חבל נחלתו כה יב
סימן יב - גדרי חוסר מודעות כוללת בדיני שבת
שאלה
מה דין 'סהרורי' ('חולה ירח') שהדליק נר בשבת? מה דין מצבי עירנות שונים, כגון שהוא היה מלא דמיונות שהוא נמצא בביתו בחול והוא כתב או עשה מלאכה אחרת?
תשובה
א. נדון מהכבד אל הקל. יש מי שאינו מודע כלל למצבו ואין בידינו שום אפשרות להוציאו ממצבו, ויש מי שכעת אינו מודע למצבו ואחר כך יחזור לבריאותו. ויש מי ששקע בדמיונות ונדמים לו דברים שאינם נכונים ואם יעירוהו מדמיונותיו יתעשת ברגע. לדוגמא אדם שקורע נייר בשירותים בשבת מתוך שחושב שהוא חול1.
ב. כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' ח): "ונ"ל דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן, אבל מ"מ מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל".
היינו, רעק"א מחלק בין דין מתעסק לדין מלאכת מחשבת. במתעסק נחשב כעבירה אלא שאינו מביא עליה קרבן חטאת. כמו"כ מתעסק שייך בתחומים נוספים ולא רק בשבת, ואילו הפטור של מלאכת מחשבת הוא מיוחד לשבת, ואינו נחשב לעבירה. והביא כמה נ"מ למעשה בין שתי ההגדרות.
ועי' קובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ה סי' מג).
ג. נראה לגבי שאלה דילן כשיש חוסר מודעות כללית של האדם העושה את המעשה והוא 'מנותק' מן הסביבה שגדרי מתעסק לא שייכים כאן, משום שמתעסק הוא חוסר ידיעת הפרטים, כגון שרצה לחתוך את התלוש בשבת וחתך את המחובר. הוא יודע שהיום שבת ויודע שחותך ענף, אלא שאינו יודע שהענף מחובר ולא תלוש. ואילו הנמצא במצב חוסר מודעות אינו 'נמצא' בשבת, אלא הוא תלוש לגמרי בזמן, במקום ובגוף הפעולה. ולכן צריך לדון על מעשהו מצד מלאכת מחשבת ולא מצד מתעסק.
ד. פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ח – ה"ט):
"כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה".
"נתכוין ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים פטור אף על פי שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת". לא מבורר ברמב"ם מצד מה הפטור, מלאכת מחשבת או מתעסק. את פטור מתעסק כתב הרמב"ם (שם) בהלכה יא: "...וכל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוין לה פטור".
ה. כאמור, לגבי שבת הגורם הקובע הוא מלאכת מחשבת והוא פְּטוּר מיוחד לשבת, ונראה ללמוד מכאן לגבי חוסר מודעות כוללת שהוא פטור לגמרי, מפני שאין כאן מחשבה של אדם רגיל אפילו מוטעית אלא הוא כשוטה ונרחיב בכך להלן.
בתלמוד בהלכות אחדות מובאים מצבים של אדם שלא בדעתו באופן זמני, וראש להם חרש, שוטה וקטן הרמב"ם אינו מביאם בהלכות שבת מפני שאין הם מצבים מיוחדים לשבת (כגון אינו מתכוין או שאינו צריך לגוף המלאכה), אלא הם מצבים כוללים לכל ההלכות והדינים.
ד. אדם ששורה עליו רוח רעה – אין מעשיו נחשבים מאומה. לא לענין חיוב במלאכות שבת, ונראה שאף לדיני נזיקין הוא פטור על פעולות שעשה.
בגיטין (פ"ז מ"א) נאמר: "מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום".
מתייחסים לבעל הקורדייקוס כשוטה, ולכן אינו יכול למנות שליח לכתיבת גט, או לבטל שליחות. וממילא גם אם כתב או הדליק נר או בישל בשבת דינו כשוטה שפטור על הכל ואינו חייב בקרבן.
כך פסק הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב הי"ד): "מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת, וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט, ואם לא הגיע הרי זה ספק".
