חבל נחלתו כה כג
סימן כג
בן ישיבה בנר חנוכה
שאלה
בן ישיבה הנמצא בחנוכה בישיבתו האם מדליק נר חנוכה בברכה והיכן?
תשובה
א. ננסה ללמוד גדרים כוללים לחיוב בנר חנוכה כפי שהטילו חכמים ועפ"י זה ללמוד לשאלתנו.
נאמר בשבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו". לא בואר בגמרא מי כלול בבית.
פרש רש"י (שבת כא ע"ב): "נר איש וביתו – נר אחד בכל לילה, ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד".
וכן בחדושי הר"ן (מיוחס לו, שבת כא ע"ב): "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו. כלומר נר אחד יספיק לו ולכל בני ביתו ואפי' הן עשרה". ובנימוקי יוסף (שבת כא ע"ב): "נר איש וביתו. איש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד. ואפילו הם עשרה בני אדם בבית, בנר אחד יספיק להם בלא שיוסיפו בכל לילה. אלא שיעשו נר אחד בלבד". וכן באו"ז (הלכ' חנוכה סי' שכג) וברבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף שבת ט ע"ב).
באר הפני יהושע (שבת כא ע"ב): "בגמרא תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד דקיימא לן נמי [קדושין מ"א ע"א] מצוה בו יותר מבשלוחו אלא דשאני הכא שאין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר שהוא משום פרסומי ניסא משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית ועדיין צ"ע".
היינו, יש כאן חובת הגוף מצד אחד וחובת הבית מצד שני, ושניהם יחדיו יוצרים את החיוב. ואין חובה פרטית על כל דייר אלא על הבית כולו. בדרך כלל בבית יש משפחה, שכולם כלולים באותו חיוב: נר אחד לאיש ולביתו – הן אשתו והן כל הדרים בבית ומתייחסים למדליק.
וכך כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (שבת כג ע"א):
"ח) אכסנאי חייב בנר חנוכה. הנה תקנת נר חנוכה לא נתקנה כחובת גברא, אלא הוא חובת פרסומי ניסא ולכך תקנוהו על ביתו למי שיש לו בית, וחייב לקנות או לשכור בית לזה, ועל המהרש"ל מובא דביום שני דחנוכה עשה נר של זהב והדליק בו ועשה שהחיינו דחשש להא דהוו ב' ניסים. וביום הראשון על נצחון המלחמה ול"ה נס השמן שהרי היה פך שמן טהור שהיה בו להדליק לילה א' ול"ח לסמוך על שאר תירוצי הב"י. ובלילה הב' היה נס דשמן שבמנורה, וע"כ ביום השני עשה נר חדש של זהב דומיא דהמנורה ובירך שהחיינו ע"ז וכיון על נס השמן. וע"ע להלן, אך מי של"ש לו בית, וכגון שהוא על ספינה של"ש לבית, ה"ז פטור".
"עוד נפק"מ יש בזה שחיוב נ"ח הוי על ביתו ולא על הגברא, באחד הנמצא בחו"ל ושם עדיין יום ומדליקים עליו בביתו ודיו בכך, ואף שאח"כ בלילה בחו"ל שמדליקים שם כבר הוא יום בא"י. ובאכסנאי הרי אם הוא אוכל משלו ה"ז חייב דכאן הוא ביתו, ובזה מיירי הכא בגמ'. אבל אם הוא סמוך על שולחן של הבעה"ב, יש אומרים דבכה"ג הריהו נחשב כא' מבני ביתו ופטור"...
השאלה נוצרת ביחס למתגורר בבית ואינו חלק מן המשפחה.
ב. נאמר בשבת (כג ע"א): "אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי".
עולה מהמימרא ודברי ר' זירא שאורח חייב בהדלקת נר חנוכה במקום שהייתו. הוא יכול להדליק לבדו, או להשתתף עם בני הבית שבו הוא שוהה בנר חנוכה. כאשר הוא נשוי ואשתו מדליקה בביתו, אפילו אינו בביתו, הוא פטור מהדלקת נר חנוכה, מפני שהדלקת אשתו מוציאה אותו ידי חובה.
מהמימרא של רבי זירא ניתן ללמוד לחיוב הדלקה של איש ואשתו. כיון שהם דרים בבית אחד והאיש זן את אשתו, הרי חובתם היא אחת. נראה שאם משהה אשתו על ידי שליש – והיא מדליקה בביתם והוא יצא למדינת הים אינו יוצא ידי חובה בהדלקת אשתו כי אין זה ביתו.
דברי רבי זירא מוסבים לכאורה, על החיוב המינימלי, ואולי מותר, אף לאכסנאי שיש לו אשה המדליקה בביתו, להדליק במקום שהייתו. אבל אינו צריך להשתתף בפרוטה.
נראה ללמוד מן הסוגיא, שכל דיירי הבית חייבים להדליק נר אחד בפתח לרה"ר. ולכן אורח שאינו קבוע במקום חייב להדליק בעצמו, או להשתתף בפרוטה בשמן הנר בפתח לרשות הרבים. על כן ר"ז מדגיש בדבריו את הבית – בית אושפיזו בהשתתפות בפרוטה, ואח"כ את ביתו בהדלקת אשתו.
ג. פרש רש"י:
"אכסנאי – אורח".
"בתר דנסיבי – ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה".
"עלי – בשבילי".
"בגו ביתאי – בביתי".
מוסיף הרי"ף (שבת י ע"א): "אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה: א"ר זירא מריש כי הוינא בי רב הוה משתתפינא בפריטי בהדי אושפיזאי לבתר דנסיבנא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלאי בגו ביתאי. וה"מ דאשתתופי בפריטי היכא דלא פתח בבא לנפשיה אבל אי פתח בבא לנפשיה מיחייב לאדלוקי משום חשדא". וכן הרא"ש (פ"ב סי' ח) חזר על דברי הרי"ף.
היינו, אם יש לאורח פתח המיוחד לו לרה"ר – חייב להדליק אף שם משום חשד, ומשתיקת הרי"ף משמע שמדליק שם בברכה.
באר את הרי"ף בנימוקי יוסף (שבת כג ע"א):
"כיון דאינסיבנא. שלקחתי אשה ובית לעצמי והלכתי ללמוד תורה, שהייתי אכסנאי, לא נתתי לבעל הבית כלום. דהא היו מדליקין בשבילי בביתי. וכתב הריא"ף ז"ל, והני מילי לאישתתופי בפריטי. אבל אי פתח בבא לנפשיה מחייב לאדלוקי משום חשדא ע"כ. [פירוש] שיהיו חושדין לו שיש לו בית שם ואינו מדליק. וגדולה מזו אמרינן בסמוך בחצר שיש לה שני פתחים".
