חבל נחלתו כו נד
סימן נד
מתה מחמת מלאכה מגורם שלישי
שאלה
שואל ששאל בהמה או כלים והתחיל לעשות בהם צורך שאלתו, ובא גורם שלישי וקלקל את הכלי או הבהמה השאולים, האם זה נחשב כמתה מחמת מלאכה ופטור מתשלומים, או השואל חייב בתשלומים למשאיל?
תשובה
א. פטור שואל במתה מחמת מלאכה אינו נלמד מפסוק, אלא הוא נלמד מסברא כאמור בבבא מציעא (צו ע"ב): "אלא אמר רבא: לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה – נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה".
באר הרמב"ן (בבא מציעא צו ע"ב): "הא דאמרי' במתה מחמת מלאכה לאו לאוקומה בכילתא שאילתה. קשיא לי וכי מגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אף על גב דמלאך המות הוא דקטלה ומ"ל הכא ומ"ל התם, כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו גרם לה היכי מפטר, בשלמא למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילתא שאילתה טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא, אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס, וי"ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה".
היינו, לפי הרמב"ן פְּטוּר מתה מחמת מלאכה הוא בגלל פשיעת המשאיל. ולפי"ז אם אף אחד מהם לא פשע – השואל חייב מפני שחייב בכל אונס.
לפי"ז אם גורם חיצוני המית את הבהמה כגון שפגע בה ברק או נטלוה גזלנים אפילו בשעת מלאכה השואל חייב.
ב. הביא הטור (חו"מ סי' שמ, ו):
"כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה. כי היכי דפטרינן לההוא דשאיל שונרא מחבריה ואכלה עכברים טובא ומתה אף על פי שלא הרגתה המלאכה גופה כיון שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה. וא"א הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה דלא דמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי כשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה אבל אם נאנסה ממנו בדרך, אונס אחר הוא ואינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו הילכך חייב".
לכאורה, שיטת הרא"ש מובנת עפ"י מה שכתב הרמב"ן. שמתה מחמת מלאכה אינו דין בחיובי השואל והוא חייב בכל אונסין, והפטור במתה מחמת מלאכה הוא מפני שהמשאיל פשע. וכאן שלא פשע יתחייב.
אולם הנמקת הרא"ש אינה לפי הרמב"ן שכן אינו מזכיר את פשיעת המשאיל, אלא מחלק בין אונס בשעת מלאכה ע"י המלאכה לבין אונס אחר וק"ו שלא התחיל בשעת המלאכה.
ג. צריך להבין את שיטת הרמ"ה מדוע ייפטר השואל על אונס מעין זה.
נראה לענ"ד כי מקור דעתו מדברי רבא: 'לאו לאוקמא בכילתא שאילתה', היינו: אם נבצר ממני לעשות את הדבר בשבילו שאלתי את הבהמה או הכלי – למה לי להיכנס לכל התחייבות זו?! וכיון שניטלה ממנו האפשרות לעשות בה מלאכתו שלא באשמתו הרי זו שאלה בטעות וכל ההשאלה בטלה ולכן פטור על האונס.
ולפי דברי הרמ"ה עולה שכל אונס שלא מחמת שניהם שבא עליה בשעת מלאכה ומונעה ממלאכה ששאל עליה – פטור השואל, מפני שלא שאלה על מנת שלא תעשה כלום והוא ישלם על אונסיה.
ואחר עיון מצאתי כן במחנה אפרים (הלכות שאלה ופקדון סימן ד) שכתב: "ולע"ד היה נראה לי טעם אחר בפיטור מתה מחמת מלאכה משום דסתם שואל כלי או בהמה למלאכה, הראויה למלאכה קא שאיל והלכך כשמתה מחמת מלאכה או נכחשה הבהמה מחמת מלאכה כחש דלא הדרא איגלאי מלתא דבהמה זו לא היתה ראויה למלאכ' והוי שאלה בטעות דאי הוה ידע בה השואל שלא היתה ראויה למלאכה לא היה שואל אותה" ובש"כ.
