חבל נחלתו כו נג
סימן נג
שכיר שנתקל ושבר כלי שאול
שאלה
אדם שאל כלים מגמ"ח כלים לשם שמחה משפחתית. אחד המלצרים (שכיר של בעל השמחה) נתקל ושבר כלים שאולים. האם על השואל לשלם את הכלים לגמ"ח? האם על המלצר לשלם לשואל או לגמ"ח משאיל הכלים?
תשובה
א. נתחיל בסוף השאלה, מלצר שנתקל ושבר את כלי בעל הבית פטור מתשלומים.
כך פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שד ס"א):
"המעביר חבית ממקום למקום בשכר, ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן, אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם, אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו. ולפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה".
בדרך כלל, מלצר ששבר במקום השמחה מכיון שנתקל באדם או במטלטלין, יש עדים שהיו במקום השבירה וראו את השבירה ועל כן עדיו יעידו ששבר כשנתקל וייפטר. אם אין עדים והמעסיק אותו רוצה לתובעו על כך, כיון שאין נשבעים בימינו, נראה שהמלצר ישלם שליש משווי הכלים ששבר.
תלינו את תשלומיו בכך שהמעסיק רוצה לתובעו על כך, כיון שכדברי הרמב"ם (הל' שכירות פ"ג ה"ב, והשו"ע לעיל): "שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו". וכן אין לך אדם שיעבוד במלצרות, שאף כך שכרם מועט, ומבוסס בחלקו על 'טיפים' ואם יצטרכו לשלם כלים שנשברו כתוצאה מכך שנתקלו, לא ילכו לעבוד בעבודה כזו. ולכן מסתמא המלצר שנתקל ונשברו כלים פטור.
ב. השואל מן הגמ"ח נראה שחייב בכלים שנשברו ע"י המלצר.
זהו אונס רגיל שקורה בכל גמ"ח, ושואל חייב בתשלומי אונס. ועל כן אין סיבה לפטור את השואל. ובדר"כ נשברים כלים או נאבדים כלים (סכו"ם).
בגמ"חים גדולים בדר"כ מתנים או מבקשים תרומה להשלמת הכלים הנשברים, ונלענ"ד שאין זה הופך את השאלה לשכירות, אלא מתנים במפורש כתרומה, לפי מה שידבנו לבו.
כמו"כ אם כתבו במפורש חוזה לתשלום במקרי שבירה, אין זו שכירות אלא כתיבת דין שואל בתוך החוזה. ולכן השואל חייב בתשלומי הכלים שנשברו על ידי המלצר.