חבל נחלתו כו ד
סימן ד - מי קורא לכהנים לעלות לדוכן
שאלה
מי קורא לכהנים העולים לדוכן בקול: 'כהנים'?
תשובה
א. נאמר בסוטה (לח ע"א): "אמר אביי, נקטינן: לשנים קורא כהנים, ולאחד אינו קורא כהן, שנא': אמור להם, לשנים. ואמר רב חסדא, נקטינן: כהן קורא כהנים, ואין ישראל קורא כהנים, שנאמר: אמור להם, אמירה [ע"ב] משלהם תהא. והילכתא כוותיה דאביי, ולית הילכתא כוותיה דרב חסדא".
כתוב בספר 'והזהיר' (מיוחס למר חפץ אלוף – פר' נשא): "שליח צבור צריך לקרות כהנים ודוקא לשנים אבל לאחד לא, שכן אמר אביי לשנים לשלשה קורין כהנים שנאמר אמור להם לשנים. ואמר ר' חסדא כהן קורא כהנים שנאמר אמור להם האמירה שלהם תהא. והלכה כאביי ואין הלכה כר' חסדא". ועולה ששליח הציבור העובר לפני התיבה הוא הקורא כהנים. וכ"כ הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ד ה"ח) ששליח הציבור הוא הקורא כהנים והוא המקריא לכהנים.
ואילו הרא"ש (מגילה פ"ג סי' כא) הביא: "אמר ר' זירא (שם) אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור. רבינו תם1 היה אומר דשליח צבור אין לו להפסיק תפלתו ולקרות כהנים דאפי' ליהא שמיה רבא אין להפסיק ואפי' המלך שואל בשלומו או נחש כרוך על עקבו לא יפסיק והא דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים לאו בשליח צבור איירי אלא חזן הכנסת הוא הקורא. ודקדק מדקאמרי' אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ובתר הכי קאמר אין שליח צבור רשאי להתחיל בברכה אלמא קורא לאו ש"צ הוא. והכי תניא בסיפרי אמור להם מכאן שהחזן אומר להם ואמרו בירושלמי דפרק אין עומדין ובלבד שיהא החזן ישראל. וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל לשנים קורא החזן כהנים אבל ש"צ המפסיק עבירה היא בידו אבל מה ששליח צבור אומר התיבות של ברכת כהנים לא חשיב הפסק. והכי איתא במדרש טעמי חסירות ויתירות: אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור ואמרינן נמי בפרק אין עומדין (דף לד א) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף הא לאו מפני הטירוף לא חשיב הפסק משום דברכת כהנים צורך תפלה הוא. וכן נמי מה שש"ץ מקרא צורך תפלה הוא"...
המחלוקת מובאת אף במחזור ויטרי (סימן קל), בראב"ן (סוטה) שכתב שהש"ץ הוא הקורא, וכן הראבי"ה (סי' אלף קנה).
ב. באר הטור (או"ח סי' קכח): "וכתב ר"ת שאין לש"ץ להפסיק לקרות כהנים דהוי הפסק בתוך התפלה אלא חזן הכנסת פירוש הממונה על כל צרכי בה"כ קורא. וכתב הר"פ בשם ר"ת שאין ש"צ אומר או"א ברכנו בברכה וכו' אלא מיד כשיסיים מודים קורא החזן כהנים ור"י כתב דוקא להם שלא היו רגילין לומר או"א אבל עכשיו שש"צ רגיל לאומרו בכל פעם בציבור גם כשהכהנים נושאין כפיהם נכון לומר, וכן היה נוהג הר"מ מרוטנבורג כשהיה הוא ש"ץ היה אומר או"א בלחש עד כהנים ואומר כהנים בקול רם כדי לקרות אותם ואומר עם קדושיך בלחש".
עולה שר"י ומהר"ם נהגו ששליח הציבור אומר בלחש או"א ברכנו... וכשמגיע לכהנים היה מגביה את קולו ובכך יוצא י"ח הקריאה לכהנים.
