חבל נחלתו כו ט
סימן ט - ברכות על תירס בימינו
שאלה
אלו ברכות צריך לברך בימינו על מאכלים מתירס לפניו ולאחריו?
תשובה
א. תירס הוא צמח ממשפחת הדגניים (בחלוקה הבוטנית) שאינו כלול בחמשת מיני דגן, ההיכרות עמו היא כחמש מאות שנה, ועל כן לפני שנתייחס לברכותיו, נביא את פסיקת ההלכה למינים דומים.
ב. פסק הטור (או"ח סי' רח):
"האוכל אורז בעין תחלה מברך עליו בפה"א. עשה ממנו תבשיל או שטחנו ועשה ממנו פת מברך עליו תחלה במ"מ כיון דזיין לאחריו בורא נפשות ולא מעין ג'. ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת התבשיל שאינו חשוב לגרר התבשיל אחריו כיון שאינו מה' המינין".
"ועל פת דוחן כתב רב אלפס שהכל וכן כללו הרמב"ם ז"ל עם שאר קטניות שברכתם שהכל. ובה"ג כתב בפה"א וא"א הרא"ש ז"ל כתב נ"ל שדין דוחן כדין אורז דאיהו נמי מיזן זיין וסועד הלב כמו אורז הלכך תחילה במ"מ ולבסוף בנ"ר אבל העושה פת או תבשיל משאר מיני קטניות ליתיה בכלל מזון ומברך עליו שהכל ע"כ. וכ"כ גאון כיון דאורז לאו מין דגן הוא ומברכין עליו בורא מיני מזונות כיון דזיין ה"ה נמי בדוחן, או בשאר דברים שאנו רואים דזייני כמו מין הנקרא פניג"ו מברכין עליהן במ"מ".
הטור מחלק את המינים שמבשלים את זרעיהם או אופים אותם (ואינם מחמשת מיני דגן) לשלש מחלקות:
אורז ברכתו על תבשיל או פת – בורא מיני מזונות וברכה לאחריו בנ"ר (=בורא נפשות רבות).
מיני קטניות ברכתם על תבשיל או פת – שהכל נהיה בדברו, וברכה לאחריו בנ"ר.
בדוחן לאחריו לכו"ע בנ"ר, אולם לפניו נחלקו הראשונים. הרי"ף והרמב"ם סברו שמברך כקטנית שהכל נהיה בדברו והרא"ש והגאון כתבו שמברך בורא מיני מזונות.
את הסיבה לברכה על אורז הביא הב"י (סי' רח, ז) מלשון הרא"ש: "הילכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברך עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו משבעת המינים כיון שהוא נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בורא נפשות רבות דלא נתקנה ברכה מעין שלש כי אם על שבעת המינים והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז מברך עליו כמעשה קדרה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות". ולכן על אורז מבושל או אפוי מברכים מזונות לפניו.
לגבי דוחן, הבית יוסף (או"ח סי' רח, ח) הביא: "והרא"ש (סי' ח) כתב דמשמע ליה להרי"ף שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במילתיה דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן, ונראה לי דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי מרבי יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטים וכן משמע ההיא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה והכי מסתבר דדוחן מיזן זיין וסעיד ליבא כמו אורז הילכך מברכין עליו בורא מיני מזונות. אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטנית ליתיה בכלל מזון ומברך עליו שהכל עד כאן. ולסברא זו נוטה דעת ה"ר יונה וכתב דמכל מקום נראה לו שיש הפרש בין האורז ובין הדוחן שעל האורז מברך בורא מיני מזונות אפילו כשהוא שלם אבל הדוחן אינו מברך עליו כשהוא שלם מפני שאין דרכו אלא על ידי כתישה וטחינה אבל האורז דרכו לאכלו אפילו שלם והכי משמע בגמרא ונראה שמפני זו המעלה שיש באורז מבדוחן הזכירו בגמרא האורז יותר והקשו ואורז לא מברכינן עליה ע"כ".
בהמשך הביא שהטור נטה לדעת הגאון ורבינו יונה והרא"ש שעל פת דוחן מברך במ"מ. והביא שנחלקו ראשוני צרפת ואשכנז בהגדרת מין אורז ודוחן1.
והוסיף הב"י: "כתב ה"ר יונה (כו. ד"ה והפת) ועל הפת שעושין מקטניות כגון פת פולין וכיוצא בו נראה שאין מברכין עליו אלא שהכל שאין דרך לעשות פת כל כך מקטניות כמו מאורז ודוחן ולא דיינינן להו מזון והאריך לתת טעם למה יברך עליו שהכל ולא יברך בורא פרי האדמה: ועל מה שכתב רבינו בשם הרא"ש דעל תבשיל דשאר מיני קטניות מברך שהכל תמהני אמאי לא יברך בורא פרי האדמה ואפשר דבשנתבשלו הקטניות עד שנתמעכו מיירי דכיון דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליהם בורא פרי האדמה".
