חבל נחלתו כו לד
סימן לד
ייעד מזון לסעודה בשבת
שאלה
אדם קנה פיצות ואמר לאשתו שהן לסעודת מלוה מלכה. לאחר מכן אשתו הציעה לשומרן לסעודה בליל פורים. האם מותר לשנות את ייעודן של הפיצות לסעודה אחרת, או שצריך לקיים מוצא פיו?
תשובה
א. קבלה על עצמו דבר מצוה יש בה צד של נדר (=שבועה). וזאת היתה ההו"א של השואל.
כך כתב המהר"ל בחדושי אגדות (נדרים ח ע"א): "האומר אשנה פרק זה וכו'. פירוש, כי האומר לעשות דבר מצוה אמירתו בלבד נעשה נדר, שלא צריך לנדר רק דברי הרשות אבל דבר שהוא מצוה אמירתו בלבד הוא קבלה ונדר, דמאי טעמא צריך נדר כדי לקבל עליו דבר שאין צריך לעשות, ודבר מצוה אין צריך קבלה בנדר כי דבר מצוה בלא זה ראוי שיהיה נעשה, רק שלא קבל המקבל, וצריך קבלה, וכמו כאשר נתן הש"י התורה קבלו עליהם בנעשה ונשמע, לכך דבר שהוא מצוה צריך קבלה, וכאשר קבל האדם אז נעשה נדר גמור וצריך לקיים. ודבר זה מבואר".
אולם כאן הקבלה לא היתה על דבר המצוה אלא על המזון שהכין לאותה סעודה ואין זה הקדש שחל על דבר מסויים.
ב. כמו"כ בנדרים הולכים אחר דעת הנודר. ואדם זה לא התכוין דוקא לסעודה זו, אלא חשב ואמר שכיון שיש לו מנה יפה כדאי לשומרה לסעודה זו. ואמנם הסעודה מצוה אבל לא נראה לי שהיתה כוונה אך ורק לסעודת מלוה מלכה. ואם היה נצרך לפיצות לסעודות שבת היה מפשיר אותן ואוכל בשבת.
ג. ראיה ברורה ניתן להביא מביצה (טז ע"א):
"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה".
ולא מצאנו ששאלו ראשונים ואחרונים הרי קיבל על עצמו וה"ז כנדר.
מפני שאין זה כנדר אלא רק יחוד לשם מצוה ואם תזדמן לו אחרת טובה הימנה יאכל את הראשונה ולא יאכלנה בשבת.
ד. ומצאתי בגליוני הש"ס (ביצה טז ע"א) שהקשה: "שם מצא אחרת נאה הימנה מניח את השני' ואוכל את הראשונה, נ"ב יל"ע לכאורה למ"ד הזמנה מילתא היא מדוע אין הראשונה אסורה משום מוקצה מחמת מצוה, וע' פי' הראב"ד עדיות פרק ד' משנה יו"ד ד"ה כלכלת שבת דכ' שכל המוכן לשבת אין אדם נמלך עליו למוכרו ולא לעשותו לדבר אחר כו' ע"ש, ואולם י"ל דרק הדרך כן משום חיבוב וכבוד שבת אבל אינו איסור. ועוד דבמוצא אחרת נאה הימנה הא לא עדיף מקדשים דנפדין בשביל מציאת אחרת נאה הימנה כמבואר בשבועות י"א ב' וכאן נמי מה שמכין השני' הנאה מן הראשונה תחת הראשונה זהו כפדיון לראשונה שהיא נפדית ומתחללת בשני' וגם סתמא בהכינו ראשונה מיד דעתו שאם יזדמן לו נאה הימנה יאכל את זו והיא אומדנא ברורה דהוי כתנאי דמהני בהקצאה וז"פ".
וא"כ אף כאן כיון שאינו משאיר את סעודת מלוה מלכה ריקנית אלא יאכל בה, ורק את הפיתות שחשב לאכול בסעודה זו ייעד לסעודה אחרת – הדבר מותר1.