וכך כתב הר"ן (על הרי"ף, שבת י ע"א): "אמר רב ששת אכסניא. אורח אף על פי שאין לו בית דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה". (שאר פירושו כמעט זהה במילותיו לרש"י).
נראה שהדגשתו 'שאין לו בית' באה להוציא מההבנה שהחיוב להדלקת נר חנוכה מוטל רק על מי שיש לו בית משלו הפתוח לרה"ר, ולכן אורח פטור. אלא כל אחד הדר בבית, אע"פ שאינו בעל בית, חייב לצאת י"ח הדלקת נ"ח – או ע"י השתתפות בפרוטה או הדלקה בעצמו. אולם לא ניתן להוכיח מדברי הר"ן שאף מי שנמצא במדבר ללא שום בית חייב בנר חנוכה. ולהיפך, ניתן ללמוד שהבית נצרך לעצם החיוב ואף מי שאין הבית שלו חייב להשתתף בהדלקת הנר של הבית.
וכן הודגש ברמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד הי"א): "אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו, אין לו בית להדליק עליו בו צריך להדליק במקום שנתארח בו, ומשתתף עמהן בשמן, ואם היה לו בית בפני עצמו אף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך להדליק בבית שהוא בו מפני העוברין".
והסביר את הדברים הכל בו (הלכ' חנוכה סימן מד) שכתב: "ואנשים הרבה הדרים בחצר משתתפין בשמן ויוצאין כולן בנר אחד, והוא שלא פתחו פתח לנפשם כמשפט אכסנאי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דאכסנאי אתא לאשמועינן דהוה אמינא נר חנוכה חובת תרעא הוא כמו מזוזה, כיון שאמר שמצוה להניחה על פתח ביתו ואמר שמי שיש לו פתח יהיה חייב ומי שאין לו יפטר קא משמע לן דחייב ולא דמי למזוזה, דמזוזה אפילו יש לו פתחים הרבה כולן חייבין, ונר חנוכה בחד מינייהו סגי. וכן הדר בעליה פטור ממזוזה וחייב בנר חנוכה. וכן גדול עומד בבית אביו ואינו סומך על שולחן אביו הרי הוא כאכסנאי".
ניתן לומר שדברי הכלבו על אנשים הדרים בחצר עוסקים בחיוב מינימלי, אבל לא נאסר עליהם להדליק כל אחד בפני עצמו.
וכן משמע מדברי תניא רבתי (סימן לה): "אנשים הדרים בחצר אחד אף על פי שכל אחד ואחד דר בביתו. יכולין הם להשתתף בשמן ולהדליק נר אחד לכולן. אבל להידור מצוה נר אחד לכל אחד (ואח"כ) [ואחד. כן] כתב בעל הדברות. אבל בשם רבינו שלמה ז"ל מצאתי, שני בעלי בתים היו בבית אחד והצריכם רבינו דוד הלוי ז"ל שתי נרות זה בפתח זה, וזה בפתח זה. אבל שאר רבותינו ז"ל אומרים אין צריכים בבית אחד אלא להשתתף יחד".
היינו לפי בעל הדברות (=העיטור הל' חנוכה) התוספת נר לכל אחד היא מדין הידור, אבל לפי ר' דוד הלוי חייבים להדליק כל אחד בפתח אחר מעיקר הדין.
כתב בצרור החיים (הדרך השביעי סימן ד):
"ואם האורח יש לו בית בפני עצמו, ידליק, אף על פי שמדליקין עליו בביתו, מפני העוברים". ובארחות חיים (הלכ' חנוכה סי' יח) כתב שחייב שלא מחמת החשד: "מי שבא בספינה או שהוא בית גוים מדליק בברכות ומניחה על שלחנו ולא דמי לאכסנאי דאמרינן דאי מדלקי עליה בגו ביתיה לא צריך להשתתף דשאני התם שיש פרסום הנס בהדלקת אושפיזו". והרחיב מעט בכל בו1 (הל' חנוכה סי' מד): "ואכסנאי חייב בנר חנוכה, ומשתתף בפריטי אם לא מדליקים עליו בגו ביתיה, ואי פתח בבא לנפשיה אף על גב דמדלקי עליה בגו ביתיה חייב להדליק נר משום חשדא. וכן מי שהולך לכפר שאין בו ישראל ולן שם בליל חנוכה, אף על פי שאין לו בית מיוחד שם, שמענו שהר"ר משולם ז"ל היה נוהג להדליק ולברך לזכרון הנס".
עולה שיש כמה סיבות להדלקת אורח שיש לו חדר (=בית) בפני עצמו: חובת עצמו, חובת עצמו משום חשד, מדין הידור.
ד. דין הסמוך לשולחן אביו מבחינה כלכלית ואינו נמצא בבית אביו צריך בירור. לא נזכר בשום מקום בש"ס שהתלות הכלכלית יש לה השפעה על גדרי המצוה. כל שכתוב הוא מה שהקדמנו בראש דברנו: נר איש וביתו. להגדיר שביתו כולל מי שנשען עליו מבחינה כלכלית אינו נראה מדוייק.
ר' יחזקיהו ממגדיבורג (שבת כג ע"א) מחדש: "ואכסנאי צריך לאשתתופי בפריטי, ואי מדלקו עליה בגו ביתיה לא צריך. והוא הדין הסמוך על שולחן אביו שאינו צריך. מ"ר מהר"ף".
נראה שבא להוסיף שאף הסמוך על שולחן אביו יוצא בהדלקת אביו ואינו צריך להשתתף במעות או להדליק בעצמו. ומן ההשוואה לר' זירא יש ללמוד שאף אם הוא אינו בביתו, יוצא בהדלקת אביו כיון שסמוך על שולחן אביו.
וראיתי במחזור ויטרי (סי' רלח) בפסקים שהביא מספר התרומה (לא מצאתי בספר התרומה) שכתב: "ואם הוא במקום אחר כגון הבאים ללמוד חוץ לביתם או אורח אין צריך ליתן בנר אם יודע שאשתו או אביו ואמו מדליקין במקומן". ובדבריו אין את הצד הכלכלי אלא עצם זה שהוא בן המשפחה – הדלקת הוריו פוטרתו. ויש להעיר שלפי הראשונים שמפרשים 'נר איש וביתו' בית ממש עם קירות, אף שהכוונה לכל בני הבית, קשה להסביר זאת על בני משפחה שאינם בבית ממש בו הם מתגוררים. ובניגוד לאיש ואשתו שחיובם אחד, לא נראה שמי שאינו בבית ואין אשתו מדלקת עליו ייפטר בהדלקת הבית.
