י: במקום מצוה – כי האי גוונא דמעכב מפסח.) אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן – בני נביאים הן".
הסביר רבינו חננאל (פסחים סו ע"ב): "ואף על גב שנראין כמחמר אחר בהמתו בשבת הא אסיקנא כלאחר יד הוא שהוא שלא כדרך המחמרין שכל העושה בשבת דבר שאינו כדרך מלאכה (מחמר) כלאחר יד מקרי ופטור כדתנן המוציא לאחר ידו או ברגלו כו' ואף על פי שמן התורה פטור מדרבנן אסור הוא".
וכך כתב הערוך (ערך חמר א): "מחמר כלאחר יד – פי' כל העושה בשבת דבר שאין מלאכתו ליעשות כך נקרא כלאחר יד, כגון (חולב) [יונק] דאמרינן (כתובות ס' א) מפרק כלאחר יד דמי, וכן המהלך אחר גדי או טלה והביאו לעזרה והסכין תחובה בצמרו מחמר כלאחר יד נקרא ופטור, כדתנן (שבת צ"ב א) המוציא... לאחר יד פטור".
וכך פסק הרמב"ם (הל' שבת פכ"א הי"ד):
"המולל מלילות מולל בשנוי כדי שלא יראה כדש, היונק בפיו פטור, ואם היה גונח מותר לו לינק בפיו מפני שהוא מפרק כלאחר יד ומשום צערו לא גזרו ואף על פי שאין שם סכנה".
למדנו שכלאחר יד הוא שינוי. והשינוי, כלומר שעושה את המלאכה שלא כדרכה מוציא מאיסור תורה וגדרו שבות – איסור דרבנן, ומשום צער לא אסרו באיסור דרבנן זה והתירו לו לינוק בפיו מן הבהמה.
כך כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (פסחים סו ע"ב) – היתר דשינוי עדיף:
"ודבר שבות עומד לפניו. התוס' מקשים מאי שנא משאר שבותים שאסרו הרכבתו וכו' ותי' דשבות דבהמתו קיל. ורש"י מתרץ דשבות בשינוי קיל. ומצינו כן ב' פעמים: א) בר"ן בשבת, הגונח יונק מן הבהמה ואף דהוא מפרק כלאחר יד הוא ואף דהוה שבות ובחולה שאין בו סכנה לא התירו אלא שבות דאמירה לנכרי "כלאחר יד שאני". ב) צינור שנתמלא לכלוך מותר לנקותו ברגליו משום פסידא כתובות ס' ע"א. וקשה דמבואר כשיש שריפה בבית אסור לומר לנכרי לכבות, אלא כל המכבה אינו מפסיד אומר לו, ואף שכיבוי דרבנן, דאינה צריכה לגופה מ"מ אמירה לנכרי שבות ולא התירו משום פסידא, אלא דהתם ב' ההיתרים הוה בשינוי, והענין הוא שבשינוי לא ימשך לעשות כן פעם אחרת, כמו שיש לחוש בכדרכו". עולה שבשינוי באיסור תורה הותר במקום צער או מצוה ואין צורך שיהיה כאן שבות דשבות אלא עצם השינוי עושה זאת לשבות ומותר משום צער וכד'.
כתב בשערים מצויינים בהלכה (כרך ב', קונטרס אחרון על סי' פה ס"ק ג): "ועי' במג"א (סי' שז ס"ק ז) דכל שעושה שלא כדרכו, והיינו כלאחר יד מותר במקום הפסד גדול דאי לא שרית ליה איסורא זוטא יבא לאיסור רבה, וע' במחצית השקל ולבושי שרד. ומה שכתב המג"א שבות שלא כדרכו, כוונתו דנעשה שבות ע"י שעשה שלא כדרכו, וכן ביאר בשו"ת הגרע"א (פסקים סי' ה) וכ"כ בשו"ע הרב (סי' שז סי"ב) דבהפסד גדול מותר שיעשה שלא כדרכו, וכ"כ באגלי טל (טוחן ס"ק לח אופה ס"ק מד) ועי' בזכרון יוסף (סי' ח וסי' קסז) ומבואר מכל זה דגרמא או כלאחר יד, דין אחד להם לענין הפסד גדול. ועי' בש"ע הרב (סי' שא סל"ט) דמבואר שם דשבות גמור כגון טלטול מוקצה חמיר יותר ממלאכה שלא כדרכו דהיינו כלאחר יד, דאין מתירין זה אפי' במקום הפסד, אלא במקום שהוא נבהל ויש לחשוש לאיסור תורה, וכבר כתב במגיד משנה (פ"ו ה"ט) דאין מדמין שבותין אהדדי".
