חבל נחלתו כה מג
סימן מג
כתובה דאירכסא
שאלה
בא לפני אדם שאשתו אינה מוצאת את הכתובה וביקש לכתוב לו כתובה שכן אסור להשהות את אשתו ללא כתובה.
ישנן כמה אפשרויות במקרה זה:
א. לכתוב לה כתובה דאירכסא.
ב. לכתוב לה העתק של הכתובה הראשונה בעדים חדשים.
ג. לא לכתוב מאומה, ולהסתמך על ההעתק הנמצא ברבנות.
להלן נסקור את ההבדלים והעדיפות בין הפתרונות השונים.
הקדמה
פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' סו ס"ג):
"אם כתב לה כתובה, ונאבדה, או שמחלה לו, (ודוקא) שכתבה לו: התקבלתי כתובתי, צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה, שאסור לאדם לדור עם אשתו שעה אחת בלא כתובה".
זאת הסיבה לכך שכותבים כתובה חדשה למי שאבדה כתובתו הראשונה.
יש להוסיף לכך כי בימינו תוקן על ידי הרבנות שבכל חופה יכתבו גם העתק לכתובה חתום על ידי אותם עדים ונערך על ידי מסדר החופה1. את ההעתק מניחים בארכיון הרבנות והיה אם ישנה שאלה על פרט מפרטי הכתובה ניתן לבודקו בארכיון הרבנות. בשאלה הנוכחית, המאבד קיבל צילום של העתק הכתובה השמור בארכיון. וא"כ לכאורה מה הצורך לכתוב 'כתובה דאירכסא'?!
בנוסף, כתובה היא שטר התחייבות לתשלום בגירושין או בפטירת הבעל ח"ו, הכתוב עפ"י דיני שטרות. במידה וכותבים כתובה חדשה האם ניתן לגבות מזמן החופה שהרי אז השתעבדו נכסי החתן לתשלום וכל הנכסים שהיו לו ומכרם השתעבדו לאשה לגביית כתובתה.
אף כאן יש לשאול מה דין ההעתק שברבנות, האם גובים על פיו או על פי הכתובה החדשה שנכתבה.
א. נוסח כתובה דאירכסא
כתב הטור (אה"ע סי' סו):
"נוסח כתובה דאירכסא":
"בכך וכך וכו' בא לפנינו פלוני בן פלוני ואמר לנו דעו כי מקדם נשאתי את אשתי פלונית כהוגן וכתיקון חכמים בקדושין ובכתובה ועתה אירכס ההוא שטר כתובה דהוה כתיבא מההוא זימנא דנסיבא כהלכות בנות ישראל דמנסבין לגברייהו בקדושין ובכתובה ואמרו חכמים אסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וכיון שכן הוא ראיתי לחדש לה כתובה דאירכסא לה ושעבדתי לה כל נכסי כמו שהיו משועבדים לה בכתובה הראשונה ויהבינא לה מוהר בתולתא כסף זוזי מאתן דחזו לה וקבלתי על עצמי מזונהא וכסותהא וסיפוקהא ומיעל עלה כאורח כל ארעא ואוסיפת לה מדילי עכשיו תוספת על עיקר הכתובה ראשונה דאירכסא סכום כך וכך ועוד רציתי ונתתי לה במתנה סכום כך וכך ועוד קבלתי על עצמי נדוניתה שהכניסה לי מבית אביה כך וכך אגב ד' אמות קרקע וכען הוו לי סהדין בהדין מאתן זוזי ובתוספת האלף ובאותן האלף שנתתי לה במתנה ובאלף שהכניסה לי בנדוניא כשנשאתיה כחומר כל תנאי כתובה דנהיגי בישראל והשתא כתיבנא קדמיכון הדין כתובה חילופי כתובה דאירכסא ותהוי הך כתובה במקומה בכל הסך הנזכר בכל דיני כתובה ושיעבודיה וכן אמר פלוני אחריות חומר כתובה זו ותוספתא דילה ומתנה ונדוניא הכל קבלתי עלי ועל יורשי אחרי ועל כל מקרקעי ומטלטלי וכו'".
לגבי הנוסח, העיר הבית יוסף (אה"ע סי' סו) שרבינו ירוחם הביא נוסח יפה יותר מן הטור (וכן לבוש אבן העזר סי' סו סי"ב הביא נוסח לכתובה דאירכסא, וכן ס' נחלת שבעה סי' יג, ועי' אוה"פ סי' סו שהביאו 21 נוסחאות לכתובה דאירכסא).
