חבל נחלתו כו לה
סימן לה
מצות כתיבת ספר תורה
שאלה
האם כל אדם חייב בימינו במצות כתיבת ספר תורה או שניתן לקיימה בדרכים אחרות?
הקדמה
היום (שנת תשפ"ב) לכתוב ספר תורה ע"י סופר מומחה עולה כ-250 אלף שקל. זהו סכום כסף גדול שלרוב האנשים אין 'כסף פנוי' לצורך זה. אם הוא עדיין מפרנס את ילדיו רוב כספו נצרך לפרנסתם, ואף אם הם כבר נישאו והקימו משפחה, בדרך כלל הם צריכים לסייע לילדיהם וכן צריכים לחסוך ולשמור את כספם לעת זקנה בה אינם עובדים – ממילא להוציא סכום כה גדול אינו בכח רוב ישראל בימינו.
שאלה נוספת היא מה יעשו עם ספר תורה שיכתבו? בימינו אף אחד אינו לומד מתוך ספר תורה (חוץ מלימוד נערים בקה"ת לבר מצוה). אם ישמרו אותו בביתם הם חייבים לשומרו בארון נעול כדי שלא יגנב ולא יתבזה – אבל הוא לא יהא בשימוש. אם יניחוהו בבית הכנסת בו הם מתפללים – ברוב בתי הכנסת יש די ספרי תורה. ואם כן אף אם יקראו בו כמה פעמים בשנה – נראה שלא לשם כך ניתנה המצוה, וההוצאה על כך גדולה מאד, ועולה שאלה אם לא עדיף שהכסף המיועד ינתן לצדקה וללימוד תורה.
ננסה לבדוק: האם זו מצוה מן התורה המוטלת על כל אחד לכתוב ספר תורה או מצוה מדרבנן. כמו כן אף לסוברים שהוא מן התורה האם הציווי עומד בתוקפו אף בימינו. והאם אפשר לקיימו בשותפות.
א. האם מצוה מן התורה על כל אחד לכתוב ספר תורה
בתוך סוגיית הש"ס נאמר בסנהדרין (כא ע"ב): "אמר (רבא) [מסורת הש"ס: רבה]: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה – מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה".
הלשון: 'מצוה לכתוב' אינו מוכיח על כך שזו מצוה חיובית מן התורה1, כמו"כ הפסוק המובא אינו ציווי, אלא לשון סיפורית ולא כציווי על תפילין: "וקשרתם"... או על מזוזה: "וכתבתם".
בין מוני המצוות ישנה מחלוקת האם למנות כמצוה שכל אחד מישראל יכתוב ספר תורה לעצמו.
הרמב"ם כתב בספר המצוות (מצות עשה יח): "והמצוה הי"ח היא שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב כמו שאמרו (מנחו' ל א) כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. והוא אמרו יתעלה (וילך יט) כתבו לכם את השירה הזאת. כי אין מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות (גטין ס א) כי אמנם רצה באמרו את השירה כל התורה הכוללת זאת השירה"... וכ"כ בהל' תפילין ומזוזה וספר תורה (פ"ז ה"א). וכן כתבו: הסמ"ג (עשין כד), החינוך (מצוה תריג), סמ"ק (מצוה קנה), פסקי רי"ד (סנהדרין כא ע"ב), מאירי (סנהדרין כא ע"ב), ריא"ז (סנהדרין כא ע"ב)2.
אמנם בספר יראים השמיט מצוה זו3. וכן הגאונים לא מנו מצוה זו כלל (רס"ג, בה"ג) ואף הרי"ף לא הזכיר זאת.
וכך כתב הגר"י פערלא (פרשה ס, עמ' ריג): "ואמנם בעיקר הדבר לענ"ד לא מצינו מקור מבואר בשום דוכתא דאיכא בזה מצות עשה דאורייתא לכל איש ואיש מישראל שיכתוב לו ס"ת". ומוכיח (שם) בהרבה דוגמאות שלשון מצוה בתלמוד אינו דוקא מצוה מן התורה ומבאר: "וא"כ הכא נמי אפשר דאין זה אלא מדרבנן בעלמא וקרא דמייתי אסמכתא בעלמא הוא". ואף במה שכתב הרמב"ם שאין כותבים את התורה פרשיות כתב שם שאין לכך מקור מן התורה. ודחה דברי השאג"א (סי' לד) שאין לכתוב חומשין, בעוד שהרמב"ם עצמו כתב מותר לכתוב חומשין ללימוד תורה ורק אסור לקרוא בהם בציבור. והביא מן האחרונים שכמו בתפילין ומזוזה שכותבים פרשיות מפני שזו מצותן, אולי כן אף בשירת האזינו. וסיים: "ולזה היה נראה לומר דלא קאמר רבא אלא מצוה מדבריהם בעלמא שאמרו כן כדי להגדיל תורה ולהרבות ספרים, כדי שיהיו שכיחים ומצויים ללומדיהם, אלא דאסמכוה אקרא. כן היה אפשר לומר בדעת הגאונים וסיעתם שלא מנו מצוה זו".