בשאלה דילן מלכתחילה הוגדר כשבות, ולכן יש מקום רב לומר שמותר בגרמא או בשינוי. כגון שיכבה את המפסק במרפקו וכד'.
וכך כתב במשנה אחרונה (סימן רעו אות מח) בענין: אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא הנעשית בשינוי לצורך מצוה
"(מח) במשנ"ב להלן כתב, שמותר לומר לגוי לגבל מורסן בשינוי במקום הדחק, וכן כתב במשנ"ב לגבי אשה הצריכה לטבול ולא נטלה צפרניה, שיטלם נכרי ביד דהוי שינוי. וכתבו הפוסקים שיש להקל בזה רק בשינוי הפוגם באיכות המלאכה, אבל במקום שאין השינוי פוגם ומשנה באיכות המלאכה אלא רק את אופן עשייתה, אין להקל, אמנם במקום הדחק יש להקל אף באופן זה".
והביא כמקור לדבריו בהערה ריז:
"הגרשז"א (שש"כ פ"ל הערה מח), הגריש"א (ארחות שבת ח"ב פכ"ג הערה קעט), שו"ת אז נדברו (ח"ה סימן נד). ועיין בשולחן שלמה (סימן רסו סק"ב, ב) שביאר, דשבות בשינוי הוא שבות חמור כיון דעושה מלאכה האסורה מדאורייתא. וכן דנו בשו"ת באר יצחק (או"ח סימן יד), והחזו"א (או"ח סימן נו סק"ד). ולכן אף שבאגלי טל (פתיחה סק"ג) מבואר דשני סוגי השינוי הוי שבות, מ"מ לעניין אמירה לעכו"ם, כיון שעיקר האיסור הוא התוצאה הנעשית ע"י הגוי, כאשר התוצאה אינה נפגמת אין נפק"מ כיצד הגוי עושה זאת (מלכים אומניך פ"ו הערה יב)".
ז. שנים שעשאוה בשבות
יש לדון מה דין 'שנים שעשאוה' באיסור דרבנן.
נאמר בשבת (פ"י מ"ה): "המוציא ככר לרשות הרבים חייב הוציאוהו שנים פטורין לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים ורבי שמעון פוטר".
פרש הרמב"ם (שבת פ"י מ"ה): "השמיעך בהלכה זו הכלל שביארנו בפרק ראשון של מסכת זו, והוא, שאם לא נגמרה המלאכה אלא על ידי שנים הרי הם פטורים, העושה את כולה ולא העושה את מקצתה. ור' שמעון אומר ואפילו אין אחד יכול להוציאו כיון שנשתתפו בעשייתה שנים הרי אלו פטורין. ואין הלכה כר' שמעון".
באר בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' נא, אות ד): "אך יש לפקפק שהרי הקנין נעשה מכח מעשיו שמערב שבת גם כן. שוב יחשב שנים שעשאו כמו שכתב רש"י שבת (דף ג' ע"ב) דמקצת מלאכה מערב שבת ומקצת בשבת חשיב שנים שעשאו דפטור, הכי נמי בשכל המלאכה נעשית מחמת מעשיו שמערב שבת ושבשבת, ואף דשנים שעשאו פטור אבל אסור. הא כתב אבן העוזר סימן שמ"ט זה עוקר וזה מניח בכרמלית מותר לכתחילה. אך באמת מקח וממכר חמור משבות דאסור משום ממצוא חפצך כמו שכתב רש"י ביצה [לז ע"א]. והוא מדברי קבלה. ודעת ר"ת ופסק כן הטורי זהב דברי קבלה כדברי תורה דמי, ואם כן אפילו שנים שעשאו אסור. וממילא מיושב הא דלגין דהפרשת תרומה שהוא שבות גרידא מותר משום שנים שעשאו".
