חבל נחלתו כה כב
סימן כב
השיטות לזמן הדלקת נר חנוכה בימינו
שאלה
מה הן השיטות השונות לזמן הראוי להדלקת נר חנוכה בימינו?
א. הסוגיא והגורמים לשיטת השונות
נאמר בשבת (כא ע"ב): "וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי".
היינו זמן מצות נר חנוכה הוא משתשקע החמה עד שתכלה רגל התרמודאי מן השוק (רש"י: רגלא דתרמודאי – שם אומה, מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים – יוצאים וקונין מהן).
והגמרא נתנה שני הסברים מה גדר המעשה שהוא צריך לעשות בזמן זה של מצות נר חנוכה: שתוך כדי הזמן הזה צריך להדליק אם לא הדליק בראשיתו, או לשיעור השמן שצריך לתת בנר חנוכה (רש"י: שיהא בה שמן כשיעור הזה, ומיהו, אם כבתה – אין זקוק לה).
משמעות הדברים, אם פוסקים כתירוץ הראשון, מצות ההדלקה רק בזמן הזה שבין שקיעת החמה לכילוי רגל מן השוק, ואילו לפוסקים כתירוץ השני צריך לתת שמן בנר בשיעור זה ולא צויין זמן ההדלקה. (ולפי הרי"ף (שבת ט ע"א) השיעור הוא לא שיעור השמן אלא שיעור הזמן שהנר צריך לדלוק ואחר כך מותר לכבותו, ואף להשתמש בשמן אבל לא נעסוק בכך כאן).
שני התירוצים הללו יוצרים את השיטות השונות. תיתכנה ארבע פסיקות בעקבות שני התירוצים: כאחד מהם, כשניהם – לחומרא. כשניהם – לקולא.
ב. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה) פסק: "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה".
עולה מן הרמב"ם שסבר ששני התירוצים להלכה ומחמירים כשניהם. היינו שמדליקים רק בתוך הזמן המוזכר בברייתא ואם התאחר אינו מדליק כלל. ולכתחילה צריך שייתן שמן בנר כדי שידלוק עד שתכלה רגל. ואחרי זמן זה אינו מדליק כלל.
באר המגיד משנה (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה): "אין וכו'. שם (דף כ"א:) מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ופירשו בגמרא דאי לא אדליק מדליק אי נמי לשיעורו. ובהלכות שני פירושין (=לתירוץ לשיעורא) היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. והשני שצריך ליתן לתוכן שמן כדי שיהא דולק והולך עד השיעור הזה ושניהם כתבן רבינו ושם נתבאר בהלכות ששעורו עד שתכלה רגל מן השוק כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה. וכתב רבינו עבר זמן זה אינו מדליק וכן לשון הגמרא מוכיח דקאמר אי לא אדליק מדליק אלמא אחר זמן זה אינו מדליק דאי לא שיעור זה מה הועיל לנו".
היינו, נוקטים את שני התירוצים לחומרא ובתירוץ השני של הגמ' נוקטים כשני הפרושים לחומרא. ולפי"ז פסק הרמב"ם שמדליק רק בתוך הזמן הזה, וכן פסק שהשיעור הוא בשמן ובזמן ואחרי הזמן עבר זמן המצוה ואינו מדליק.
לדברי הרמב"ם, לא רק שאינו מברך אחר הזמן אלא גם לא מדליק. ומשמע שאם הנר דלק רק חמש דקות בתוך הזמן של משתשקע עד שתכלה רגל, יצא י"ח ואינו צריך להמשיך ולדלוק.
ג. שיטת הרשב"א ובעלי התוספות
כתב הרשב"א (שבת כא ע"ב): "הא דאמרינן מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מסתברא דלאו עיכובא הוא לומר דקודם לכן אם רצה להדליק אינו מדליק, דהא ודאי אילו רצה להדליק מדליק סמוך לשקיעת החמה דהא איכא פרסומי ניסא, וכענין שאמרו לקמן (כ"ג ב') בנר שבת דעמוד האש משלים לעמוד הענן ולומר דבמדליק סמוך לשקיעה איכא היכר דלצורך שבת מדליקו והכא נמי דכוותה, אלא דעיקר מצותה לחייבו להדליק אינה אלא משתשקע החמה, והראיה הדלקת נר חנוכה בערב שבת דעל כרחין מקדים עם חשיכה לרבה דאמר בשילהי פירקין (ל"ד ב') משתשקע החמה בין השמשות...".
"...והא נמי דקתני עד שתכלה רגל מן השוק ופרישנא דאי לא אדליק מדליק. לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק, דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי, וכן כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיו".
לפי הרשב"א (שבת כא ע"ב) מותר להקדים הדלקת נר חנוכה לפני השקיעה, וכן מי שלא הדליק בזמן הזה צריך להדליק כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתקנה, וכן הביא ממורו (הרמב"ן). לדבריו עושים כשני התירוצים לקולא, הן אם הדליק פחות מכשיעור בזמן ולא הניח שמן כראוי, והן אם הדליק מעט לפני או אחרי הזמן המופיע בברייתא יצא י"ח.
