חבל נחלתו כה כד
סימן כד
מקור מצות שמירת הגוף ואיסור הכניסה לסכנה
שאלה
מקובל לצטט על איסור כניסה למצבי סכנה את הפסוק "ונשמרתם לנפשותיכם"... אמנם הפסוק בתורה אינו מכוון כלל לשמירת הגוף. נאמר בפרשת דברים (דברים ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחֹרב מתוך האש", כיצד הגיעו לציטוט פסוק זה כמקור האיסור, ומה ניתן ללמוד מכך?
השאלה היא בעיקרה מחקרית, שכן חיוב שמירת הנפש הוא כמעט מושכל ראשון, וממילא הכניסה לסכנה ודאי אסורה, ובכ"ז תורה היא וללמוד אנו צריכים.
כתב בבאר הגולה (חו"מ סי' תכז ס"י אות צ): "נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמו שאמר הכתוב [ישעיה מג ז] כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכולי וליתן להם שכר טוב בעמלם והמסכן את עצמו כאלו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה ולשומעים יונעם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ברוך ה' לעולם אמן ואמן".
וכן בערוך השולחן (חו"מ סי' תכז סי"א) באר: "כמו שהזהירה התורה על נפשו וממונו של חבירו כמו כן הזהירתו על שמירת נפשו וממונו שאין להוציאם על דברים של מה בכך, ואין לאדם להוציא ממונו רק על הכרחיותו כדרך האנשים המכובדים ועל צדקות וגמ"ח שהם מהדברים שאוכלין פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב והשם יתברך יזכנו לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך אמן ואמן".
תשובה
א. מסופר בברכות (לב ע"ב): "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים"...
הפסוק הראשון שהביא אותו הגמון ג"כ אינו מכוון לשמירת הגוף כאמור (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך", וכן הפסוק השני, השגור יותר על פינו לגבי איסור כניסה לסכנה – אף הוא אינו עוסק בשמירת הגוף אלא בשמירת הנפש. ועל כן השאלה מתגברת – האם זהו מקור איסור הכניסה למצבי סכנה?
וכן הקשה המהרש"א (חדושי אגדות, ברכות לב ע"ב): "כתיב בתורתכם רק וגו'. האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמ"ש פן תשכח את הדברים וגו' ובפ"ג דאבות שנינו כל השוכח ד"א ממשנתו כו' כאלו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך וגו' וכן האי קרא ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' איירי שלא נאמין בשום תבנית פסל וגו' ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה ומיהו במסכת שבועות (לו.) דריש ליה תלמודא נמי למלתא אחריתי דהיינו אזהרה למקלל עצמו מנין שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך וגו' ע"ש וחסיד הזה גם שלא ידע אם יתפייס ההגמון מ"מ לא פסק להשיב לו שלום שלא היה חושש לסכנה כמו במלך עכו"ם ואנס שאמרו להפסיק וכ"ש דשרי להשיב מפני סכנה וק"ל".
וכתב בהערות הגרי"ש אלישיב (ברכות לב ע"ב): "א"ל ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם. דהרי ונשמרתם כתוב לגבי איסור לעבוד ע"ז, וקאמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם שלא לעבוד ע"ז וכן קרא דרק השמר לך ושמור נפשך מאד איתא באבות לגבי כל השוכח דבר אחד ממשנתו דהרי זה מתחייב בנפשו"
"וכן מה שמורגל בפי העולם לומר שצריך ליזהר בפקוח נפש משום ונשמרתם מאד לנפשותיכם לכאורה הוא טעות. אמנם אפש"ל מנהג העולם עפ"י מה דאיתא בשבועות דכל המקלל את עצמו עובר בונשמרתם מאד לנפשותיכם חזינן מהאי ענינא דלשמור על החיים כלול בהאי קרא".