והביא דבריו בשו"ת ארץ צבי (ח"ב סי' ל): "אך י"ל בזה לפמ"ש האבנ"ז דזה עוקר וזה מניח בכרמלית מותר, ובאבנ"ז או"ח סימן נ"א סק"ד הוציא מזה, דשנים שעשו מותר בשבות דרבנן עי"ש".
עולה ששבות – איסור דרבנן – מותר ע"י שנים שעשאוה.
הביא בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' לו):
"ובפרט דהא קיי"ל שנים שעשאוה פטורים ואפשר לעשות בשנים רק דאף דפטור מקרבן מ"מ לאו איכא וכמ"ש המק"ח בהגהותיו לסי' רס"ו אבל בכה"ג דליכא רק איסורא דרבנן אפי' ביחיד העושה שוב בשנים שעשאוה י"ל דליכא רק איסור קל ובכה"ג בודאי ל"ג עלי' ביהש"מ וא"כ ל"ש נולד בכה"ג ושרי מטעמא דמוקצה"...
ודברי המקו"ח (לבעל חוות יאיר) קשים לענ"ד. וראיתי שבס' יכהן פאר (הל' קרבן פסח פ"א הט"ז) אף הוא הביא את דברי המקור חיים: "ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש. עי' פסחים ס"ה דרב נתן ס"ל דשלא ברצון חכמים היו עושין דהוי שבות שאינה צריכה. ולכאורה הא היה אפשר שיהיה ע"י שנים שעשאוהו דיהיה שבות דשבות במקום מצוה דמותר לכתחילה. ועי' בס' מקור חיים בהגהות לשו"ע סי' רס"ו דבשנים שעשאוהו איכא איסור תורה".
אולם עיינתי הן במקור חיים בספר והן בשו"ע (הוצ' פרידמן) שהוא מובא בסוף כל כרך ולא מצאתי מאומה.
ומצאתי בגידולי שמואל (ביצה כז ע"ב) שכתב: "והנה כל פסיקת דמים במקח נגמר בהסכמת מוכר ולוקח, ודמי כשנים שעשאוהו במלאכת שבת דפטורים מה"ת, ודמי כמו שבות שבות דאיסור מקח וממכר דרבנן הוא, ושנים שעשאוהו גם מלאכה דאורייתא הוי רק דרבנן, ומוכח מאיסור פסיקת דמים דגם שבות דשבות במקום מצוה דאסור, ואפשר כיון דכל א' לבד אינו יכול לגמור פסיקת דמים לבד הוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבין מה"ת במלאכה גמורה, או כדברי באר יצחק (או"ח סי' י"ד) דשנים שעשאוהו פטורין מה"ת מקרבן ומיתה, אבל איסור דאורייתא איכא ואינו שבות שבות". ומצאנו חבר למקור חיים בשו"ת באר יצחק, ששנים שעשו איסור תורה בשבת אין זה איסור דרבנן, אלא איסור תורה.
ואולי דברי המקו"ח והגרי"א ספקטור אינם חולקים שבאיסור שבות שלא מחמת שנים שעשאוה, מותר לגמרי ע"י שנים שעשאוה.