ובאר הבית יוסף (אה"ע סי' סו, ג): "ואם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו עליה וכו' צריך לכתוב אחרת וכו'. בפרק אף על פי (כתובות נד:) תנן רבי יהודה אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של ק"ק והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה ולאלמנה שטר של מנה והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך נ' זוז רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה מק"ק ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ובגמרא (נו:) אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא לרב אויא אירכס כתובתה אתו לקמיה דרב יוסף אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו ב' או ג' שנים בלא כתובה אמר ליה אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו א"ל אי הכי זיל כתוב לה. ופירש רש"י זו דברי רבי מאיר. דאמר כל הפוחת לבתולה מק"ק ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי לה בעילת זנות משום דלא סמכא דעתה והכא נמי לרבי מאיר הוא דאסור לשהות עם אשה שאבד שטר כתובתה ואפילו אית לן דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי ב"ד לא סמכא דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיה הילכך בעילת זנות היא: אי הכי זיל כתוב לה. כתובה אחריתי והא דאמרינן לעיל (נא.) לא כתב לה כתובה בתולה גובה ק"ק ואלמנה ק' מפני שהוא תנאי ב"ד ואוקימנא (בגמ' שם) כרבי מאיר התם במקום שאין כותבין דכולהו אתנאי קא סמכי אי נמי במקום שכותבין וגובה לרבי מאיר מיהו בעילת זנות באיסור היא".
ומפני כך אין להשהות אשה ללא כתובה וכותבים לה כתובה דאירכסא.
ב. ממתי גובה בכתובה דאירכסא
לכאורה, כל ההתחיבויות בכתובה חלות רק משעת כתיבת הכתובה החדשה, שהשטר לא יהא מוקדם. ויש לשאול הלא אשה זו כבר נשואה לפני כן ויש עדים על כתובתה ולא מחלה את שעבודה וא"כ למה לא תגבה מזמן חתונתה.
הטור (אה"ע סי' סו) כתב: "ובנאבדה כתב בעל העיטור איכא מ"ד שכותב לה זמן של עכשיו ואיכא מ"ד כיון דאיכא סהדי דאיתתיה הות וידיע לסהדי זימנא קמא כתבי מההיא זימנא, ומסתברא אי ידעי סהדי זימנא קמא כתבי ההיא זימנא ואי לא ידעי כתבי מהשתא".
ובשולחן ערוך (אה"ע סי' סו ס"ד) פסק: "בנאבדה, אי ידעי סהדי זמנא קמא, כתבי ההוא זמנא; ואי לא ידעי, כתבי מהשתא; ובמוחלת, אין כותבין אלא מזמן של עכשיו".
עולה מדברי הטור והשו"ע שכותבים בכתובה דאירכסא את הזמן של הכתובה הקודמת, ומשמע שכותבים אף את זמן כתיבת הכתובה השניה.
ובבאור הגר"א (ס"ק יח) הפנה לשו"ע חו"מ סי' מא ס"א. ושם עוסק בקיום שטר שנמחק שגובה מזמן הכתוב בשטר שנמחק, וא"כ אף כאן אם כתבו בשטר כתובה דאירכסא את תאריך החתונה בה נכתבה הכתובה הראשונה גובה מזמן הכתוב בכתובה האבודה.
וכך כתב החלקת מחוקק (אה"ע סי' סו ס"ק יד): "אבל בנאבדה כתובתה ודאי צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמקדם ואם מגרש' צריך ג"כ לשלם לה כל מה שכ' לה בתחילה דבאבדה כתובתה לא נמחל בזה החוב שהיה לה עליו".
אמנם בפתחי חושן (כרך ח ירושה ואישות קונטרס כתובה, סעיף מח) כתב: "עיקר הנוסח הוא שאומר לעדים שנשא אשה פלונית כשהיתה בתולה או בעולה ואם זוכר יום החופה צריך לכתוב אע"פ שאין לו עדים או הוכחה לכך, דבלא"ה אינה גובה מזמן ראשון וכתב בנחלת שבעה סימן יג שצריך גם לכתוב מקום הנשואין הראשונים משום ששיעור הכתובה תלוי לפעמים לפי מקום הנישואין ומכיון שנאבדה הכתובה הרי כותב לה כתובה זו במקומה, ומקבל קנין בפני עדים וחותמים ואינו גובה מזמן ראשון אע"פ שהוא זוכר בדיוק תאריך הנישואין ואפילו יש לו עדים על כך כיון שאין הכתובה בפנינו".