ב. הספרי (דברים פרשת עקב פיסקא מח) לומד על החיוב לשינון דברי תורה מלשון שמירה שהביא אותו הגמון: "(כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, למה נאמר לפי שנאמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי שומע אני כיון ששמע אדם דברי תורה ישב לו ולא ישנה תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון מגיד שכשם שאדם צריך להזהר בסלעו שלא תאבד כך צריך להזהר בתלמודו שלא יאבד, וכן הוא אומר (משלי ב ד) אם תבקשנה ככסף מה כסף קשה לקנותו כך דברי תורה קשים לקנותם או מה כסף קשה לאבדו כך דברי תורה קשים לאבדם תלמוד לומר (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וזכוכית קשים לקנותם כזהב ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, (איוב כח יז) ותמורתה כלי פז. היה רבי ישמעאל אומר (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד משל למלך בשר ודם שצד צפור ונתנה ביד עבדו אמר לו הוי זהיר בצפור זו לבני אם אבדת אותו לא תהא סבור צפור באיסר אבדת אלא כאילו נפשך אבדת וכן הוא אומר (דברים לב מז) כי לא דבר רק הוא מכם דבר שאתם אומרים ריק הוא הוא חייכם". וכן בדומה במנחות (צט ע"ב).
לימוד הספרי יותר מובן מאשר אותו הגמון, וקרוב יותר לתוכן הפסוק.
ג. מי שנסמך על פסוק זה הוא הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א ה"ד): "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר (דברים ד, ט) השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים".
ואחריו הביאו כן בספר מצוות גדול (עשין סימן עט), ובקרית ספר (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א אזהרה רצב). אמנם המדובר בהלכה זו לא בנכנס למצבי סכנה אלא בהסרה או בהגנה ממכשול המסכן את הנפש.
ד. נראה לבאר כי המושג נפש אצל חכמים אינו במובן החלק הרוחני שבאדם כפי שמקובל בדורנו, אלא במובן החיים והחיוניות של האדם. ולכן פיקוח נפש הוא סכנת חיים, ושמירת הנפש – שמירת החיים. [בניגוד למובן של החלק הרוחני שבאדם כנאמר בברכות (י ע"א): "הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? – לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה: מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם – אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה – אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו – אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא טהור – אף נשמה טהורה; מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים – אף נשמה יושבת בחדרי חדרים".]
ה. אף השולחן ערוך (חו"מ סי' תכז ס"ח) נקט את לשון הרמב"ם:
"וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך (דברים ד, ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים (דברים ד, ט)".
והוסיף השולחן ערוך (חו"מ סי' תכז) בהלכה י: "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או: איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב". ומקורו מסמ"ק (סי' קעא).
אמנם אע"פ שהרמב"ם קרא לשמירת הנפש: 'מצות עשה' – לא מנאה בשום מנין שלו כמצות עשה. כמו"כ מלשונו משמע דוקא הסרת מכשולים הגורמים לסכנת נפשות, אולם החיוב לא הורחב על שמירת אדם את עצמו שלא יוזק.
ו. החיי אדם (ח"א כלל טו סכ"ד) הרחיב את המצוה ובאר מדוע הרמב"ם לא מנאה: "וכשהוא יוצא מפתח ביתו, אם הוא דר בעליה, ישים אל לבו להשגיח אם יש מחיצה סביב המדרגות שיורד בה, כדין מעקה (דאף על גב דאיתא בספרי הביאו הכ"מ בפ' י"א מהל' רוצח אם כן למה נאמר גגך, פרט לכבש, נראה לי דרצה לומר המקום שעולין ויורדים בו. אבל שאר הצדדים, חייב, דלא גרע מבור). ואם יש לו בור ובאר בחצרו, ישגיח שיהיה סביב לו חוליא גבוהה י' טפחים או כסוי כראוי כדי שלא יפול בו אדם, בין שיש בו מים או לא, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר [דברים ד, ט] השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים [דברים כב, ח]. ונראה לי דאין מברכין על עשייתן (אף על גב דהעושה מעקה מברך, התם בהדיא כתיב ועשית מעקה. אבל להסיר המכשולות העיקר הוא שעובר בלא תעשה, כדאיתא בספרי, אין לי אלא גג. מנין לרבות בורות, תלמוד לומר לא תשים. ואף על גב דהרמב"ם והש"ע כתבו דעובר מצות עשה דהשמר נפשך, אין מברכין על עשה זו שאינה מיוחדת על זה אלא היא כללית. והמדקדק ברמב"ם וטור וש"ע בחו"מ סי' תכ"ז, יראה להדיא דכן הוא). ושאר דברים האסורים משום סכנה ביארתי בחלק יו"ד שער איסור והיתר כלל ס"ח".
כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קטז): "ומשמע להרמב"ם דלאו דלא תשקצו לדברים האסורים האמורים בפרשה ולא לדברים הללו אלא דרבנן הסמיכו דברים אלו לפסוק זה וכיון דמדרבנן נינהו אינו לוקה עליהם אבל מכל מקום מכין אותו מכת מרדות כמו על שאר מצות דרבנן ואיפשר נמי דהנך מילי דאורייתא נמי אסירי אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין עליהם כדאשכחן (חולין צח. יומא עג:) בחצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו".
וכן באר בערוך השולחן (חו"מ סי' תכז ס"ח): "הרבה דברים אסרו חז"ל מפני שיש בהן חשש סכנה וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן עצמי ומה לאחרים עלי או איני מקפיד בכך כתב הרמב"ם ז"ל דמכין אותו מכת מרדות ואין כוונתו דזהו רק איסור דרבנן דודאי יש בזה איסור דאורייתא אלא שאין לוקין עליו כהרבה לאוין שאין בהם מלקות [ב"י בטור יו"ד סי' קט"ז]".
עולה שאע"פ, כפי שהקדמנו, שזהו איסור מן התורה, אין לוקים עליו. וכן אין נענשים על שגגתו, אלא מי שאינו נזהר בסכנה יכול להיפגע בה.
ז. האיסור, כאמור לעיל, אינו נמנה במנין המצוות ואינו נחשב לאו שבכללות.
כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך לה, לאו שבכללות): "וכן כתבו ראשונים בלאו של: השמר לך ושמור נפשך מאד, הכולל אזהרה שלא יקלל אדם את עצמו, ושלא יעמוד במקום סכנה, ושלא יאכל דברים רעים, לסוברים כן, שכיון ששם איסורים אלו וטעמם אחד, שישמור אדם את עצמו, אין הלאו חשוב לאו שבכללות (ריטב"א שבועות לו א; ברכ"י חו"מ סי' כז ס"ב. ועי' תועפות ראם סי' רי, שכ"ה אף לענין האיסור להניח מכשול בביתו, הנכלל בציווי זה).
באר האדר"ת בתשובה מיראה (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א ה"ד): "וכן כל מכשול שיש בו סכנה מ"ע להסירו ולהשמר ממנו וכו' שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר והניח המכשולות שבאים לידי סכנה ביטל מ"ע ועבר בלא תשים דמים. הנה מאי דכתב דעובר על השמר לך ושמור נפשך זהו נגד הא דאמרו במנחות צ"ט ב', דקאי על משכח תלמודו דעובר על השמר לך ושמור נפשך אך י"ל דסמך עצמו רבינו ז"ל על הא דפסק פכ"ו מסנהדרין ה"ג דהמקלל עצמו לוקה כמו שקלל לאחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך והוא משבועות ל"ו א', ומבואר דס"ל להלכה דקאי הלאו לשמירה ועל כן אף מקלל עצמו בכלל, אלא דא"כ מ"ט כתב דעובר בלאו דלא תשים דמים ולא כתב בלאוין אלו ג"כ (ושם יש לדקדק קצת עיין שם), ואולי כיון דאינו כתוב באותו ענין י"ל דלא על זה נכתב רק הוא דבר כולל לכל דבר המפסיד לו ולנשמתו ולאחרים, ועיקר קרא מיירי לענין למוד התורה כדדרש במנחות והוא דבר הלמד מענינו ורק דכולל גם הא דמקלל והא דמכשול לענין סכנת נפשות, ובזה אתי שפיר קושית היד מלאכי כמש"כ במקום אחר בס"ד בארוכה".