בספר החינוך (מצוה תריג) סבר כאמור שיש מצוה מן התורה לכתוב ספר תורה.
והוסיף: "ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאוריתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים. וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלהים אשר היו לפנינו לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתוב ספרים רבים כברכת השם אשר נתן להם".
הוא הרחיב את המצוה אף לגבי כתיבת ספרים נוספים לעצמו, אולם עמד על כך שעיקר המצוה היא לכתוב לו ספר תורה.
וסיים: "ועובר על זה ולא כתב ספר תורה אם אפשר לו בשום ענין4, ביטל עשה זה. וענשו גדול, כי היא סיבה ללמוד מצוות התורה כמו שאמרנו. וכל המקיים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו כמו שכתוב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל".
בסיום הוסיף שני דברים: אם אפשר לו וכן שהכתיבה היא סיבה ללימוד תורה, וממילא כשאי אפשר לו אינו חייב במצוה. כמו"כ דוקא כשכתיבת ס"ת היא גורמת ללימוד תורה, אבל אם אינה גורמת מה התועלת בה.
ב. מטרת כתיבת ספר תורה
כתב בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות, הלכות ספר תורה סימן א): "ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה. לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה".
לפי דברי הרא"ש בימינו שאין לומדים מספרי תורה אלא הם משמשים רק לקה"ת, מצות כתיבת התורה לכתוב לעצמו: "חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו". וכמובן שאין חשיבות לכתיבה בידיו דוקא אלא ללימוד בהם.
הרא"ש אינו חולק שיש מצוה לכתוב את התורה, אבל אין מצוה על כל אחד לכתוב ספר תורה שלא ישמש אלא לקה"ת בבית כנסת. והמצוה היא כתיבה לשם למידה, ולכן בימינו המצוה היא לקנות ספרים וללמוד בהם כגון ש"ס ומפרשיו. אבל כתיבה שאינה מביאה ללימוד אין בה צורך.
וכן כתב אף רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב): "מצוה מן התורה להיות לכל א' מישראל ס"ת ואם לוקחה בדמים הרי הוא כחוטף מצוה מן השוק, ואם כתבה הוא בעצמו הרי הוא כאלו קבלה מהר סיני, ואם הגיה בה אפילו אות אחת הרי כאלו כתבה, כך אמרו ז"ל. וכן כתב הרמב"ם שהיא מצות עשה לכתוב לו ספר תורה דכתיב ועתה כתבו לכם וגומר כלומר כתבו ספר תורה שיש בו השירה הזאת ואין כותבין התורה פרשיות שיוכל לכתוב שירה לבדה. ואין למכרה זולתי ללמוד תורה ולישא אשה כמו שכתבתי בחלק ראשון ובכמה דוכתי. וזה היה בדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ללמוד אבל בזמן הזה שכותבין ס"ת ומניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהן בצבור, מצות עשה על כל מי שיש לו לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושים ללמוד בהם הוא ובניו דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל זה היה מצוה לכתוב הס"ת וללמוד בה וע"י הגמרות והפירושים ידע פירוש המצות והדינין א"כ חייב אדם לכתבם ושלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה וכן כתבו הגאונים".
וכ"כ הטור (יו"ד סי' ער) שמצוה לכתוב על מנת ללמוד והביא את לשון אביו הרא"ש בהל' ס"ת.
הבית יוסף (יו"ד סי' ער, ב) העיר: "ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים וא"כ הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ס"ת. לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים, אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים".
היינו, המצוה ממשיכה לכתוב ספר תורה, אלא שהרא"ש הרחיב את דיני ספר תורה אף על ספרים שאדם כתב (או קנה) לשם לימודו שלא מוכרם אלא לשם לימוד תורה או לישא אשה.
