חבל נחלתו כו ח

<< · חבל נחלתו · כו · ח · >>


סימן ח - הבנה וכוונה שונה מפשט הקריאה

שאלה

קבלתי בדוא"ל את הפסיקה הנ"ל:

האם מי שקורא 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' ומתכווין לה' – לא יצא י"ח? כיון שזה לא פשט המגילה בשל העובדה שזו הפקעה מפשוטו של מקרא. זו לא בעיה של כוונה. זו בעיה של פירוש המילים ולמעשה קריאה של מילה אחרת (על אף שמדובר במנגינה בלבד). על כן, אם אכן זה כך – לא יוצאים ידי חובה כי קראו מגילה אחרת. לא את זו שכתובה. לא מדובר כאן על כוונה. בוודאי שאין חובה להתכוון לפירוש כלשהו. הטענה שאני מעלה היא שמדובר במילה שונה לחלוטין. ההקבלה היא למקומות שבהם כתוב בתורה עצמה "אלוהים", והקורא מתכוון לקב"ה בעוד שמדובר במילה הנמחקת, כגון: אשר ירשיעון אלוהים, וכדו'. מדובר אפוא במשמעות הקמאית של המילה. אם טוענים שגם בקריאה בתורה, המתכוון במילה "אלוהים" לקב"ה גם כשהיא נמחקת – מה שאמרתי על המגילה לא רלוונטי. אולם אם מסכימים שכיוון שלא מדובר בפירוש, ולא מדובר בכוונה, אלא מדובר במילה שונה לחלוטין – יש מקום לטענתי שהתכווננות רק למלכו של עולם ב"המלך" וביטוי הדבר על ידי המנגינה – עלולה להיות קריאת מגילה אחרת ממה שכתובה.

החלטתי לבדוק פסק זה.

תשובה

א. נראה שצריך לברר מהו גדר קריאת התורה וקריאת מגילה. האם הקורא צריך להבין את שהוא קורא, או שאפילו אינו מבין יוצא י"ח. לפי הצד האחרון אין הסברא נותנת, שמי שמתכוין שלא כפשטה של תורה ומגילה, גרע ממי שלא התכוין כלל. מפני שאם גדר הקריאה הוא קריאה מדוייקת בלבד, כוונה אינה מוסיפה ואינה מחסרת מיציאה י"ח.

ב. כתב הטור (או"ח סי' קמב): "כתב בעל המנהיג אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו, טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו, דאף על פי שטעה בה יצא ידי קריאה דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא. והרמב"ם ז"ל כתב קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק".

היינו שתי דעות: דעת ס' המנהיג שאפילו קרא שלא כהלכה אין מתקנים אותו, ודעת הרמב"ם שמחזירים את הקורא על כל טעות באותיות, היינו בדרך הקריאה או בניקוד, אבל לא על מנגינות. אף הרמב"ם לא נקט שלא יצא בקריאה בטעות.

ג. באר מהר"י אבוהב (או"ח סי' קמ): "וכן1 (מוסב על דברי הטור: דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן – יצא). כתוב בא"ח (ח"א הל' קריאת ס"ת סי' יח), שהביא ראיה מהירושלמי, מנין לחזן הכנסת שאומר על משה משה ועל אהרן אהרן2, שאין משיבין אותו, שנאמר "ודגלו עלי אהבה" – ודילוגו. פי' חזן הכנסת – ש"ץ, וי"א מלמדי תינוקות. והראשון נראה, כי מלמד תינוקות שלא קרא בדקדוק מעבירים אותו (ר' מס' ב"ב דף כא, א, וטושו"ע יו"ד סי' רמה סע' יח). ומנהג ספרד וברוב מקומות אחר קריאת התורה בשבת, [לומר] "והוא רחום יכפר", לכפר על שגגת הטעיות במקרא כו' (מביאו הב"י סוף הסי' ד"ה כתוב בא"ח, והוסיף: והיום אין זכר למנהג זה. ור' שו"ת דברי חכמים ח' אה"ע סי' טו)".