ואיני יודע לתרץ דבריו שאינו גובה מן הזמן הכתוב בכתובה הראשונה כמו שכתבו הטור והשו"ע ורמז הגר"א, וכתב חלקת מחוקק. ודבריו צל"ע.
ויש לשאול הרי רשאי להוסיף לה על כתובתה (בקשר להפחתה נדון להלן), ואם התאריך הכתוב בכתובה דאירכסא הוא יום חתונתם תצא תקלה, שכן לתוספת שהוסיף עתה אין הלקוחות משועבדים. וצריך להידחק שאם הוסיף לה, כותב לגבי התוספת את יום כתיבת הכתובה החדשה ולא את תאריך כתיבת הישנה.
עולה שאם יודעים העדים את זמן כתיבת הכתובה שנאבדה, אע"פ שאין הם עדי כתובה הראשונה כותבים לה כתובה וחותמים וקונים מיד הבעל. ואם נצרכה ח"ו לגבות כתובתה גובה מלקוחות מעת חתונתה ולא מעת כתיבת הכתובה השניה.
אופן ידיעת זמן הכתובה הקודמת אף הוא צריך בירור.
הביא באוה"פ (אה"ע סי' סו ס"ו) מבאר מרדכי (לר"מ פארהאנד, סי' י) שאם ידוע הזמן רק ע"י מה שנודע לעדים מן הבעל והאשה או מאנשים אחרים, אינו נחשב ידוע ושפיר יש להם לכתוב שזמן כתובתה הראשונה אינו ידוע.
במקרה דידי הביא הבעל את צילום העתק כתובתו השמור ברבנות. ואמר לי בטלפון הרה"ג אריאל אדרי שליט"א (אב"ד בבאר שבע ורב שכונת חומת שמואל בי-ם) שלדעתו אין לסמוך על צילום הכתובה השמורה ברבנות. אולם לענ"ד ראוי לסמוך עליה ועל כל הרשום בה, והיא מילתא דעבידא לאגלויי בהשוואת הצילום להעתק הכתובה מארכיון הרבנות. ואף אם מאן דהוא ירצה לזייף ולכתוב בכתובה דאירכסא פרטים שגויים הרי בהשוואה למקור יתברר הזיוף, ולכן לענ"ד יש לרשום את יום החתונה במקרה זה ואת יום כתיבת הכתובה דאירכסא.
ג. גודל הסכום בכתובה דאירכסא
לגבי גודל הסכום כתב בדרכי משה (הקצר אה"ע סי' סו): "כתב מהרי"ק שורש קטז (ענף א) על אשה שאבדה כתובתה ואין הבעל רוצה לכתוב לה כתובה גדולה כבראשונה רק מאתים שלא יהא בעילתו בעילת זנות ופסק דצריך לכתוב לה כתובה גדולה כבראשונה". וא"כ אינו יכול לפחות מכתובה ראשונה. וכך כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' קיד [אלף קפה]): "דבר זה נשאל מלפני מהר"ר יוסף קולון ז"ל וגזר על הבעל בכח נח"ש שיכתוב לאשתו כתובה כראשונה ממש והביא לזה כמה ראיות עיין בשורש קי"ו". ועי' כנסת הגדולה (הגהות ב"י אה"ע סי' סו אות כה).