אולם הפרישה (יו"ד סי' ער ס"ק ח) חלק: "נראה דהכי קאמר שהמצות עשה נאמר דוקא באלו ולא בס"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כי אם על פה היו צריכין ללמוד מספר תורה המתוייגת כהלכתה ומדוייקת בחסירות ויתירות ופסקי טעמים כי הם כולם רמזים הם לזכור על ידם תורה שבעל פה כדאמרו (מנחות כט ב) על רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים הלכות ולכן היה מצוה על כל איש מישראל שיהיה לו ס"ת אבל בזמנינו שנתמעטו הלבבות ואמרו (גיטין ס א) עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) וכתבו התלמוד בספר וגם בימיהם היה איסור בדבר שלא לכתוב ה' חומשי תורה כי אם בדרך שנכתבה ס"ת בגלילה וא"כ כל ספריהם היו דומים לספר תורה משא"כ בזמנינו שנעשה לנו בהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם וק"ל".
וחולק על הב"י, שאין מצוה בימינו לכתוב ספר תורה כדי ללמוד ממנו מפני שאיננו יודעים ולומדים בספרי תורה מאומה.
וחזר וחלק בדרישה (יו"ד סי' ער ס"ק ד): "פירוש גם זה בכלל העשה והמוקדם אבל מצוות עשה דס"ת גם כן במקומה עומדת ב"י. ולעד"נ שזהו דוחק גדול לפרש כן דעת הרא"ש ורבינו שסתמו דבריהם וכתבו דזהו לא נאמר אלא לדורות ראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בה אבל האידנא וכו' דלפירוש ב"י הכי הוה ליה למימר בדורות הראשונים לא היו מחוייבים לכתוב אלא ס"ת אבל בדורות הללו מחוייבים ג"כ בקניית וכתיבת שאר ספרים, ועוד מדסיים וכתב והן הן הספרים שאדם מצווה לכתבן וכו' משמע אלו הן ולא ס"ת, ועוד זיל בתר טעמא דהא הש"י צוה עלינו לכתוב ס"ת כדי ללמוד מתוכה נמצא דבדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה על כל אדם מישראל. ומה שהקשה ב"י דהרא"ש הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם לא לפוטרם ממצות כתיבת ס"ת נלע"ד ליישב כמו שכתבתי בפרישה".
נחלקו הב"י והפרישה מה דעת הרא"ש, האם לדעת הרא"ש כתיבת ספרים 'מחליפה' את מצות כתיבת ספר תורה, ולמעשה בדורנו אין חיוב בכתיבת ס"ת. או עיקר המצוה נשארה בכתיבת ספרי תורה ודין הספרים האחרים שכתב כדין ספר תורה. ובימינו שספרים אחרים אין כותבים ביד אלא קונים אין משמעות להרחבה של דין ספרי תורה על ספרים נוספים שכתב.
וכך באר בערוך השולחן (יו"ד סי' ער):
סעיף ח
"יש שפירשו בכוונתם דאין כוונתם לפטור בזמה"ז מכתיבת ס"ת אלא כוונתם דעתה יש גם מצוה באלו דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם את השירה הזאת [ב"י וב"ח וט"ז סק"ד ומעיו"ט] וראיה ברורה לזה שאין כתיבת ס"ת מפני הלימוד שהרי אמרינן בגמ' דאע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו ואם עיקר המצוה הוא מפני הלימוד הרי יש לו במה ללמוד אלא וודאי שזהו מצוה בפ"ע [שאג"א סי' ל"ו] וי"א דאינו כן וכוונתם לפטור האידנא מכתיבת ס"ת דעיקר המצוה הוא מפני הלימוד ועתה אין לומדין מס"ת אלא מחומשים ומשניות וגמ' [דרישה וש"ך סק"ה]".
סעיף ט
"ולשון הרא"ש והטור משמע להדיא כן דאם כפי' הראשון ה"ל לומר דהאידנא יש גם מצוה במשנה וגמ' ועוד שהרי מפורש כתבו דעיקר המצוה הוא כדי ללמוד בה ועוד שסיימו בדבריהם ולכן הם הם הספרים שאדם מצוה לכותבם דמבואר להדיא דרק הם מצוה ולא ס"ת וכדברי הרא"ש והטור כתב רבינו ירוחם בשם הגאונים ע"ש. אמנם ממה שאמרו בגמ' דלא מהני מה שהניחו לו אבותיו הוי קושיא גדולה על דבריהם אך באמת כשנדקדק בזה אין כאן קושיא כלל דוודאי מקרא מלא הוא דתכלית הכתיבה הוא כדי ללמד כדכתיב ולמדה וגו' אלא שהתורה גזרה שהוא בעצמו צריך לכתוב מה שצריך ללמוד ולכן האידנא ג"כ צריך לקנות בעצמו משניות וגמ'".
ג. הפסיקה לימינו
השו"ע (יו"ד סי' ער ס"א) פסק כרמב"ם: "מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה"...
