חבל נחלתו כז טז
סימן טז
תיקון הפסקת חשמל ביום טוב
שאלות
ביום ראשון של ראש השנה תשפ"ג היתה בישוב הפסקת חשמל אזורית1 משעה רבע לשמונה בבוקר. החשמל חודש לאזור לאחר כשעתיים, אולם ברוב הישוב החשמל התחדש בשעות הצהרים, לאחר כשבע שעות, לאחר שהגיעו צוותי חברת חשמל לישוב, ונתקו שכונה חדשה מהחשמל ואפשרו לחבר את שאר הישוב. לשמונה בתים אשר נמצאים בשכונה חדשה נשאר החשמל מנותק. הגיעו עוד צוותים של חברת חשמל לתוך הישוב בחג. חפרו במקום בו עובר הקו לשכונה החדשה ותקנו את הקו הקרוע (שנשרף כנראה בגלל חיבור רופף בקו לשכונה החדשה ונשרף כתוצאה מההפסקה והחידוש של זרם החשמל).
השאלה שעלתה: האם מותר להשתמש בחשמל שחודש, בישוב כולו ובשכונה החדשה?
א. הנאה ממלאכת איסור בשבת
באזור כה גדול ברור שחייבים לחדש את זרם החשמל.
ראשית, כפי שהערתי, כלל אין זה ברור שאין כאן פגיעה לאומנית של הבדואים באזור הדרום שיודעים את תלות הישובים בחשמל, ויודעים שכיון שעובדי חברת חשמל בביתם בחג, ייקח כמה שעות לתקן את המערכת. אם אמנם מדובר בהשחתה לשם פגיעה בציבור היהודי באזור, אולי צריך לתקן אף בשבת, כאמור בעירובין (מה ע"א): "ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת". וכ"פ בשולחן ערוך (או"ח סי' שכט ס"ו). היינו, יוצאים ונלחמים בהם כדי שלא יבואו וישתלטו על א"י. ואף כאן זאת מלחמה על קיומנו בא"י והם משחיתים ופוגעים במערכת החשמל לא לשם הצקה בלבד, אלא כדי לגרש אותנו מא"י. והיציאה לתיקון בשבת ובחג היא כעין מלחמה והוכחה ברורה להם שלא יזיזו אותנו מא"י. אמנם התיקון הוא לא לחימה, אלא פעולה המבררת את עמדתנו, ולכן אין לעשותה דוקא בחג.
סיבה עיקרית לשימוש בחשמל לאחר התיקון היא שבאזור שלם שיש בו כמה ישובים, ודאי יש חולים וזקנים ותינוקות שצריכים חשמל, ואין אפשרות לתקן את המערכת להם באופן פרטני. ולכן תיקון המערכת הוא מצד ספק פיקו"נ.
אם תוקן החשמל מצד ספק פיקוח נפש, ההנאה מן החשמל היא הנאה בהיתר. ומה שמתרבה חידוש החשמל אף לדברים שאין בהם פיקו"נ נראה שכיון שריבוי בשיעורין הותר ביו"ט אף לפי הר"ן שאוסר ריבוי בשיעורין לשבת (על הרי"ף, ביצה ט ע"ב). ה"ה כאן שנתרבה לצורך או"נ וצרכי גוף אחרים (מזגנים) נראה שהדבר מותר2.
השאלה היא בישוב כולו – האם מותר ליהנות מן החשמל ביו"ט, כאשר ידוע שאין חולים מסוכנים המוכרחים את חידוש זרם החשמל. ההנאה היא ממעשה יום טוב שחלקו לפחות נעשה ע"י ישראל באיסור.
בתוספתא שבת (פ"ב הט"ו) הובאה ברייתא: "המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר: בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל. ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים". ברייתא זו הובאה במקומות רבים בש"ס. (שבת לח ע"א, ביצה יז ע"ב, כתובות לד ע"א, גיטין נג ע"ב, ב"ק עא ע"א, חולין טו ע"א). מן הסוגיות עולה שיש מחלוקת עקרונית בין ר"י הסנדלר לר"מ ור"י. לפי ר"י הסנדלר האיסור ליהנות ממלאכת שבת הוא מן התורה. לפי ר"מ ור"י האיסור מדרבנן, ונחלקו ביניהם עד כמה קנסו חכמים את העבריין ואת האחרים ליהנות ממלאכת האיסור.