לעומתם כתב המאירי (שבת כג ע"א): "חכמי התוספות כתבו ששני בעלי בתים הדרים בבית אחד וסמוכים על שולחן א' אפי' בן גדול ונשאוי בבית אביו צריך להדליק או להשתתף וזו השניה מיהא אינה נראית כלל שלא נאמרו הדברים אלא בזרים שאינם מכלל בני הבית אבל כל שהוא מכלל בני הבית אינו צריך כלום. ומ"מ אף הם כתבו שצריך ליזהר בשיתוף זה שלא ידליק זה לילה אחת וזה לילה אחרת, אלא יהא השמן משותף בכל לילה ולילה או יתן לו פרוטה לזכות לו חלק שם בכל הלילות ואלו ודאי דברים ברורים".
היינו, לפי תוספות שמביא המאירי אף סמוך על שולחן אביו בבית אביו חייב בהדלקה בפנ"ע או בשיתוף בממון. המאירי חולק עליהם שבתוך הבית פטור, אבל אם דר מחוץ לבית משמע מדבריו שמסכים לדעתם שחייב בפנ"ע.
וכן כתב באהל מועד (שער מועד קטן דרך א'): "אכסנאי חייב בנ"ח אף על פי שאין לו בית ואם משתתף בפרוטה עם בעה"ב דיו, ואם מדליקין בביתו א"צ. ואם יש לו חדר מיוחד לעצמו צריך להדליק שם אף על פי שמדליקין בביתו, ומי שאוכל על שולחן בעה"ב אף על פי שיש לו חדר מיוחד ששוכב שם בפני עצמו א"צ להדליק אלא דיו להשתתף בפרוטות או שיקנה לו בעה"ב חלק בשמן ובפתילות".
נראה ברור מדבריו שאף סמוך על שולחן אביו ורחוק משולחנו חייב בהדלקה על ידי השתתפות בפרוטה או בהדלקה על ידי עצמו בחדר משלו ואוכל משלו.
וכן מפסקי הרי"ד משמע מפורש שסמוך על שולחן אביו ויש לו בית מעצמו, מחוץ לבית אביו, חייב בהדלקת נ"ח: "אמ' רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמ' ר' זירא מריש' כי הואי בי רב הוה משתתיפנא בפריטי בהדי אושפיזי, בתר דנסיבנא אמינא לא צריכנא, דקא מדלקי עלי בגו בייתי. והני מילי דסמיך מיסמך, אבל אגר (=שכר) ביתא ופתח לנפשיה אף על גב דנסיב מיחייב".
כסבו – הרי"ד, כתב בפסקי ריא"ז (הו"ד בקובץ שיטות קמאי), ומוסיף חיוב: "אכסנאי חייב בנר חנוכה, ומשתתף במעות עם בעל ביתו לקנות נר שלשמן ולהיות משותף במצוה, ואם יש לו אשה במקומו הרי אשתו מדלקת עליו בביתו ואינו צריך להשתתף במקום שהוא עומד. ואם השכיר דירה לעצמו ויש לו פתח לעצמו, במקום שהוא עומד חייב להדליק באותו הפתח. ונראה בעיניי שאם היה עומד בין הגוים, אף על פי שאין לו בית לעצמו ולא פתח לעצמו, חייב להדליק נר לעצמו, ואף על פי שאשתו מדלקת בביתו, שהרי אין הנס מפורסם אצלו, ואינו רואה נר חנוכה לברך עליו בין הגוים אם לא ידליק הוא לעצמו, כמבואר בקונטרס הראייות".
עולה שפתח לעצמו, כאשר חדר פרטי עומד לרשותו – מחייבו בהדלקת נרות. וכן אם אינו בביתו ולא יראה נר של אחרים, ידליק (ומשמע בברכה) ככל משפטי הדלקת נר חנוכה.
וכדברי הסב והנכד כתב הסמ"ק (סימן ר"פ): "ובחורים שהם בביתם של רבם או בבית של אחרים משתתפין עם בעל הבית בפרוטות, ואם יש להם אשה המדלקת בתוך ביתם אינם צריכים (ש"ע אם רוצה להחמיר להדליק בפני עצמו מדליק ומברך וכן נוהגין)".
והוסיף האגור (סי' אלף לו): "כתב גדול בדורו מהר"ר יעקב מולין ז"ל (=מהרי"ל) שמנהג הוא שאע"ג שיש לאדם אשה שמדלקת בביתו כשהוא לומד חוץ לעירו וכן אורחים מדליקין עכ"ל".
פרט את החיובים ואת הנהוג בארחות חיים (הל' חנוכה סי' יא-יד):
"ואכסנאי חייב בנר חנוכה ומשתתף בפריטי אי לא אדליקו עליה בגו ביתיה ואי פתח בבא לנפשיה אף על גב דאדליקו עליה בגו ביתיה חייב להדליק משום חשדא. וכן מי שהולך לכפר שאין בו ישראל ולן שם בלילי חנוכה אע"פי שאין לו בית שם מיוחד שמענו שה"ר משולם היה נוהג להדליק ולברך לזכרון הנס. וחצר או בית שיש לו שני פתחים משתי רוחות צריכה שתי נרות מפני חשד העוברים. ועכשיו שמדליקין בפנים אפילו בחצר שיש לה שני פתחים אין צריך אלא נר אחד שאין לחוש כלל שהנכנס יראה הנר באיזה פתח שיכנס ונראה לומר דדווקא כשהפתחי' בבית אחד. אבל אם הם בשני בתים בשתי רוחות ואדם אחד דר בהם ונכנסין ויוצאין בשניהם צריך להדליק בשניהם אמנם אין צריך רק ברכה אחת כיון דקיימא לן דחובת גברא הוא אמרי' דשתיהן מצוה אחת שאין החיוב אלא מפני חשד ואפילו נימא דשתי מצות הן כיון שעושה שתיהן בבת אחת די לו בברכה אחת דומיא דתפילין של יד ושל ראש שאין מעכבין זו את זו ודי להם בברכה אחת. וכתב הר"י מקורביל ז"ל (=סמ"ק) הני מילי להנהו דמדליקי מבחוץ אבל לדידן דמדלקינן מבפנים ליכא משום חשדא ואין צריכין להדליק רק בפתח אחד דבני הבית ידעי ששני הפתחים לאיש אחד, וכן נמי כתב הבעל התרומה ז"ל. וכתב הבעל המאורות בשם ה"ר יצחק בר' אבא מארי (=העיטור) דשמעינן מהכא דאנשים הרבה הדרין בחצר משתתפין בשמן כלן בנר אחד ע"כ. וי"א דדווקא שלא פתחו פתח לנפשם כמנהג אכסנאי וכ"כ הבעל התרומה הא דאכסנאי אתא לאשמועינן דהוה אמינא חובת תרעא הוא כמו מזוזה כיון שאמר מצוה להניחה על פתח ביתו ואימא שמי שיש לו פתח חייב ומי שאין לו פתח יפטר קמ"ל חייב ולא דמי למזוזה דמזוזה אפי' יש לו כמה פתחים כלן חייבים ונר חנוכה בחד מנייהו סגי. וכן הדר בעליה פטור ממזוזה וחייב בנר חנוכה וכן גדול בבית אביו ואינו סומך על שלחן אביו הרי הוא כאכסנאי, וי"א דאפי' סומך הרי הוא כאכסנאי דאין ידו כיד אביו".