וכך כתב בשו"ת להורות נתן (חי"ב סי' יד אות ז):
"והיוצא לנו, דמפשטות דברי הרמב"ם שכתב דבשנים שעשאוהו פטור, מוכח דליכא בו איסור דאורייתא כלל וכמו שכתב דהיכא שאמר לשון פטור לא הוי אלא מדברי סופרים, וכמו שהוכיח כן בשו"ת אבני נזר הנ"ל. וכן הוכיח בשו"ת באר יצחק להג"ר יצחק אלחנן ז"ל (או"ח סי' י"ד ענף א') עיין שם. ובס' פנים יפות (פ' נשא ד"ה בילקוט) כתב, דהא דהקימו את המשכן בכל יום בשבעת ימי המילואים ואף בשבת, משום דהרבה לויים היו מקימין אותו ושנים שעשאוהו פטורין, ואין איסור תורה, ותו דאין שבות במקדש ע"ש, ומזה מוכח דפשיטא לההפלאה ז"ל דשנים שעשו בשבת פטורין לגמרי מן התורה. ובשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' ס"ג) כתב דדברי הפנים יפות הוא דלא כמקור חיים (או"ח סי' רס"ו) שחידש דשנים שעשאו פטורין רק מחטאת אבל עובר בלאו עיין שם. ברם לדרכנו, גם המקור חיים מודה דבשבת שבמלאכותיה איכא חטאת, גם בלאו אינו עובר וכנ"ל. וראיתי בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' י"ד ענף ה') שכתב לחדש, דהא דבשבת שנים שעשו פטורין, היינו רק בדבר הרשות, אבל בדבר של מצוה גם שנים שעשו הוי בגדר מלאכה, דהא רש"י בשבת (צב ב) כתב דהא דבזה יכול וזה יכול פטור היינו משום דלאו אורחיה בכך, וממילא לא חשיבא מלאכה דהוי כמו עראי, משא"כ כשמחוייב לעשותה, כיון דרחמנא אחשביה לכן גם בשנים העושים את המלאכה נחשבת מלאכה עיין שם. ולפ"ז יוצא דכשבא להציל בפקוח נפש, גם אם שנים עשו את המלאכה כיון דמצוה היא רחמנא אחשביה והוי בגדר מלאכה. אך י"ל דסברת אחשביה שייך רק במילה ועבודה דהמעשה עצמו הוי המצוה, אבל בפקוח נפש המצוה היא במה שהנפש ניצלה ולא בעצם המעשה וצ"ע".
בילקוט יוסף (שבת ד הוספות – הערות סימן שכה אות ה) כתב: "ובשו"ת האלף לך שלמה (סי' קמו) כתב, נשאלתי אם מותר בשבת לישא קטן, שאינו יכול ללכת ברגליו, כדי לומר קדיש בבהכ"נ, במקום שאין עירוב, ונ"ל שמותר, שכיון שהוצאה זו היא רק לומר קדיש חשיב מלאכה שא"צ לגופה, [צ"ע]. והואיל ואין לנו רה"ר בזה"ז, הוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי. ע"כ. וכ"כ שם (בסי' קמד) להתיר שבות ע"י שנים שעשאוה. מבואר יוצא מדבריו שגם שבות דשבות ע"י ישראל מותר, גם בס' המקנה בקונט' אחרון (סי' סג ס"א) נראה דס"ל להתיר. ע"ש".
ויש להעיר שבשו"ת האלף לך שלמה דוקא החמיר ולא התיר משום שנים שעשאוה. וצ"ע.
ויש להביא ראיה לכך שבשנים שעשאוה באיסור דרבנן מותר, מכך שבהערות הגרי"ש אלישיב (שבת צב ע"ב) כתב: "ובאומר לשנים גויים לעשות מלאכה כאחד, י"ל דהוי שבות דשבות, דאפילו שני ישראלים שעושים מלאכה אין בהם חיוב דאורייתא, ואף על גב דבאמירה לגוי ל"ש ענין שינוי כלאח"י וכדו', ול"ה שבות דשבות עי"ז, מ"מ שנים שעשו, הרי התורה קבעה שהוא מציאות של שינוי, וע"כ ודאי הוי שבות דשבות, ודו"ק היטב". וכן התיר שו"ת באר יצחק (או"ח סי' יד).
נראה עכ"פ שבאיסור דרבנן ככיבוי חשמל בשבת, מחמת צער וכד', מותר לשנים שיכבו את החשמל בשבת.
ח. מלאכה שאינה צריכה לגופה – שבות?
באר בחדושי הרמב"ן (שבת קל ע"ב):
"וכן משום פסידא נמי אין מתירין דתנן נכרי הבא לכבות אין אומרים לו כבה ואף על פי שהוא שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה ומתני' ר"ש קתני לה אלמא אמירה דשבות אפי' במקום פסידא אין מתירין אותה. והר"מ הספרדי ז"ל התיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב".