פסק הטור (או"ח סי' שיח):
"ולענין המתבשל פליגי ר"מ סבר אם נעשה בשוגג מותר אפילו בו ביום בין לו בין לאחרים ואם נעשה במזיד אסור בו ביום אפילו לאחרים ולמ"ש מותר אפי' לו ור"י סבר בשוגג מותר למ"ש אפילו לו ובו ביום אסור אפילו לאחרים ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר למ"ש ור' יוחנן הסנדלר סבר בשוגג אסור לו עולמית ולאחרים מותר למ"ש ובמזיד אסור לעולם בין לו ובין לאחרים. ופסקו הגאונים כר"י דבמזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשו3 ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו ור"י פסק כר"מ דבשוגג מותר אפילו לו בו ביום ובמזיד אסור בו ביום אף לאחרים ולערב מותר גם לו. ויראה שאין חילוק בכל מעשה שבת".
באר הבית יוסף: "ואמרינן בפרק קמא דחולין (שם) דכי מורי להו רב לתלמידיה מורי כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום דנפישי עמי הארצות. ופסק הרי"ף כרבי יהודה וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' (הכ"ג). וכתב הר"ן (שם ד"ה גרסינן) דטעמא משום דעד כאן לא מורי להו רב לתלמידיו כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה (עירובין מז.) דלא איתמר בדרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא מטין איתמר, אבל אנן דקיימא לן דהלכה איתמר נקטינן כרבי יהודה. ועוד דרב גופיה כי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ [ואנן] הא שכיחי עמי הארץ גבן. וכתב הרב המגיד בפרק ו' שכן כתבו הגאונים (בה"ג הלכות שבת כב:, שאילתות דרב אחאי גאון פרשת שלח שאילתא קכח) ושכן הכריע הרמב"ן ז"ל (חולין מהדורת רייכמן טו. ד"ה ר' יהודה, מלחמות שבת יז.). ולזה נוטין דברי הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' יח). אבל התוספות כתבו בפרק קמא דחולין מורי להו כרבי מאיר. משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפרק כירה (לח.) כרבי מאיר. וכן פסק סמ"ג (לאוין סה יד. יט ע"ד) וספר התרומה (סי' רמח) אלא שסמ"ג כתב (שם יד.) דכיון דכי דריש בפירקיה דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ הילכך כרבי יהודה נדרוש אנן: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וגם הגאונים והרמב"ן סוברים כן הכי נקיטינן".
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שיח ס"א): "המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד".
באר המשנה ברורה (סי' שיח ס"ק ז): "גם לאחרים – הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים. והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג".
במקרה דנן, עוד כל היום השני של ר"ה היה לפנינו, ואין המדובר רק על סעודות אלא שינה ומנוחה בלילה וביום, של יותר ממאה משפחות וכמה מאות מבוגרים וילדים וזקנים, נראה איפוא שהוא מקום הצורך, ולכן יש לנהוג לפי פסיקת המשנ"ב עפ"י הגר"א ושיטת תוספות שאם תיקון החשמל נעשה בשוגג, מותר ליהנות ממנו בשבת וק"ו ביום טוב.
ב. מחללי שבת בימינו האם נחשבים כמזידים
כדי להגדיר זאת כמלאכת שוגג צריך לדון על מחללי שבתות היום במדינת ישראל מה דינם.
לגבי מחללי שבתות בימינו ובמיוחד כאלה שיוצאים בשבת וחג לתקן תקלות חשמל של חברת חשמל דינם בדורנו 'כתינוק שנשבה'. שכיון שאינם יודעים את ציוויי שבת וחומר איסורם הרי אין לדון בהם דין מזידים אלא דינם כבין שוגג לאנוס.
פסק הרמב"ם לגבי מומרים (הל' ממרים פ"ג ה"ג): "במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".
הרמב"ם פסק כן לגבי הקראים ובא החזו"א והשליך את דבריו על מחללי שבתות בימינו.
פסק החזו"א (יו"ד סי' ב אות כח): "ועוד יש בזה תנאי שלא יהי' אנוס וכמש"כ הר"מ פ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לענין שאר הלכות".
