חבל נחלתו כו כט
סימן כט - טבילת כלים על ידי חתן וכלה
שאלה
חתן וכלה אחר שנישאו נגשים למקוה כדי לטבול כלי אוכל חדשים מתוצרת חוץ. האם מותר שאחד מהם יברך והשני יטביל בפועל או שצריך שהמברך יטביל בעצמו.
תשובה
א. טבילת כלים שנקנו מנכרי ועשאם נכרי הוא חיוב, יש אומרים שהיא מן התורה וי"א רק מדרבנן.
כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קכ):
"יד] כתוב בתרומת הדשן סימן רנ"ז שאין לשלוח קטן להטביל כלים דכיון דטבילת כלים דאורייתא לא מהימנינן לקטנים עלייהו ומכל מקום להטבילם קטן בפני ישראל כתב דשרי"...
"טו] ובתשובות להרמב"ן סימן קנ"א כתוב דלהטביל כלים על ידי גוי דמותר ובתשובות הרשב"א (ח"ג סימן רנה) כתוב כלשון הזה: מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כולם מודים בו ומדברי הרמב"ם יראה שהוא סבור שהוא מדאורייתא ופשטא דשמעתא דשילהי ע"ז הכי משמע טפי".
וכ"כ הפרי חדש (יו"ד סי' קכ), וכן הצל"ח (ביצה י ע"ב).
ב. ברכת טבילת כלים היא ברכת המצוות שבדרך כלל אחד מוציא את חבירו אע"פ שהלה מקיים את המצוה, עפ"י ר"ה (כט ע"א) וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרצב ס"ג).
לגבי שחיטה נחלקו הפוסקים האם יכול לברך מי שאינו שוחט לברך לחבירו ששוחט. הטור (יו"ד סי' א) פסק: "והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפילו לכתחלה אם אחר מברך". ולא הזכיר שום הסתיגויות לכך שאחר יברך, כמו בכל המצוות.
אולם יש שהסתייגו מכך עפ"י דברי האו"ז (הל' שחיטה סי' שסז והובאו בהגהות אשרי ראש חולין)1.
בשולחן ערוך (יו"ד סי' א ס"ז) פסק: "השומע ואינו מדבר, אם הוא מומחה, שוחט אפי' לכתחלה, אם אחר מברך". ונחלקו האחרונים בפירוש דברי השו"ע, האם האחר מברך רק כאשר הוא שוחט בעצמו ורק אז מוציא בברכתו את חבירו שגם הוא שוחט, או שיכול לברך עבור חבירו השוחט גם כשאינו שוחט.
הב"ח (יו"ד סי' א, בקונטרס אחרון) כתב: "אם אחר מברך. מהרו"ך (דרישה אות ז) הבין דאותו אחר עומד על גביו ומברך ברכת השחיטה ואינו שוחט והאריך בדברים שלא הוה ליה לרב כמוהו לכתבן כי הדבר פשוט דהכי קאמר אם אחר ג"כ שוחט ומברך כמ"ש בחיבורי ע"ש"...
ומפרש הב"ח בשו"ע שאותו שמברך לאילם שוחט בעצמו, אבל אינו יכול להוציא בברכה בלבד ללא שהוא שוחט בעצמו.
טעם ההגבלה בבברכת מצוה זו, הוא מפני שהאחרונים הבינו שברכת המצוות שיכול לברך עבור אחרים אע"פ שכבר יצא הוא דוקא במצוה שיש עליה ערבות, אבל על מצוה שהיא קיומית בלבד, ואין חובה מן התורה לקיים את המצוה, אין ערבות, ולכן אם יצא אינו מוציא במצוה וה"ה בברכת המצוות שלה. ורק אם גם המברך מקיים את המצוה ומברך יכול מי שאינו למברך לצאת בברכתו.
וכ"פ הש"ך (יו"ד סי' א ס"ק לב): "אם אחר מברך. ודוקא שהאחר שוחט ג"כ הא לא"ה א"י לברך הג"א ומביאו ב"י וד"מ וכן משמע בשחיטת מהרי"ו וכ"פ הב"ח ושאר אחרונים וכן משמע הל' אם אחר מברך ולא קאמר ואחר מברך משמע שהאחר בלא"ה וע"ל סי' י"ט דבעי' שאותו אחר יכוין להוציאו".
וכן הכרתי (יו"ד סי' א ס"ק לד) כתב: "מברך אחר. היינו שאחר שוחט לעצמו גם כן, ומוציא בהמה זו גם כן בברכה. אבל שיברך הוא מה שאחר שוחט, לא (הגה"א פ"א סי' ג', ב"י ז' ע"ב ד"ה ודע, ד"מ ס"ק י"ח, ב"ח סי"ב ד"ה וחרש, ש"ך ס"ק ל"ב, פר"ח ס"ק ל"ג. דלא כט"ז ס"ק י"ז), דהוי כברכת הנהנין ולא דמי לברכת המצות (ב"ח, פר"ח שם)".
