חבל נחלתו כו לג
סימן לג
מתנה או צדקה
שאלה
חבורת משפחות החליטה על שהיה משותפת בשבת במלון. אחת המשפחות אין ידה משגת לשבת כזו. אחד מעשירי החבורה החליט לתת מכספו את עלות השבת במלון למשפחת העני כדי שאף הוא ישתתף עם בני החבורה בשבת במלון.
לבסוף התברר שהמשפחה העניה לא תוכל – מסיבות אחרות ולא מסיבה ממונית – להשתתף בשבת זו (או שכל השבת במלון התבטלה).
מה דין הממון האם הוא צריך להינתן לצדקה אחרת1, או שהוא מתנה מהעשיר לעני ולכן אין העשיר צריך לעשות מאומה?
תשובה
א. במידה והממון הגיע ליד העני, אנו פטורים מלברר את השאלה. העני קיבל זאת לצורך מסויים וכיון שלא נצרך לאותו צורך, יחזיר את הממון לעשיר. ובין אם הממון היה מתנה, ובין אם היה צדקה – רשאי העני לעשות בצדקה כרצונו. ורצונו כיון שלא השתתף בשבת המשותפת להחזיר לעשיר.
השאלה נשאלת מה דין הרצון או ההתחייבות של העשיר בטרם באה ליד העני.
ב. נראה שהעשיר צריך לשבת עם עצמו ולברר לעצמו (אולי עם בני ביתו אם התייעץ עימם) מה חשב או אמר לעצמו בלבו או בפיו.
אם התכוין למתנה או אמר בפירוש שזו מתנה, פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רנח סי"ב):
"אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו".
ובאר בברכי יוסף (יו"ד סי' רנח ס"ק י – קונטרס אחרון, דין יב): "אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני וכו'. מסתמות דברי מרן מוכח דאפילו אמר לתת מתנה מרובה לעני נעשה נדר. ובספרי הקטן שער יוסף סימן ט', דקדקתי בזה עמ"ש הרב כנה"ג בח"מ סימן ר"ד. ושם הארכתי להוכיח דבעני לא שנא מרובה לא שנא מועטת. ושם נתקשתי בדברי מורינו הרב זרע אברהם י"ד סימן ל"ב דף קל"ה, שכתב האומר לעני לתת מתנה מועטת וחזר בו הרי הוא מחוסרי אמנה וכו'. ע"ש. דבעני הוא נדר, ואין חילוק בין מרובה למועטת. ע"ש".
ואעפ"כ נראה לי שאין כן הדין אצלנו, שכיון שלא התמלאו כל התנאים לנתינת המתנה הוא פטור מליתנה. ואינו נחשב כמחוסר אמנה כיון שלא נתן (עי' שו"ע חו"מ סי' רמא ס"א) שכיון שהוא תלה מתנתו בהשתתפות חברו באותה שבת, והמקבל המיועד לא השתתף עמהם, אין הוא חייב לו מאומה.
ג. אם אמר בפיו שייתן את הכסף להשתתפות כצדקה הרי זה נדר צדקה, ואע"פ שהעני הזה לא זקוק לצדקה, הרי חובה עליו לתת את הממון שקצב לעניים אחרים או לגבאי צדקה.
ד. אם רק חשב שהוא יפריש ממעות צדקה לצורך עני זה – באנו למחלוקת ראשונים.
כתב הבית יוסף (יו"ד סי' רנח, יג): "כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ג (סי' א) אדם שקנה קרקע על דעת שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל בפ"ג דשבועות (כו:) גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, אף על גב דכתיב (דברי הימים ב כט לא) כל נדיב לב עולות, הא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן, והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו ע"כ. וכתב רבינו תשובה זו בטור חושן משפט סימן רי"ב [בדק הבית] וכן פירש הרב אלפס והתוספות והרא"ש בפרק שור שנגח (שם) והרמב"ם בפרק שמיני ממתנות עניים (ה"א) [עד כאן]".