וכך הביא בפתחי תשובה (אה"ע סי' סו ס"ג): "גדולה כראשונה. עיין בתשו' מוצל מאש סי' כ"א שנשאל מי שאבדה שטר כתובתה וכתב לה בעלה כתובה אחרת והכתובה הראשונה היתה עשרת אלפים לבנים ועכשיו כתב לה חמשת אלפים ולא מיחת' האשה ולא קפדה כלל. אם אח"כ תמצא הכתובה הראשונה ותתגרש או תתאלמן אם נאמר שכתובה הראשונה כבר נמחל שעבוד' או נאמר דכיון שהיתה בטעות שחשבה שהיא אבודה אבל עכשיו שנמצאת עדיין שעבוד החוב הראשון קיים. והשיב דאם בכתובה השני' אינו כתוב כלל בשביל נדוניא או תוספת אלא סתם כתב לה ה' אלפים לבנים מפני שאמרו חז"ל אסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה לא מבעיא אם נמצאת אח"כ כתובה הא' דמעולם לא נמחל רק שעבוד המנה או מאתים הראשונים ועתה הרי פירש שבעבור האיסור עשה לה כתובה וזה אינו רק למנה ומאתים שזהו האיסור דוקא אבל נדוניא ושאר דברים שהם מלוה וחוב גמור עליו לא נמחל השעבוד בשביל שכתב כתובה אחרת בעבור המנה ומאתים ומה שכתב חמשת אלפים אף על גב שהי' מספיק המנה ומאתים יש לנו לומר שהוסיף לה כמ"ש ז"ל אם רצה להוסיף כו' ואפילו שהכתוב' הראשונ' לא נמצאת כלל אם אין הכחש' ביניהם רק שהבעל טוען שכיון שנכתב כתוב' אחרת נמחל שעבוד' לאו כל כמיני'. אבל אם הזכיר בתוך הכתוב' החדש' שבשביל נדוניא ותוספת כתב לה זה והיא ידעה זה וקבילת הא ודאי דבטל' לה כתוב' הראשונה ואפילו נמצאת חספא בעלמא הוא עכ"ד".
נראה על כן שראוי לכתוב בכתובה דאירכסא את הסכום הקודם, וכל שינוי חייב להיות מדעת האשה ובמחילתה. ואם לא הודיעה כל מה שכתב הוא תוספת על הכתובה הישנה שאבדה כדברי שו"ת מוצל מאש.
ד. כמה עדים צריכים לחתום בכתובה דאירכסא
כתב בספר נחלת שבעה (שטרות סימן יג, ח. (א)):
"וחותמין שני עדים. בהגהת תיקוני שטרות דפוס קראקא כתוב וז"ל, שמעתי ממורי הגאון ז"ל שמצא בתיקון שטרות ישן בשם גדול אחד, צריכין לחתום על כתובה דאירכסא שלשה עדים שהם בית דין, ולא יהיב טעמא למלתיה. ונראה לי הטעם משום שעל ידי הכתובה דאירכסא שנכתבה בסוף כמה שנים אחר שנשאת יכולה היא לטרוף מלקוחות שקנו מבעלה אחר זמן נישואיה אפילו קנו קודם זמן שנכתב הכתובתא דאירכסא. והא ראיה שנפסקה הלכה אי ידעי סהדי זימנא קמא כתבינן ההוא זימנא בכתובה דאירכסא, ונפקא מינה לגבות מזמן ראשון כדאיתא באהע"ז בסי' ס"ו בשו"ע (סעיף ד'), ודין זה אינו בשאר שטרות לטרוף מלקוחות שקנו קודם השטר, ולהכי צריכים בית דין לאלומי כח השטר, וק"ל. אבל נוהגים לחתום רק שני עדים, ולא ראיתי שום מורה לפקפק בזה, עכ"ל באריכות".
עולה מדבריו שאע"פ שכתוב להחתים שלשה בתור בי"ד אין נוהגים כן.
והוסיף וכתב בספר נחלת שבעה (שטרות סימן יג): "ואין להקשות א"כ אם יכולה לטרוף מזמן הראשון בקירוב מזמן שידוע בודאי שנישאת א"כ יכתוב גם אותו זמן בכתובה דאירכסא, ולמה יכתבו מזמן הכתיבה. אין זה קשיא, דזה מיחזי כשיקרא כדאיתא בשו"ע (חו"מ סי' מ"ג סעיף י"ט) וא"כ אין צריך משום זה לבית דין של שלשה יותר משאר כתובה. ועוד אי הוי צריך שלשה משום שטורף מזמן הראשון, א"כ לא היה לו להצריך קנין חדש, דהא בשטר שנמחק שכותבין לו בית דין מזמן הראשון ואין צריך קנין חדש, ומאי שנא האי שטרא מהאי שטרא, כמו שכתבתי לעיל דכתובה שנאבדה דמיא לשטר שנמחק דהא אין לחוש לפרעון, וא"כ אם צריך בית דין של שלשה למה מצריך קנין חדש. ואם תאמר דאין הכי נמי דצריך בית דין של שלשה ואין צריך קנין חדש, זה אינו, דאף אותן שכתבו דבעי שלשה מכל מקום סבירי להו דצריך קנין חדש כמו שאכתוב בסמוך. ועוד דאותו שסובר שצריך שלשה בכתובה דאירכסא סובר נמי דהוא הדין בכל כתובה צריך שלשה כמו שאביא בסמוך, ואם כן בזה בטלו דברי בעל הגה"ה הנ"ל וטעמו".
