חבל נחלתו כה מד
סימן מד
סמכות מזכירות ישוב להטיל קנסות על מפרי קורונה
שאלה
המדינה הטילה הגבלות קורונה הן על מחוסנים לקורונה כגון לבישת מסיכות והן על שאינם מחוסנים. בישוב יש המצייתים לחוקי הקורונה שהטילה המדינה ויש שאינם מצייתים. כגון: כניסת שאינם מחוסנים למבנים ציבוריים כאשר נמצא בהם הציבור, או שמחוסנים שאינם לובשים מסיכות בבית הכנסת1. כל העבירות הן במזיד ובידיעה.
האם מזכירות הישוב יכולה לקבוע ממונים שיתרו בעבריינים ואח"כ יקנסו אותם, או שאין לה סמכות הלכתית לכך2?
תשובה
א. השאלה רחבה יותר: האם בסמכות מזכירות ישוב להטיל מגבלות וקנסות בתוך שטח הישוב כתוספת לחוקי המדינה.
לדוגמא: אסור לנסוע על רכב דו-גלגלי ללא קסדה. בתוך הישוב רבים הנוסעים כך. תושבי הישוב אינם רוצים להודיע על כך למשטרה מחמת קלקול היחסים הטובים בין התושבים. האם המזכירות יכולה להעמיד ממונים שיורו לנוסע ללא קסדה על קנס פנימי בישוב, שהקנס יהא לצרכי הרבים בישוב?
דוגמא נוספת: אסור לנסוע ברכב עם ארבעה גלגלים ויותר כאשר אדם יושב על ברכי חבירו לא גדול ולא קטן, אפילו הם קשורים למושב בחגורת בטיחות. בתוך הישוב, נהגים שממהרים, נוטלים את בנם התינוק על ברכיהם עד למטפלת או מהגנון לביתם כשהוא על ברכיהם, או שמכניסים את כל הילדים כשאינם על כסאות בטיחות ולא קשורים (אלא בשיטת קופסת הסרדינים שכולם לחוצים זה אל זה ואין מקום לזוז). האם מזכירות הישוב רשאית להטיל קנס פנימי על הנוהגים כן?
מטרת הקנסות הללו אינה לשם ענישה אלא לחינוך הציבור (עבירות נהגים), או להציל את שאר הציבור (מסיכות ושאינם מחוסנים).
מזכירות ישוב מקבלת את כוחה מן התושבים בעלי זכות הבחירה, היא הוקמה לשם ניהול הישוב בצורה מסודרת, ולכן היא מבטאת בפעולותיה את רצון רוב התושבים. במידה ורוב התושבים אינם מרוצים מ'גזירה' של המזכירות הם יכולים לאסוף אסיפת חברים ולבטל על ידי דעת הרוב את החלטת המזכירות.
במידה מרובה מזכירות ישוב דומה לשבעה טובי העיר (זט"ה) שסמכותם נידונה בפוסקים.
ב. פסק הרמ"א (חו"מ סי' ב ס"א): "וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פ' הגוזל בתרא), מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר; וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר, כן נ"ל (ועיין בי"ד סימן רכ"ח דיני תקנות וחרמי צבור)".
נראה שבמקרי הדוגמאות שהובאו אין זה רווח לאחד והפסד לשני, אלא הכל למגדר מילתא ולשמור על בריאות ופגיעה בתושבים (ונראה שהם אסורים במכות גופניות ורק רשאים לקנוס ממון). ובמיוחד במקרי השאלות שהחוק והאיסור הוא מחוקי המדינה והמזכירות באה לחזק את שמירתם בישוב. נראה איפוא, שאף מזכירות ישוב הנוהג עפ"י התורה, מותרת להטיל קנסות בכל הדוגמאות הללו.