"אבל המרדכי כתב בפ"ק דב"ב (סי' תצא) דמדאמרינן בפ"ג דשבועות (שם) גמר בלבו מנין תלמוד לומר (שמות לה כב) כל נדיב לב וריש פרק האיש מקדש (קידושין מא:) פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה [הלכך מכאן] פסק בתשובת הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא בפיו ואף על גב דבפ"ג דשבועות קאמר דתרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין פירש רש"י בתשובה דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הילכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאילו הוציא בפיו עכ"ל".
"ומהרי"ק בשורש קס"א (ענף ה – ז) כתב שהרא"ש בתשובה הנזכר תופס כר"י (ע"ז לד. סד"ה מתענין) ושרבינו תם (שם) חולק וסובר שאין צריך להוציא בשפתיו וכן דעת רבינו פרץ בהגהת סמ"ק (סי' צו אות לט) וגם הרא"ש עצמו בפ"ק דתעניות (סי' יג) כתב דגבי צדקה מועיל גמר בלבו ולפיכך הסכים מהרי"ק ז"ל לפסוק דגבי צדקה מועיל גמר בלבו".
היינו, מחלוקת ראשונים אם אדם החליט על צדקה בלבו ולא הוציא מפיו, האם חייב לקיים דבריו כנדר או פטור כיון שלא הוציא בפיו.
ה. פסק הרמ"א (יו"ד סי' רנח סי"ג): "הגה: אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים. (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה [קס"א] ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). וי"א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה, ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב)".
והובאה מחלוקת זו בשולחן ערוך (חו"מ סי' ריב ס"ח) והביא פסיקה זו אף הפרישה (יו"ד סי' רנח, ג).
ו. בטעם המחלוקת כתב הלבוש (יו"ד סי' רנח סי"ד): "כיון דצדקה כנדרים ונדבות דמיא, הלכך אם גמר בלבו ליתן צדקה אף על פי שלא הוציאו בפיו חייב, דגבי נדרים ונדבות כתיב [דה"ב ב, לא] כל נדיב לב עולות, אפילו אין כאן אלא נדיב ולא הוציאו בפיו, הרי זו עולה, והוא הדין לשאר נדבות. וכי תימא אם כן למאי נפקא מינה דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הא אפילו על מחשבה חייב, נפקא מינה דבאמירה כפינן ליה לקיים, ובמחשבה חייב אבל לא שייך כפייה. ויש אומרים דאם לא הוציאו בפיו אינו כלום דלא ילפינן צדקה מקדשים, משום דהוי ליה תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין".
עולה לפי הלבוש שהיא מחלוקת בדרישת הכתוב האם יש להקיש צדקה לקדשים ובמחשבה בלבד מתחייב, או שתרומה וקדשים הם שני כתובים ואינם מלמדין. וכ"נ מבאור הגר"א (יו"ד סי' רנח ס"ק לו) בפירוש המחלוקת.
ז. לגבי הנפסק שהמוחלט במחשבה אין בי"ד כופים לקיים, ישנן שתי אפשרויות להסביר: או שהנדר במחשבה הוא כדיבור אלא שבי"ד לא יודעים מה היא מחשבתו ולכן אין כופים עליה ואם ידעו יכפו, או שמחשבה פחות מדיבור, ורק מוטל עליו החוב לקיים, אבל אין בי"ד כופים עליה.
הלבוש באר שבמחשבה לא שייכת כפיה חיצונית מפני שאיננו יודעים מחשבתו. והוסיף בבית הילל (יו"ד סי' רנח ס"ק ד): "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו. ופירושו, אם אינו רוצה לקיימו אזי כופין אותו הבית דין אם הוא מודה שהיה במחשבתו".
וכן בשו"ת ושב הכהן (סי' כ) מעלה את שתי האפשרויות. ומצדד לכאן ולכאן ודייק בלשון הרמ"א בחו"מ (ריב ס"ח) ונשאר בספק (ועי' חי' רבי עקיבא איגר (יו"ד סי' רנח סי"ג).