"והנה מה שכתב בעל הגה"ה הנ"ל בשם מורו שמצא בתיקון שטרות ישן בשם גדול אחד, אותו גדול הוא הגאון מהר"י ווייל ז"ל, שכן כתב מהר"ם מינץ (סי' ק"ט) וז"ל שמעתי מפי הגאון מהר"י ווייל ז"ל דעל כתובה דאירכסא צריך שלשה עדים יען כי הוא מעשה בית דין לכך צריך שלשה, ובדידי הוי עובדא הייתי עד עם שני עדים על כתובה דאירכסא שעשה אברהם לוקר כתובה דאירכסא לאשתו בערפורט וצוה ליקח קנין משלשתנו וכך חתמנו. אך העולם לא נזהרים מזה, ולקחו קנין רק משני עדים כמו שאר שטרות, ואמינא לפי דעתי הא דאין לוקחין שלשה על הכתובה בשעת נישואין משום דנעשה בבי כנשתא בפני קהל ועדה חשוב כמו בית דין וחתמו תרי מנייהו ודיו. עיין בתוספת פרק שני דכתובות (כ"ב ע"א בד"ה במותב תלתא וכו') וחד ליתוהי, עכ"ל באריכות בלי הוספה וגרעון".
"(ב) ועתה יראה המעיין וכל קורא באמת ינטריה צורו ויפרקיה שסבירא ליה שאע"פ שמצריך שלשה מצריך קנין חדש. גם סבירא ליה שבכל הכתובות צריך שלשה, ומה שאין חותמין רק שנים הוא מטעם שנעשה במעמד רבים. ומצינו הכי בכמה מקומות דבמעמד רבים הוי כמו בית דין, וכן כתב בתשובת מיימון (סי' י') לספר שופטים דכל מה שאדם מקבל בפני ראשי הקהל שנבררו מדעת הקהל שאין יכול לחזור בו. הביאו רמ"א בחו"מ (סי' כ"ב סוף סעיף א') והב"ח (סי' י"ב ס"ק ז'). אך מה שאין אנו מדקדקין בזה ושום מורה אין מפקפק בזה ואין נוהגין לחתום רק שנים, וכמו שכתב גם מהר"ם מינץ עצמו שאין העולם נזהרין בזה, נראה לי ליישב מפני שבלאו הכי טורפות לקוחות מזמן הראשון אי ידעי סהדי זימנא קמא על סמך כתובתה קמייתא, וכבר היתה במעמד רבים שהוא כמו בית דין, ואף אם לא ידעו זמן הראשון בצימצום מכל מקום נודע הוא בקירוב ויכולה לגבות על כל פנים מיום שנודע שנישאת על סמך כתובה קמייתא, דלא גרע מאילו היא במקום שאין כותבין כתובה, ובמקום שאין כותבין פשיטא דטורפת לקוחות מזמן שנישאת, וכל שכן הכא, כמו שכתב רמ"א (סי' ס"ו). ועל כן אין צריך בית דין ודי בשנים. וכל זה לדעת מהר"ם מינץ ואליבא דמהר"י ווייל, אבל יותר נראה לי דבין בכתובה ובין בכתובה דאירכסא אפילו לכתחילה די בשנים, ואין צריך שלשה אפילו לכתחילה".
נראה על כן שלפי דברי נחלת שבעה די בשני עדים, על אף שגובה מזמן ראשון אם ידוע. ואמנם הביא באוה"פ (שם) שיטת ספר אבני אפוד (אות ד) שאם גובה מזמן ראשון בשטר כתובה דאירכסא צריכה מעשה בית דין ושטר כתובה כזה, ורק אם גובה מזמן עשיית כתובה דאירכסא אינה צריכה מעשה בי"ד ודי בשני עדים. אולם נראה שלא נהגו כמוהו.
ה. נמצאה כתובה ראשונה
במידה ונמצאה הכתובה הראשונה יש לדון האם קורעים אחת מהן שכן יש חשש שתבוא לגבות את שתי הכתובות.