האריך בכך בשו"ת יביע אומר (חלק א – יו"ד סי' יא אות יח) שכתב בתוך דבריו:
"וכ"כ כיו"ב הגאון החזון איש... ולהכי דיינינן להו כאנוסים, ואין עליהם דין מומר. ע"ש (בחזו"א). ולכאורה לא משמע כן בתשובת הרשב"ץ ח"ג (סי' רכז) שכ', גם ראיתי שערוריה בבחורים הבאים מאצלכם שהם כלם קצוצי פאה, וכבר ידעתם שעל כל פאה ופאה חייבים מלקות, ואם כל כך הורגלו בזה עד שהותר להם הדבר כאילו לא נכתב בתורה הרי הם כאילו עברו על כל התורה כולה, ואין שחיטתם כשרה, והמקדש אשה בפניהם אינה מקודשת. ע"כ. ואפשר שלא כתב כן הרשב"ץ לדינא, אלא להוכיחם ולייסרם בדברים כדרבונות. וכמו שיראה המעיין בתשובתו שם. וע' בשו"ת לב אריה (סי' לא) ובספר המאור (סי' נג). ע"ש. ועכ"פ סברת האחרונים הנ"ל לא נפלאת ולא רחוקה היא, שכל הטעם שהמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה כולה, מפני שעושה מעשהו בחוצפא ובריש גלי קבל עם ועדה, וזהו בזמן שכל העדה כולם קדושים, אבל בזה"ז בעוה"ר אשר פשתה המספחת, והופקר איסור חילול שבת בפומבי ובראש כל חוצות, ולא שמיע להו איסורא כלל, אין על זה דין מומר לכל התורה כולה. וכמש"כ בשם הגאון מהרש"ג ח"ב (סי' מג). ע"ש. וכ"כ בשו"ת זקן אהרן וואלקין ח"א (חאו"ח ס"ס יב, וחיו"ד ס"ס נה) להקל בזה מהטעם האמור. וכתב, שלפיכך צריך להיות מתון ביותר בענינים אלה שלא לדחות אבן אחר הנופל, וכמאמר חז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז), והביא מ"ש בשו"ת נחלה לישראל (סימן נ) שכיון שעברו עבירה ושנו בה נעשית להם כהיתר ומחשבי כשוגגים. ונסתייע ג"כ מדברי הבנין ציון ח"ב (סי' כג) שהובא בדברינו אות יד. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח ס"ס יא) וח"ג (חאו"ח סי' יב). ובשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (חאו"ח ס"ס יח). ובשו"ת שבט הלוי (חאו"ח סי' כ, ובחיו"ד ס"ס קעב). ע"ש. ואין להאריך יותר".
"ומ"ש המנחת אלעזר לחלק, דשאני הכופרים שבזמנינו, להקראים ששוכנים במדינות שאין שם ישראל, והם אומה בפני עצמה, ואי אפשר להם לידע כלל ממנהגי ישראל, כיון שהם רחוקים מערי ישראל. ע"ש. במחכ"ת אין דבריו נכונים, כי הלא הקראים הם סמוכים לרחוב היהודים במצרים, וכן היה גם בזמן הרמב"ם, וכמ"ש בשו"ת הרמב"ם (סי' שעא), וז"ל: כי אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון, ובארץ מצרים, ובדמשק, ובשאר מקומות ארץ ישמעאל, ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד ולהתנהג עמהם בדרך הענוה ולמול את בניהם בשבת וכו'. ע"ש. וכן מבואר בתשו' הרדב"ז בכמה מקומות. וא"כ גם הם סמוכים לישראל ועכ"ז חשיבי כתינוק הנשבה בין העכו"ם, וה"נ האנשים הללו שהתחנכו בבתי הספר של הממשלה, ובילדי נכרים ישפיקו, ולא ידעו ולא יבינו ערך קדושת השבת ושאר ערכי הדת, הרי הם כתינוקות שנשבו בין הגוים. וידעתי בבירור בהיותי במצרים, כי הרבה מן האנשים הללו (שעובדים ביום שבת לצורך פרנסתם), בצאתם מן העבודה, נזהרים שלא לחלל שבת, וכן אינם מעשנים בשבת, וכיו"ב, וחלק מהם מתפללים בשבת במנין ראשון, כדי להספיק להגיע למקום עבודתם בזמן, ובמסתרים תבכה נפשם על מה שהם מוכרחים לחלל השבת לצורך פרנסה. ובאנשים הללו נלע"ד ברור שאפשר להקל במגעם ביין".