וכך כתב באמרי ברוך (יו"ד סי' רנח סי"ג: "כופין אותו לקיים. נ"ב, מלשון המרדכי פרק קמא דקידושין דין תצ"ה נראה שהטעם דעל מחשבה ליכא כפיות בית דין דהא אין הבית דין יודעים מחשבתו עד שיאמר. לפי זה י"ל דהיכא שמודה בעצמו שגמר בלבו יכולין לכופו, ואפשר שגם רמ"א נתכוין במה שכתב עד שיאמר כלומר שיאמר שגמר בלבו ואז כופין, אבל לכאורה יש סברא לומר דאף דנלמד מכל נדיב לב [שמות לה, כב] שהחיוב לקיים מה שגמר בלבו ליתן צדקה אף שהוא בעצמו מודה שגמר בלבו, מכל מקום אין הבית דין מחויבים לכופו, דהא אזהרת בית דין לכוף יליף במסכת ראש השנה דף ו' [ע"א] מפסוק מוצא שפתיך [תשמור] ועשית [דברים כג, כד] אזהרה כו', הרי שבאזהרה זו נאמר על הנדר שהיה במוצא שפתיו, וכמו שאמרו חז"ל [שם] בפיך זו צדקה, עוד שם לענין בל תאחר חד דאמר ולא אפריש כו', יעו"ש".
עכ"פ ברור משתי הדעות שמוטל עליו החיוב לקיים את מחשבתו אף אם אין כופים עליה. ועי' בבית הילל (שם ס"ק ה) שבאר מה דעת הב"י שבהלכות תענית סבר שבמחשבה בלבד מתחייב. ודן לגבי נדר ושבועה האם חלים במחשבה.
ח. סיכם את ההלכה בערוך השולחן (יו"ד סי' רנח סל"ט):
"וכתב רבינו הרמ"א אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו וא"צ אמירה אלא דאם אמר כופין אותו לקיים [ובלא אמירה לא נודע לנו] וי"א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום והעיקר כסברא הראשונה עכ"ל. וטעם דיעה ראשונה נ"ל דהנה בקרבנות כתיב כל נדיב לב עולות [דה"י ב' כט, לא] ובנדבת מלאכת המשכן כתיב כל נדיב לב [שמות לה, כב] ומזה דרשו בשבועות [כ"ו ב] שמתחייב בגמר בלבו בלבד ואמרינן שם דלא ילפינן מזה בעלמא משום דהוה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ע"ש ולכן סוברת דיעה שנייה דצדקה לא ילפינן מינייהו. ודיעה ראשונה סוברת דתרומת מלאכת המשכן היינו צדקה וממילא דגם בצדקה הדין כן. אך גם לדיעה ראשונה לא מקרי גמר בלבו במחשבה בעלמא אא"כ גמר בלבו ממש בהחלט כך וכך אתן לצדקה, ומ"מ כיון דהוי ספיקא דדינא לא מפקינן ממונא מספיקא אלא שהנודר יש לו לחוש לזה ואם חוזר בו ישאל לחכם וכבר בארנו בח"מ סי' רי"ב סעי' י' דאף לרבינו הרמ"א אינו אלא בצדקה ולא בשארי דבר מצות כמו תענית וכיוצא בו דבזה כ"ע מודים דצריך דווקא להוציא בשפתיו ע"ש. ולפמ"ש הטעם פשוט [וגם לי"א ירא שמים יקיים ודובר אמת בלבבו]".
מסקנה
כפי שפרטנו את האפשרויות השונות – זאת חובת העשיר.
אם כבר הגיע הממון ליד העני – יחזיר לעשיר.
אם עדיין לא עבר ליד העני:
אם התכוין למתנה – יכול להשתמש בכסף כרצונו.
אם התכוין לצדקה והוציא בפיו – צריך לתת לצדקה אחרת או לגבאי צדקה.
אם לא הוציא בשפתיו שהמעות צדקה אלא רק התכוין לכך – צריך לתת לצדקה אחרת או לגבאי צדקה2.