נראה שדעת רוב הראשונים שפרט לאיש על אשתו ואשה על בעלה שפוטרים זא"ז בהדלקת נר חנוכה – בן שאינו סועד על שולחן אביו אפילו הוא מפרנסו חייב בהדלקה במקומו, אם בהשתתפות בפרוטה ואם פותח פתח לעצמו חייב בנר בפנ"ע. ואין זה מטעם הידור אלא חובה יסודית של הדלקת נר חנוכה. וצד הסמיכה הכלכלית אינו משנה מאומה כאשר הוא חוץ לבית הוריו
ה. עוד דנו הראשונים על הדלקה מדין הידור למי שאינו נמצא בביתו. כתב בתרומת הדשן (סי' קא):
"שאלה: אכסנאי שהוא נשוי רשאי הוא להדליק בברכה חוץ לביתו או לאו?"
"תשובה: יראה דצריך לדקדק בדבר. אחד מהגדולים הורה ונהג דרשאי להדליק בברכה. ואמר אף על גב דאמרינן בגמרא דכיון דנסיבנא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, היינו דלא מחייב, אבל אי בעי מצי להדליק, ולא הוי ברכה לבטלה, דהוי נמי בכלל המהדרין. ועוד איכא למיחש דילמא מישתלי אינשי ביתיה ולא מידלק עילויה. ואמר שכן אירע לו פעם אחת, דאיהו לא מדלק משום דהוה סומך עלה, ואיהי נמי לא מדלקה משום דסבורה היתה דהוא ידליק עליה במקום שהוא. ונחלק עליו אחד מהגדולים תלמידו, ואמר דהואיל ולא צריך ופטור מן הדבר א"כ היה נקרא הדיוט אם יעשה. וכ"ש דהוי ברכה לבטלה, כיון דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד, ע"כ דבריהם. ונראה דאותו טעם שאמר אחד מהגדולים הראשונים, דאיכא למיחש דילמא מישתלי אינשי ביתיה, ואמר שכך אירע לו פעם אחת אין טעם זה מספיק כלל. דלא דחינן בהכי כללות שבתלמוד דסמכי אאינשי ביתיה, אפי' אאיסור כרת... אמנם מטעם מהדרין אפשר ויתכן שפיר דמי להדליק בברכה כה"ג, דכי היכא דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד, ה"נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות. והתנא לא פסיקא ליה למיתני הך מהדרין, דלא שכיחא כולי האי. וכיון דאשכחן בתלמוד מהדרין, ומהדרין מן המהדרין, אין זה כמוסיף על התלמוד שהוא גורע".
וכן תלמידו בשו"ת מהר"י מברונא (סי' נ) כתב: "הח"ר אייזק לוי כשהיה בביתי לא קנה שעוה לנרות חנוכה. ושאלתיו למה, ואמר דמדליק' עליה בגו ביתיה, וכשהיה בבית מהר"י מרפור"ק יצ"ו שמע שאמר למה"ר מאיר דירו"נג דלא ידליק בפני עצמו אלא ישתת' בפריטי עם חבירו דאינו נשוי, דאיכא למיחש משום ברכה לבטלה כיון דמדליק' עליה בביתו. ואני תמיהא לא ליכוין לצאת (א') עם אשתו, ואז חייב בהדלקה ובברכה, דהא קי"ל (ע' ר"ה כט א) עשרה עושי' מצוה א' וא' מברך לכלם, ואפי' הכי מעשים בכל יום שכל א' מברך על טלי' שלו בב"ה ואינו רוצה בברכת חבירו וכ"כ התוס' ואשירי בסוכה (לט א) גבי נטילת לולב דכל ברכות עובר לעשייתן וא"כ גבי לולב בעידנא דאגב' נפק ביה, ומתר' שמכוין שלא לצאת. ואפי' למ"ד (פסחים קיד ב) מצות לא בעי כוונה, מ"מ גבי כשמכוין שלא לצאת אינו יוצא. וה"ר אייז"ק השיב לי שצוה לאשתו להדליק עליו כדי להרויח מעותיו ולבטל הטורח, ולא סגי לי בתשובתו. ועוד נ"ל דילמא אתנסת. ועוד נר' מברכת התורה בחתונה2 ושמחת תורה כל לכבוד אינה לבטלה, וכן ברכת על נטיל' ידים בכל העומדים בסליחות".
וא"כ פשיטא לשני גדולי אחרוני הראשונים שרשאי איש להדליק שלא ע"י אשתו ואף ברכתו אינה לבטלה ומשום הידור כשם שנר לכל אחד ואחד כך איש ואשתו בשני מקומות, ובודאי שאף לר' יחזקיהו ממגדיבורג רשאי הסמוך על שולחן אביו להתכוין שלא לצאת בהדלקת אביו ולחייב עצמו במקומו מדין הידור.
וכן סבר גדול הדור בדורם. כתוב בספר מהרי"ל (מנהגים, הלכות חנוכה):
"מהר"י סג"ל השיב בתשובה וז"ל: נר חנוכה נוהגים בכל דוכתין שכל אורחים ובחורים מדליקין אף על גב דמדליקין בודאי עליהם כל אחד בביתו. דעתה היכירא לבני הבית מי מפיס להכיר אם הוא נשוי או לא. ולמאי דנהיג האידנא להדליק כל א' וא'. ודלא כמו שפסק ר"י דיותר חידוש בנר איש וביתו, אם כן אתו למיחשדיה. ומשום ברכה לבטלה ליתא, דאינו רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה".
ו. כתב הטור (או"ח סי' תרעז) כדברי הרי"ף לעיל: "אכסנאי חייב להדליק בפ"ע ואינו יוצא בשל בעל הבית ומיהו בפרוטה שיתן לו וישתתף עמו סגי ואם מדליקין עליו בביתו א"צ יותר ואם יש לו פתח פתוח לעצמו אינו יוצא במה שמדליקין בביתו ולא במה שישתתף עם בע"ה אלא צריך להדליק בפתחו".
העיר בכנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' תרעז, א. דתצ"ב ע"א שטה ח'): "ומיהו בפרוטה שיתן לו וכו'. נ"ב: נראה דהיינו לדידהו, אבל לדידן לא. ליקוטי מהר"י וייל ז"ל סימן ל"א, מהרי"ל בתשובה סימן (קנ"ו) [קמ"ה]. ובתשובות רש"ל ז"ל סימן פ"ה קרא תגר על מנהג זה".