בבאור הגר"א (שו"ע יו"ד סי' א ס"ז) משמע קצת שחולק על האו"ז, אמנם באו"ח (סי' תקפט ס"ב) כתב במפורש שאחר יברך וישמע מן התוקע שאינו יכול לברך.
כשיטת האו"ז והב"ח סבר הפרי חדש (יו"ד סי' א ס"ז ס"ק לג): "אם אחר מברך. מדלא קאמר ואחר מברך משמע דמיירי שהאחר מברך בלאו הכי, דהיינו ששוחט גם כן הא לאו הכי אינו יכול לברך לפטור חבירו משום דאין כאן חיוב לברך כשאר מצות ודמיא לברכת הנהנין שאינו מוציאו חברו משום דלא לתהני ולא לברוך הכי נמי לא לשחוט ולא לברוך וכן כתבו האחרונים ז"ל. ובספר ט"ז [ס"ק יז] האריך לחלק בין תרומה לשחיטה ואין בדבריו טעם, דתרומה ושחיטה כי הדדי נינהו וכדברי הב"י [ד"ה ודע] וזה ברור. ועיין לקמן סימן י"ט [סעיף ג] דבעינן שאותו אחר שמברך שיכוין להוציא השוחט ע"ש". וכן כתב החכמת אדם (כלל א ס"ד).
אמנם הט"ז (יו"ד סי' א ס"ק יז) כתב שאחר יכול לברך עבורו אף שאותו המברך אינו שוחט.
וכך הביא בכנסת הגדולה (הג"ט יו"ד סי' א אות מו): "וראיתי לרי"ו בנתיב ט"ו ח"א באות ה', כתב ג' חלוקים בחרש... השני, שומע ונשתתק שאינו מדבר עתה והיה מומחה בעוד שהיה מדבר, שוחט לכתחילה אפילו אין עומדים עומדים ע"ג. הג'... עד כאן לשונו. ואין ספק דמ"ש בחלוקה דשומע ואינו מדבר ששוחט לכתחילה אפילו שאין אחרים עומדים ע"ג, היינו שאין אחרים עומדים ע"ג מתחלה ועד סוף, אלא שבירך והלך לו, או שהאחר שבירך לו אפילו שעומד שם לא הוי מומחה והוי כעין אחרים עומדים ע"ג, אבל מכל מקום צריך שאחר יברך לו כדי שישחוט לכתחלה, וכמ"ש הדרישה. וכן מצאתי להרב בעל דמ"א2 בדף י' ע"ג".
וכאן המדובר באילם ומשמע שאין המברך שוחט בעצמו. וא"כ רבינו ירוחם מסכים עם שיטת הדרישה והט"ז.
ג. האחרונים השוו בין מצות הטבלת כלים למצות שחיטה ולכן השוו בין ברכת הטבלת כלים לברכת השחיטה, ועפי"ז כתבו רובם שמי שאינו מטביל אינו יכול לברך עבור מי שמטביל בפועל. וקצת תמוה שהסיקו דבר שאף ראשון לא העיר עליו.
ועי' בס' טבילת כלים (לרב צבי כהן ז"ל עמ' קעט-קפ) שכתב בסעיף טו: "אבל אם רק אחד מטביל, לא יברך השני בעבורו, אלא אם המטביל הוא קטן שאינו יודע לברך בעצמו". ובהערה הביא מקורותיו מברכת השחיטה ומבדיקת חמץ שאם בעה"ב אינו בודק אינו יכול לברך.
וצ"ע, לשיטתו, היאך מברך גדול על הטבלת קטן.
ד. ולענ"ד צ"ע אם שחיטה וטבילת כלים שוים בהלכותיהן וממילא אף הברכה שונה במהותה.
פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קכ סט"ו): "אם הטביל כלים על ידי עובד כוכבים, עלתה להם טבילה. (אבל אינו נאמן על הטבילה) (ד"ע)".
ובאר הט"ז (יו"ד סי' קכ ס"ק יז) שמקורו מתשובת הרשב"א כיון שאי"צ כוונה בטבילת כלים3, ומותר לעשות כן לכתחילה. ותמה הט"ז:
"אבל תמיה לי היאך יברך על מה שיטביל העובד כוכבים והישראל אינו עושה כלום ע"כ אין ראוי לעשות כן לכתחלה ומשום הכי כתב הש"ע כאן לשון דיעבד, אבל אם הישראל מטביל ג"כ איזה כלי באותה שעה אלא שהעובד כוכבים מסייע לו להטביל שאר כלים נמצא דקאי הברכה על מה שהישראל עושה שפיר דמי ומזה מיירי תשובה לרמב"ן שזכרתי. כן נלע"ד".