ג. באר בערוך השולחן (חו"מ סי' ב סעיף ב – ג):
"וכח זה הוא רק לגדול בתורה או לטובי העיר שטובי העיר בעירם כחם כב"ד הגדול ובזמנינו מוטל על הרב וטובי העיר לגדור פרצות ישראל בכל יכולתם, וכל אשר יעשו איזה מכס מוכרחים הצבור לקיים, אף דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, כיון שדבר זה נוגע לתקוני הצבור או למיגדר מילתא ומי שמעכב בזה או מקלקל הוא חבירו של ירבעם בן נבט. ואל תשגיח אם יש גם מהלומדים שמחזקים המהרסים דמסתמא אין בהם יראת שמים דוק ותשכח".
"אבל דבר שאינו לצורך תקון מתקוני העיר ולא למיגדר מילתא אין כח ביד טובי העיר רק להכריח את הציבור במה שהיה מנהג מקודם או שקבלו כל הציבור עליהם ואף בדברים בעלמא שאמרו רוצים אנחנו יכולים אח"כ לכופם, דכל מילי דציבורא מתקיימים בדברים בלבד, דא"א לכל הציבור לעשות קניינים ובלא אלו הפרטים אין כח בידם לעשות במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. ועכ"ז אם יש מנהג בעיר שביכולת טובי העיר לעשות כפי הנראה בעיניהם בכל דבר או שאנשי העיר קבלום עליהם שיהיה ביכולתם לעשות כל הנראה בעיניהם אזי ביכולתם לעשות אף במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וטובי העיר שלבם לשמים יעזור להם ד' והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים".
כאמור, בקנסות אלו אין רווח לאחד והפסד לאחר, אלא הם באים לזרז את התושבים לפעול עפ"י חוקי המדינה, ולכן ודאי שמזכירות הישוב רשאית להטיל קנסות על המתרשלים במזיד ועל הפושעים במזיד.
ועי' בשו"ת באהלה של של תורה (ח"א סי' ב אות' ט -י) שכתב הרה"ג יעקב אריאל שליט"א שלמזכירות ישוב יש כח להטיל קנסות על עבריינים (כגון רפתנים שמהלו במים את החלב ששיווקו עם כלל הרפתות במושב, וכן כאלה שפיגרו בתשלומים למכולת בישוב).
ד. פסק הרמב"ם (הל' מכירה פי"ד ה"ט): "רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו ואפילו בשר ולחם ולהתנות ביניהם לכל מי שיעבור יענשו אותו כך וכך".
אנשי ישוב אף הם רשאים להתנות ביניהם תנאים לתקנת הציבור. ולכן מזכירות שהיא שלוחם ובאת כוחם של כל אנשי הישוב, רשאית אף היא לקבוע סדרים ולענוש ממונית בדברים הפוגעים בכלל הישוב.
וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' רלא סכ"ח):
"רשאים בעלי אומנות (לעשות תקנות בענין מלאכתם כגון) (טור) לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך".
ורמ"א הגיה: "והא דבני אומנות יכולים לתקן ביניהם תקנות היינו כולם ביחד, אבל שנים וג' מהם לא מהני (ב"י בשם הר"ן והמגיד פי"ד)".
והוסיף השו"ע: "בד"א, במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור. אבל אם ישנו, אין התנאי שלהם (או של כל בני העיר) (טור) מועיל כלום, ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי, אלא אם כן עשו מדעת החכם".
ורמ"א הגיה: "מיהו אם ליכא הפסד לאחריני יכולין לתקן ביניהם מה שירצו (בית יוסף בשם הר"ן)".
היינו בני אומנות וכן בני העיר יכולים לקבוע ביניהם קנסות על פעולות שגורמות נזק לכלל האומנים. וכיון שהמזכירות הם שליחים של הציבור להנהיג סדרי חיים הנכונים עבור הציבור, יש ביכולתם לקבוע קנסות למי שעובר על תקנותיהם שנועדו לכלל הציבור. לדוגמא: אם המזכירות קבעה שאין לַחֲנות במקומות מסוימים הם יכולים להוסיף קנס ממוני לעובר על דבריהם.