היינו מהרש"ל חלק על המנהג שהביאו אחרוני הראשונים להדליק בפנ"ע אפילו יכול להשתתף בפרוטה, ולדעתו המימרות בש"ס מגבילות שלא ידליק אכסנאי שיכול לצאת ע"י אחרים.
וכן הביא בכנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' תרעז, א) משם הרש"ל:
"ג] אכסנאי הנשוי, אם אינו יודע שאשתו מדלקת עליו, יכול להדליק ולברך. אבל אם יודע בבירור שאשתו מדלקת עליו, אין לו להדליק, אם לא שהוא בבית יחידי שידליק מפני הרואין ולא יברך. רש"ל ז"ל בתשובה סימן פ"ה".
"ד] אכסנאי שבא לביתו בליל ראשון של חנוכה, אם לא ידע שאשתו הדליקה עליו, צריך לחזור ולהדליק ולברך. אבל אם יודע שאשתו מדלקת ואינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, לאו כל כמיניה ואינו יכול לברך. רש"ל ז"ל בתשובה סימן פ"ה".
וכאמור הרש"ל נאמן לשיטתו לצמצם בהדלקות ולמעט בברכות, על אף שאחרוני הראשונים, כתבו שאכסנאים או בעל ואשתו רשאים להרבות בהדלקות בברכה משום הידור.
וצ"ב בדבריו שכן כתב רבינו חננאל (שבת כג ע"א) "ואכסנאי חייב בנר חנוכה ואי משתתף בהדי אושפיזי או אם היה נסיב תו לא צריך" – משמע שההשתתפות היא המינימום כדי לפוטרו אולם יכול ורשאי להדליק בפני עצמו (ואף לא משום הידור!).
ז. עוד כתב הטור: "כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובות בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה צריך להדליק שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק, שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר. ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר אפ"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק ע"כ".
כתב על כך בכנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' תרעז ה. שטה יב או ו): "כתב א"א ז"ל בן האוכל אצל אביו וכו'. נ"ב: אמר המאסף (=בעל כנה"ג): בהבנת דברי הרא"ש ז"ל נחלקו שני ת"ח, יש מי שפירש תשובת הרא"ש ז"ל אפילו בבן הסמוך על שלחן אביו, ומתוך כך חייב לבן גדול הסמוך על שלחן אביו להדליק בחדרו המיוחד לשינה. ויש מי שפירש תשובת הרא"ש בבן שאינו סמוך על שלחן אביו תמיד, אלא שבא אצלו באקראי באותו פרק ואוכל אצל אביו, ומתוך כך פטר לבן הגדול הסמוך על שלחן אביו אפילו הוא גדול מלהדליק בחדרו המיוחד לשינה".
היינו, נחלקו חכמי דורו את מי מחייב הרא"ש בהדלקה בפני עצמו בחדרו. האם אפילו בן גדול הסמוך על שולחן אביו ויש לו חדר בפנ"ע בבית אביו, או רק מי שאינו סמוך על שולחן אביו ובא בקראי לאכול אצל אביו. ופשוט שאותו גדול גר בבית אביו, ורק נשאלה השאלה במי מדובר.
מוסיף בכנה"ג: "ובעל הדעת הזה האחרון רצה לעמוד על דעתי, וזה אשר השבתי לו, איברא שמדקדוק תשובת הרא"ש ז"ל יראה דמיירי בבן שאינו סמוך על שלחן אביו אלא שבאקראי בא לבית אביו ואוכל אצלו באותו פרק, מדכתב בן האוכל אצל אביו ולא כתב בן היושב אצל אביו, או בן אצל אביו סתם, ומדברי רבינו בית יוסף ז"ל שכתב, כתב מהר"י אבוהב בשם א"ח בן גדול בבית אביו ואינו סומך על שלחן אביו, הרי הוא כאכסנאי וצריך להשתתף, וה"ה בחתניו היכא שאין להם בית שידליקו בעבורם. עד כאן. ליכא למידק דתשובת הרא"ש ז"ל מיירי בבן הסמוך על שלחן אביו, דאי כשאינו סומך על שלחן אביו זה שכתב רבינו ז"ל בשם א"ח הוא שפת יתר, שהרי כתב בשם הרשב"א ז"ל על נדון הרא"ש ז"ל שחייב להשתתף בפריטי והיינו כשאינו סומך על שלחן אביו וכדכתבינן, ומה חדוש בסברת א"ח יותר מסברת הרשב"א ז"ל שכתבו רבינו ז"ל ככותב דבר חדוש שלא נזכר בקודם, שאם בא לומר שכדעת הרשב"א ז"ל כן דעת א"ח, לא היה לו לרבינו ז"ל לכתוב כל לשונו, אלא לכתוב על סברת הרשב"א ז"ל וכן כתב בא"ח, אלא ודאי דסובר רבינו ז"ל דמחלוקת הרשב"א והרא"ש ז"ל הוא בבן הסמוך על שלחן אביו, והביא בשם אורח3 חיים דאפילו אם אינו סמוך על שלחן אביו בשתוף די. הא ליתא, דאי[ן] הכי נמי דכסברת הרשב"א גם כן סברת אורח חיים, שלמוד ספר אורח חיים לכתוב חדושים רבים בשם הרשב"א ז"ל, וכונת רבינו בבית יוסף ז"ל לא היתה להשמיענו הדין בבן אצל אביו, דזה כבר השמיענו הרשב"א ז"ל, אלא להשמיענו מה שכתב וה"ה בחתניו, שדין זה לא שמענו מתורתו של הרשב"א והרא"ש ז"ל, ואגב שהוצרך חדוש זה להשמיענו בשם א"ח, העתיק כל לשונו, והוצרך הדבר לאמרו כדי לכתוב והוא הדין בחתניו".
"וזה הוא מוכרח מריהוט לשון רבינו בבית יוסף, שאם כונת הרב ז"ל לומר דכדעת הרשב"א ז"ל בבן הסמוך על שלחן אביו שדי בשתוף כן דעת א"ח בבן שאינו סמוך על שלחן אביו ודי בשתוף, היה לו לומר בן גדול בבית אביו הרי הוא כאכסנאי ודי בשתוף, אבל באמרו וצריך להשתתף נראה שבא להשמיענו שלא נאמר דאפילו שתוף אינו צריך הואיל וסמוך על שלחן אביו, אלא שצריך להשתתף, ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שנוהגין שכל בן הסמוך על שלחן אביו אינו מדליק בפני עצמו, וכן ראיתי בקושטנדינ"א רבים מגדולי הדור שהיו להם בנים גדולים סמוכים על שלחנם, ועם שהיה להם חדר מיוחד לשנה לא היו מדליקין בפני עצמם. וכן ראיתי בבית אדוני אבי זלה"ה שהיו אחי הגדולים סמוכים על שלחנו, והיה להם חדר המיוחד לשינה, ולא היו מדליקין בפני עצמם. וכמדומה לי שגם הרב מהר"ש ן' ויליסיד שהיה בנו סמוך על שלחנו, לא היה מצריכו בפני עצמו".