ג. באר הב"י (או"ח סי' קכח): "וכתב ר"ת שאין לשליח ציבור להפסיק לקרות כהנים דהוי הפסק וכו'. כן כתבו התוספות (ברכות לד. ד"ה לא יענה) והמרדכי (סי' קט) והרא"ש (סי' יז) בפרק אין עומדין ובפרק הקורא את המגילה עומד (מרדכי סי' תתיז רא"ש סי' כא) וכתב הרא"ש (מגילה שם) שכן כתוב בפירוש ר"ח לשנים קורא החזן כהנים אבל שליח ציבור המפסיק עבירה היא בידו אבל מה ששליח ציבור אומר התיבות של ברכת כהנים לא חשיב הפסק, והכי איתא במדרש (טעמי חסרות ויתרות, בתי מדרשות ח"ב עמ' רעג) אמור להם מלמד ששליח ציבור אומר להם על כל דיבור ודיבור ואמרינן נמי בפרק אין עומדין (שם) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף הא לאו מפני הטירוף לא חשיב הפסק מפני שברכת כהנים צורך תפילה היא וכן נמי מה ששליח ציבור מקרא צורך תפילה הוא ע"כ".
"והרמב"ם (פי"ד ה"ח) כתב ששליח ציבור קורא אותם ואומר להם כהנים וכן נהגו העולם וגם התוספות כתבו סוף פרק אין עומדין (שם) וזה לשונם יש שרוצים להתיר לשליח ציבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפירוש ר"ת דמה שפירש דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (לט:) אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפילה אין זו הפסקה".
"וכתב ה"ר פרץ בשם ר"ת שאין שליח ציבור אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה וכו'. כן כתבו הגהות מיימוניות בפי"ד מהלכות תפילה (דפוס קושטא)".
"ומ"ש בשם ר"י דעכשיו ששליח ציבור רגיל לאמרו בכל פעם בציבור גם כשהכהנים נושאים כפיהם נכון לאמרו. גם זה שם".
הב"י לאחר שהביא את הדעות השונות נראה שנטה לדעת הרמב"ם ושלא כר"ת.
ד. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קכח ס"י):
"עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם, עד שש"צ מסיים מודים ואז אם הם שנים קורא להם (הש"צ): כהנים".
ורמ"א הגיה: "ולא יאמר אלהינו ואלהי וכו'; וי"א שאומרים אותו בלחש עד מלת כהנים, ואז יאמרו בקול רם (טור בשם ר"י ור"מ מרוטנבורג) וחוזר ואומר: עם קדושך כאמור, בלחש, (וכן נוהגין במדינות אלו)".
מביאור הגר"א עולה בהסברת השו"ע שהקורא הוא שליח הציבור ולא כדרכם של ר"י ומהר"ם. וכ"מ משולחן ערוך הרב (או"ח סי' קכח ס"ה). וכ"כ בערוך השולחן (או"ח סי' קכח סי"ח) ובאר במפורש שאין לש"ץ לומר או"א אלא רק לומר 'כהנים'.
וכ"פ המשנה ברורה (או"ח סי' קכח ס"י):
"(לד) הש"ץ כהנים – ולא חשיב הפסק בתפלה כמו דלא חשיב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם דנ"כ צורך תפלה הוא".
"(לה) ולא יאמר או"א – הטעם שלא נתקן אלא בזמן שאין הכהנים מברכין בעצמם אבל כיון שהכהנים מברכין בעצמן למה יאמר הש"ץ".