"זה נראה שסותר, מה שכתב למעלה (סי' קמא) בשם הרא"ש (מגילה פר' ג סי' א), שמי שאינו בקי בטעמי הקריאה, שאין הצבור יוצאים בקריאתו, שבכאן אומר שאין להגיה אותו. ואולי (בב"י הנ"ל כתב שני תירוצים, ולא כמסתפק. הראשון שבהם כמהרי"א). מ"ש הרא"ש שאין הצבור יוצאים הוא לכתחלה, וזה בדיעבד".

ד. הבית יוסף (או"ח סי' קמב, א) הביא דברי המנהיג ובאר:

"כתב בעל המנהיג (עמ' קס) אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו טוב שלא להגיה על שגגתו ברבים וכו' דאע"פ שטעה בה יצא ידי קריאה דאיתא במדרש (שה"ש רבה ב ד) שאם קרא לאהרן הרן יצא. התוספות כתבו בריש פרק אין מעמידין (ע"ז כב: ד"ה רגלא) פירוש אף על פי שלא קרא האל"ף: כתב מהר"י ן' חביב ז"ל זה שכתב שאם טעה הקורא אין מחזירין אותו קשה למה שכתב למעלה בשם הרא"ש שאין הציבור יוצאין בקריאת הבלתי יודע ויש לומר כי זה בדיעבד ודברי הרא"ש לכתחלה עוד יש לומר כי זה שכתב בעל המנהיג הוא בטעות שאין בו שינוי ענין ודברי הרא"ש בטעמים שהם פירוש הפסוק ממש".

היינו לכתחילה ודאי צריך לקרוא כראוי, בדיעבד יוצאים י"ח אף אם טעה בקריאה. והוסיף טעם שלא נמצא במהר"י אבוהב לחלק בין טעות בקריאה המשנָה את התוכן לטעות בקריאה שאינה משנה את התוכן. וכן שיבוש בקריאת השמות משה ואהרן אינו מעכב בדיעבד. ועי' בדרישה (סי' קמב ס"ק א) שנתן טעמים נוספים אולם לענ"ד פחות מסתברים.

והוסיף בטעם הרמב"ם:

"והרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות תפלה (ה"ו) קרא וטעה וכו'. וכתבו הגהות מיימון (אות ד) שנראה להביא ראיה מדגרסינן בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) מנין לתרגום דכתיב (נחמיה ח ח) ויקראו בספר (תורת משה) [בתורת האלהים] וגו' ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום ושום שכל הם הטעמים ויבינו זה המסורת וא"ר יונה אף על גב דאיתמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו וכ"ש לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא. וה"ר מנוח (ספר המנוחה שם) הביא ראיה מדאמרינן בפרק חלק (סנהדרין צט.) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל דבר יי' בזה (במדבר טו לא) וכיון שדקדוק אחד יש לו שורש גדול צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ע"כ. ולי נראה להביא ראיה מדגרסינן בירושלמי דמגילה (פ"ב ה"ב) אין מדקדקים בטעיותיה ומפרש כגון בין יהודים ליהודיים משמע דדוקא במגילה הקילו אבל בס"ת מדקדקים. ואח"כ מצאתי בהדיא דגרסינן בירושלמי דפרק הקורא את המגילה עומד (ה"ה) טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפילו טעה בין אם לואם: כתב הכל בו (סי' כ יא:) קרא וטעה אפילו באות אחת מחזירין אותו עד שיקרא בדקדוק והני מילי הקורא שבירך אבל על החזן אין לחוש אם לא קרא בדקדוק ע"כ. ואין טעם בדבריו דקריאה בציבור כתקנה לא תליא בברכה שהרי בימי חכמי התלמוד שהיה הראשון מברך ראשונה והאחרון ברכה אחרונה היעלה על הדעת שלא היו מקפידים בקריאת האמצעיים. ומיהו אפשר לקיים דבריו בטעות שאין המשמעות משתנה ואפילו בטעות כזה מחזירין לקורא וכן נראה מדברי ארחות חיים (הל' קרה"ת אות יח): כתוב בכתבי מה"ר ישראל (תרה"ד ח"ב) סימן קפ"א ראיתי כמה פעמים לפני רבותי ושאר גדולים שטעו הקוראים בדקדוקי טעמים וגם בפתח וקמץ סגול וצרי אף על פי שגערו בו קצת מכל מקום לא החזיר מהן".