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רח ס"ח): "על פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות".
ופסק כשיטת הרי"ף והרמב"ם.
ג. כתב בבאור הלכה (סי' רח סעיף ח ד"ה על פת): "על פת דוחן – הנה באמת בדוחן יש הרבה ראשונים שסוברין דברכתו במ"מ כמו אורז הלא המה דעת הגאון שהובא בתר"י וגם הוא מסכים שמה כן, וכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והראב"ד [הובא ברשב"א] והאשכול והאור זרוע בשם רבינו יהודה שירליאו"ן ושיבולי הלקט בשם רש"י והרא"ה בחידושיו על הרי"ף והריא"ז והגהמי"י בשם מורו והרוקח והאבודרהם כל אלו סוברין דאורז ודוחן דין אחד לשניהן בכל דבר וסתימת המחבר הוא רק דעת הרי"ף והרמב"ם ורבינו יהודה [והובא באשכול] וצ"ע על המחבר שסתם כן לדינא נגד הרא"ש וכל הני ראשונים העומדים בשיטתו, ואולי שלא היו לנגד עיניו מאחר שלא הביאם בב"י ולפ"ז אף דלא נפיק מזה חורבא דבברכת שהכל יוצא על כל דבר בדיעבד עכ"פ מי שרוצה לברך במ"מ אין מוחין בידו כנלענ"ד".
"ודע עוד דיש כמה ראשונים שסוברין דלאו דוקא אורז ודוחן דה"ה שאר מינים שאנו יודעין דזיין וסועד הלב דינם כמו אורז ודוחן ומברך בורא מ"מ ובכלל זה הוא פליז"ו המבואר בשו"ע עיין בתר"י שהביא כן בשם גאון והסכים גם הוא לזה וכן כתב הרא"ש בתוספותיו על ברכות [והב"י שנסתפק בדעת הרא"ש בזה לא היה לפני אור עיניו תוספי הרא"ש] והשו"ע שסתם בפליז"ו שהכל משום דלא עדיף מדוחן לשיטתו ועיין במה שכתבנו במ"ב בשם ת' ח"ס דחשש לענין טירקש"י וויי"ץ דשמא הוא בכלל אורז ולדעת אלו הראשונים בלא"ה יש לחוש דזיין טובא. ומ"מ מי שמברך שהכל על דוחן וכל אלו בודאי יש לו על מה לסמוך".
דעת המשנ"ב שמינים המזינים כלומר שהם עיקר המזון של בני אדם יש לברך לפניהם בורא מיני מזונות. וכך כתב במשנ"ב (ס"ק לג):
"על פת דוחן וכו' – דאף דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל. ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל. והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס2 סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה".
הטערקע"שי וויי"ץ הוא התירס ועליו נרחיב עתה את הדיבור.
ד. עפ"י הכתוב במרשתת (ויקיפדיה) על התירס, נראה כך:
מקורו של התירס במרכז אמריקה. עם גילוי יבשת אמריקה במאה ה-15, (שנת מזר"ה – גירוש ספרד – ה' אלפים רנ"ב) הופץ השימוש בתירס לכל העולם.
טורקיה היתה תחנה להפצת תירס באירופה, ולכן ביידיש נקרא התירס "חיטה טורקית" (טערקע"שי וויי"ץ).
עוד כתוב שם שהדגן שהכי נאכל בעולם בימינו הוא התירס, יותר מן האורז והחיטה וכמעט כפול מהם. לפני כעשר שנים עמד יבול התירס על מיליארד ו-16 מיליון טון, בעוד שיבול החיטה העולמי היה אז כ-682 מיליון טון, ויבול האורז העולמי היה אז 678 מיליון טון.
משמעות המספרים הללו שהתירס בימינו הוא הדגן הנאכל ביותר וממילא הוא היותר 'זיין' היינו מזין ומכלכל את בני האדם.
ה. המסקנה המתבקשת היא שאם התירס בא בתבשיל וגרגיריו מעוכים או אפו מקמחו מיני מאפה, לפניו יברכו מזונות ולאחריו בורא נפשות רבות.
ויש להוסיף, בימינו התרבו ביותר חולי דגנת (כרסת=צליאק) שגופם אינו מעכל כראוי קמח שיש בו גלוטן, חולים אלו צורכים מזון ללא גלוטן, אחד ממקורות המזון האלה הוא התירס שהוא ממשפחת הדגניים (הבוטנית) אך ללא גלוטן. והם ראוי שיברכו על מיני מאפה המכילים רוב קמח תירס – בורא מיני מזונות, ולאחריו בורא נפשות.