שיטה דומה הביא תוספות (שבת כא ע"ב): "דאי לא אדליק מדליק – אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא".
אמנם בתוספות רק מצד ספק כאיזה מן התירוצים יש לפסוק, ולכן אולי לשיטת תוספות אם מדליק אחר הזמן בברייתא לא יברך. וכן מצאתי שהביא המאירי (שבת כא ע"ב): "ואחר זמן זה כבר כלה רגל כל אדם מרשות הרבים ואינו יוצא ידי חובת הדלקה בזמנה וגדולי המחברים (=רמב"ם) כתבו בה שאינו מדליק כלל, ויש אומרים שמדליק שלא בברכה". וכנראה זו שיטת תוספות שנוהגים כשני התירוצים מספק, וספק ברכות לקולא.
וכך המשיך המגיד משנה (שם): "ויש מן המפרשים נדחקין ואומרים דודאי אם לא הדליק בתוך שיעור זה מדליק כל הלילה, דהא תנן (מגילה כ') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתקנה אבל תוך זמן זה עשה מצותה כתקנה אלו דבריהם ז"ל. ולשון דאי לא אדליק קשה לפירוש זה דמצוה כתקנה אינו כל הזמן הזה דא"כ הוה להו למימר לאדלוקי".
אף בהגהות מיימוניות (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה אות ב) הביא כשיטה זו: "ורמינהי מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה זקוק לה לא דאי לא אדליק מדליק אי נמי לשיעורא. והנה (=הרמב"ם) פסק כשני הלשונות, וכן כתב ראבי"ה שמצא בשם ר"ת דבהני תרוייהו אזלינן לקולא בשיעורא ובדלא אדליק דבשל סופרים הלך אחר המיקל, אבל ר"י אומר שנהגו העם כלשון ראשון".
עולה מדבריו שפסקו כשתי הלשונות אבל לקולא, כיון שבשל סופרים הלך אחר המיקל, ומזכיר שהרמב"ם החמיר. אמנם ר"י (בן אחותו של ר"ת) כתב שנהגו העם כלשון הראשונה. היינו דאי לא אדליק מדליק אולם לא הקפידו על השיעור ונהגו אפילו מעט שמן ויכול להדליק במשך כל הלילה.
אף הטור (או"ח סי' תרעב) סבר כרשב"א. וז"ל: "מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא הילכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור ואם נתן בה יותר יכול לכבות לאחר שיעבור זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה. ומ"מ עדיין זמנה כל הלילה ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק עד שתכלה רגל מן השוק עבר זה הזמן אינו מדליק".
סיכם את השיטות הב"ח (או"ח סי' תרעב ס"ק ב): "ומ"ש ודלא כהרמב"ם שכתב וכו'. שם בגמרא כבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק ואי נמי לשיעורה ומפרש הרמב"ם דלישני לא פליגי ומשום הכי פסק נמי כלישנא דאי לא אדליק מדליק דאלמא דלאחר שכלה רגל מן השוק שוב אינו מדליק כלל דאין לפרש דלאחר כך נמי יכול להדליק אלא דלא עשה המצוה כתיקונה דאם כן לא ה"ל למימר דאי לא אדליק מדליק אלא ה"ל למימר לאדלוקי וכן כתב הרב המגיד. מיהו בשאר מפרשים נראה שמפרשים גם כן כך ללשון ראשון. ואף על פי כן כתבו שיכול להדליק כל הלילה לפי שתופסים דהני לישני פליגי ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ"כ ראבי"ה (הל' חנוכה סי' תתמג) שמצא בשם רבינו תם דבהני תרווייהו אזלינן לקולא בשיעורא ובדלא אדליק וזה דעת רוב הפוסקים שיכול להדליק כל הלילה וכמו שכתב רבינו והכי נהוג".
"ולענין הלכה בשיעור השמן כתוב בהגהות מיימוניות (פ"ד ה"ה אות ב) ובסמ"ג (הל' חנוכה רנ ע"ד) בשם ר"י דנהגו העם כלשון ראשון דלא בעינן שום שיעור והיינו כראבי"ה בשם רבינו תם, אבל דעת הפוסקים דבעינן שיעור לשמן וכלשון שני, ונראה דאף ר"י לא להלכה אמר אלא ליתן טעם למנהג העולם כמבואר בסמ"ג. אבל מדינא צריך שיעור והכי נקטינן מיהו ה"ר ירוחם (נ"ט ח"א סא ע"ג) כתב דיש מהגאונים שכתבו דאפילו אחר שיעור זה אסור להשתמש לאורה עכ"ל"...