הט"ז הסתפק איך ברכת ישראל מועילה להטבלת הכלים ע"י הגוי. ופשוט לו שההטבלה עם ברכה.
והפרי חדש (יו"ד סי' קכ ס"ק מ) כתב: "עלתה להם טבילה. ואף לכתחילה שרי ויברך ישראל הברכה ויטבילנו, ודלא כהט"ז [ס"ק יז]. וכן נראה מתשובת הרשב"א [חלק א] סימן תקי"א ע"ש... אלא דטבילת כלים דהכא שניא היא וכמו שהביא הב"י בסוף סימן זה [ריש עמוד עא] בשם תרומת הדשן סימן רנ"ז, דמאן לימא לן דהך טבילה דאינה מטומאה לטהרה ואינה אלא גזירת הכתוב מנלן דבעי כוונה, ולפיכך טבילת גוי מהניא אפילו לכתחילה. וכן אם נפלו כלים מאליהם במים קודם טבילה וכן אם הטבילם ישראל אחר שלא מדעת הבעלים בכל הני עלתה להם טבילה. וכך כתב הש"ך [ס"ק כח] ודלא כהב"ח".
והפר"ח הלא כתב לגבי שחיטה שלא מועילה ברכת אחר כשאינו שוחט בעצמו ואילו בטבילת כלים סבר שישראל מברך וכותי מטביל. הא קמן שבשחיטה סבר שהברכה על העשיה או על תוצאותיה, ואילו בהטבלת כלים זו גזירת הכתוב ועליה הברכה.
אמנם הבית מאיר (יו"ד סי' קכ) העיר על הפר"ח: "ויברך ישראל הברכה. נ"ב לענ"ד העיקר כהט"ז דהא קיי"ל אין שליחות לכותי ואין זה אלא כאילו נפל למים מעצמו כדכתב לקמן. וא"כ איך יברך ועל מה יברך. וכן מדויק קצת לשון הגמרא מנחות מ"ב דמקשה והרי מילה וכו' דכשירה בכותי ובישראל צריך לברך. משמע אבל אם כותי מל לא ס"ד דהישראל מברך. והרשב"א אפשר דאיירי בטובל מספק דבל"ז אינו מברך".
ולענ"ד שגה בהבנת הט"ז שכן אף הט"ז כתב שיברך, אלא שלא היה לו ברור איך יברך ללא כל מעשה בצדו.
בדרכי תשובה (סי' קכ ס"ק קו) הביא את דעות הט"ז והפר"ח והבית מאיר והבין כבית מאיר שללא מעשה אינו יכול לברך. והסיק: "ועי' בס' מקור מים חיים סוף סי' זה מ"ש בביאור דברי הט"ז בזה ובמ"ש בזה לדינא ועי' בשו"ת חקרי לב ח"ב מיו"ד סי' ט' שהרחיב הדיבור בזה והעלה ג"כ דהעיקר כדעת הט"ז דאין לישראל לברך על מעשה הגוי וממילא דאין לטבול לכתחלה ע"י עכו"ם כיון שאינו יכול לברך על מעשה גוי עיין שם באורך".
אבל סייעתא לדברי הפר"ח, שיש לבעל הכלי לברך אף שהגוי מטבילו, כתב בשו"ת התעוררות תשובה (שו"ע יו"ד סי' קכ): "טו"ז סקי"ז תמי' לי האיך יברך על מה שיטביל העכו"ם והישראל אינו עושה כלום. ונ"ל כיון דאין הטבילה בעצמה חיובית רק שאסור להשתמש בו בלי טבילה וא"כ הטבילה רק התחלת המצוה ונגמרה בשעת תשמיש הראשון וממילא יכול לברך עלי' או סמוך מיד לטבילה או קודם תשמיש ראשון ודמי כמו שפסק הרמ"א או"ח סי' קנ"ו שאם לא בירך על נטילת ידים קודם הנגוב יכול לברך עד שיאכל המוציא כאשר בארנו שם הטעם ג"כ שנטילה מצוה הוא משום שאסור לאכול פת בלי נטילה א"כ גמר מצות נטילה הוא בהתחלת אכילת המוציא, ואי' ברמב"ם שכל מצוה שיש לה המשך זמן אם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ כל זמן המשכת המצוה, ובפרט ברכה שהיא בעל נקל יותר לברך ועיין בטו"ז או"ח הל' ציצית סי' ח' טעם דמברכינן על טלית קטן 'על' מצות ציצית".