והוסיף בערוך השולחן (יו"ד סי' רע סי"א):
"יש מהגדולים שנסתפקו אם שנים יוצאין ידי חובתן כשכותבין ס"ת בשותפות ולענ"ד נראה ברור שאין יוצאין חדא דכל מצות עשה שצותה התורה היא על כל אחד מישראל לבדו וכל מצוה שהתורה הרשה בשותפות כמו לישב שנים בסוכה אחת יש על זה דרשא בסוכה [כ"ז א] ע"ש ועוד דבלולב כתיב לכם וצריך כל אחד לבדו להיות לו לולב ואתרוג כמ"ש ר"פ לולב הגזול וה"נ דכתיב כתבו לכם וצריך לכל אחד לבדו ועוד ראיה מהך דסנהדרין שהבאנו שמקשה על רבה ממשנה דמלך כותב לו ס"ת לשמו ומברייתא ע"ש ואם נאמר דהדיוט יוצא בשל שותפות לימא דזהו ההפרש בין מלך להדיוט דמלך אינו יוצא בשל שותפות והדיוט יוצא ועוד ראיה מאחד מהגדולים הקודמים שכתב דהכותב ס"ת ומוסרה לבהכ"נ שתהיה של הקדש בהכ"נ לא יצא ידי חובה [ת"ח בסנהדרין שם] ואי ס"ד דיוצא בשותפות למה לא יצא י"ח הא גם לו יש חלק [וכ"כ הגרע"א] ועוד ראיה דהא אפילו בשל אבותיו לא יצא שעתה הוא כולה שלו כ"ש בשותפות והנה לדעת הרמב"ם שהיא מצוה בפ"ע וודאי שכן הוא אך לפי דעת הרא"ש והטור שהמצוה הוא רק מפני הלימוד אולי י"ל שיצאו שנים בס"ת אחת ומ"מ העיקר נ"ל דלא יצא בשותפות וזה שדרך העולם שחבורה אחת כותבים ס"ת הוא מצוה וזכות בעלמא אבל לא שבזה יצאו י"ח המצוה [ולהרא"ש שהמצוה הוא מפני הלימוד נראה ודאי דנשים פטורות]".
אולם מצאתי שכתב בעלי תמר (ביכורים פ"ג ה"ו):
"תניא המוכר ס"ת של אביו אינו רואה סימן ברכה וכו'. ובסנהדרין כ"א אומר רבה אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. בפ"ת סימן ע"ר הביא בשם שו"ת בית אפרים יו"ד סימן ס"ב, ובשם ספר הפרדס דוד, שנסתפקו אם יוצאים במצות כתיבת ס"ת בשותפות דכמו בארבעה מינים אין יוצאין בשותפות ביום ראשון משום דכתיב ולקחתם לכם משלכם ובעינן שיהא כולו משלו כמ"ש בב"ב קל"ז ובאו"ח תרנ"ח ואף הכא כתיב ועתה כתבו לכם ובעינן שיהא הס"ת כולו משלו. ותמה מאד על מנהג העולם שכותב הציבור ס"ת בשותפות. ושוב כתב בפרדס דוד להוכיח קצת כמנהג העולם דיוצאין בשותפות עיין שם ואין הספר לפני. והנה מנהג ישראל בהסכמת גדולי ישראל מדור דור בוודאי תורה שלימה היא אף כשהיא לעצמה, ברם מנהג ישראל זה יסודו בהררי קודש מספרי תורות שכתב משה רבינו לכל שבט ושבט בשותפות ובשליחותן, הרי דיוצאים בכתיבת ס"ת בשותפות כמ"ש במדרש דברים פרשת וילך ובשו"ט ריש מזמור צ ובפסיקתא דר"כ פיסקא ל"ב וז"ל המדרש, רבנן אמרי כיון דידע משה שהיה לו למות באותו היום מה עשה אמר רבי ינאי כתב י"ג תורות י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוציאים אותה שבארון וכו'. ופשוט שהכוונה היא שכתב לכל שבט ס"ת בשליחותם כמו כל ס"ת שכותב הסופר בשליחותו של הבעלים ובזה הם יוצאים במצוות כתיבת ס"ת. ודברי המדרשים הנ"ל היו שגורים בפי רבותינו ז"ל שכן הביאו הרמב"ם בהקדמת ספרו יד החזקה ובהקדמה לפירוש המשנה, וכן מובא באו"ז הלכות מוצ"ש אות פ"ט ובמרדכי בפרק ערבי פסחים עיין