הרמב"ן קרא למלאכה שאי"צ לגופה שבות ומשמע שהיחס אליה ככל שבות.
וכן כתבו הר"ן (על הרי"ף, שבת נו ע"א) ונימוקי יוסף (שבת קל ע"ב) בשם הרמב"ן ולא חלקו עליו.
וכן כתב הרשב"א (שבת קטו ע"א): "מצילין מפני הדליקה. פירוש אבל לא לכבות, ובירושלמי (ה"ג) אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואף על גב דמשום שבות איכא אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש". וכ"כ הרשב"א והריטב"א בעירובין (לד ע"ב).
אמנם המאירי (עירובין לב ע"ב) כתב: "נתנו בראש הקנה או בראש הקונטס בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפי' גבוה מאה אמה הרי זה ערוב כשנתכון הוא לשבות ברה"ר שהרי העירוב במקום פטור שכל שאין רחבו ארבעה וגבהו משלשה ולמעלה אפי' כמה מקום פטור הוא והיה מן הדין להתירה אף במחובר לדעת ר' לגמרי אלא שפרשוה בגמ' גזרה שמא יקטום כלומר שהקנה רך ויקטמנו בכונה בשעת נטילת העירוב ואף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא התירו שום מלאכה אעפ"י שאין צריכה לגופה שאף שבות הקרוב לבא לידי מלאכה לא התירו וזו היא שהביאה דעת התוספות לאסור".
היינו שבות שמשום מלאכה שאינה צריכה לגופה היא חמורה יותר מסתם שבות ואסרוה בבין השמשות.
וכך כתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קנח): "ועתה נברר הפרט הרביעי, דשבות דשבות במקום מצוה השלחן ערוך בסימן ש"ז סעיף ה' הביא ב' דעות בזה, ולקמן סימן תקפ"ו [סעיף כ"א] הכריע להתיר. אמנם לפי מה שכתב המגן אברהם בסימן ש"ז ס"ק ז' דשבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר, אם כן יש לומר דבכהאי גוונא אפילו במקום מצוה אסור. ואם כן קשיא מנא להו להש"ך וסייעתו להתיר נטילת צפרניים לצורך מצוה מטעם שבות דשבות במקום מצוה, דילמא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאני. וצריך לומר דלענין מצוה לא גזרו, דלמאי ניחוש, אי משום דילמא יצווה לעשות אפילו ביהא צריך לגופה, מה בכך, האיכא [שיטת] בעל העיטור דסובר להתיר, ואינהו מיכל אכלו ולדידן מסתם נמי לא סתם בתמיה אמרו חכז"ל [חולין מ"ט ע"ב] ובכיוצא בזה איתא בסימן רס"א [סעיף א'] או משום דנטילת צפרניים גבי מצוה סתמא לעולם הוא שלא לצורך גופה, ולכך לא גזרו". אמנם המדובר באמירה לנכרי במשאצל"ג.
וכך כתב בילקוט יוסף (שבת ה סימן שמב – דין בין השמשות סעיף ג):
"יש אומרים שאף על פי שלא גזרו על השבות בבין השמשות, מכל מקום במלאכה שאינה צריכה לגופה אין להקל בבין השמשות. ויש חולקים וסוברים שאף מלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבא כשבות להקל בה בבין השמשות. וטוב להחמיר בזה, זולת במקום מצוה או צורך גדול שיש להקל".