וכך כתב בבאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא, עשין עשה א): "ולכאורה קצת קשה לפי זה בסוגיא דשבועות (ל"ו ע"א) דתנן התם המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה. ואמרינן עלה בגמרא עצמו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד וכדרבי אבין אמר ר"א כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת כו' עיין שם. ולדברינו יקשה למה ליה לדר"א אר"א ותיפוק ליה דכיון דעל כל פנים אחר דשמענו מקרא דרק השמר לך וגו' דאסור לקלל עצמו מדאורייתא. אפילו לא יהי' אלא עשה שוב ממילא עובר נמי בל"ת ולוקה מאזהרת לאו דלא תשא. אבל לק"מ דמלבד די"ל דקושטא דמילתא קאמר דלר"א אר"א מקרא דרק השמר לך גופי' שמעינן לאו במקלל עצמו. בלאו הכי י"ל דנקט הך טעמא משום דאית בי' נפקותא לדינא לענין לחיובי בי' שתים אם היתרו בו משום לא תשא ומשום רק השמר לך. וכההיא דירושלמי סופ"ג דשבועות שהבאתי לעיל עיין שם".
"ועפ"ז ניחא שפיר דברי הרמב"ם שבפי"א מהלכות רוצח ה"ד כתב וז"ל כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוה עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מ"ע ועבר בלא תשים דמים עכ"ל עיין שם. ומבואר דס"ל דקרא דהשמר לך ושמור נפשך אינו אלא עשה. ואלו בפכ"ו מהלכות סנהדרין ה"ג פסק המקלל עצמו לוקה כמקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך עכ"ל עיין שם. והדברים סותרים זא"ז לכאורה וכבר ראיתי מי שתמה בזה והניחה בתימא. והנה יש לצדד בזה הרבה וכבר האריכו האחרונים ז"ל בענין זה ובמבוכה שיש בדברי הרמב"ם ז"ל בכמה מקומות בזה ואין כאן מקום להאריך בזה. אבל סתירה זו לדרכנו ניחא שפיר בפשיטות. דאע"ג דמקרא דהשמר לך ושמור נפשך לא שמענו אלא עשה. לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח שם. ונימא שדחה סוגיא דשבועות שם משום דאתיא אליבא דמ"ד השמר דעשה נמי לאו הוא. וס"ל דלא קיי"ל הכי אלא כמ"ד השמר דעשה עשה. מכל מקום שפיר פסק בהל' סנהדרין שם דלוקה המקלל עצמו. משום דכיון דמיהת שמעינן איסורא למקלל עצמו מקרא דהשמר לך ושמור נפשך ממילא שוב לוקה עלה מלאו דלא תשא וכמו שביארנו".
ח. נראה שהאחרונים לא חששו שאין על כך ציווי מפורש מן התורה ובססו על חיוב שמירת הנפש הרבה מאיסורי סכנה. כתב בספר חרדים (מצוות לא תעשה פרק ד, כה): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם להכי כתב מאד דחמירא סכנתא מאיסורא ארז"ל ג' משקין אסורין משום גלוי המים והיין והחלב, בהמה או עוף נשוכי נחש אסורין תאנה נקורה או אבטיח וכיוצא בו אסורין שמא אכל מהם נחש, רשב"ץ ע"מ".
וכך כתב החתם סופר (עבודה זרה ל ע"א): "משום גילוי כל סכנתא הוא איסור דאורייתא מקרא ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כמ"ש רמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש ומוטל על החכמים להשגיח על זה מקרא והיו עליך דמים עיי' מס' מ"ק ה' ע"א, ובפ"ק דחולין חמירא סכנתא מאיסורא היינו שלא להקל מספק אי ס"ס דבאיסורא הקדוש ברוך הוא ויתר שאפי' אירע שנזדמן לו דבר איסור מ"מ רחמנא שרי' בס"ס ושוב אין אחריותו עלינו משא"כ בסכנתא א"א להשיב נפש, ונראה ה"ה ביטול ברוב ביבש אפי' א' באלף לא בטיל מטעם הנ"ל אבל בלח כיון שנתבטל בס' הרי כלה והלך לו ולא נשאר כלום וזה כדעת נקה"כ רס"י קי"ו ע"ש ומ"מ היינו בדבר המתערב יפה כגון מרק דגים עם מרק בשר אבל טפה של ארס לא יועיל ס' כי אינו מתערב יפה".