וניתן לחזק את דעתו בדברי תוספות (כתובות מז ע"ב): "שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה – אין לתמוה בסברא זאת דבכמה מקומות בש"ס מצינו כן ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכן ההוא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי"...
ודעת הרמ"ה (וכ"פ השו"ע כמובא להלן) שאינו רוצה להיכנס בספק זה, וממילא בטלה כל השאלה מפני שהיא בטעות.
ד. כתב בתרומת הדשן (סי' שכח):
"שאלה: חיל שונאים באים פתאום לפני העיר לשלול ולגזול מלקוח כל הבהמות שבעדרי העיר, ובני העיר מזרזים ומזיינים לצאת לקראת שונאים להציל העדרים, ושאל ראובן משמעון שריון ושאר כלי זיין לרכוב גם הוא עם בני העיר לקראת השונאים, ונפלו בני העיר ביד השונאים ופשטו ולקחו את כל כליהם מהם ופשטו ולקחו גם מראובן כל כלי זיין והשריון שהיה לו, חייב לשלם לשמעון מה ששאל ממנו או לאו?"
"תשובה: יראה דאין ראובן חייב לשלם ואף על גב דשואל חייב באונסין, מ"מ כה"ג מיקרי מתה מחמת מלאכה. ואף על גב דלא נתקלקל ונשבר מחמת המלאכה, כיון דע"י אותה המלאכה ששאל בשבילה נפסד ונאבד חשיב כמתה מחמת מלאכה. וראייה מפ' השואל (ב"מ צז ע"א) ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה חביר עלה עכברי וקטלוה, יתיב רב אשי וקאמר כה"ג מאי, אמר ליה רב מרדכי הכי אמר אבימי הני גברי דנשי קטליה לית דין ולית דיין. ומקשים שם התוספ' מאי קמבעיא ליה הא הוא ממש מתה מחמת מלאכה. ומתרצים דקמבעיא ליה אם שינה והוליכה במקום שרוב עכברים מצויין שם אי חשיב כה"ג פשיעותא ע"כ. הא קמן דאי לאו משום פשיעה חשוב בפשיטות מתה מחמת מלאכה, ואף על גב דלאו מחמת מלאכה ששאל עליה, דהיינו שתצוד העכברים ותאכלם מתה בעניין איכא דאמרי דהתם והמדקדק התם בתוס' מוכח ליה דאלישנא קמא קאי, ולא אאיכא דאמרי, ונ"ד דמי ממש ללישנא קמא דהתם".
ונראה להסביר את תרוה"ד כשיטת הרא"ש. כיון שהאונס בא מחמת המלאכה לה נשאלו כלי המלחמה אף שהם נפלו שלל על ידי האויבים נחשב כמתה מחמת מלאכה, ואולי אף לגבי הרמ"ה יחשב כמתה מחמת מלאכה כיון שנפלו בידם בזמן מלאכתם, אמנם עשה, בכלי המלחמה ששאל, את מלאכתם.
וכך כתב הלבוש (חו"מ סי' שמ ס"ג) בביאור מחלוקת הרמ"ה והרא"ש:
"השואל בהמה מחבירו לרכוב עליה למקום ידוע, ובאו עליו לסטין באותה דרך או חיות רעות ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה, כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה והוליכה שם נאנסה. ויש חולקין וסבירא להו שאין זה נקרא מחמת מלאכה ששאלה לה מתה, שהרי אף בלא הליכת הדרך אפשר שיבא לה אונס כזה, ואין נקרא מתה מחמת מלאכה אלא שבא לה האונס מחמת המלאכה עצמה, כגון המשאיל שונרא לחבירו לרדוף בה עכברים ואכלוה העכברים זהו נקרא מתה מחמת מלאכה וכל כיוצא בזה, וכן המשאיל כלי זיין לחבירו להלחם עם האויבים ויצא ונלחם וגברו עליו האויבים ולקחו ממנו הכלי זיין, זהו נקרא ג"כ מתה מחמת מלאכה דהא להכי שאלה ליה ופטור, וכן בהמה שנתייגעה במלאכתה ונתחממה ומתה אפילו אחר שנגמרה המלאכה, או שהוליכה כדרכה ונכשלה בדרך ונפלה ומתה, זה ג"כ מיקרי מתה מחמת מלאכה. ודוקא שהרגיש בה בעודה במלאכה שנתייגעה מחמת המלאכה ונתחממה, אבל אם לא הרגיש בה מיד, לא יוכל לישבע שמתה מחמת מלאכה, דדלמא בלאו הכי נמי היתה מתחממת ומתה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם".