הב"ח (או"ח סי' קמב ס"ק א) באר שזו מחלוקת בין המדרשים ולכן חלקו הרמב"ם והרא"ש על המנהיג ונראה לו שהטור נקט כרמב"ם וכרא"ש. אולם סיכם שנהגו כמנהיג וכתרומת הדשן.

ה. השולחן ערוך (או"ח סי' קמב ס"א) פסק:

"קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו".

ורמ"א הגיה: "וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו (ב"י ופסקי מהרא"י סימן קפ"א)".

באר המשנה ברורה (סי' קמב ס"א):

"(א) אפילו בדקדוק אות אחת – כגון שחיסר או הוסיף איזה אות וכדומה כמו שיבואר לקמיה".

"(ב) מחזירין אותו – שיקראנה בדקדוק והיינו בין כשהוא עומד עדיין בפסוק זה ובין שכבר גמר הפרשה ואפילו בירך לאחריה נמי העולה אחריו חוזר לאותו פסוק וקורא ממנו ולהלן עד סוף הפרשה ועוד שלשה פסוקים מפרשה שאחריה".

זה ביאורו לדברי השו"ע.

וכך באר את פסיקת הרמ"א:

"(ד) אבל אם טעה וכו' – וה"ה אם חיסר או הוסיף איזה אות במקום שאין הענין משתנה עי"ז כגון שקרא לאהרן הרן בפתח בלא אל"ף או למצרים מצריים וכדומה ונקט נגינה וניקוד משום דע"פ רוב אין הענין משתנה על ידם ובניקוד נמי אם אירע שהענין נשתנה עי"ז כגון יעשה בפת"ח קרא יעשה בציר"י או להיפוך או בחלב בחט"ף קרא בחלב בציר"י או יושב ישב וכל כיוצא בזה שהענין משתנה בודאי מחזירין אותו גם בניקוד ובספר שלחן עצי שטים הוסיף עוד דה"ה בנגינת הטעמים כשהענין משתנה עי"ז כגון שקרא משרת במקום מפסיק מחזירין אותו (ודלא כמו שאומרים ההמון שאם קרא את השם אין מחזירין בטעה בנגינה)":

ו. בערוך השולחן (או"ח סי' קמב) לאחר שהביא ראיה לשיטת הרמב"ם והקשה על המנהיג כתב בסעיף ג:

"ונלענ"ד דשניהם (=שי' הרמב"ם והמנהיג) אמת דוודאי אם הטעות בעצם התיבה כמו כבש כשב אם ואם וכיוצא בהם אף שאין הענין משתנה מ"מ מחזירין אותו אבל אם טעה בטעמים אין מחזירין אותו וזהו כוונת המנהיג ומביא ראיה מאהרן הרן כלומר מדאמרינן במדרש באלו שקורין בפני עצמם אפילו בשינויי תיבות חביב לפני הקדוש ברוך הוא כ"ש בקורא בתורה בטעה בטעמים וכוונת הרמב"ם הוא על שינויי תיבות וראיה לזה מדברי התה"ד [סי' קפ"א] שכתב ראיתי כמה פעמים לפני רבותי ושאר גדולים שטעו הקוראים בדקדוקי טעמים וגם בפתח וקמץ סגול וצירי ואף על פי שגערו בהם קצת מ"מ לא החזירום עכ"ל הרי מפורש כמ"ש".

והוסיף בסעיף ד:

"ודע דשינוי בנקודות אינו אלא במקום שלא נשתנה העניין כמו שמים בקמץ שמים בפתח או ארץ בקמץ או ארץ בשני סגולין וכיוצא בהם אבל במקום שהעניין נשתנה כמו חלב בקמץ וחלב בצירי וכיוצא בזה וודאי מחזירין אותו וזהו שכתב רבינו הרמ"א ודווקא בשינוי שמשתנה ע"י זה העניין אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו עכ"ל ונ"ל דה"פ דאין כוונתו על שינוי התיבה דבשינוי תיבה אף במקום שלא נשתנה העניין כמו כבש כשב מחזירין אותו וכוונתו על נקודות כשמשתנה העניין כמו חלב חלב דמחזירין אותו אבל במקום שלא נשתנה העניין אין מחזירין אותו [עמג"א וב"י וב"ח ודו"ק] ודע דבכל זה אין חילוק בין שהקורא עצמו קורא ובין כשהש"ץ קורא שהרי עומד במקום הקורא וכן פסק רבינו הרמ"א דלא כיש מי שמחלק בכך [עב"י]".