החתם סופר מבאר חומרת הסכנה שהיא איסור דאורייתא.
וכן בערוך השולחן (יו"ד סי' קטז ס"א): "כשם שאסור לאכול ולשתות דבר איסור כמו כן אסור לאכול ולשתות דבר של סכנה ומרגלא בש"ס דסכנתא חמירא מאיסורא והרי כתיב [בראשית ט, ה] ואך את דמכם לנפשתיכם אדרוש וכתיב [דברים ד, טו] ונשמרתם לנפשתיכם וכל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב [כמו בגיטין נ"ז ב] ולעולם אל יעמיד אדם עצמו במקום סכנה לומר שיעשו לו נס דשמא לא יעשו לו נס ואם יעשו לו מנכין לו מזכיותיו [שבת ל"ב ב] ובירושלמי תרומות פ"ח [הל' ג'] איתא באחד ששתה מים מגולים בערב יום הכיפורים ואמר שזכות יום הכיפורים תגן על זה ולא הספיק לשתותו עד שנתחלחלו מעיו ומת ולכן יזהר האדם מאד בזה".
וכך השיב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' רכא, ד): "ודע דיראה לענ"ד דיש עוד הבדל בין מעקה לבין שמירת הנפש דנפיק מפסוק השמר לך ושמור נפשך דמצות מעקה ה"ה ככל משפטי התורה דחייב בודאה מן התורה ובספיקא מכח ספק דאורייתא לחומרא, אב"א מה"ת ואב"א מדרבנן, ויש מקום לומר כמש"כ הרשב"א דאם עולה רק להטיח גגו וכיו"ב אינו חייב, אבל דין שמירת הנפש כיון שהתורה כתבה מצוה זו בלשון שמירה הלא כ' הרמב"ן בריש חולין דכ"מ שכ' שמירה היינו שיהי' ברי שהוא כך וע"כ ספק טומאה ברה"ר בקדשים טמא מדין משמרת, והפוסקים מדמים לזה דין ושמרתם את המצות דבעינן שמירה ודאית, וכיו"ב כתבתי בעניי בשבט הלוי ח"ג סי' ק"ס על הספרי פ' קרח עה"פ ואתה ובניך תשמרו את כהונתכם לענין יחוסי כהונה יע"ש, וה"נ בעינן שמירה ודאית, דזאת צורת המצוה שלא יהיה אפילו צד קל של סכנת נפשות, והוא כעין לא תעמוד על דם רעך שדרשו מזה בסנהדרין ע"ג ע"א דספק נפשות להחמיר, והיינו לא מכח ספק לחומרא אלא גם בספק ואפילו ספק ספיקא ורוב איכא ודאי ל"ת דלא תעמוד כמש"כ הר"ן בחי' שם, ובארתי היטב בשו"ת שבט הלוי או"ח סי' ס' אות ה' יע"ש, וכן משמעות לשון הרמב"ם שכ' מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, מתוספת אריכות לשון רבינו דבעינן שמירה עד קצה הספק, אלא דמכ"מ מדין שמירה ומדין לא תעמוד לא בעינן גדרי מעקה ממש כאשר בארנו למעלה אלא די איזה שמירה שהיא".
והוסיף בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קיא):
"ג – ובאמת מוני מצוות לא הביאו הל"ת דשמירת הנפש מפסוק זה כאשר העיר המנ"ח שם, אבל אין להכחיש אמיתת הענין בש"ס דהא מובא כן בשבועות ל"ו ע"א לענין מקלל עצמו – והתוס' שם הקשו דנילף מזה גם דין חובל בעצמו בב"ק צ"א יעש"ה".