בהערות לרש"ב למדרש שו"ט. וז"ל רבותינו בעלי התוס' בפרשת וילך, מדרש, באותו יום של שבעה באדר קודם פטירת משה רבינו ע"ה כתב י"ג ספרי תורה לשנים עשר שבטים וקרא לכל שבט ושבט והוכיחן והזהירן על התורה ועל המצוות אנשים בפ"ע ונשים בפ"ע ואמר להם הזהרו כולכם בס"ת הזה שאני נותן לכם לשמור ולעשות וס"ת אחד הניחו לצד ארון הברית וכו'. וכדאי לשים אל הלב בדרשת ז באדר ולהפנות תשומת לב הקהל שביום ז באדר כתב משה רבינו י"ג ס"ת וכו'. ואחרי שהמדרשים היו מפורסמים לרבותינו הראשונים כנ"ל משום כן נהגו בישראל לכתוב הקהל ס"ת בשותפות בהסכמתם של רבותינו ובהשתתפותם מדור דור, והרי י"ב ספרי התורה שנכתבו ע"י משה רבינו בז' באדר נכתבו לי"ב שבטים לכל שבט ושבט בשותפות כל השבט. אמנם מצוה הוא שיהא כל אחד ואחד כותב לו ס"ת למי שאפשר לו אבל לאלו שאין ביכולתם לכתוב ספר תורה לבד יוצא יד"ח בכתיבת ס"ת במשותף וכמ"ש. וכן נראה מנדרים מ"ח ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזה דבר של אותה העיר וכו' והספרים ופירש רש"י ספרי תורה ששניהם נתנו בהם מעות עם אנשי אותה העיר. וכן פירש הנמוק"י בשטמ"ק ספרים לקריאת התורה. הרי שהעיר כתבו או קנו ס"ת לקריאה ובוודאי גם קיימו בזה מצוות כתיבת ס"ת. וכן במשנה רפ"ג דמגילה בני העיר שמכרו ספרים לוקחים תורה וכו' ומשמע דקיימו בקנית ס"ת לקריאה גם מצוות כתיבת ס"ת. וכן הוא בירושלמי הי"א ארסקינס אוקיד אורייתא דצנבראי וכו' בגין דנפשהון עגימה אינון זבנין לו אחורי ומשמע דבזה יצאו ידי חובת כתיבת ס"ת. ומה שהקשה בפר"ד שהרי שותפים שקנו לולב אינם יוצאים ביום טוב הראשון דבעינן שיהיה כולו שלו דכתיב ולקחתם לכם כמ"ש בסימן תרנ"ח, י"ל דשאני כתיבת ס"ת דעצם לשון המקרא מוכיח דיוצאים ידי מצוות כתיבת ס"ת בשותפות, שכן הוא לשון המקרא ועתה כתבו לכם השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וא"כ משמע דמלת לכם כאן כולל בין כתיבה של יחיד לחוד ובין כתיבה בציבור בשותפות, דהרי בכל הדורות היו הרבה עניים או מחוסרי אמצעים שלא היה לכם היכולת לכתוב לעצמם לבד התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל ואיך יקיימו המצוה א"ו שיוצאים יד"ח גם בשותפות והרי התורה אומרת למדה את בנ"י וזהו רק כשנאמר שיוצאים בשותפות. ומלת לכם מתפרשת כל אחת לפי ענינה בהכרח הגיוני והבקי יודע כמה דוגמאות לזה בתנ"ך. ועיין בטור סימן ע"ר שכהיום שנכתבה התורה שבע"פ מקיימים גם מצוות כתיבת ס"ת בכתיבת משנה ותלמוד שכן המטרה הוא למדה את בנ"י וכו' עיין שם. ועוד ראיה מנדרים פ"ה ה"ה חד ב"נ קידש בס"ת וכו' בספר תורה של רבים קידש וכו' עיין שם, ואינו במשמע שהרבים כתבו ס"ת לקריאת התורה בציבור מבלי לקיים בה מצוות כתיבת ס"ת. ועוד הרי אמרינן לעיל דבר של אותו העיר ס"ת, ופירש רש"י והנימוק"י שכתבו בני עיר ס"ת לקרות בה כנ"ל, ואינו במשמע שכתבו ציבור ס"ת לקריאה בתורה בציבור ולא לקיים בה מצוות כתיבת ס"ת".