ובאר בילקוט יוסף (שבת ה הערות סימן שמב – דין בין השמשות אות ג):
"הנה מדברי הרשב"א בחידושיו לעירובין (לד ב) מבואר, דדין מלאכה שאינה צריכה לגופה שוה לכל שבות דרבנן שיש להקל בו בבין השמשות. וכן משמע מדברי הריטב"א והר"ן שם. אולם מדברי המאירי שם מבואר, דדין מלאכה שאינה צריכה לגופה חמיר משאר שבות, ואין להקל בו בבין השמשות, שהרי אפילו שבות הקרוב למלאכה לא התירו בבין השמשות. ע"ש. ומרן בשלחן ערוך (סימן שצד) סתם דבריו להחמיר, ומשמע דלא כהרשב"א והריטב"א והר"ן. וכן הוא דעת הפרי מגדים (סימן שמב א"א סק"א), שאין למדים מן הכללות, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא חמורה יותר משאר איסור שבות דרבנן, ואסור בכל אופן לעשותה בבין השמשות, וזאת אפילו לדעת רוב הפוסקים שסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. והובא במשנה ברורה (סק"א). והובא כל זה בלוית חן (סימן קכג), וכתב, דנכון להחמיר כדברי הפרי מגדים, אלא אם כן במקום מצוה או צורך גדול, שראוי לסמוך על דברי המקילים. ע"ש".
וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' מט) מחמיר בענין מלאכה שאצל"ג. וז"ל:
"יקרתו קבלתי, ואשר שאל אם אפשר להתיר תרי דרבנן כמו מלאכה שאצל"ג, וכלאחר יד במקום הפסד כגון לכבות דוד מים וכה"ג שהולך לשרוף".
"הנה בכיבוי לא התירו לעשות ע"י ישראל עצמו אפי' שלא כדרך, אף על גב שהוא תרתי דרבנן מלאכה שאצל"ג וכלאח"י, ובצינור שעלו בו קשקשים העיקר שגם בכדרכו רק איסור דרבנן והתירו בשלא כדרכו כמבואר בכתובות ס' ע"א וסי' של"ו ס"ט, ושם איכא דעה דס"ל דכדרכו אסור מה"ת אעפ"כ התירו שלא כדרכה, והענין דכיון שהוא בעצם מלאכה דאורייתא אלא דאצל"ג ומחמת זה הוא דרבנן חמור יותר כמש"כ הר"ן פרק חבית, ומג"א סי' ש"ז ס"ק ז', ואין לדמות שבותים כמש"כ מג"א בשם הה"מ שם, ומש"כ מצידה סי' שט"ז אולי בזה ראו להתיר בתרי דרבנן, ועיין הי' כללי מג"א סי' ש"ז שם, ובמק"א הארכתי בזה הרבה, ועכ"פ במקום כבוי דליקת הדוד אין דעתי נוחה להתיר".
וכן הזכיר בחשוקי חמד (שבת מד ע"א) ששבות של מלאכה שאינה צריכה לגופה חמור יותר.
כתב במשנה אחרונה (סימן שז סעיף לט) העוסק: אם מלאכה שאינה צריכה לגופה נחשב כשאר שבות או הוא חמור יותר:
"בכמה מקומות במשנ"ב מצינו שמלאכה שאינה צריכה לגופה דינה כשאר שבות. להלן כתב המשנ"ב (סימן שמ סק"ג) שאשה ששכחה לגזור הצפרנים מערב שבת וארע טבילתה בליל שבת, מותר לומר לנכרי לגזור הצפרנים, דהוי שבות דשבות במקום מצוה, שגזירת צפרנים נחשב שבות כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה (אמנם לכתחילה עדיף שיטול ביד שיש בזה שבות נוסף שהוא בשינוי אך אם א"א יטול בכלי). וכן כתב המשנ"ב שמותר לומר לנכרי לגרד בציפורן טיט יבש מבגדו, משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה, [הובא לעיל בסמוך]. וכן כתב המשנ"ב להלן (סימן שטז סקנ"ח ובה"ל שם, ד"ה לצוד) לענין חיה ועוף שברשותו שאין בהם איסור צידה דאורייתא, שיהיה מותר להכניסם לכלוב אם כל כוונתו רק שלא יעשו הזיקות בבית, משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכיון שגם הצידה היא מדרבנן, הוי תרי דרבנן, ואפשר שמותר במקום הפסד. אולם יש מקומות שכתב המשנ"ב שמשאצל"ג חמורה יותר משאר שבות. להלן כתב המשנ"ב (סימן שלד סקס"ח) שאסור לומר לנכרי לכבות השריפה, אף שכיבוי הוא משאצל"ג, והתיר השו"ע כאן במקום הפסד גדול לומר לנכרי בשבות, מ"מ משאצל"ג חמור יותר משאר שבות (כ"כ שם בשעה"צ (סקנ"ז) בשם המג"א (כאן סק"ז) בשם הר"ן (שבת סא ע"א מדה"ר ד"ה ובמקום), והטעם משום דאם היה צריך לגופו היה חייב מן התורה ואין הכל בקיאין לחלק בזה. [אולם במשנ"ב שם הביא טעם אחר]). וכן כתב המשנ"ב להלן (סימן שמב סק"א) לענין בין השמשות שמותר לעשות דבר שהוא משום שבות, אבל לא משאצל"ג, וכן כתב המשנ"ב לעיל (סימן רעח סק"ג) שמשאצל"ג חמור יותר משאר איסור דרבנן, לענין כיבוי הנר בשביל חולה שאין בו סכנה".