מדברי הרמב"ם עולה שאף שיכור כלוט (ששכב עם בנותיו) נחשב כמי שאין בו דעת וע"כ אין לו אחריות על מעשיו2, וממילא אם נטל לולב כשהיה שיכור כלוט לא יצא ידי חובה. ואין הוא אחראי לתוצאות מעשיו בדיני נזיקין או במלאכות שבת. ולגבי מצב שהוא שיכור ולא הגיע לשכרותו של לוט נשאר בספק.
ה. נעבור לדיון בסהרורי ('חולה ירח'). כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' קכה [אלף תצח]) לגבי קריאת מגילה: "ותו דהך בבא דקרא והוא מתנמנם היא קודם הך דהיה כותבה דורשה או מגיהה וכו' והטעם לרז"ל שע"י הבבא דהיה כותבה דורשה וכו' דאמרינן אם כיון לבו יצא ואם לא כיון לבו לא יצא מתפרשא טעמא דקרא והוא מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא דבזמן שהוא נים ולא נים תיר ולא תיר אפשר לו לכוין לצאת ידי חובת קריאה, אבל נרדם אף על גב שהוא קורא כתקנה אינו יכול לכוין ולפיכך לא יצא. ואל תתמה היאך הנרדם יכול לקרות, כי אני ראיתי כמה בני אדם כותבין חשבונות והם ישנים ממש ונרדמים, וגם ראיתי מי שהלך (לטחון) [לטוחן] לקנות קמח והוא ישן, ואחר כך לא היה זוכר מזה כלום, ושואלין אותו והוא אומר לא זזתי ממקומי. וכן זה שהיה כותב והוא נרדם שואלין אותו והוא אומר מעולם לא כתבתי זה. וגם ראיתי מי שהיה עולה בסולם וישן לו באמצע הסולם, ואדם זה ודאי לא היה יכול לכוין אעפ"י שהוא יכול לקרות וממילא ידענו טעם המתנמנם שיכול לכוין ולפיכך יצא"...
נראה שהרדב"ז קורא נרדם לסהרורי ('חולה ירח') ואע"פ שהוא עושה מעשים הוא אינו מודע להם, ולכן אינו יוצא בהם ידי חובה ואינו מתחייב בעשיית איסורים, וכ"כ בשו"ת אבני דרך (חט"ו סי' קכז עמ' 325).
ו. נעבור מכאן לשקיעה בדמיון או במחשבות שאדם נמצא בהם מבלי משים, והוא עושה מלאכה אסורה בשבת. מעשה זה נעשה מבלי מחשבה ובלא דעת. כגון אדם שעובר ליד שיח ותולש ממנו עלה בשבת, מפני שהוא רגיל לעשות זאת אף בימות החול, ואינו נותן לבו לחשוב אם היום שבת או חול.
שקיעה בדמיון שׁוֹנָה מרוח רעה או סהרוריות בכך שהיא רגעית וכן ניתן להוציאו מן המצב בצורה פשוטה, על ידי הערה של אדם אחר. כמו"כ אדם יכול להתרכז ולא להיכנס למצבי היסח הדעת ודמיונות ומצד שמירת השבת מוטל עליו לעשות כן.
מסופר בעירובין (מג ע"ב): "נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום. אמר ליה רב חסדא לרב נחמן: נחמיה תלמידך שרוי בצער. אמר לו: עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס".
מקרה זה דומה לשאלה בה אנו דנין (אמנם באיסור דרבנן), אולם לא מצאתי שדנים מה דינו אם עשה מלאכה, האם חייב עליה חטאת, או שכיון שלא יצא מדעת, יחשב כמי שאינו עושה מלאכת מחשבת.
נאמר בבבא קמא (כו ע"ב): "אמר רבה: היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה, לענין נזקין – חייב, לענין ארבעה דברים – פטור, לענין שבת (מאירי [בבא קמא כו ע"ב]: "לענין שבת אם העבירה ארבע אמות או עשה חבורה בנפילתה") – מלאכת מחשבת אסרה תורה".