"והנה בשאג"א סימן ל"ו כתב יכולני לפטור ממצוות כתיבת ס"ת בזה"ז משום דאפילו בימי אמוראים לא היו בקיאים בחסרות ויתרות ורק הסופרים הראשונים היו בקיאים וכמ"ש בקידושין ל והרי ס"ת שחסר או יתר אפילו אות אחת פסולה וא"כ אין בידינו לקיים מצוה זו בזה"ז. אבל דברי רבינו צ"ע דמלבד דמקובל הוא בכל תפוצות ישראל דמצוות כתיבת ס"ת נוהגת גם בזה"ז וישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם כמ"ש בפסחים, הרי אמרינן בסנהדרין כ"א אמר רבה אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת איתיביה אביי וכו' הרי שבזמן רבה ואביי היתה מצוות כתיבת תורה בתוקפו, ולא עוד אם רב אשי ואף רבנן סבוראי לא העירו ע"ז משמע שמצוה זו היתה נוהגת אף בזמנם. ובמנ"ח מצוה תרי"ג כותב ליישב הערת השג"א דיש שני סוגי חסרות ויתרות, א) דע"י החסר והיתר נשתנה הפירוש או שיכול להשתנות אף הקריאה ובכגון זה בוודאי הס"ת פסול ואין לו דין ס"ת כי היא תיבה אחרת ובוודאי כה"ג לא קיים מצוה זו. ב) חסירות ויתרות דאינו משתנה הפירוש עי"ז כגון אהרון ובמס"ק יש מסורה דנכתב מלא וא"ו וכן ראיתי בס"ת ישנים וכו'. וכן פצוע דכה דיש קצת מסורת דנכתב באל"ף בסוף וכן ראיתי בס"ת ישנים והיום כותבים בה"א בסוף, בחסירות ויתירות כאלו שאין משתנה פירוש המלה עי"ז בכה"ג אין קפידא בחו"י. והנה אלו מסוג א וודאי שלא נשתכח כלל וחו"ש בוודאי שלא נשתכח וכו' ובפרט שנוגע למצ"ע של כתיבת ס"ת וחו"ש שיתבטל מצ"ע ע"י שכחה, אך חסו"י מסוג ב שלא נשתנה פירוש המלה כלל בין חסר ובין יתר אינו מזיק כלל וזה שכחו כך נלע"ד בירורן של דברים וכו' עיין שם. ומ"ש בחסירות ויתירות כאלו שאין משתנה פירוש המלה עי"ז בכה"ג אין קפידא כלל אכתי לא הונח לן שלדבר גדול כזה צריך להיות מקור אצל רבותינו ז"ל והרי י"ג ס"ת שכתב משה רבינו היו מדוייקים בכתיבת החסרות והיתרות ועל פיהם כתבו הסופרים הראשונים ויתכן גם התנאים הראשונים וא"כ צריכים לדעת היסודות שעליהם סמכו רבותינו האמוראים שגם ס"ת שלנו כשרים כס"ת של הסופרים הראשונים שנכתבו עפ"י ס"ת של משה רבינו".
"אולם ראה זה מצאתי בהלכות ס"ת לרבינו תם שהו"ל מכת"י הרה"ג רש"א ורטהימר בספר גנזי ירושלים חוברת א, וז"ל בעמוד ט"ו, מעתה תן עינך בדקדוק סופרים ובגופן של אותיות לפי מה שאין אנו בקיאים בכל הדקדוק כדאמר רב יוסף בשלהי פ"ק דקידושין אינהו בקיאין בחסרות ויתרות ואנן לא בקיאין, ועת לעשות לה' הפרו תורתך, הלכך דידן נמי כשירים. אבל באשר הורשנו נתבונן בהנהו חסרות ויתירות דבקיאים בהו וכו'. הנה מסר לנו רבינו תם טעם גדול שבוודאי היתה קבלה בידו מרבותיו רבותינו ז"ל. וכנראה שהכלל הזה עת לעשות לה' הפרו תורתך היתה קבלה ביד רבותינו האמוראים דור אחד דור עד משה רבינו כמו שנראה מהגמרא גיטין ס, רבה ור"י דאמרי תרוויהו האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת מ"ט דלא ניתן ליכתב ופירש רש"י דלא ניתן לכתב פחות מספר אחד שלם לעצמו וכל ספריהם היו בגלילה כס"ת שלנו. ומסיק ולא היא שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה דר"י ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבת והא לא ניתן לכתב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' וכו', ה"נ כיון דלא אפשר עת לעשות לה' וכו'. הנה שהיה להם קבלה דאם מפאת הגזירות ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ אי אפשר להם ללמוד תורה שבע"פ בע"פ רק מתוך הכתב ומעצם תורה שבע"פ לא נגרע דבר חו"ש אז הותרה הכתיבה מפי משה רבינו. וכן בנוגע להפטרה אף שאין כותבים אלא ספר