"איברא שראיתי למורי הרב ז"ל (=מהרי"ט) הנהיג לבנו שהיה סמוך על שלחן חמיו להדליק בפני עצמו, כיון שהיה לו חדר מיוחד לשינה, וכן נהגנו אחריו. וכן מצאתי בתשובות רש"ל סימן פ"ה. והיה הדבר קשה בעיני, שהרי א"ח לא הצריכם להדליק בפני עצמם אלא להשתתף אפילו בשאינו סמוך על שלחן אביו, כל שכן בשסמוך על שלחן אביו, וכ"ש בחתן. ושוב ראיתי שא"ח הולך על פי שיטת הרשב"א ז"ל, וסברת רש"ל ומורי הרב היא מיוסדת על פי שיטת הרא"ש דבבן צריך להדליק בפני עצמו, ודנו הרבנים ז"ל דה"ה בחתן".
"ומכל מקום צריך לתת טעם מה בין בן הסמוך על שלחן אביו שנהגו העולם שלא להצריכם להדליק בפני עצמם, ובחתן הסמוך על שלחן חמיו מדליקין בפני עצמם. ויראה לי הטעם, דבשלמא בן הסמוך על שלחן אביו דלענין מציאה ועירוב ידו כיד אביו, וכל מה שזוכה הוא לאביו, אין צורך להדליק בפני עצמו, דהכל רשות א' וה"ל כאשתו דאינה מדלקת בפני עצמה אף אם תהיה לה חדר מיוחד לשינה, אבל בחתן דאפילו בהיותו סמוך על שלחן חמיו מציאתו לו ולא לחמיו, ה"ל כשני רשויות, וצריך להדליק בפני עצמו. ומזה הטעם הצריכו הרא"ש ז"ל לבן שאינו סמוך על שלחן אביו להדליק בפני עצמו".
"אמנם קשה לי, כיון דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא, דלדעת הרא"ש ז"ל צריך להדליק בפני עצמו, ולדעת הרשב"א וא"ח די בשתוף, כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן להקל. ומה גם לענין הברכה דהויא ברכה לבטלה לדעת א"ח והרשב"א ז"ל, כמו שכתב רבינו בית יוסף ז"ל על מה שכתוב בת"ה דאכסנאי שהוא נשוי אם רצה להדליק בברכה משום הדור מדליק, וכתב על זה רבינו ז"ל, ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה. עד כאן. ואולי אכסנאי שאני דלכ"ע פטור היכא שמדליקין עליו בביתו, ונמצא שאם בא לברך הויא ברכה לבטלה. מה שאין כן בבן הסמוך על שלחן אביו ובחתן הסמוך על שלחן חמיו, שיש מצריכים להדליק בפני עצמם, ולכן משום ברכה לבטלה ליכא. ואפילו באכסנאי כתב מהרי"ל בתשובה סימן קנ"ו דליכא משום ברכה לבטלה, כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו, חל חיובא עליה. וכן נמי הכא, כיון שאינו רוצה לצאת בשל אביו או בשל חמיו, ממילא חל חיובא עליה. ומכל מקום משום ברכה שאינה צריכה איכא, כמו שאכתוב בהגהת בית יוסף. ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך, שמי שחייב לבן הסמוך על שלחן אביו להדליק בפני עצמו, אם חייבו להדליק שלא בברכה ניחא, אבל אם חייבו להדליק בברכה, הפריז על המדה. דל"מ אם נפרש מחלוקת הרשב"א והרא"ש ז"ל בבן שאינו סמוך על שלחן אביו, דלכולי עלמא בבן הסמוך על שלחן אביו אינו צריך להדליק, אלא אפילו נפרש מחלוקותם בבן הסמוך על שלחן אביו, מה ראה לתפוס דברי הרא"ש ז"ל נגד הרשב"א וא"ח שהם רבים בספק ברכה שאינה צריכה, כל שכן בהיות סברת אורח חיים שאפילו באינו סמוך על שלחן אביו די בשתוף".
"ולענין מעשה נראה לי, דלצאת ידי ספק בין בחתן הסמוך על שלחן חמיו בין בבן היושב בבית אביו בין בסמוך על שלחנו בין כשאינו סמוך על שלחנו, אם ירצה להדליק בפני עצמו, אם אפשר לסמוך על ברכת אביו או חמיו יסמוך, ואם לאו ידליקו בלא ברכה. ואם מתכונים שלא לצאת בברכת אביו או חמיו, בזה אני מסופק אם יכול לעשות כן לכתחלה, דאע"ג דהפוסקים נתנו טעם זה שלא לצאת בהבדלה שמבדיל שליח צבור בבית הכנסת, שאני התם שרוצה להבדיל בביתו כדי להוציא כל בני ביתו, אבל הכא ליכא האי טעמא. ואפשר דאין יכול לעשות כן משום מרבה בברכות. ועיין בהר"ם מטראני ז"ל חלק ראשון סימן קי"ז וק"פ, וברשד"ם ז"ל חלק אורח חיים סימן א', ובספר בנימין זאב סימן קע"ו וקע"ז וקע"ח, ובספר משא מלך חלק ג' בדיני המנהגות".
אולם כל מסקנת כנסת הגדולה היא בבן בבית אביו ובחתן אצל חותנו כשסמוכים או אינם סמוכים על שולחן הבית, ומתגוררים בקביעות או בארעי בבית, אבל בן במקום אחר אפילו סמוך על שולחן אביו או חותנו ודאי צריך להדליק בברכה לכו"ע.
וכן דברי שו"ת מהרש"ל (סי' פה): "חתן האוכל בבית חמיו אם יש יכולת בידו אפילו ישן בבית חמיו לא ישתתף אלא ידליק לעצמו משום המהדרין שהרי הוא איש וביתו ואם ישן בבית אחר פשיטא שמחוייב להדליק במקום שישן".
עולה מתשובת כנה"ג שכל ההסתפקות היתה בבן או חתן בבית המשפחה האם כלול בהדלקה או צריך להשתתף בפריטי או צריך להדליק בפנ"ע, אבל כל אלה שאינם כלל בבית משפחתם אלא נמצאים במקום אחר ודאי צריכים להדליק. ואיש ואשתו יכולת האיש להדליק בפנ"ע כשאינו בביתו היא מדין הידור כאחרוני הראשונים. אבל בנים אף סמוכים על שולחן אביהם מבחינה כלכלית אם נמצאים במקום אחר ולא בבית אביהם ודאי חייבים, או להשתתף בפרוטה או להדליק בפני עצמם ובברכה.