כתב בפתחי חושן (כרך ח ירושה ואישות קונטרס כתובה):
"נא) וכתב בנחלת שבעה שאין חוששין שמא תמצא כתובה ראשונה ותגבה ב' פעמים משום שאם יפרעו הבעל או היורשים יקחו ממנה שובר ואם לא לקחו שובר איהו דאפסיד אנפשיה ועוד כתב שנהגו להשביעה שאין לה רק כתובה זו."
"נב) ונראה שאם לאחר שכתבו כתובה אחרת נמצאה הראשונה יש לקרוע אחת מהן ולכא' תלוי בדעתה איזו כתובה נוח לה יותר כגון שהוסיף בכתובה השניה יותר מבראשונה אלא שאפשר שיכול לומר שלא הוסיף אלא משום שלא זכר כמה היה בראשונה ועתה כשנמצאה אינו רוצה להוסיף ולפי"ז אם ידע והוסיף ודאי שיכולה לקרוע הראשונה ולהשאיר השניה שוב ראיתי בתרוה"ד פסו"כ סימן צא שכתב שבכתובה דאירכסא כיון שקיבל קנין על השניה מחלה כח כתובה הראשונה דמסתמא לא בא לכתוב שתי כתובות ואפשר משום דהוי כאילו ביטל שעבוד שטר הראשון ולפי"ז יש לקרוע דוקא ראשונה עיי"ש".
ולענ"ד, אם לא הוסיף לה ודאי שלא מחלה (על אחת כו"כ במקרה דידן שהאשה כלל לא היתה נוכחת בעת כתיבת כת' דאירכסא). ועי' לעיל בתשובת מוצל מאש, שאם לא ידעה כל הכתובה דאירכסא היא תוספת. וא"כ צריך לקרוע את הכתובה דאירכסא ולא את הכתובה הראשונה.
וע"ע לקמן פרק ז.
ו. העתק כתובה ברבנות
בימינו עפ"י החוק במדינת ישראל, כל מסדר חופה וקידושין ממלא העתק כתובה בחתימת אותם עדים החתומים על הכתובה 'הראשית' ומוסרו לארכיון הרבנות למשמרת.
ההעתק הוא כתובה שניה, ובכך מתעוררת השאלה הרי הבעל לא התחייב לסכום כפול. ושטר שכתבוהו פעמיים ויכול לבוא לידי גיבוי הוא פסול (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' מא ס"א ובנו"כ שם) ועי' בתשובות והנהגות (כרך ג סימן שצה) שנהגו שלא לכתוב שטר נוסף על אותו חוב אפילו מובטחים שלא יבוא לידי גיבוי. וצריך לומר שכיון שנכתב מרצון הבעל ובידיעה של כל הצדדים שלא ישמש לגביה כפולה, אלא לאבטחת הכתובה המקורית. וראוי לכתוב עליו בבירור: 'העתק כתובה' או 'העתק לרבנות' כדי שלא לחוש שיבואו לגבות בו אלא באישור בית דין. ועי' לעיל בדברי בעל נהר מצרים (הערה 1). ועי' במאמרו של הרב יהודה ליב נחמנסון – "האם ניתן לסמוך על העתק כתובה" (באתר בית הוראה הלכ"ה במרשתת.)
העתק הכתובה לכאורה משנה את הדין לגבי הצורך בכתובה דאירכסא. הרי כל החשש הוא שמשהה את אשתו ללא כתובה הוא שאין לה ראיה מאין וכמה תגבה אם תצטרך לכך, וכאן בפניה קצרה לארכיון הרבנות יכולה היא לדעת את כל תנאי כתובתה.
ואמנם, פניתי לרה"ג יעקב אריאל שליט"א והוא אמר לי שלדעתו אין צורך בימינו בכתובה דאירכסא משום ההעתק שברבנות. ולגבי אשה זו היא יכולה לשמור את צילום ההעתק ודי לה בכך.
בתשובות והנהגות (שם) כתב שאעפ"כ יכתבו לה כתובה דאירכסא, אולם אינו נחשב כמשהה אשתו ללא כתובה ואפשר לסמוך על ההעתק ברבנות (אעפ"י שאינו תחת ידה) עד שיכתבו לה כתובה דאירכסא.
בספר 'כתובה כהלכתה' (מדור התשובות סי' ז) שאל הגרש"א שטרן את הגרי"ש אלישיב זצ"ל:
האם אפשר לסמוך על העתק כתובה המופקד בידי הרבנות לגבי איסור השהייה או דראוי לכתוב להם כתובה דאירכסא?