שלם אבל אם רבתה העניות בישראל ולא היה אפשרות לכל ביהכנ"ס לכתוב ספרי נביאים שלימים להפטורות מותר לקרות בספרא דאפטרתא שהרי מעצם ההפטרה לא נגרע דבר, ובהכ"ג כשאי אפשר, קיים קבלה מפי רבותינו עת לעשות לה' הפרו תורתך. וכן כאן בנוגע לחסרות ויתרות שאין משנין לא הקריאה ולא הפירוש אם מפאת הגזירות ופזור ישראל בגלויות רבות מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר לא היתה האפשרות לשמור על חסרות ויתרות הרי מסורה בידינו הלכה מקובלת מדור דור כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתיך. ואמרו בתמורה י"ד נמוק הגיוני לזה מוטב שתיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל, כלומר מוטב שתיעקר תורה אחת שאינה אלא למצוה להסיר החשש שתשתכח חו"ש כל תורה שבע"פ מישראל חו"ש. וגירסא אחרת בשטמ"ק שם מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל, כלומר כי לימוד תורה שבע"פ שנעשה אי אפשר מפאת הגלויות והגזירות והצרות לעומת שכחת תורה שבע"פ חו"ש הרי הוא כעקירת אות אחת ומי נדחה מפני מי, ולפיכך באה הקבלה עת לעשות לה' הפרו תורתך. ואכן אחרי שהקבלה כן היא הרי אין כאן אפילו עקירת אות אחת חו"ש. וכן הוא הלכה בכל כיוב"ז כגון ספרי אפטרתא וחסרות ויתירות שאינן משנים הקריאה והפירוש וכנ"ל. היוצא מזה שכל מה שהתירו חז"ל על יסוד עת לעשות לה' הר"ז מצוה מדברי קבלה, שכן אמר דוד עת לעשות לה' הפרו תורתך ופירש ר"נ בירושלמי סוף ברכות, סרסהו ודרשהו, הפרו תורתך שאם חלילה תבא תקופה של הפרת תורה מסיבות הנ"ל עליך מוטל חובה לסתום הפירצה, וכמו ענינים הנ"ל, ואז אינו הפרה אלא אדרבא עשייה גדולה לה' ותורתו, ועת גדולה היא לא תשכח כי היא עת לעשות לה'. ובמדרש תהילים קי"ט הוצאת רש"ב עת לעשות לה' וגו' אל תאמר לכשאפנה אשנה וכו' סרס המקרא ודרשהו הפרו תורתך עת לעשות לה', אמר הקדוש ברוך הוא אם ראית הדור שהניחו את התורה ורפו ידיהם ממנה ומיד נשתכחה התורה אותה שעה עשה אותה לכך נאמר עת לעשות לה' וגו'. (העתקתי המדרש עפ"י תוכנו כי הלשון נראה משובש ומסורס) ולפי דרכנו למדנו שהוא צו של הקדוש ברוך הוא להציל התורה שההפרה המדומה היא קיומה וסתירת רבותינו היא בנינה כפי התורה המקובלת".
"הנה הצעתי לפניך היסוד של רבינו תם שעליו מושתת מצוות כתיבת ס"ת אף בימינו. ושוב מצאתי היסוד השני שקיום כתיבת ס"ת הוא אף בימינו בהקדמת רבינו מאיר הלוי בספרו היקר מסורת סייג לתורה ואלו הם דברי רבינו בקיצור, בקידושין ל א"ל אביי ונייתי ס"ת ונמני א"ל אינהו בקיאי בחסירות ויתירות ואנן לא בקיאין וכ"ש שנתקיים בנו בעוונותינו ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתר וכו'. ויהי כראותי אני מאיר הלוי ב"ר טודורוס הלוי הספרדי את המקרה אשר קרה את כל הספרים ואת המסרות בחסרות ויתירות כי הזמן פרץ גדרים וסתם מקורם חשתי להחלץ ולדרוש ולחקור אחרי הספרים המוגהים והמדוקדקים ואחר המסרות המדוקדקות ולעמוד על מחלוקתם ולנטוש ספרים חדשים מקרוב באו וללכת אחר הישנים הנאמנים ולנטות בהם אחר הרוב כדרך שניצטוינו מן התורה בכל דבר המחלוקת ללכת אחרי הרוב שנאמר אחרי רבים להטות (ואכן מפורש כן בתענית פ"ד ה"ב ובמסכת סופרים דאף בחילופי נוסחאות בס"ת הולכין אחר הרוב כמ"ש שם ג ספרים מצאו בעזרה וכו') אולי אוכל לגדור גדרה של תורה בחסרות ויתירות למען יוכל אדם לכתוב ס"ת כהלכתו עפ"י הרוב. ואחרי הכרעת רבינו הרמ"ה בכתיבת ס"ת עפ"י רוב הספרים הלכו רבינו המאירי בספרו קרית ספר ב"ח וכל הסופרים האחרונים. וזהו מה שכתוב בספר קסת הסופר ח"ב בשער הספר, ח"ב