פרש רש"י (בבא קמא כו ע"ב): "מלאכת מחשבת אסרה תורה – שנתכוין לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום חול או סבור שמלאכה זו מותרת. וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה הלכך פטור". וכן בהמשך אם הכיר באבן שהיתה בחיקו ושכחה, פרש רש"י: "לענין שבת פטור – ואף על גב דמקריא שגגה לענין גלות, פטור בשבת דבעינן מלאכת מחשבת, שנתכוין לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול וזה לא נתכוין". וכ"כ באו"ז (סי' קלג, קלד).
עולה שפעולה שכלל לא התכוין לעשותה בשבת אלא עשאה מבלי שום כוונה – פטור אף מחטאת מפני שאינו מתכוין לעשותה.
וכן רבינו חננאל (בבא קמא כו ע"ב) כתב: "לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. פי' מלאכת מחשבת שמחשב עליה לעשותה".
ז. תוספות (שבת יא ע"א) שאל לגבי הגזירה שלא יצא חייט במחטו ולבלר בקולמוסו בערב שבת סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא: "אליבא דרבא דאמר לא גזרי גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאיתא בפ"ב דב"ק (דף כו:) הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא".
היינו, חכמים גזרו שלא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה בער"ש מחשש שמא יצא בידיעה עם המחט אבל בשכחת שבת, אבל לא מפני ששכח את המחט – כי עליה פטור אם שכחה וזכר ששבת היום משום מלאכת מחשבת. (ולכן מי שנוסע ברכבו לבית כנסת בשבת, מתוך הרגל, יהא חייב חטאת, שכן התכוין לנסוע במכוניתו אלא ששכח ששבת היום).
וכן הרשב"א (בבא קמא כו ע"ב) כתב: "י"ל דשמא ישכח שהוא שבת קאמר אבל לא שישכח את המחט, ומלאכת מחשבת היא".
על שאלת גזרת חכמים ענה המאירי (בבא קמא כו ע"ב): "ומה שאמרו שבת (י"א א') לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויצא לא שאם יצא יהא חייב חטאת אלא שמ"מ ראוי להזהר שלא יבא לידי חטא3, או שמא ישכח של שבת ויזכור את המחט ויתחייב חטאת". תירוצו השני כתוס' ורשב"א, אולם לפי תירוצו הראשון אף שאין הוצאת המחט מלאכת מחשבת מפני ששכח שהיא בידו (עי' שו"ע או"ח סי' רנב ס"ו), בכ"ז חכמים גזרו שלא יגיע לכך. ולפי דבריהם מי שתלש עלה בלא שום מחשבה לכאורה פטור מחטאת.
ח. אלא שנראה לענ"ד שיש לדייק יותר את הגדרת תוס' בדיני מלאכת מחשבת.
החייט היוצא במחטו בשכחת שבת, אינו עושה מעשה במחט עצמה, אלא יוצא כשהמחט בידו כהרגלו, וכן באבן ושכחה. אולם אם עוסק במחט עצמה בתפירה בשכחת שבת, הרי דינו ככל שוגג, ואפילו הוא חי בדמיונו שהיום יום חול. ואין לחלק בין סתם שכחה לדמיון שאופף אותו, בשניהם השבת נשכחה מלבו, ודינו כשוגג החייב חטאת. ורק מעשה בדבר אחר כשהאיסור נעשה ממילא יחשב שאינו מלאכת מחשבת. אולם אם עשה את האיסור עצמו אפילו בלא כוונה עובר במלאכת שבת בשוגג. ולכן התולש עלה בשבת חייב חטאת, מפני שהיה צריך שלא להגיע לכך ולשמור עצמו שלא יחלל שבת.
ראיה להגדרה זו ניתן להביא משבת (יב ע"ב) שם אמרו: "רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה". רבי ישמעאל בן אלישע הטה את הנר ללא מחשבה, אלא מתוך הרגל של הטיית הנר כאשר אורו אינו מספיק, ונזכר לאחר מעשה שהיום שבת – ולכן כתב על עצמו שיביא חטאת שמנה, ולא דן עצמו כעושה ללא מחשבה שאין כאן מלאכת מחשבת.
ולכן מי שנמצא בדמיונו בזמן ומקום אחר ועשה פעולת איסור בידים בשבת חייב עליה, ומי שהפעולה נעשית ממילא ע"י עיסוקו בדברים אחרים פטור עליה מדין מלאכת מחשבת.