והתשובה שנתקבלה: "חלילה מלסמוך על הכתובה השני' לענין איסור שהי' ואסור לעשות כן שא"כ מחזיק שני כתובות ויש לציין על ההעתק הנמצא והנשלח לרבנות שזה העתק בלבד".
ועולה שלדעתו אין לסמוך כלל על ההעתק שברבנות אפילו לגבי החשש שמא ישהא את אשתו.
ולענ"ד, אם אמנם הגיעו לידי גיבוי ונותר רק ההעתק שברבנות – ניתן לגבות על פיו, והגרושה או האלמנה תכתוב שובר שקבלה את כתובתה ואין לפסול שטר זה אף שנכתב כהעתק, שהרי נכתב מדעת המתחייב, ולכן אינו שטר פסול.
ז. נמצאה הכתובה הראשונה לאחר שכתבו כתובה דאירכסא ויש העתק ברבנות
אם כתבו כתובה דאירכסא ואחר כך נמצאה הכתובה הראשונה, נמצאת האשה אוחזת בשתי כתובות על התחייבות אחת, והשאלה איזו מהן קורעים, ושאלה נוספת מה נקרע בימינו כשהעתק ברבנות.
כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' צא): "סברא היא דכיון דקבל קנין על שנייה מחלה כח כתובתה הראשונה, דמסתמא לא בא לכתוב שתי כתובות". אולם דבר זה ניתן להאמר אם האשה עומדת ומבינה את כל דין כתובה דאירכסא, אולם במקרה שלפנינו, האשה כלל לא היתה בשעת כתיבת וקניית כתובה דאירכסא, וודאי לא מחלה. וכן בשו"ת מוצל מאש (הו"ד לעיל סימן ג) כתב שאם האשה יודעת מחלה על כתובה הראשונה, ובמקרה דנן שאינה יודעת מאומה, ודאי לא מחלה על כתובתה הראשונה.
הגרש"א שטרן הסיק כמובא לעיל (עפ"י הגרי"ש אלישיב) שחייבים לכתוב כתובה דאירכסא ולכן הסיק (סי' יג ס"ז ו-ח) שאף בימינו:
"וממוצא דברינו נראה למסקנא דמילתא דבודאי בגוונא דנמצאת הכתובה הראשונה צריך לקרוע את הכתובה הראשונה ולהשאיר ברשותם את הכתובה השניה דהכתובה הראשונה היא בטילה ומבוטלת כעפרא דארעא, וכל עיקר זכותה של האשה הוא רק מחמת כתובה בתרייתא דהיא כתובה דאירכסא וכנ"ל, [וכ"כ הגר"י בלוי במאמרו בקובץ תבונות ארי ירושלים תשנ"ב אות נב]".
"ומעתה נראה לענ"ד דמי שעבר וקרע את הכתובה השניה ונותרה בידו רק הכתובה הראשונה בלבד. עליו לכתוב השתא כתובה מחודשת בנוסח "כתובה דאישתכח בה טעותא" ויקרע את הכתובה הראשונה דאותה כתובה אין לה תוקף כלל וכלל וכמו שנתבאר, ודו"ק היטב בכ"ז [ועיין בתשובת מרן בעל שבט הלוי שליט"א להלן סי' ד] ועיין עוד מה שנתבאר בזה להלן ח"ב סי' סו וסי' טז".
אולם דבריו אינם נראים לי כנכונים.
לענ"ד, אם נמצאה הכתובה הראשונה ויש העתק שלה ברבנות, ודאי מן הראוי לקרוע את הכתובה דאירכסא, ואע"פ שהיא מאוחרת, ולא את כתובת הנישואין והעתקתה. ובקונטרס שלמי אליעזר (שנדפס בכתב עת מבקשי תורה מ' תשס"ה, עמ' פג) כתב: "והנה הגאון הגדול רבי משה אריה פריינד זצ"ל גאב"ד העדה החרדית בירושלים (קונטרס עטרת יהושע פ"ד אות כ"ד) הורה בזה לקרוע את הכתובה דאירכסא, ולא חשש על כתובה ראשונה מחמת שהיה קבלת קנין מחדש וכו', מכיון שהיה קנין בטעות, דחשב שנאבד הכתובה הראשונה". ושם לא היה העתק בארכיון הרבנות וק"ו כשיש העתק מן הראוי לקרוע את הכתובה דאירכסא.2