בו יבואר המלאות והחסרות עפ"י הספר היקר מסורת סיג לתורה לרבינו הרמ"ה זלה"ה אשר צירף וזקק דברי רבותינו בעלי המסורה ובהוספות ותיקונים מאת הספרים היקרים אשר באו אחריו ה"ה אור תורה מנחת שי תיקון סופרים ומנחת כליל וכו'. הנה לפי דברי רבינו הרמ"ה ז"ל יש לנו יסוד שני שקיום מצוות כתיבת ס"ת נוהג אף בזה"ז, כי הספרים שלנו נכתבו עפ"י רוב ספרים וגם בחילופי חסרות ויתירות הלכה היא שהולכים אחה"ר דכתיב אחרי רבים להטות וכנ"ל. ואם עוד קול שאגת ארי צולל באזני, אריה שאג מי לא יירא, הנה שקטה רוחי בראותי בהסכמת הגאון ר"ד פרנקל זצ"ל בעל קרבן העדה על הספר שאגת אריה הוצאה ראשונה פפד"א תקט"ז ואלו הם דבריו כפי שנקלט בזכרוני, הרב המאוה"ג הזה לבו כלב ארי ואינו נרתע מפני כל אבל אינו אומר קבלו דעתי וכו'. וא"כ בהרמנותיה דרבינו אנו כותבים דברינו לקיים מנהג ישראל ויתכן שהקה"ע התכוון בדבריו אלו בנוגע לדעתו בענין מצוות כתיבת ס"ת בזה"ז. וראיתי בהלכות ס"ת לר"י הנשיא אלברגילוני ירושלים תש"ל עמוד ל שכתב דר"מ היה בקי בחסרות ויתירות ועוד יותר שגם הסופר רב חננאל בימי רב היה בקי בחו"י וזה חידוש דמגמרא קידושין משמע דרק הסופרים הראשונים היו בקיאים בחו"י עיין שם".
נראה על כן שישנה מצוה בכתיבה אף בשותפות וכן כתב שמקיימים אף בשותפות – האור שמח (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ז ה"א). וכן מערער בעלי תמר מעט את עצם חיוב הכתיבה בימינו בכך שאיננו בקיאים במלאות וחסרות, אף שבערוה"ש (שם סי"ג) סובר שחייבים בכך.
בשולי הדברים
נראה שנפסק שקיימת מצוה אף בימינו לכתיבת ספר תורה לעצמו שתשאר שלו עד פטירתו מן העולם, ויכול להשאילה לציבור אך לא יתן את הספר לציבור במתנה חלוטה, כדי שימשיך בקיום המצוה של כתיבת ספר תורה.
למי שבקי בכתיבת סת"ם וכותב בעצמו לכאורה הדרך סלולה לקיים את המצוה, אם ביכולתו הכלכלית וזמנו בידו לקיים את המצוה.
אמנם למי שמושיב סופר לכתוב עבורו, צריך לשקול כנגד מצוות אחרות שיכול לקיים בכספו.
כתוב במסכת כלה (פרק א הלכה כא): "מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים, יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. ואלו הן חפצי שמים, יפזר מעותיו לעניים, שנאמר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים, פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, אמר לו הן, מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב, נטלן ר' עקיבא וחילקן לעניים, לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו, עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי, תפסו בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק זה, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו, אמר לו רבי אלופי, רבי בחכמה, ואלופי בדרך ארץ" (וכן בכלה רבתי פ"ב ובויק"ר פל"ד סי' טז).
וכן בבבא בתרא (יא ע"א): "ת"ר: מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם! אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה, שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: צדק ומשפט מכון כסאך; אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו; אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך".
בימינו מצוה גדולה מאד לסייע ולהשיב את ישראל לאביהם שבשמים, ולפעול עם אל בגאולת ישראל.
כמו"כ לא שמעתי שגדולי ישראל רצו והשתוקקו בכל לבם לקיים מצוה זו בימינו, על ידי המצוה הפרטית. ועל כן המצוה גדולה מאד, ועם זאת יש צרכי עמך בית ישראל שדחופים ממנה.