ד. כשאין מדליקים בחוץ מחמת הסכנה
מוסיף הרשב"א (שבת כא ע"ב): "ופירשו בתוספות דלא אמרו עד שתכלה רגל מן השוק אלא בדורות הללו שמדליקין בחוץ, אבל עכשיו שמדליקין בבית מבפנים כל שעה ושעה זימניה הוא דהא איכא פרסומי ניסא לאותם העומדים בבית, ומיהו לכתחלה מצוה להקדים ולהדליק משתשקע החמה מיד דזריזין מקדימין למצוות, ואמרינן לקמן (כ"ג ב') רב הונא הוה רגיל דחליף אפתחא דר' אבין נגרא חזא דהוה רגיל בשרגא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא".
עולה מדבריו שבזמן שמדליקים בפנים, ההדלקה בין שקיעה לכילוי רגל היא רק הידור מצוה וזריזות.
וכ"כ גם תוספות (שבת כא ע"ב ד"ה דאי לא אדליק מדליק): "...ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים".
וכן הביא הריטב"א (שבת כא ע"ב) :"דאי לא אדליק מדליק. פי' עד ההוא שיעורא בלחוד ומכאן ואילך עבר זמנו, וכתב הרב בעל התרומות (=ספר התרומה) ז"ל דהני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין היכר לבני רשות הרבים יותר, אבל אנן דמדליקינן בפנים ואין היכר אלא לבני הבית, יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר, ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו]".
וכן כתב בהגהות מיימוניות (הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה סוף אות ב): "אמנם כיון שאין אנו מדליקין אלא בבתים מבפנים ואין כאן פרסום נס כ"א לבני הבית א"כ כל זמן שאין בני הבית ישנים צריך פרסום נס אפילו עד עמוד השחר".
והביא המאירי (שבת כא ע"ב) את הנהוג: "ומ"מ לענין מה שאמרנו שלא יצא אחר זמן זה ידי הדלקה בזמנה יראה לגדולי הדורות שלפנינו שלא נאמר אלא לאותם הזמנים שהיו מדליקים מבחוץ וצריך היכר לעוברי דרכים אבל בזמן הזה הואיל ואין אנו צריכים אלא להיכר בני הבית ידליק מתי שירצה וגדולי הצרפתים התירוהו אפי' עד שיעלה עמוד השחר וכן נוהגים שם בני ישיבה להדליק אחר שעומדים מבית המדרש".
מתבאר שבזמן שמדליקים בפנים, ההדלקה בזמן המוזכר בברייתא הוא רק הידור מצוה, ואף זה בקושי אם דיירי הבית יהיו רק בשעה מאוחרת ופרסומי הניסא הוא לדיירי הבית ולא לעוברים בחוץ.
ה. פסיקת השו"ע והרמ"א
השולחן ערוך (או"ח סי' תרעב ס"א) פסק: "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק".
ופסק עקרונית כרמב"ם אלא שהרמב"ם פסק להדליק מתחילת שקיעתה והוא פסק מסוף שקיעתה. וכן הכניס את נושא הקדמת הדלקה (שלא עסקנו בו במאמר זה).
כתב השו"ע בסעיף ב: "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן". ורמ"א הגיה: "י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות)".
המשיך השו"ע: "ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין"...
עולה שהשו"ע הביא את שתי השיטות של הרמב"ם והרשב"א, ורמ"א הביא את שיטת הראשונים לגבי בזמן הזה שמדליקים בפנים.
הוסיף המגן אברהם (סי' תרעב ס"ק ו): "כל הלילה. בב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך, ורש"ל כתב דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך, ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר עכ"ל וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם".
ולא באר מה הדין במי שגר לבדו שאין הבדל בין פרסומי ניסא בחצות או לפנות בוקר האם מברך או לאו.
ו. הראוי לנהוג בימינו
בימינו אנו מדליקים בחוץ, ואע"פ שיש נוהגים להדליק בפנים, ב"ה הקב"ה הסיר עול גויים מעל צוארנו, ואנו יכולים להדליק בחוץ ללא כל חשש, ומדוע שלא נחזור לסדר המצוה המקורי והמצווה, על פתח ביתו או חצרו.
ולפי"ז אף לגבי הזמן צריך לחזור ולהדליק משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ולנהוג כרמב"ם. והמקילים כדברי הרשב"א שמדליקים אחר כילוי רגל מן השוק זו מצוה שלא כתיקנה, ולפי תוספות ראוי למדליק אחר כילוי רגל להדליק ללא ברכה.
ונראה שכיון שהיו תקופות שלא הדליקו בחוץ, גם החוזרים מאוחר לבתיהם ומדליקים לפני בני משפחתם יכולים לברך, אולם הם צריכים לזכור שזו מצוה שלא כתקנה, ואם יש אפשרות הדלקה אחרת כגון על ידי שליח, ידליקו על ידו ויצאו ידי חובת מצוה כתקנה.