וכן כתב משנה אחרונה (סימן שיא אות יג) לגבי: אמירה לנכרי במלאכה שאינה צריכה לגופה:
[משנ"ב סקי"ב] אבל לרשות הרבים דאסור לרוב פוסקים על ידי ישראל אף על ידי ככר ותינוק, אפלו על ידי אינו יהודי אסור, וכן כתב במגן אברהם (וכן פסק השו"ע הרב (ס"ו), וביארו שטעם האיסור משום שגנאי הוא למת שיאמרו הבריות נתחללה עליו שבת חילול גמור אף שנעשה החילול על ידי נכרי, מה שאין כן לטלול לכרמלית שהכל יודעין שאין זה בכלל מלאכות ועיקרו מדברי סופרים).
(יג) וכן כתב השעה"צ להלן (סי' שלד סקנ"ז), שאף שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה רק מדרבנן, והרי קיי"ל (בסי' שז ס"ה) ששבות דרבנן מותר על ידי נכרי במקום הפסד גדול, מכל מקום במלאכה שאינה צריכה לגופה לא התירו זאת. ועיין בבה"ל לעיל (סי' רעח ד"ה מותר) שמלאכה שאינה צריכה לגופה נחשבת שבות חמור מפני שהיא קרובה מאוד לאיסור תורה. אולם מצינו במשנ"ב עוד (סי' שב סקל"ו, ובשעה"צ שם סקמ"ד). שבמקום כבוד הבריות מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן מצינו שכתב (סי' שמ סק"ג, ובבה"ל שם ד"ה וחייב) שבמקום צורך גדול מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה".
נראה שאף שהראשונים השוו רובם דין מלאכה שאינה צריכה לגופה לשבות ככל השבותין. בכ"ז האחרונים פסקו להחמיר. ואולי בשבות דשבות שאחד מהם הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה יקלו.
ט. תלתא דרבנן בשבת
כאמור לעיל כיבוי אסור מדרבנן. וצריך לדון מה יהיה הדין אם נצרף עוד שני צדדים להיתר, כגון: כיבוי בגרמא ובשינוי, או כיבוי בשינוי ובשניים שעשאוה.
כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' פז [אלף קנח]) בתוך תשובתו: "והא דמפליג בין ג' ימים הראשונים לשלשה ימים האחרונים היינו משום דסבירא ליה עיקר תחומין מדרבנן, ותחומי כרמלית הוי תרתי דרבנן, הילכך סמוך לשבת מחזי כמאן דעבר אדרבנן אבל מקמי שבתא לא מחזי ואפילו אי עבר לית לן בה דהא תרתי דרבנן אית בה. אבל למעלה מעשרה פשיטא דמותר אפי' בערב שבת דאית בה תלת לטיבותא חדא תחומין דרבנן, ותו כרמלית דרבנן ותו למעלה מעשרה ספק דרבנן ודוק".
בביצה (ז ע"ב): "ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. אמר רבי זריקא אמר רב יהודה: והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. – והא קא עביד כתישה! – אמר רב חייא בר אשי אמר רב: [ח ע"א] בעפר תיחוח. – והא קא עביד גומא! – כדרבי אבא, דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה – פטור עליה".