עולה כי מסקנת חלק מן האחרונים היא: שמברך על הטבלת כלים של גוי, וכש"כ כלים של חבירו אע"פ שהמברך אינו מטביל כלים. והטעם שאין מצוה לטבול כלים, אלא מצוה שהכלים יהיו טבולים. ולכן הברכה אינה על עשיית המצוה אלא על תוצאת הטבילה.
ה. בדומה כתב בפסקי תשובות (סימן רסג הערה 12): "וכן לענין הדלקת נרות שבת ע"י נכרי בצווי האשה דלכמה מן הפוסקים מהני שתוכל האשה אף לברך, כדלקמיה אות י"ט, כ"ש כשעומד על גביו". והטעם משום שהחובה העיקרית שיהיה אור בבית ולא חובת ההדלקה ע"י האשה.
ומצאתי ברשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק, ברכות יד ע"א) שדן בכל המצוות:
"תוס' ד"ה ימים. בא"ד. וז"ל ויש שרוצין לומר דיחיד האומר הלל בימים שאין גומרין שאין לו לברך ומיהו השר מקוצי היה אומר דכיון שרצה לחייב עצמו מברך ואין זה ברכה לבטלה מידי דהוה אלולב ואתפילין דהני נשי מברכות אף על גב שאינן חייבות עכ"ל. ונראה דנחלקו אם מברכים ברכת המצוות על החיוב או על הקיום, דהיש רוצין לומר סברי דאין מברכים אלא על חיוב, ולכן ס"ל דבר"ח רק ציבור מברכים, דהמנהג מחיל חיוב קריאה על הציבור, ואף על פי שליחיד שקורא נמי חל קיום, אין היחיד מברך. מאידך השר מקוצי סובר דהברכה חלה על הקיום וכמו שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג אף על פי שאינן חייבות ה"נ יחיד מברך על הלל בר"ח, דאע"פ שמחמת המנהג חל חיוב רק על הציבור מ"מ יחיד הקורא הלל מקיים קיום שירה ושפיר מברך".
ובעקבות דבריו ק"ו בטבילת כלים 'הברכה חלה על הקיום' ולכן יכול לצאת אף בברכת אחר.
ומצאנו בתקיעה בר"ה לנשים. פסק האגודה (ראש השנה פרק ד – יום טוב סימן יח):
"ותוקעין לנשים ומברכין להן ואפי' מי שיצא כבר, לשון רבינו אבי"ה, אכן יש גאונים שכתבו [שטוב] לתקוע ליולדות ולכל נשים טרם יצא התוקע, לאפוקי נפשיה מפלוגתא".
אמנם בשו"ע סי' תקפט ס"ו פסק שלא לברך עבור נשים, ורמ"א פסק שאם התוקע כבר יצא י"ח, לא יברך עבור נשים. ועי' בהערות בס' ברכת ה' (חלק ה ס"ה עמ' כו).
ו. לגבי טבילת כלים ע"י איש ואשתו, נלענ"ד שניתן לומר שהם לענין הטבילה כגוף אחד, כיון שהם שניהם ניגשים להטביל את הכלים והכלים של שניהם יכולים שאחד יברך והשני יטביל וכד'.
ומצינו לענין נר שבת כתב בקיצור פסקי הרא"ש (שבת פ"ב סי' יח):
"הדלקת נר בשבת חובה לכך אין מדליקין בדבר שריחו רע שמא מתוך כך יניחנו ויצא. ולא בדבר שריחו טוב כעין צרי שמא יסתפק ממנו אלא מדליקין בשמן שומשמין ואגוזים ובשל צנונות ובשל דגים ובשל פקועות. ומברכין עליו בין איש ובין אשה שמדליקין ואפילו היה נר דולק והולך צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה לשם שבת ומצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת וכל שכן גופו".
היינו במצוות משותפות ביניהם זה או זה מברך.
וכן בנר חנוכה שהמצוה היא נר איש וביתו, האשה בביתה מברכת ומדליקה עבור שניהם.
מסקנה
מלכתחילה במצוות רשותיות (קיומיות) ראוי שהעושה יברך, כדי שלא להכניס עצמו למחלוקת. ולכן אף בטבילת כלים ראוי לנהוג כן. אולם אם המטביל את הכלים אינו יכול לברך (כגון אילם), או שאחר ברך לו אין הברכה לבטלה ויוצא בברכתו כששומע את הברכה. ואיש ואשתו בטבילת כלים משותפים יכולים שאחד יברך והשני יטביל, אולם מלכתחילה ראוי שגם המברך יטביל.