חבל נחלתו כה יג
סימן יג - קידוש בערב שבת ללא קבלת שבת
שאלה
האם ניתן לקדש בערב שבת עבור אחרים שאוכלים סעודת שבת כגון קידוש בבית חולים עבור מטופלים – ללא קבלת שבת, ולנסוע אחר כך לביתו להתפלל ולקדש.
תשובה
א. נאמר בראש השנה (כט ע"א):
"תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא – מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא. תני רבא [כט ע"ב] ברכת הלחם של מצה, וברכת היין של קידוש היום, מהו? כיון דחובה הוא – מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא? תא שמע: דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו. תנו רבנן: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם. אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו, כדי לחנכן במצות. ובהלל ובמגילה, אף על פי שיצא – מוציא".
פרש רש"י (ר"ה כט ע"א):
"אף על פי שיצא מוציא – שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות".
"חוץ מברכת הלחם והיין – ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו – אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם; לא ליתהני ולא ליבריך".
ברכות המצוות אע"פ שיצא ידי חובה יכול לברך עבור אחר כי המברך ערב אף עבורו, אבל ברכת הלחם וברכת יין הן ברכות הנהנין (ומשמע שכן הדין אף בברכות השבח, שאם לא ראה ברק אינו יכול לברך עבור חבירו שראה) ולכן אינו יכול לברך עבור חבירו.
מוסיף הריטב"א (ר"ה כט ע"א): "ובודאי דבברכת המזון כיון שכבר אכל כברכת חובה היא ובדין הוא דאע"פ שיצא מוציא, אלא דרבנן בעו שיוציא [לעצמו] דלא ליחלף בברכת הנהנין שהיא רשות, ומשום הכי סגי ליה שיאכל כזית דגן, ואף על גב דהוי שיעורא דרבנן מפיק למי שאכל ושבע דמיחייב בברכת המזון מדאוריתא משא"כ בעלמא דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא, אלא דטעמא דהכא כדכתיבנא דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא ורבנן הוא דבעו שיאכל כזית דגן, וכן פירשו בתוס'". היינו ברכת המזון מעיקר הדין יכול לברך עבור אחרים אע"פ שלא אכל כלל. אולם כדי שלא יתבלבלו בינה לברכת הנהנין קבעו חכמים שיאכל כזית דגן כדי שיתחייב.
וכך פסק הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"י): "כל הברכות כולן אף ע"פ שבירך ויצא ידי חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן, חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן, אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי הפסחים וקידוש היום הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים אף על פי שאינו אוכל עמהן".
ומשמע שיכול לברך בקידוש על היין אע"פ שאינו שותה.
ב. צריך להבין הרי אם הוא אינו אוכל שם, בשבילו זה לא מקום סעודה ואם כן איך אם לא יצא אעפ"כ מוציא?!
ובכל זאת כך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רעג ס"ד): "יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. והוא שאינם יודעים1. ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו".
עולה שמוציא אחרים עוד לפני שיצא י"ח בעצמו, ובקידוש אסור לו לטעום מהיין מפני שאין זה מקום סעודה שלו ואינו יכול לצאת בו י"ח, ואעפ"כ מוציא אחרים. כלומר הערבות היא כה שלמה שמוציאה אותם י"ח אע"פ שהוא אינו יכול לצאת בה י"ח. וניתן לומר שבגלל שאם יקבע סעודתו כאן יצא י"ח לכן יכול להוציא אחרים.
ג. לאחר הקדמה זו ניגש לשאלתנו:
המגן אברהם (סי' רסז ס"ק א) כתב: "כ' המ"מ אף על פי שמבע"י קידש או הבדיל מותר לו לערב לאכול בקידוש זה ולאכול ולעשות מלאכה בהבדלה זו וזה דעת קצת מן הגאונים וכ"כ מן האחרונים וכדברי רבינו וכן עיקר עכ"ל וכ"כ ב"י סי' ער"א בשם רשב"א".
היינו קידושו טרם שבת בתוספת שבת, מועיל לאכילה בשבת עצמה, וכן בהבדלה להתירו במלאכה אעפ"י שם טרם זמנם.
על כך מעיר רבי עקיבא איגר (או"ח סי' רסז ס"ב): "[מג"א ס"ק א] כ' המ"מ אעפ"י שמבע"י קידש או הבדיל. מסתפקנ' אם אחר שלא קבל עליו שבת יכול להוציא לקדש למי שקבל עליו שבת. די"ל דלזה שלא קבל דהוא חול אצלו הוי כאינו מחוייב בדבר כההיא דירושלמי הובא בתוס' יבמות י"ד בן עיר א"י להוציא לבן כרך דהוי אינו מחוייב בדבר. או דהכא עדיף דבידו להביא עצמו לידי חיוב לקבל עליו שבת וצ"ע לדינא".
היינו, תנאי בתוך הדין של 'אם יצא מוציא' שהוא בר חיובא עתה, ועל כן מסתפק רעק"א האם יכול מי שלא קיבל עליו שבת להוציא מי שכבר קיבל עליו שבת. ולא נחת לדמות זאת למי שאינו יכול לטעום משום שאין זה מקום סעודתו ואעפ"כ מוציא את האחרים, ואולי הבין שהחילוק בזמן הוא חילוק הרבה יותר עקרוני ולכן, אע"פ שיכול להוציא כאשר אינו יכול לטעום מן היין, בכ"ז אם אינו רוצה לקבל עליו שבת אינו יכול להוציא אחרים בקידושו.