ח. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרעז ס"א): "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה; ואם יש לו פתח פתוח לעצמו, צריך להדליק בפתחו, אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית, והוא הדין לבן האוכל אצל אביו.
ורמ"א הגיה: "וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש, ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו (תשובת רשב"א סי' תקמ"ב [תקמ"א])".
ומה שכתב הרמ"א בשם הרשב"א לגבי הזמן הזה צל"ע אם צריך לנהוג כן. ב"ה חזרנו לארצנו ואנו יכולים להדליק על פתחי בתים וחצרות ומדוע לנהוג כמנהג הגלות שנעשה מאונס כאמור בשבת (כא ע"ב): "תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו".
ועתה חזרנו ליכולת לנהוג כתקנה גופה ואין סיבה לפסוק עפ"י מה שנהגו בשעת הסכנה.
ט. הברכי יוסף (או"ח סי' תרעז ס"ק ב) השיג על פסיקת השו"ע:
"ב. דין ב. הגהה. ומברך עליהם וכו'. זהו כדעת תה"ד סי' ק"א. אבל מרן בב"י כתב דהוי ברכה שאינה צריכה. וכבר הרב ט"ז (ס"ק א) עמד על דברי מרן, והכריע כדעת תה"ד. ובאמת שסברת מרן בזה צריכה ישוב, דאם זה אינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו ורוצה לקיים המצוה בעצמו למה לא יברך מאחר דמקיים המצוה והוא אינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, ומי חייבו לזה להיות כפוף לצאת בהדלקת אשתו. והרי מרן לעיל סי' ו' דין ד' פסק יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר א' מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן, וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן ואין לערער עליהם וכו', ואף אם היה המברך מכוין להוציא אחרים הם מכוונים שלא לצאת בברכתו, עכ"ל. הרי דמרן גופיה קיים מנהג זה שבכל יום נענו כלם ואמרו אמן ומהדרי לברוכי, ומצו לכווני המברך והעונים לצאת, ועכ"ז פסק דאין לערער עליהם דהעונה אינו מכוין לצאת. וגם זה צווח ככרוכיא דלא בעי נפיק אחר אשתו, וזו כחו לאלהינו כח גברא לקיים המצוה בעצמו, ואמאי כתב דאין לסמוך על דברי תה"ד דהוי ברכה שאינה צריכה. ועם שיש חולקים על מרן כידוע, נתפשט המנהג בכרכים ועיירות גדולות כדברי מרן. ותו הוא עצמו דפסק כן, אמאי הכא היטב חרה לו על התה"ד".
"וכיוצא בזה הביא ראיה הרב ט"ז מברכת המוציא ויוצר וברכת המזון, דיכול לברך לעצמו, והאריך בזה. ע"ש באורך. ואפשר לחלק בין זו לכל הני, דכל הנך בשעת אמירת חבירו הברכה הדבר תלוי בו דצריך לכוין לצאת בברכות חבירו, ואם לא כיוין לא יצא, אף שיכוין המברך להוציאו, וכיון שבו הדבר תלוי אם לא כיוין לצאת ובירך לעצמו לא הוי ברכה שאינה צריכה, אבל הכא שאין תלוי בכונתו כלל ובין יכוין לצאת בהדלקת אשתו בין לא יכוין פטיר ועטיר בהדלקת ביתו, וממילא הוא יוצא, ולא שבקי רווחא לדידיה דלבעי כוונה לצאת, בכי הא סבר מרן דהוי ברכה שאינה צריכה. כן נראה לי לדעת מרן".
"וראיתי בספר שער אפרים סי' מ"ב שכתב דמחלקת הרב תה"ד ומרן נמשך ממחלקתם בדין מהדרין מהמהדרין, דמרן דפסק (ד) כהתוס' בריש סי' תרע"א דא"צ נר לכל אחד, משו"ה כתב דהוי ברכה שאינה צריכה, והרב תה"ד דס"ל כהרמב"ם דכל א' נר ומוסיף, להכי סבר דיכול להדליק ולברך. ע"ש. וק"ק על הרב דאיך נתפייס בזה, והרי מהרש"ל ז"ל בתשו' סי' פ"ה סבר כהרמ' בהדלקה וכמנהג אשכנז, ועכ"ז פסק דאם מדליקין עליו בתוך ביתו אינו יכול לברך, כסברת מרן. ואחר זמן רב בא לידי ספר אליה רבה הנדפס מחדש ועין לו ראתה (אות ד) שהקשה על הרב שער אפרים כמו שהקשתי מרש"ל, ועוד הוסיף להקשות עליו. ע"ש. והרב כנה"ג הקשה על מרן ממהרי"ל, ותירץ. ע"ש. וגברא רבא חזינא וקושיא ופירוקא לא חזינא. ודוק היטב. ואין להאריך".
וא"כ אף מי שכתבו עליו שיוצא י"ח בהדלקת אשתו, סבר הרב חיד"א שניתן שלא יצא י"ח ויצא בהדלקת עצמו כש"כ מי שסמוך על שולחן אביו ונמצא במקום אחר שחייב בהדלקה או לפחות השתתפות בפריטי.
י. בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' מג) שאל: "בחורי ישיבה שלנים בחדרי הפנימיה של הישיבה, האם חייבים להדליק נרות חנוכה בברכה בחדריהם?"
הגר"ע יוסף נסמך על מחזור ויטרי שהבאנו לעיל. ועל הסוברים שכעת שמדליקים בפנים אין חשדא ולא צריך להשתתף בפריטי עם מי שגר בביתו או להדליק לבדו. ואם רוצה להדליק בחדרו ידליק ללא ברכה. ואחריו ציטט אותו בנו הרה"ר יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף בכל מהדורותיו.
והסכים לכך גם הרב ב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון (ח"ד – הערות פרק מז – דין אכסנאי בחנוכה הערה א).
ולענ"ד, דרכם אינה נכונה לפי כל הראשונים שהבאתי, והם חושבים את ההדלקה להידור בלבד, אבל הבאתי לעיל כי לפי מרבית הראשונים הם חייבים לא רק כהידור אלא מפני שאין יוצאים י"ח בהדלקת ביתם הנמצא רחוק ממקום מגוריהם. ולכן גם תלמידי ישיבה צריכים להדליק בפתח חדרם (אם אין בכך סכנה) ואם לא, בפתח הישיבה.