ועי' משרת משה (עטייה, הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ב ה"ו)3.

עד כאן עסקנו בקריאת התורה, ונראה שבדיעבד יוצאים י"ח בכל דרכי הקריאה לכו"ע. ולכן אף מי שהתכוין במשמעות שאינה נכונה אם לא חזר יוצא ידי חובה. כגון שקרא "זובח לאלהים" (שמות כב, יט) והתכוין לשמים ולא לאלילים כיון שקרא בדיוק אינו חוזר. וכן "אשר ירשיעון אלהים" והתכוין לשמים יוצא י"ח. כי כוונתו אינה מעניינת אותנו ורק אופן קריאתו ודיוקו בכתוב הוא החשוב.

ז. לגבי מגילה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרצ ס"ח): "הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש ובכתבי הקודש, אף על פי שאינו יודע מה הם אומרים, יצא ידי חובתו".

ופסק המשנה ברורה (סי' תרצ):

"(כה) ובכתבי הקודש – צ"ל בכתב הקודש וכך הגירסא ברמב"ם ור"ל בכתב אשורית".

"(כו) יצא י"ח – דהא האחשתרנים בני הרמכים גם אנן לא ידעינן מהו אלא לא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ואפילו לכתחלה נמי ומשו"ה יוצאין ג"כ הנשים ועמי הארץ. כתב הפמ"ג כל ירא שמים נכון שיהיה לו מגילה כשרה בידו ולקרוא מלה במלה בלחישה שא"א לשמוע מן הש"ץ הכל ובפרט שהנערים מבלבלים".

היינו יוצאים ידי חובת קריאת מגילה ללא שום הבנה כלל, ואדם מישראל שאינו יודע עברית ושמע את המגילה יצא ידי חובה, ואם כן מדוע אם כיון כוונה מוטעית בפירוש מילה לא יצא ידי חובה, הרי הבנתו וכוונתו אינה מועילה ואינה מורידה.

ח. מי שאינו יודע כלל לקרוא – עליו כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ג סימן תכה [תתסז]): "ולענין מי שאינו יודע לקרות קם ליה בדרבה מיניה שהרי הוא עובר על ולמדתם אותם שהוא חייב מן התורה ללמוד תורה ואינו לומד ועד שהוא הולך לשמוע ילך ללמוד. ועוד מה יועיל שמיעת התורה אם הוא אינו מבין מה שהוא שומע דדוקא במקרא מגלה התירו אף על פי שאינו מבין מידי דהוה אחשתרנים בני הרמכים אבל בעלמא לא ואלו העולים לקרות בתורה ואינם יודעים הוי ברכה לבטלה שצריך (שיודע) [שידע] לקרות עם החזן מלה במלה אף על גב דאינו יודע דקדוק הקריאה אבל אם אינו יודע כלל הוי ברכה לבטלה ואסור להעלותו. ואף על גב דש"ץ מוציא את שאינו יודע בתפלה שאני התם שהוא עונה אמן בסוף כל ברכה וברכה ואף על פי שאין יודע מה אומר אין הדבר תלוי בקריאה אלא בעניית אמן אבל קריאת התורה הדבר תלוי בקריאה ולפיכך אין הש"ץ מוציא אם אינו יודע לקרות הילכך לנ"ד אם היה (או) סומא או חושש בעיניו או שאינו יודע לקרות פטור מחיוב זה ואם הוא יודע נפטר ע"י שמיעה".

וא"כ אף הרדב"ז סובר שקה"ת צריך שידע לקרוא אבל אין צריך שיבין את קריאתו, ואפילו אינו מבין את תוכן הקריאה יוצא בה י"ח, ולכן אף אם התכוין למשמעות שונה, כיון שקרא במדויק לפי אותיותיה וטעמיה יצא י"ח.