ה. אולם שיטת תרוה"ד אינה מתאימה לשיטת הרמב"ן, כי מה פשע המשאיל בכך שהאויבים גברו עליו. ולכן נראה ששיטת תרוה"ד היא עפ"י הרא"ש ולא עפ"י הרמב"ן. ועי' ב"ח (חו"מ סי' שמ אות ו).
אמנם הש"ך כתב שתרוה"ד פסק כרמ"ה (חו"מ סי' שמ ס"ק ו) וחילק בין שאילת חתול לשאלת כלי מלחמה: "ואכלוה העכברי' כו'. וה"ה אם (שלח) [שאל] כלים להלחם עם השונאים ונפלו בני העיר ביד השונאים ולקחו הכלי זיין הוי מחמת מלאכה ופטור כן כתב בת"ה סי' שכ"ח ומביאו ד"מ ר"ס זה והביאו ג"כ בסמ"ע והבי' ראיה מהך דינא דחברו עליה עכברים וקטלוה ואינו נראה בעיני דהכא מיקרי שפיר מתה מחמת מלאכה שמחמת שתרצה לעשות מלאכתה בעצמה להרוג העכברים חברו עליה וקטלוה, וא"כ פשע המשאיל אבל בכלי המלחמה ודאי אין הכלים עצמם עושים המלאכה רק הבעל מלחמה וקרי מתה מחמת מלאכה הבעל מלחמה שלא נצח מלחמה ומחמת כן נלקחו מהם הכלי זיין ולא פשע המשאיל והלכך על הכלים ה"ל אונסים וחייב כן נ"ל, ונ"ל דהת"ה סובר כהמחבר בס"ג אבל להיש חולקין חייב ודוק וכן עיקר".
ו. פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שמ ס"ג):
"השואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך, או חיות רעות, ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה".
ורמ"א הגיה:
"ויש חולקין בזה וסבירא להו דלא מיקרי מחמת מלאכה, דהרי אף בלא הליכת הדרך איפשר שיבא לה אונס כזה (טור בשם הרא"ש). אבל המשאיל לחבירו שונרא לרדוף עכברים, ואכלוה העכברים, מיקרי מחמת מלאכה, דבא לה האונס מחמת המלאכה, וכל כיוצא בזה (טור). בהמה שנתייגעה במלאכתה ונתחממה ומתה אחר כך, או נכשלה בדרך ונפלה ומתה, מיקרי מחמת מלאכה. ודוקא שהרגיש בעודו במלאכה, אבל אם לא הרגיש מיד, לא יכול לישבע דמתה מחמת מלאכה, דדילמא בלאו הכי נמי היתה מתה (שם בשם ר"י והרא"ש)".
ועי' בביאור הסמ"ע (חו"מ סי' שמ ס"ק ח).
ז. פסק הש"ך (חו"מ סי' שמ ס"ק ה): "ויש חולקין כו'. וכן נרא' לי עיקר וכמ"ש הרמב"ן ומביאו ב"י וז"ל והא דאמרינן מתה מחמת מלאכה דפטור קשיא לי מיגרע גרע כיון דכי מתה מחמ' מיתת עצמ' חייב אף על גב דמלאך המות הוא דקטל' ומה לי הכא ומ"ל התם כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמ"מ איהו גרם לה היכא מיפטר וי"ל דשואל ודאי חייב באונסי' אבל לא בפשיעה דמשאיל וכאן משאיל פשע בה שהשאילו למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכן כתב הרשב"א והריב"ש סי' תכ"ג א"כ כאן שלא פשע המשאיל חייב השואל ול"ד לשונרא דקטלוה עכברים דהשאיל' לצורך עכברים ודוק עיין בתשו' רשד"ם סי' תל"ה".