אמנם הגר"ע יוסף כתב זאת לגבי מגעם ביין, אולם מקור המושג 'תינוק שנשבה' הוא בהלכות שבת, ואם כן צריך להגדיר את כל מעשיהם אף לגבי שבת כתינוק שנשבה.
וכ"כ הגר"י אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה (ח"ז בהכנה לדפוס):
"מקובלנו שרובם של מחללי השבת בימינו הם כתינוקות שנשבו. תינוק שנשבה דינו כשוגג או כאנוס (הוא לא חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה ועל כל שבת ושבת, אלא רק חטאת אחת על כל המלאכות והשבתות שחילל. משמע שיש לו דין מיוחד, ממוצע בין שוגג לאנוס). ואע"פ שאין מי שלא יודע על כך שיהודים שומרי שבת נמנעים לא רק מלעשות מלאכה בשבת בעצמם, אלא הם גם מוחים נגד חילול שבת הנעשה ע"י אחרים, הוא אינו מודע לחומרת האיסור, שמחלל שבת דינו ככופר בכל התורה כולה. ורבים מהפוסקים סומכים על כך לעניין יינם וכדו' (ר' בניין ציון החדשות סי' כג ובפוסקים שהביא ביביע אומר ח"א יו"ד סי' יא, יח)".
עפ"י דברי הגדולים הללו יש להבחין שרוב עברייני ישראל בחילול שבת בימינו, אין עליהם עול מלכות שמים, ועל כן אינם מקבלים עליהם עול מצוות. והם אף ירודים מאותם שתיאר הגר"ע יוסף במצרים שעובדים לאונסם בשבתות. אלא אין פחד א–לקים בלבם וממילא אף אם הם יודעים שאסורה פעולה מסוימת בשבת – זה לא נוגע אליהם מאומה, ולא מניע אותם להימנע מעשיית איסורים. ועל כן אין הם נהפכים למומרים בכך.
עולה מן הדברים בהשלכה לשאלה שלפנינו, שהם אף פחות משוגגים וממילא כיון שהוא צורך גדול, אע"פ שחברת חשמל באה עם כל הציוד של מחפרונים וטרקטורים וחידשה את החשמל לישוב ולאותה שכונה רק בלילה שני של ראש השנה (בשתיים בלילה) בכ"ז מותר ליהנות ממלאכת איסור שעשו בחיבור החשמל לבתים. שכיון הם נחשבים כשוגגים והמשנ"ב כתב שניתן לסמוך על שיטת התוס' והגר"א בשעת הדחק – אף כאן זו היא שעת הדחק.
ומי שרוצה להחמיר על עצמו שלא יהנה ממלאכת איסור ורוצה לפסוק במקרה הנוכחי כפסיקת השו"ע – קדוש יאמר לו, ויכול לנהוג מנהג חסידות. אולם לכל מי שאינו רוצה להתחסד בדבר זה אלא רוצה לקיים את מצות יום טוב כהלכתו – רשאי ליהנות מן החשמל שחובר ביום טוב על ידי יהודים הנחשבים כתינוקות שנשבו.
ג. חילול שבת ויום טוב עבור אחרים
ההבחנה בברייתא של הנאה ממלאכת שבת היא בין מי שבישל לבין אחרים.
אולם יש שחלקו וכתבו שאם בשלו לצורך אחרים, אותם אחרים דינם כמבשל עצמו וקנסו וגזרו עליהם כמו על המבשל מכיון שהוא היה כעין שלוחם.
פסק המגן אברהם (סי' שיח ס"ק ב):
"נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש בי"ד סי' צ"ט ס"ה דה"נ טעמא משום קנסא ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישי' שיאמר לעכו"ם לבטלו אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עסי' רנ"ג ס"א".
היינו לא רק מי שבישל נאסר אלא אף מי שבשלו עבורו באיסור נאסר כמי שבישל בשבת.
ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' נ) הרחיב: "אבל זה נראה לי פשוט דדוקא במי שמבשל במקרה בשביל אחר גם שהוא לדעתו ורצונו לא חיישי' שמא יצוה לאחר, דלא ישמע לו ולא שכיח, וכ"כ האי לא קנסו, אבל בנדון שלנו שמבשל הפונדק בקביעות מידי שבת בשבתו לאחרים דמקפידין לאכול מבושל ב"י וזה פרנסתו של פונדק זה תמיד בחול ובשבת בוודאי קנסא קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו הגם כי בשביל זה לא יחדלו מלפשוע דהא אוכלים בשבת עצמו, אנו אין לנו אלא קנס חכמים לאסור למבשל במזיד לעולם דה"ה למי שנתבשל בשבילו בידיעתו ולרצונו כבנדון שלנו דשייך שיצוה לו בפ"א דחל עליו קנס חכמים כנ"ל פשוט".
היינו אף מי שלא ציוה לבשל לו בשבת נאסר כמבשל, אם המבשל מבשל לכל מאן דבעי. ולכאורה אותן משפחות אליהן חובר החשמל באיסור אסורות כאילו הן עשו את האיסור?!
אמנם נראה לענ"ד שכאן לא יעזור כלל, אף אם יאמרו לחברת חשמל 'אל תבואו בשבת ויו"ט', הם נכנסים לישוב ועושים כבתוך שלהם מצד חוקי המדינה וחוקי חברת החשמל, והם עושים בין אם ישאלו מהם ובין אם לאו. ולכן לא ניתן להחשיב את פעולתם כנעשית עבור הישוב והשכונה המנותקת מן החשמל. מערכת תיקון התקלות של חברת חשמל אינה מתחשבת ברצון התושבים והיא באה ועושה הכל על דעתה, ולכן אמנם הישוב נהנה מחיבור החשמל, אולם זה לא נעשה במיוחד עבורם אלא בגלל חוקים ותקנות של חברת החשמל.
וכ"כ בשו"ת הר צבי (או"ח א' סי' קפ): "שגם דברי הכת"ס הנ"ל הם רק למי שנעשה בידיעתו וברצונו".
ד. הנאה ממלאכת איסור ביום טוב
עד עתה עסקנו בדין הנאה ממלאכת איסור בשבת, נדון עתה בהנאה ממלאכת איסור ביום טוב, ולגבי ר"ה כיון שהוא קדושה אחת, האסור ביום הראשון אסור אף ביום השני4.
בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תקב ס"א) התיר מעשה יו"ט אף לעושה וז"ל:
"אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר כגון צפיעי הבקר ולא מן המים שמקרבין נעורת של פשתן אצל זכוכית לבנה מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש שיחזור נגהה להנעורת ותדלק כל זה וכיוצא בו אסור לעשות ביום טוב מפני שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה וכיון שהיה אפשר לעשות מערב יום טוב אסור לעשות ביום טוב ואם עבר ועשה מותר להשתמש בהאש ביום טוב שלא קנסו חכמים להעושה מלאכה ביום טוב כמו שקנסו להעושה מלאכה בשבת החמורה".
ונראה שהלכה זו פשיטא ליה, ולא הוצרך לנמקה.
כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' צד):
"אשר מספק"ל בהא דקיי"ל דמעשה שבת אסורין בהנאה כמבואר בשו"ע או"ח סי' שי"ח, אם הכוונה בזה למעשה שבת דוקא אבל מעשה יום טוב אינן בכלל איסור זה, או דילמא גם מעשה יום טוב אסורין בהנאה. והוסיף להעיר כי שמע שרבנים מובהקים הקילו גם לעצמם במעשה יום טוב, שהשתמשו בחשמל ביום טוב ועכ"פ לעת צורך, אעפ"י שמנעו עצמם מלהשתמש בו בשבת, לפי שמעשה שבת אסורין בהנאה אבל לא מעשה יום טוב".
והסיק: "העולה להלכה: א) מעשה יום טוב מותרת מה"ת לכו"ע אפילו באכילה (אות א'). – ב) מדרבנן היא אסורה אפילו בהנאה ואפילו כשעכו"ם עשאה בשביל ישראל (אות ב')".
וא"כ דעתו להחמיר מדרבנן במעשה יו"ט באיסור (על אף שהשואל הביא רבנים שהקלו לגמרי במעשה יום טוב).