ד. הגרש"ז אויערבך הסתפק בשאלה כזו, תשובתו הופיעה בתחילה בכתב עת 'מוריה' (גיל' קז-קח סוף שנת תש"ם) ואח"כ הועתקה לשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ג, תשמ"ו). התשובה ארוכה וסיכם אותה בס' דף על הדף (עירובין מ ע"ב) כך:
"הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך ז"ל בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סי' ג) נשאל מאחד שהיה רגיל לקדש בכל ליל שבת בבית חולים שבתוך העיר, כדי להוציא במצות קידוש על היין את החולים שנמצאים שם, והיה רגיל תמיד לחזור אח"כ לביתו לקדש לעצמו ולבני ביתו, אולם בזמן האחרון עבר ביה"ח למקום אחר שהוא רחוק מאד מביתו, ולכן הציעו לו לעשות את הקידוש מבעוד יום לאחר פלג המנחה ולהתנות שכוונתו רק להוציא את השומעים, אבל הוא עצמו לא יתכוין כלל לקבל שבת בכך, וממילא גם יוכל אח"כ לנסוע חזרה לביתו לפני כניסת השבת".
"והביא שעיקר נדון זה מפורש הוא כבר בהגהות רעק"א שבשו"ע סי' רס"ז2 וז"ל: 'מסתפקנא אם אחד שלא קבל עליו שבת יכול להוציא לקדש למי שקבל עליו שבת, די"ל דלזה שלא קבל דהוא חול אצלו הוי כאינו מחויב בדבר, כההיא דירושלמי הובא בתוספות יבמות י"ד בן עיר אינו יכול להוציא לבן כרך דהוי אינו מחויב בדבר או דהכא עדיף דבידו להביא עצמו לידי חיוב לקבל עליו שבת, וצ"ע לדינא', עכ"ל".
הגרשז"א מאריך בדיון בדברי רעק"א ומביא מדברי אחרונים שקבלו דבריו או חלקו עליו ובמקרים דומים.
ממשיך בס' דף על הדף:
"ואילו הגאון הנז' יצא לדון בזה מנקודה אחרת, ובנה את יסודו על מאמר זה, והוא שמיד כשהוא מקדש ואומר 'מקדש השבת' חל על המקדש דיני שבת על כל פנים מדרבנן, כי לאו כל כמיניה לאדם לומר 'מקדש השבת' ולהתנות שאינו מתחייב לשבות, וכענין הנידון המובא בסוגיין, שביום הכיפורים א"א כלל לברך שהחיינו על הכוס משום "דאי מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה ואסר ליה", כי אי אפשר לאדם לברך זמן על יום הכיפורים ולהתנות שעדיין אינו מקבל עליו קדושת היום, ומזה הכריע גם לנידון דידן, כי לא יתכן לו לאדם לקדש בשביל אחרים, ולעצמו לא יקבל עליו קדושת שבת, וכן רוצה להכריע בשאלה דומה לכך, האם אפשר להיות שליח ציבור לאחר פלג המנחה לתפלת ערבית של שבת בשביל אחרים ולומר עבורם ברכת מעין שבע, ואילו הוא עצמו יתפלל אח"כ מנחה של חול, ועושהו לילה לאחרים ולא לעצמו".
"אכן, בהמשך הדברים לא ברירא ליה דין זה, כי מסיק בדבריו שהואיל ו'הרעק"א לא הזכיר כלל בדבריו, שנעשה שבת למקדש על כרחו, משמע דלא סובר הכי (והביאור בזה יתכן, כי שפיר יש לחלק בין המברך בשביל עצמו – כגון ביוה"כ ברכת שהחיינו, להמקדש אחרי פלג המנחה בשביל אחרים) ולכן בטלה דעתי', ובעיקר השאלה החמיר כדברי הרע"א, וז"ל: 'אבל על כל פנים כיון שבעיקר הדין נשאר הרעק"א בספק אם יכולים להוציא, מאן ספין ומאן רקיע להקל בזה בלא ראיה מוכחת מגמ' ופוסקים'".
משמע לדברי ס' דף על הדף שהדבר אסור. אולם לא כן מסקנת הגרשז"א שם. בס' דף על הדף לא דייק משום שהגרשז"א הסיק שלא לסמוך על כך באופן גורף, אך התיר לעשות לפעמים וז"ל בפיסקה האחרונה של תשובתו (שתיקנה ממהדו"ק ב'מוריה'):
"ולכן נלענ"ד דאף שמדאורייתא גם מי שלא קבל עליו שבת יכול לקדש עבור אחר שקבל עליו שבת מ"מ מדרבנן כיון דהרעק"א נשאר בספק נראה דאע"ג שספיקא דרבנן לקולא וגם דעת הלבוש באו"ח סי' קצ"ז והטורי אבן בר"ה כ"ט דהא דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים אינו רק מדרבנן וממילא מסתבר דבשעת הדחק אפשר להקל בזה אבל כל זה רק ליחידים ובאופן עראי אבל אין לקבוע מנהג כזה בקביעות. ולענ"ד עדיף טפי שגם המקדש יכוין לקבל עליו קדושת שבת ואפי"ה גם יוכל לשוב לביתו מבעוד יום ע"י נהג נכרי ולצורך גדול מותר בלי תשלום גם ברכב ישראל הואיל וליכא בכה"ג זילותא דשבתא שהרי אצל כולם עדיין הוא חול".
ונראה שדעתו היא שצד הערבות מדאורייתא גובר על כך שאינו בן חיובא מצד היום ומוציא אותם י"ח. ומכיון שהסיק כי לכל היותר הוא איסור דרבנן, היקל בכך בשעת הדחק, אולם לא כנוהל קבוע, והעדיף שיקבל עליו שבת (וממילא חייב להתפלל מנחה מקודם), ויחזור לביתו ע"י נהג נכרי כפי שבאר.