הש"ך פסק שלא כשו"ע אלא כרמ"א שפסק עפ"י שיטת הרא"ש, ולא מטעמיה דהרא"ש אלא מטעם הרמב"ן.
וציין לדברי הש"ך בביאור הגר"א (אות יב).
ח. בנתיבות המשפט (באורים, חו"מ סי' שמ ס"ק ו) העיר:
"ואכלוה העכברים. עיין ש"ך ס"ק ו' שהשיג על תרומת הדשן [סי' שכ"ח] בדין אם שאל כליו להלחם עם השונאים ולקחו הכלי זיין, וסבירא ליה דחייב בכהאי גוונא. ונראה לפענ"ד דאם באו על עסקי נפשות דפטור, דלא גרע משאל ספר דמצוה קעביד. ואפילו שאל שלא לדעת ונאנס מידו פטור, דלא גרע מרודף שרדף אחר רודף ששבר כלים בין של הרודף בין של כל אדם דפטור כמבואר בסנהדרין דף (ע"ז) [ע"ד ע"א], כיון שיש בזה ג"כ הצלת אחרים, ודוקא נרדף שבא להציל עצמו חייב, אבל הכא שיש בו ג"כ הצלת אחרים פטור, דמשום שיש בו ג"כ הצלת עצמו לא גרע, ותרומת הדשן מיירי שבאו על עסקי ממון, ע"ש. וכן נ"ל ג"כ בלקח כלים של חבירו להציל מן הדליקה דפטור בנאנס מידו, דדליקה כסכנת נפשות דמיא דהא מחללין עליה שבת".
וסיבת הפטור בסנהדרין (עד ע"א):
"ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו, ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף, בין של כל אדם – פטור. ולא מן הדין, שאם אי אתה אומר כן – נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף".
ט. סיכם את הדין בערוך השולחן (חו"מ סי' שמ סי"ד):
"יש מי שאומר דהשואל בהמה מחבירו לילך דרך ידועה ובאו עליו ליסטים באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה ואף על גב דאין זה שייך להמלאכה מ"מ כיון ששאל לילך בדרך זה והדרך מוחזקת בליסטים וחיות רעות זה גופא הוי כמחמת מלאכה [בד"ה] אבל אם נגנבה בזו הדרך בליסטים מזויין אף על פי שדרך זו מוחזקת בכך מ"מ כיון דגניבה הוי בעיר ג"כ אין זה כמתה מחמת מלאכה [נה"מ] ויש חולקין בכ"ז וס"ל דלא מקרי מחמת מלאכה דהרי אף בלא הליכת הדרך אפשר שיבא לה איזה אונס בכעין זה דמחמת מלאכה לא מקרי אלא כשהסיבה באה מצד עצם המלאכה ולכן המשאיל לחבירו שונרא לרדוף עכברים ואכלוה העכברים או שאכלה הרבה עכברים ונתחממה ומתה פטור השואל דזה ממש מחמת המלאכה וכן אם שאל כלי זיין להלחם ולקחו את הכלי זיין ממנו במלחמה הוי כמחמת מלאכה ופטור [סמ"ע] וי"א דהכלי זיין הא אינם נלחמים בעצמן והאדם הוא הנלחם ולכן הוי על הכלי זיין אונס ככל האונסים וחייב [ש"ך] מיהו אם המלחמה היתה בעסקי נפשות פטור ואפילו שאלם שלא מדעת בעה"ב דזהו כרודף שרדף אחר רודף כששבר כלים של אחר דפטור כמ"ש בסי' ש"פ וה"ה לוקח כלים להציל מן השרפה [נה"מ] ועמ"ש בסי' דע"ר".