וכן בילקוט יוסף (תפילה ב סימן קכח – הלכות נשיאת כפים סעיף לה) פסק כפסיקת השו"ע:
"כשיש בבית הכנסת ב' כהנים הנושאים כפיהם, קודם שיתחילו לברך אשר קדשנו וכו', אומר להם השליח צבור: כהנים, שאין הכהנים חייבים לברך אלא אם כן אמרו להם לברך, שכן נאמר: כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ותירגמו, כד תימרון להון, והיינו דהחיוב הוא רק כאשר אומרים להם לברך. ואמירה זו היא קריאת כהנים שאנו אומרים קודם שהכהנים נושאים כפיהם.
וכיון שכל האחרונים גדולי הפוסקים, מסכימים לדעה אחת שהש"ץ הוא הקרוא 'כהנים' כך ראוי לומר".
ה. אולם בהערות הגרי"ש אלישיב (סוטה לח ע"א) העלה להלכה שאחד מן הקהל קורא כהנים וז"ל:
"שנא'. אמור להם לשנים וכו'. ופירש"י מקרא דלהם נפק"ל ששליח ציבור מזהיר אותו לברך, מבואר מדברי רש"י דהש"ץ הוא המזמינן לברך. ולמעשה נקטו כן רוב הראשונים. וה"נ מבואר בשו"ע [קכ"ח ס"י] שכתב ואז אם הם ב' קורא להם הש"ץ כהנים".
"אבל התוס' בברכות [ל"ד. ד"ה לא יענה] כתבו בשם ר"ת דלקרוא כהנים לדוכן אין הש"ץ יכול לקוראם, דחשיב הפסקה לתפילה אם קוראם, אלא אחד מבני הקהל קוראם".
"ומסיקים התוס' שם בדעת ר"ת דמה דפי' דהוה הפסקה היינו דוקא בימיהם דמיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרם או"א ברכנו וכו', והיו אומרים כהנים מיד בהא ס"ל לר"ת דהוה הפסק, ואין הש"ץ יכול לקוראם, אבל עכשיו שהורגלנו לומר או"א ברכנו בברכה וכו', בלשון ברכה ותפילה, אין זה הפסק, דלא גרע מעניית אמן, דלא חשיבא הפסק כדפרישית. והיינו דכיון דהורגלנו לאומרן במקום שאין מברכים, דהרי אין מברכים בכל זמן, וכן במקום שאין כהנים, הרי שברכה זו הוה חלק מהתפילה. א"כ במקום שמזמין הכהנים, כיון דמזמין אותם בהאי ברכה ותפילה לאו הפסק הוה וש"ץ הוא הקוראם ומזמינם. והאי חילוקא נקט נמי המהר"ם רוטנברג ותפס להלכה דבזמננו הש"ץ הוא המזמין".
"ובהגהות מימוניות הביא דברי ר"ת כפשטם, דאין הש"ץ אומרם. והביא בשם מורו דכדי שלא לשנות את המנהג היה אומר בלחש או"א וכו', והיינו נמי דס"ל לחילוק התוס', דכיון דאומר או"א הוה דרך תפילה. והקשה לו הגה"מ דהרי לא נתקן או"א ברכנו וכו', אלא בשעה שראוי לנשיאת כפים, ואין שם נ"כ. והודה לו מורו לדבריו, והפסיק ממנהגו, וס"ל דלעולם הוה הפסק".
"אבל הב"ח נקט להלכה כדעת התוס' דר"ת וכקודם חזרה של מורו של הגה"מ, דכיון דאומר או"א ברכנו לא הוה הפסק דדרך תפילה הוה והוקבע לתפילה".
"ולמעשה נהגו כמו שכתב והכריע הגר"א במע"ר [ומבין שיטי הגהותיו לשו"ע נמי משמע כן עיין שם2] כדעת ר"ת לגמרי, דאפילו בזמננו דשייך לומר או"א וכו', אין הש"ץ אומרו אלא אחר הוא המזמין".
מסקנה
כיון ששתי השיטות יסודן בהררי קודש, ראוי לנהוג כמנהג המתפללים באותו מקום, ולפי סדרי בית כנסת זה (אם הוא מעורב מכמה עדות), ולא להיכנס למחלוקת בענין.