יא. חלקו על הגר"ע יוסף אף מרבותינו הספרדים בני דורנו. כתב הגר"ש משאש (אור תורה, שמח, תשנ"ז עמ' רסה):
"ראיתי בירחון אור תורה כסלו תשנ"ז תשובה ארוכה מהרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א, שהאריך למעניתו להוכיח שאין רשות לשום אחד מבני הבית לעשות נר חנוכה לעצמו אע"פ שהוא נשוי ויש לו חדר מיוחד לשינה כיון שהוא סמוך על שלחן אביו, ויש בברכתו חשש איסור ברכה לבטלה וסיים וז"ל: וכן מסקנת אאמו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת חלק ו' סוף סי' מ"ג, וכתב לדחות דברי הרה"ג ר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש חאו"ח סי' ז' שפסק כדעת התה"ד והרמ"א שרשאי לברך וכו' עכ"ל".
"והנראה שודאי נעלם ממנו מה שכתבתי בספרי שמש ומגן ח"ב חאו"ח סי' ג' לחזק דברי בראיות עצומות, דדוקא באיש ואשתו שהדליקה עליו אשתו שהם כגוף אחד הוא דיצא בהדלקת אשתו ואין לו רשות לברך דהוי ברכה לבטלה, אבל בשאר בני הבית וכל שכן בבנו נשוי ויש לו חדר מיוחד לשינה שרוצה להדליק ולברך לעצמו, אע"פ שסומך על שלחן אביו ודאי יכול להדליק ולברך בחדרו וגם מצוה יש בזה לברך את ה' בפיו ובשפתיו לקיים המצוה בעצמו, וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל עש"ב, וכדברי מהרימ"ט שהביא הכנה"ג שהנהיג לבנו הסמוך על שלחנו להדליק בפני עצמו, כיון שהיה לו חדר מיוחד לשינה ע"ש ודבריו חיים וקיימים ומעשה רב"...
והסיק:
"א) מי שהדליקה אשתו בשבילו נרות חנוכה אין לו להדליק ולברך כלל, ולא יכול עתה שלא לצאת בהדלקתה מפני שהיא כגופו, וכאילו הדליק ובירך כבר הוא בעצמו ולא שייך בזה מהדרין".
"ב) אם היה נוסע וצוה לאשתו שלא תדליק בשבילו והוא ידליק בעצמו במקום שיהיה שם אזי מותר לו וגם מצוה בו יותר".
"ג) שאר בני הבית או אורחים יש בזה משום מהדרין וכל אחד יכול להדליק לעצמו במקום מיוחד ולברך בעצמו. וכל שכן בבן נשוי ויש לו חדר מיוחד לשינה ואוכל על שלחן אביו דודאי יכול להדליק ולברך לעצמו וגם מצוה יש בזה וכמ"ש לעיל. וכן המנהג פשוט ותו לא מידי".
ודבריו לגבי מדליק במקום אביו (פרט לבעל שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו), ועל אחת כמה וכמה לגבי בן ישיבה בישיבתו שהדלקת אביו אינה פוטרת אותו.
וכן הגרח"ד הלוי בשו"ת עשה לך רב (ח"ח סי' מג) הסיק שלא כגר"ע יוסף. ואף הוא עסק בבן וחתן בבית משפחתו אבל לגבי בן ישיבה נראה פשוט שידליק בברכה במקום לימודו.
יב. כך פסק בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ו סי' מח):
"בענין הדלקת נרות חנוכה בישיבות ומוסדות"...
"בחורי ישיבה האוכלים יחד ג' פעמים ביום בחדר האוכל של הישיבה אבל יש לכל אחד ואחד חדר מיוחד לו או בשותפות עם בחורים אחרים לשינה, ידליקו נר חנוכה בחדר שלהם. אף על פי שהכריע הרמ"א בסימן תרע"ז דידליק במקום שאוכל אפילו לדעה הראשונה דבזמן הזה מדליקין בפנים ממש, דמקום אכילתו עיקר, אולם שאני הכא שמקום האכילה הוא להרבים ואינו מיוחד לו וחדר השינה מיוחד לו. ואף ששנים או שלושה נמצאים בחדר אחד, מ"מ יש לו בחדר ההוא מקום קבוע לשינתו ומעלת הדלקה במקום שמיוחד לו יותר ממקום אכילתו. ודומה למי שאוכל בבית חבירו באקראי שצריך להדליק בביתו אף על פי שמדליקים בפנים, ואין כאן מראית העין שיודעים בני ביתו שהדליק, אבל חבירו כיון שמקום אכילתו אינו מיוחד לו שאוכל שם באקראי, אינו ניכר שבשבילו הדליקו הנרות".
וכ"כ בהערות הגרי"ש אלישיב (שבת כג ע"א): "והנה בחור ישיבה בפנימיה בחנוכה אין נחשב ראש הישיבה וכדו' כבעה"ב והבחורים כאורחים, אלא כל הבחורים הם הבעה"ב ומקומם בחדר האוכל שנבנה ומשמש להבחורים, ועיקר ההדלקה הוי בשער פתח חדר האוכל. והסדר היה יכול להיות שידליק אחד בשליחות כולם בפתח חדר האוכל שם ויוציא לכולם בהברכות וכאו"א יסמוך על ברכה זו וידליק גם בשער הפנימי שלו לצאת כל השיטות".
וכבר תמהתי לעיל, שראוי בדורנו לחזור לעיקר התקנה על פתח ביתו או חצרו. ואף כאן לבני הישיבה אם יכולים להדליק בישיבתם כל אחד בפתח חדרו או במרפסת הנמוכה מעשרים אמה וכד' ודאי עדיף.
ובשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' תקלח) השיב:
"בדבר שאלתו בבחורים שאוכלים וישנים בישיבה היכן מדליקין נר חנוכה בבית התבשיל או במקום שלנים".
"והנלפענ"ד דמדליקין במקום לינה וראי' מגמ' עירובין ע"ג בי רב דאכלי נהמא בבאגא ובייתי בבי רב משחינן להו תחומא מבי רב דאנן סהדי דאי מייתי להו ריפתא לבי רב ניחא להו טפי והוי שם מקום שביתה אף דמקום פיתא גורם והכ"נ לענין נר חנוכה אנן סהדי וי"ל. ועיין צדה לדרך והארכתי במקום אחר".
"ובש"ע א"ח סי' תרע"ז בדין אכסנאי דאם יש לו פתח צריך להדליק בפתחו אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה וכו' מיהו הרמ"א כתב וי"א דבזה"ז ידליק במקום שאוכל וכן נהגו ומיהו לענין בחורי ישיבה נלפענ"ד שאם יכולים יש להם להדליק במקום לינה בפנימי' אם אפשר. ועיין משנ"ה ח"ז סי' פ"ז, ומיהו אם אין להם רשות להדליק שם מפני הסכנה אז ידליקו בבית התבשיל או בבית המדרש".
מסקנה
בן ישיבה מדליק על פתח חדרו בישיבה או במרפסת כשיש בה פרסומי ניסא ומדליק בברכה.