באר החתם סופר (ביצה ח ע"א):
והא קא עביד גומא ופרש"י דחייב משום בונה עיי' תוס' שבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה וכו' דבנין בי"ט שרי מטעם מתוך וליכא אלא איסור דרבנן א"כ הוה הכא ג' דרבנן: בנין דרבנן ומלאכה שאצ"ל ומקלקל דכי האי גוני שרי במקום מצוה לכ"ע ולר' יהודה נמי דמלאכה שאצ"ל חייב מ"מ הוה שבות דשבות במקום מצוה. מיהו לב"ש דלית להו מתוך. מ"מ לב"ש בלא"ה מתיר אפי' לכתחלה משום שמחת י"ט. אבל לב"ה דאוסר עכ"פ אם עבר ושחט שרי במקום מצוה משום כל הני שבותים דרבנן ומוכח דלא מהפכי' השוחט דא"כ לב"ש אסור לכתחלה ולב"ש לית לי' מתוך ואיכא בנין דאורייתא לא הי' מתיר ב"ש משום מצוה"...
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שיד ס"א): "...ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף. ורמ"א הגיה: ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (תה"ד סי' ס"ד)".
כתב המגן אברהם (סימן שיד ס"ק ה):
"...ואפשר דמיירי במתקן כגון בשדה כמ"ש המ"מ ספ"א וע"ק מ"ש בחופר גומ' וא"צ לעפר' חייב דזה אינו אלא בצריך לגומא אבל בשאינו צריך כלל לא לגומא ולא לעפר פשיטא דפטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה ודבר שאין מתכוין ומקלקל וגם חופר כלאחר יד הוא כדאי' דף מ"ו ברש"י דחופר דחייב היינו במר' וקרדום ע"ש לכן נ"ל דמדינא אין כאן איסור אפי' בכותל ובחבית גדולה כיון דדבר שאין מתכוין ומקלקל הוא אלא שהת"ה נדחק לקיים המנהג שנהגו כמ"ש הוא בעצמו ע"ש וכ"כ מהרי"ו סי' ק"ל דנהגו בו איסור להוציא דנר' כעושה נקב בכותל עכ"ל"...
עסק בדברי המג"א בשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' עא):
"...ובפמ"ג (סי' של"ד) אייתי משט"מ ביצה (ח' א) דתרי דרבנן מותר ביום טוב משמע הא בשבת אסור, ובמג"א (סי' שי"ד) משמע לכאור' דבתלתא דרבנן מותר בשבת לכו"ע העירני לזה ח"א, אך במחהש"ק שם כ' דהמג"א דמתיר משום דהוי משאצל"ג ודשא"מ ומקלקל וכלאחר יד א"כ הוי ד' דרבנן וגם בתוכם כלאחר יד דקיל מכל השבותין כרש"י פסחים (ס"ו ב) ואין ראיה מזה לשאר ד' שבותין וכש"כ לתרי דרבנן דאסור"...
היינו, אם יווצר מצב שיהיה בכיבוי החשמל תלת דרבנן, הוא יהיה מותר בשבת. כגון: גרמא ושינוי, או שנים שעשאוה בשינוי.
סיכום
א) איסור כיבוי חשמל בשבת הוא איסור דרבנן לרוב דעות האחרונים.
ב) שבות דשבות ע"י אמירה לנכרי הותרה לחולה או בצורך גדול או לצורך מצוה.
ג) אמירה לקטן באיסור שבות הותרה באיסור דרבנן בלבד ורק באופן אקראי.
ד) שבות דשבות ע"י ישראל גדול במחלוקת בין הפוסקים ויש שהתירו במקום צורך גדול.
ה) גרמא בשבות באקראי ולא במתוכנן מותרת בשבת.
ו) שינוי בשבות מותר במקום הפסד.
ז) שנים שעשאוה מותר באיסור דרבנן בשבת.
ח) מלכתחילה אין להתייחס למלאכה שאינה צריכה לגופה כשבות, אא"כ זו שעת הדחק.
ט) תלתא דרבנן מותר בשבת.