אולם בשו"ת משנה הלכות (חי"ח סי' שיא) הקל והתיר:
"וראשונה במה שמספקא להו ממעשה יום טוב אי אסירי כמעשה שבת או לא, והנה לזה יפה העיר ידיד נפשי הגאון רי"ש מדברי המרדכי (ביצה פ"ב רמז תרע"ה) הובאו דבריו באגור (הל' יום טוב סי' תרל"ב). מעשה היה בקולוני"א שאפו פשטיד"א לכתחילה מיום טוב לחבירו, והתירו בני קלוניא בדיעבד באכילה, כרבי יהודה דאמר (גיטין דף נ"ג ע"ב), המבשל בשבת בשוגג, יאכל במוצאי שבת בין לו ובין לאחרים. אפילו בשבת דחמירא, כל שכן ביום טוב דקיל. ורבינו יואל (הו"ד באור זרוע ח"ב סי' שמ"ב) אסר, דעד כאן לא שרי אלא גבי שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי, כדאמרינן פרק קמא (דשבת) [דביצה] (דף ב' ע"ב). וכן אמר ה"ר אביגדור כהן (הו"ד במרדכי שם), כי ראה שבא מעשה לפניו בטבח אחד שתקן ואפה קרפלי"ן מיום טוב לחברו, וצוה להשליכן לאיבוד, ואפילו ליתנם לשפחתו אסר לו. והובא ביתה יוסף (שם סי' תק"ג ד"ה כתב המרדכי). והבית יוסף הביא דהרשב"א (שו"ת ח"ה סי' ח') חולק. ועיין דרכי משה (שם סי' תק"ג אות ב') דנראה שהוסיף על דברי הבית יוסף וז"ל, ונראה דאף הרמב"ם (יום טוב פ"א הי"א), לא אסר אלא בהערים, אבל בעבר ובישל, בין בשוגג ובין במזיד יש לסמוך אדברי המתירים, ורבינו יואל ורבינו אביגדור כיחידים הם דקסברו לאוסרן, ע"כ".
"ובשלחן ערוך (שם סי' תק"ג ס"א), אסור לאפות וכו' ביום טוב לצורך מחר וכו', מיהו אם עברה ובשלה [או שחטה], מותר לאכלו... ומבואר מיהו לענין יום טוב מחלוקת הפוסקים אי דומה לשבת, ומשמע לכאורה דהאחרונים הסכימו שדומה לשבת ולא החמירו בו יותר מבמעשה שבת. והגם שהב"ח (שם סוף ס"א) מן המחמירין. מכל מקום נראה דהאחרונים ז"ל המגן אברהם (שם סק"ד) והט"ז (שם סק"ב), חולקים עליו, ודו"ק".
בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' סח) סבר שדין הנאה ממלאכת איסור ביו"ט כדין הנאה ממלאכת ממלאכת איסור בשבת.
מפרק זה נראה שיש מן הפוסקים שהקלו לגמרי בהנאה ממלאכת יו"ט שנעשתה באיסור, ויש מן הפוסקים שהחמירו וסברו שדינה כמו בשבת.
סיכום
א. הנאה מתיקון הפסקת חשמל לאזור גדול בשבת וביו"ט מותר משום חשש פעולה לאומנית (באזור זה) ומשום ספק פיקוח נפש. וממילא מותר ליהנות מהחשמל.
ב. הנאה מתיקון הפסקת חשמל לישוב (שאין בו מקרי פיקו"נ) בשבת וביו"ט מתבסס על כך שהמתקנים מישראל הם כ'תינוקות שנשבו', ואיסור ההנאה הוא מדרבנן וקנס של חכמים, וכיון שזו שעת הדחק ניתן להתבסס על שיטת הגר"א והתוס' ולהקל לאחרים ליהנות בשבת ויו"ט.
ג. מי שאינו רוצה ליהנות מתיקון החשמל בשבת צריך לצאת מביתו כדי שלא ליהנות מהחשמל שחודש, או לנתק את מפסק החשמל הראשי של הבית (קודם שחודש החשמל).
ד. ביום טוב לכו"ע ההנאה ממלאכת איסור היא יותר קלה, יש פוסקים שהתירו הנאה אף ממעשה במזיד, ויש שהחמירו כמעשה שבת.