חבל נחלתו כו כח
סימן כח - כבד ששפכו עליו מים חמים מאד
שאלה
אשה הפשירה כבד כדי לצלותו לשבת. מתוך חפזון להפשירו ערתה עליו מים חמים מאד. הכבד הלבין (במקומות מסוימים כאילו הוא חלוט). האם ניתן לצלותו עדיין או שהוא נאסר? האם צריך לתקנו בפעולות מסוימות?
תשובה
א. פסק הטור (יו"ד סי' עג):
"הכבד יש בו ריבוי דם לפיכך אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה ואין לבשלו אלא אם כן קרעו שתי וערב והניח חתוכו למטה וצלהו ואח"כ יכול לבשלו, ור"ת התיר לבשלו ע"י קריעה ומליחה ואין נוהגין כן, ומיהו בדיעבד שרי. ואם חלטו בחומץ או ברותחין מדינא דגמרא היה מותר לבשלו אח"כ אפילו עם בשר אחר".
וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' עג ס"ב):
"אם חלטו בחומץ או ברותחין ונקב והוציא מזרקי הדם שבתוכו, מן הדין מותר לבשלו, אלא שהגאונים אסרו לעשות כן, ובדיעבד מותר".
ב. באר בערוך השולחן (יו"ד סי' עג ס"ג):
"וכיון שהוא כוליה דם לכן רבתה המחלוקת בין רבותינו הראשונים איך להכשירו לאכילה ויש שסוברים שאין לו היתר במליחה כלל דמפני ריבוי דם שבו לא יוציא המלח דמו ממנו ואין לו היתר רק ע"י צלייה עד האש וישהנו כחצי צלייתו ואח"כ מותר לבשלו כמו שנוהגין עתה בכל תפוצות ישראל וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם בפ"ו ממאכלות אסורות וכ"כ בה"ג. ואף על גב דבחליטה ברותחין או בחומץ ודאי שרי דמצמית הדם כמבואר בגמ' [קי"א א] מ"מ כתב הרי"ף דשדרו ממתיבתא דאנן לא בקיאינן בחליטה ע"ש ויתבאר בסעיף ט"ו בס"ד".
והוסיף לבאר בסעיף ד:
"ויש שסוברים דע"י מליחה אין שום ספק שמותר לבשלו דמליחה הוה כצלייה דמליח הוה כרותח דצלי ופולט ע"י מליחה כמו שפולט ע"י צלייה ואדרבא הש"ס מסתפק שם דאולי גם מליחה א"צ וזה אין ספק ג"כ דלעצמו של כבד א"צ כלום שהרי הוא כולו דם והתורה התירתו ומותר לבשל הכבד בלא שום דבר והספק הוא על שארי בשר שמתבשל עם הכבד שלא נמלח אם פליטת דם הכבד אוסר בשר אחר, דאולי כיון שהוא כולו דם והתורה התירתו אינה אוסרת, או אפשר דאחר שפירש הדם לחוץ אוסרת מדרבנן. וזהו ששנו חכמים במשנה דתרומות [פ"י מי"א] הכבד אוסרת ואינה נאסרת כלומר פליטתה אוסרת אחרים והיא בעצמה אינה נאסרת גם מפליטת דם אחר לפי שהיא תמיד טרודה לפלוט ואינה בולעת וזהו שיטת ר"ת בתוס' ורא"ש שם"...
עולה שהמחלוקת שבין הרי"ף והרמב"ם לר"ת היא: האם מליחה מועילה לבישול אבל לאחר צליה לכו"ע מותר גם לבשלו. וכל מה שנעשה עם הכבד שלפנינו אינו בעייתי כלל, כיון שחליטה מעיקר הדין מתירה לאכלו מבושל וללא צליה, ועתה שחלקו חלוט בכל זאת בכוונתה לצלות ולא לבשל וע"כ הדם שבו ודאי אינו אוסרו. וגם הגאונים שאסרו חליטה לכתחילה לא אסרו אלא כשלא צלאו אבל אם צלאו הוא ודאי מותר.
ג. ועדיין צריך לדון על הכלי שהרי הדם בכבד אינו אוסר את הכבד אבל אוסר בשר וכלים שנתבשלו עמו.
אמנם במקרה זה שהמים נשפכו על הכבד וממנו לכלי נראה שאין לאסור את הכלי שכן הדם נצמת ואינו יוצא כתוצאה מחליטה, וכאן אף החליטה אינה שלמה, ולכן הכלי לא נאסר.
ד. כמו"כ אין חשש שהאשה תבשל את הכבד, מכיון שהוא נחלט, שכן כוונתה בשפיכת המים לא היתה לבישול, אלא לצלותו. וכאמור בבן איש חי (שנה שניה פרשת קדושים סעיף יד):
"לכתחילה אין להשהות הבשר שלשה ימים בלא מליחה, דחיישינן שמא יבשלנו, ואם השהה אותו בשוגג, צריך לצלותו תיכף דחיישינן דילמא משתלי ומבשל ליה, וכנז' בשמש צדקה סי' ט"ל, אך הכבד והכחל מותר להשהותן משום דבלא"ה אסורים בבישול ובודאי יצלנו, ואף על גב דכבר מותר לבשלו אחר צליה, מ"מ כיון שגם הבשר מותר בדיעבד לבשלו אחר צליה, לא חיישינן להא דכ' פתחי תשובה בשם חמודי דניאל סי' ל"ד".
ה. כמו"כ אף מחשש לחומרת הגאונים שלא לבשל בשר ששהה ג' ימים ללא מליחה אף אם מלחוהו (ורק הותר לצלותו). חלק גדול מן הפוסקים סוברים שקפוא ניתן לשהות לפני מליחה ואין זה כלול בג' ימים ללא מליחה. כמו"כ כיון שדרך הכשרת כבד היא על ידי צליה אף לחומרת הגאונים אינו בכלל הגזירה, ואף הגאונים התירו על ידי צליה אלא שחששו מן ההרגל לבשל ולא לצלות – חשש שלא קיים בכבד.
מסקנה
מותר לצלות את הכבד לאחר שהפשיר כראוי ככל צליית כבד.