ה. וכן פסק בערוך השולחן (חו"מ סי' רלא סעי' כז-כח):
"רשאים בני העיר לקוץ להם מקח לכל דבר שירצו ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור יוקנס בכך וכך וכן יכולים לעשות להם קצבה על שכר הפועלים שיהיה בכך וכך [לבוש] וכן בעלי אומנות רשאין לעשות להם תקנות בענין מלאכתם כגון לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו או במקום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור יתענש בכך וכך ודוקא כל האומנים ביחד יכולים לתקן כן אבל שנים וג' מהם לא מהני, וכשכל בעלי אותו אומנות הם ביחד יכולים הרוב לכוף להמיעוט. וכן בתקנות העיר ביכולת הרוב לכוף להמיעוט ומי שלא בא לאסיפה בטלה דעתו ובמקום שיש תקנת המלכות דינא דמלכותא דינא".
"בד"א בעיר שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור כמו רב העיר אבל אם ישנו אין התנאי של האומנים או של בני העיר מועיל בלא דעת החכם דכיון שיש בהתקנה איזה הפסד ליחידים צריך בזה הסכם חכם העיר שיבין שראוי לעשות כן לטובת הכלל ולכן אם אין שום הפסד לאיש בזה יכולים בעלי אומנות לתקן ביניהם מה שירצו כשכולם מסכימים לזה ועמ"ש בסי' ב' וקנ"ו וקס"ג והתקנות שהמלכות עושה מחוייבים לקיים דדינא דמלכותא דינא". (ועי' בס' 'בצומת התורה והמדינה' ח"א עמ' 164 במאמר הרב אריה קרלין על כוחם של זט"ה).
במקרה הנוכחי אין הפסד לאף אחד – אם לא יחטא במזיד ובפשיעה לא יוטל קנס, וזהו קנס לעוברים על חוקי המדינה בתוך הישוב, ולכן ודאי שהם רשאים לקבוע קנסות.
נראה שהמזכירות צריכה לפרסם זאת בכניסה למבנים ציבוריים ובלוחות מודעות, וכן בתקשורת האלקטרונית בתוך הישוב, כדי שהן תושבי המקום והן אורחים יקראו ויתנהגו בהתאם.
ואחר שתקנתם תתפרסם ראוי למנות אנשים אחראים ושקולים מבני המקום שיתרו בעבריינים, ובמידה ואינם שומעים והם עוברים בכוונה גמורה על ההוראות לאחר שהתרו בהם – מותר וראוי להענישם עונש ממון.
ו. אמנם לגבי אורחים הבאים לישוב ונכנסים לבית כנסת ואינם מוכנים להניח מסיכה על פניהם או לצאת מבית הכנסת – אין ביכולת המזכירות לכופם, אולם היא יכולה להזמין משטרה שתטיל קנסות לפי חוקי המדינה.
מסקנה
בסמכות נבחרי הישוב לניהולו – המזכירות – לקבוע קנסות פנימיים בתוך הישוב – על העוברים על חוקי המדינה ועלולים להזיק לשאר הציבור.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן לשעבר
אומנם אורח אינו חייב לשלם מסים, כי אינו תושב המקום, אך הוא לא רשאי להתנהג כעולה על רוחו. עליו לנהוג כמנהג המקום. זהו כלל ידוע בהלכה, בפסחים בפרק מקום שנהגו. והמשנה שם (דף נ, ב) מפרשת: 'ואל ישנה אדם מפני המחלוקת'. וא"כ ה"ה במנהגי דרך ארץ. אם המנהג המקומי לשמור על נוהג מסוים בגלל הקורונה על האורח לציית למנהג המקומי. למרות שהוא בא ממקום שבו לא נהגו כך. וממילא אפשר לקנוס אותו על הפרת המנהג המקומי. על דעת כן הוא בא להתארח בעיר.
נניח שבמדינה מסוימת כל הרכבים נוסעים בצד שמאל ואורח בא ממדינה שבה נוסעים בצד ימין היעלה הדעת שהאורח יוכל לנהוג בניגוד לכיוון התנועה?
תשובת המחבר
אין דין אורחים בישוב כדין באים לארץ אחרת לענייני קנסות.