"ד – ועיין ברכות ל"ב ע"ב במה דאמר ההגמון לחסיד א' והלא כ' בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך – וכ' ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ואף על פי שדברי ההגמון הם אבל הרי חזינא דבר הש"ס שבועות הנ"ל והרמב"ם שכ"ה להלכה".
"ה – וכתבתי בתשובת שבט הלוי ח"ה סי' רכ"א שם בין ההבדלים של מצות מעקה לבין שמירת הנפש – דמצות מעקה ה"ה ככל משפטי התורה דחייב בודאה מה"ת ובספיקא מספיקא דאורייתא אב"א מה"ת אב"א מדרבנן".
"אבל דין שמירת הנפש כיון שהתורה כתבה מצוה זו בלשון שמירה הלא כ' הרמב"ן ריש חולין דכל מקום שכ' שמירה היינו שיהי' ברי שהוא כך וע"כ ספק טומאה ברה"ר בקדשים טמא מדין משמרת, – והפוסקים מדמים לזה דין ושמרתם את המצות דבעינן שמירה ודאית, וכיו"ב כתבתי בעניי בשבט הלוי ח"ג סי' ק"ס לענין יחוסי כהונה דבעינן דין שמירה יעש"ה".
"ו – והכא נמי בעינן שמירה ודאית דכך צורת המצוה שלא יהי' אפילו צד קל של סכנת נפשות, והוא כעין לא תעמוד על דם רעך עיין סנהדרין ע"ג ובמה שבארתי בזה בשבט הלוי או"ח סי' ס' אות ה'."
"וזה מדויק בלשון הרמב"ם שהאריך וכ' מצות עשה להשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה דזהירות בדבר יפה זה צורת המצוה מלשון ושמרתם מאד ומלשון רק השמר לך – ומזה כל הדינים שלפנינו בסי' קט"ז ואין להאריך עוד".
ט. כתב 'הסבא מסלובודקה' – הרב נתן צבי פינקל זצ"ל באור הצפון (ח"ב כוחה של שמיעה):
"את הכלל הזה אנו למדים גם מדיני התורה. התורה מזהירה להתרחק מאיש מנוגע כדי שלא יטמא אותו, ואף על פי שהנגע אינו אלא בגוף וגם הוא אינו נוגע בו אלא בגופו, בכל זאת עוברת ממנו הטומאה אליו. ולא עוד אלא אף אם אינו נוגע בו ורק נכנס לאוהל המנוגע, הריהו נטמא על ידו. וטומאה זו משפיעה גם על הנפש, עד כדי כך שאם הוא נוגע בקודש הוא פוסל אותו ואם הוא אוכל תרומה או קדשים או נכנס למקדש הרי הוא גורם טומאה וחייב ע"ז מיתה בידי שמים. הרי עד כמה התקרבות לטומאה שאינה אלא בגוף פוגמת בנפש. ומכאן אנו מבינים למה כשחייבה התורה את האדם לשמור על בריאות גופו, כתבה בלשון 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', כי הגוף קשור עם הנפש ואם יש פגיעה בגוף היא פוגעת גם בנפש".
והוסיף (אור הצפון ח"ג דקות תביעות התורה): "ומכאן כמה צריך האדם לשמור על כבודו ועל מעשיו שיהיו נאים ושלא תצא מהם פגיעה בכבוד שמים. התורה מזהירה אותנו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד), שחייבים לשמור על בריאות הגוף, ועל אחת כמה שיש לשמור על הנפש שלא תיפגם ח"ו. כבר אמור במאמרנו הקודם שמי שאין משאו ומתנו נאה ואין דיבורו בנחת הוא מחלל את ה', כי בזה שהוא גורם שדמות האדם לא תהי' נאה הוא מטיל צל על מי שהוא נברא בצלם דמות תבניתו ואין לך חילול השם גדול מזה. ונמצא איפוא שאף על פי שעבירות אלה הן בין אדם לחבירו, הן נוגעות בעבירות החמורות ביותר שבין אדם למקום".