ונראה שאף באמת ליעקב (מבוא ללימוד המקרא) מסכים עם דברי הרדב"ז, וז"ל:

"ד. והנה ביארתי במקום אחר מה שארז"ל [סנהדרין דף פ"ט ע"א] דאין ב' נביאים מתנבאין בסגנון א' הוא משום דהנביא היה מקבל צורת הנבואה והדברים היה מוציא הנביא מלבו, וכיון דדעותיהן אינן שוות בע"כ שכל א' יביע נבואתו בלשון משונה מחבירו, משא"כ בתורת משה שמשה מסר הדברים ממש כמו שנאמרו לו כדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא [דף ט"ו ע"א] הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב".

"ויוצא לנו נפקותא גדולה בין תורה לנביאים וכתובים, דבתורה התיבות כמות שהן תורה הן, שהרי אומר ממש דברי ד' ושפיר מקיים המצוה על ידי המקרא בלבד אפילו אם אינו יודע מאי קאמר, משא"כ בנביאים שהלשון הוא הבעת מחשבת הנביא, א"כ ע"כ כשהלה מבין מה שהוא אומר אזי הוא מקיים מצות תלמוד תורה, ודו"ק. והיינו ביאור דברי רש"י הנ"ל, דלפיכך קרי ליה לחומש מקרא משום דבקריאתה בלבד הוא מקיים מצות ת"ת, משא"כ בנו"כ דבהו רק על ידי הלמוד הוא מקיים מצות תלמוד תורה".

"ואפשר לבאר בזה הא דדנינן בגמרא ברכות [דף י"ג ע"א] אי כל התורה כולה בלה"ק נאמרה או בכל לשון, דפירש"י שניתנה לקרות בתורה, דהקשו התוס' דהיא רק תקנת עזרא. אבל לפמש"כ כוונת רש"י היא דניתנה לקרות לקיים מצות תלמוד תורה רק על ידי קריאה אף על גב דאינו יודע הפירוש, והיינו דאם נאמר שניתנה תורה בשבעים לשון הרי כולם הם תורה שבע"פ אף על פי שאינו יודע הפירוש ומקיים המצוה ע"י קריאה בלבד, משא"כ אם ניתנה בלה"ק א"כ אם קורא בלשון אחרת אינו מקיים המצוה בקריאה בעלמא אא"כ ידע פירוש הדברים, ודו"ק".

ונראה שדבריו בפיסקה האחרונה הם בלימוד תורה אבל לא לגבי קריאת התורה וק"ו לגבי קריאת מגילה.

ח. כ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"א, או"ח סי כו, ט): "ולפ"ז יש לפרש מ"ש בברכות (ה) ואתנה לך את לוחות האבן אלו עשרת הדברות, והתורה זה מקרא, והמצוה זו משנה. ופירש רש"י, תורה זה מקרא, שמצוה לקרוא בתורה, מצוה זו משנה, שיתעסקו במשנה. ע"כ. והיינו שבתורה די בקריאה, אף על פי שאינו מבין, משא"כ משנה צריך להתעסק בה בהבנה ועומק העיון, וכמ"ש הט"ז א"ח (סי' מז סק"א) שעסק התורה היינו בעיון ופלפול על ידי עמל ויגיעה ומשא ומתן בהלכות התורה. ע"ש. וע"ע בתענית (י:) הא למגרס הא לעיוני".

וכ"כ בתשובות והנהגות (כרך א סימן שנה): "אמנם עליו להתרגל לקרוא ק"ש בלשון הקודש דוקא, שהריפורמים הם שמשנים להתפלל בלע"ז כחיקוי לעכו"ם, ובקריאת התורה ישמע ויוצא אף שאינו מבין וכמבואר בש"ע הגרש"ז הלכות ת"ת דתורה שבכתב יוצאין אף שאינו מבין משא"כ בתושבע"פ וכמוש"כ במג"א סימן נ' סק"ב, ועיין במשנ"ב שם סק"ב שחילק בין תורה לתפלה ולא פירש להדיא דבמקרא יוצאין אף על פי שאינו מבין".

מסקנה

אם אדם קרא עפ"י הניקוד הראוי בתורה ובמגילה אף אם כוונתו לפי הבנתו שגויה – יצא הוא ושומעיו בקריאה ידי חובה.